מהו הכנה לקבלת התורה, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ט

1988/89 - מאמר 29

חז"ל (שבת דף פ"ז) אמרו, ענין ההכנה, מה שהיה שם במתן תורה, שהיה ענין ממלכת כהנים, ומצות הגבלה, וענין פרישה. וזה היה להכלל כולו. שיש אנשים, שהם מקיימים תו"מ באופן כללי, כלומר רק בבחינת המעשה, היינו שמכוונים, שהבורא ציווה לנו לקיים תו"מ, ועבור זה שאנחנו שומעים בקולו, הוא ישלם לנו שכר עבור היגיעה, בזה שאנו מוותרים על הרבה דברים, שהגוף מתאוה להם. וזה עולה לנו ביגיעה גדולה, לא לשמוע בקולו של הגוף, מה שהוא דורש. אלא אנו משתדלים לשמוע בקול ה', היינו מה שה' דורש. כלומר, אנו מבטלין את רצוננו מפני רצון ה'. תמורת זה הוא ישלם לנו שכר בעוה"ז ובעוה"ב, כמו שנאמר "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעוה"ב", זהו עבודת הכלל.

ויש עבודת הפרט. היינו, שהם רוצים לקיים תו"מ באופן פרטי. כלומר, שלא מעניין להם מה שהכלל עושה, אלא שהם רוצים לדעת, מפני מה ה' ציווה אותנו לקיים תו"מ. וכי הוא בעל חסרון, שיהא נצרך למי שהוא יעשה לו טובה ויקיים את התו"מ שלו. אלא בטח התורה ומצות שנתן לנו, הוא לטובתינו. אז הם מתחילים לחשוב, ולשום תשומת לב, איזו טובה תצמח מזה להנבראים, בזה שיקיימו את התו"מ. כלומר, מה הם מפסידים, שאין הם מקיימים, ומה הם מרויחים, בזה שכן מקיימים את מה שצוה לנו ה'.

וזהו כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני) וזה לשונם "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה, היינו (הנאה שאתה נהנה בעבירה) כנגד הפסדה". לכן כשהם מתחילים לחשוב על התועלת של קיום תו"מ, מי מרויח מזה, אז הם רואים מה שאמרו חז"ל (אבות פרק ראשון) וזה לשונם "אלא היו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם".

מכאן משמע, זה שצריכים לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, משמע שזהו מטעם, שקיום תו"מ הוא לא בשביל הבורא, שהוא צריך שיעבדו בשבילו. כי אם היה נכון, שהוא היה צריך את העבודה שלנו, בטח שהיה צריך לשלם. כדרך שאנו עובדים בעוה"ז אצל מישהו, שאם הוא צריך לעבודת הפועל, בטח שהוא משלם, כי זהו דרך העולם. והיות שחז"ל אמרו לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, בטח שהטעם הוא, משום שהעבודה זו היא בשבילנו, היינו לטובתינו.

אם כן איך יכולים לומר, מי שעובד באיזו עבודה שהיא לטובתו, היינו שהוא צריך את העבודה, רק שמישהו נתן לנו תכנית של עבודה, בכדי שהאדם ידע איך לעבוד, שיצא מזה דבר שלם, שהוא יהנה מזה, שנאמר, שהאדם שנתן לו התכנית עבודה, שיתן לו גם שכר עבור עבודתו. אנו רואים בעולמנו להיפך, שהאדם צריך לשלם עבור התכנית עבודה, מה שהוא נתן לנו, ולא מי שנותן תכנית עבודה, הוא יתן שכר גם עבור שהאדם הולך לעבוד לפי תכנית העבודה שקבל.

וזה דומה, מי שרוצה לבנות לו בית, הוא הולך למהנדס, שיסדר לו תכנית. אז מי צריך לשלם. המהנדס להאדם שקבל תכנית עבודה, או שהאדם משלם להמהנדס, עבור זה שנתן לו תכנית עבודה, ויכול ע"י זה לבנות לו בית. הוי אומר, בטח שהאדם משלם להמהנדס.

ובהאמור מובן, זה שה' נתן לנו תו"מ בכדי לתקן את עצמנו, שיהיה לנו בנין דקדושה. נמצא, מי צריך לתת שכר תמורת התכנית, בטח אנחנו. היות שבלי תו"מ, שהוא התכנית שלנו של בנין דקדושה, לא היתה שום מציאות לבנות לנו בית דקדושה. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי". שפירושו, שבלי תורה ומצות, חקות שמים וארץ, שהוא בנין העולם, לא היה יכול להתקיים. אלא דוקא אם בונים את העולם לפי התורה, אז יש קיום העולם. לכן מבינים מכאן, שאנו, הגם שאין לנו מה לשלם לה\' עבור זה שנתן לנו את התכנית של תו"מ, אלא אנו יכולים רק להודות ולהלל עבור זה. אבל לא שאנחנו נבקש עבור קיום תו"מ שכר, שהוא ישלם עבור זה, שאנו מקיימים את התו"מ, היינו שמשתמשים עם התכנית שלו לבנות לנו את הבית.

אלו אנשים שמבינים את זה, הם נקראים "שהולכים בעבודת ה' בדרך פרט". שיש להם השקפה אחרת על ענין קיום תו"מ, מכפי שהכלל מבינים את קיום תו"מ, שה' צריך לשלם להם, עבור שהם הולכים לפי חוקי התורה, שהוא התכנית של ה'. והם מבינים, שה' רוצה, שהם ילכו לפי התכנית, שהוא נתן להם. ושזה הוא לטובת ה\'. לכן הוא צריך לשלם תמורת עבודה זו, שהולכים לפי התכנית שלו.

וזהו על דרך שאמרו חז"ל (מדרש רבה, פרשה א', א') וזה לשונם "דבר אחר, אמון אומן, התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה, אלא דיפתראות ופינקסאות (שהם ספרים, שיש שם מיני ציורים של בנינים, ולפיהם האומן נותן תכנית, איך לבנות את הפלטין). כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".

ויש להבין, מה בא זה ללמדינו על דרך עבודה. איך היתה בריאת העולם, שהקב"ה הסתכל בתורה, כלומר שהתורה היא התכנית, שלפי התכנית הזו ברא העולם. הנה ידוע, שמטרת הבריאה היתה כדי להטיב לנבראיו, שזו היתה סיבת בריאת העולם. ומסיבה זו ברא הבורא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל תענוגים. ובלי תענוג אי אפשר להתקיים.

וכמו שאנו רואים, מי שמאבד עצמו לדעת, זהו מסיבת, שהוא לא רואה, שיקבל עכשיו מאיזה מקום תענוג, שזה נקרא "הווה". וגם בעתיד אינו רואה, שיהיה לו מקום לקבל תענוג. אלא שהוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואינו מאיר לו. אז אין לו עצה אחרת, אלא לאבד עצמו. היינו שהוא חושב, שע"י זה הוא יברח מהיסורים. לכן זה שהאדם רוצה תמיד לקבל תענוגים, זה הבורא ברא הטבע זו, שכל נברא שואף אך לקבל תענוגים. וצריכים לדעת, שכל מה שאנו מכנים "יצר הרע", אינו אלא הבחינה זו, שנקראת "רצון לקבל תענוג, בכדי למלאות את ההשתוקקות".

והטעם, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "יצר הרע", מבואר מטעם תיקון הבריאה, שנעשה. כלומר, היות בזמן שהנברא מקבל מהבורא, יש בזה ענין שינוי צורה, לכן מזה נמשך, שהאדם יתבייש בעת שיקבל לעצמו מחבירו. לכן האדם מתבייש לאכול לחם חסד. נמצא, אם האדם היה מקבל את הטוב ועונג בכלים דקבלה, היה האדם מרגיש אי נעימות בעת קבלת השפע. לכן נעשה תיקון, שכל זמן שאין האדם מבטל את הכלים של רצון לקבל לעצמו, אין האדם מסוגל לקבל טוב ועונג. נמצא לפי זה, שכל המפריע מלקבל את הטוב ועונג, הוא הרצון לקבל לעצמו. לכן הרצון לקבל הזה הוא היצר הרע.

אולם איך אפשר לבטל אותו. כמו שכתוב "בטל רצונך מפני רצונו". הוא התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". שפירושו, שהקב"ה אומר, זה שבראתי הרצון לקבל תענוג, וזהו הטבע של הבריאה, כמו שנאמר, שענין הבריאה נקראת "יש מאין", שמשמע שכאן נברא דבר חדש, הוא נאמר על הרצון לקבל הזה. ואמר הקב"ה "בראתי תורה תבלין". היינו ע"י "המאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא לפי זה, אם לא היה ענין של תורה, לא היתה מציאות להעולם. כי מפני ההעלם וההסתר שהיה מסיבת תיקון העולם, היו הנבראים מוכרחים להישאר בחושך, בלי אור. וממילא לא היה קיום העולם. וזה הוא הפירוש, שהסתכל הקב"ה בתורה, היינו שהתורה היא התוכנית. כלומר, שלפי התוכנית הזאת, היינו שהעולם ילך ויבנה ע"י התורה, יהיה קיום העולם, כנ"ל שזה נקרא "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין".

הנה בענין לימוד התורה, אמרו חז"ל (חגיגה י"ג) "אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום". ויש להבין מהי בחינת עכו"ם בעבודה. כלומר, שבבחינת עבודה לומדים הכל בגוף אחד, כמו שכתוב בזה"ק, שהאדם הוא עולם קטן. אם כן, מהו "עכו"ם" בבחינת עבודה. ומהי בחינת "ישראל" בבחינת עבודה.

כבר דברנו מזה, "ישראל" נקרא, שכל מעשיו הוא רוצה שיהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שזה נקרא ישר-אל. היינו, שכל מעשיו הם ישר לה'. "עכו"ם" נקרא ממש להיפך, שכל מעשיו יהיו לתועלת עצמו, היינו הוא רוצה בשתי רשויות. זאת אומרת, שהוא רוצה להוציא טוב ועונג מרשותו של הקב"ה לתוך רשותו עצמו.

כלומר, שהוא רוצה, שישארו ב' רשויות בעולם, רשותו של הקב"ה ורשותו עצמו. זה נקרא שהוא "עובד עבודה זרה", היינו עבודה שזרה לנו. פירושו "ישראל" נקרא, שהוא עובד לתועלת ה'. נמצא שהוא נקרא "עובד ה', שכל מעשיו הם לשם שמים". מה שאם כן אם האדם עובד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', זה נקרא, שעבודתו היא עבודה זרה, ולא עובד ה'.

נמצא, שכל ההבדל בין עכו"ם לישראל בבחינת העבודה הוא, ש"ישראל" נקרא, שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, והגם שעדיין הוא משועבד להיצר הרע, ועדיין אין בידו להכניע אותו, מכל מקום, כיון שהולך על דרך להגיע לעבוד לשם שמים, כבר נקרא בחינת "ישראל", היות שהוא רוצה להגיע לדרגה זו.

אולם בזמן שהאדם רוצה לעבוד בבחינת ישראל, שאמרנו, שזה נקרא עבודה בבחינת הפרט, אז כל הרע שנמצא באדם, עומד לנגדו. כלומר, מטרם שהחליט ללכת בבחינת ישראל, רק שעבודתו היתה בבחינת הכלל, שהיה מסתכל על המעשים שהוא עושה, והיה מאמין, שעבור כל עשיה ועשיה הוא יקבל תמורה, הן בשכר של עוה"ז והן בשכר של עוה"ב. היה לו בקל לעשות מעשים טובים, היות שזה לא היה נגד היצר הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו"

מה שאם כן עכשיו, שהוא רוצה לעבוד בכדי שיבטל רשות עצמו, ושתישאר רק רשות אחת בעולם, שהוא רשותו של הקב"ה, אז הרצון לקבל לעצמו מתנגד לזה. ואז באה לו שאלת הרשע, ששואל "מה עבודה הזאת לכם", זה שאתם רוצים לעבוד לא לתועלת עצמכם, מה יהיה לכם מזה. ועל זה אין שום תשובה, אלא כמו שכתוב "הקהה שיניו". נמצא, שאז אדם צריך לעזרה, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת היצה"ר. אז אין לו עצה אחרת, אלא מה שהקב"ה אמר "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". נמצא, שעתה הוא הזמן האמיתי שהאדם נצרך לעזרת תורה, שתעזור לו לצאת משליטת היצה"ר.

ובהאמור יוצא, מה האדם צריך להכין בעצמו לקבלת התורה, הוי אומר "צורך להתורה". שצורך נקרא "כלי". ואי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. וזה דומה, שאם אדם ישאל את חבירו, בזמן שהוא מזמין אותו, שיבוא בערב לסעודה שהוא הכין בעדו, מה אני צריך להכין את עצמי, שאני אוכל לאכול אצלך, בטח הוא יגיד לו, שתזהר, שאל תאכל בבית מטרם שאתה תבוא אלי, כי אחרת אתה לא תוכל לאכול אצלי.

כמו כן, בכדי לקבל את התורה, האדם צריך להכין עצמו, שיהיה לו חסרון, הנקרא "כלי", שהתורה ימלא את הכלי הזה. וזה נוהג דוקא בעת שהוא רוצה לעבוד לשם שמים, שאז יש לו התנגדות מצד הגוף, שצועק "מה עבודה הזאת לכם". והאדם מאמין באמונת חכמים, שאמרו, שרק התורה היא יכולה להוציא את האדם משליטת יצה"ר. וזה שייך לומר רק באלו שרוצים להיות בחינת "ישראל", כנ"ל, שהוא ישר-אל. והם רואים, שהיצה"ר לא נותן להם לצאת משליטתם, אז יש להם צורך לקבלת התורה, בכדי שמאור התורה יחזיר אותם למוטב.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, שנאמר, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". מטעם שאין להם צורך לתורה. היות מי שהוא עובד עבודה שזרה לנו, היינו לתועלת עצמו, הוא יכול לחיות בלי תורה, כי אין הוא זקוק לעזרת התורה. כי רק ישראל, מי שרוצה לעבוד לתועלת ה', הוא צריך לאור תורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, שאי אפשר לנצח את הרע שבו בלי תורה, כנ"ל.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה". ויש להבין את מילה "מתקיימת", מה משמיענו זה. יש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". כלומר, שהתורה תהיה בחינת תבלין. במי מתקיים זה. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון".

לכן אמרו, אלו אנשים שרוצים להמית את עצמותם, כלומר שרוצים להמית את הרצון לקבל לתועלת עצמם, אלא שרוצים לעשות הכל לשם שמים, והם רואים, שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם, להם אמר הקב"ה "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".

מה שאם כן באלו אנשים, שאין הם רוצים לבטל את עצמם, ורוצים שיהיו ב' רשויות כנ"ל, היינו רשותו של האדם תישאר, והקב"ה יתן להם, ויוציא את הטוב ועונג שיש ברשותו, ולתת לרשותם של המקבלים, אין התורה מתקיימת. כלומר, שאין התורה נעשה אצלם תבלין, משום שהם לא רוצים שיהיה תבלין. ואם אין רצון וצורך, שהוא כלי, אין אור.

ובהאמור מובן, מדוע אסור ללמוד תורה לעכו"ם בבחינת עבודה. שהכוונה, מי שהוא עובד בעבודה שהיא זרה לנו, היינו שהוא עובד לתועלת עצמו, כי התורה היא בשביל היצה"ר, שמי שרוצה לבטל אותו ואינו יכול, עליו נאמר "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". מה שאם כן מי שרוצה לעבוד לתועלת עצמו, שהוא בחינת עבודה זרה, אין לו צורך לתורה. אם כן, זה שילמוד תורה, אין התורה מתקיימת אצלו בבחינת מה שהתורה צריכה לתת. נמצא, מהי הכנה לקבלת התורה - צורך לעזרת התורה. וזהו ע"י שרוצה לכוון הכל לשם שמים. אז צריכים שהתורה יתן את העזרה.