מהו "שכור אל יתפלל" בעבודה
תשמ"ט - מאמר כ"א
1988/89 - מאמר 21
חז"ל (עירובין דף ס"ד) אמרו "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו תועבה".
זאת אומרת, שיותר טוב שלא יתפלל, משום שתפלתו תועבה. ומהו פירושו "תועבה".
אנו מוצאים לשון "תועבה" גם לגבי העריות. באופן כללי שם "תועבה" הוא דבר מאוס, כמו שנאמר "לא תאכל כל תועבה", "בא וראה את התועבות הרעות, אשר הם עושים פה", וכדומה. ויש להבין זה על דרך העבודה, מדוע אם הוא שכור, יותר טוב שלא יתפלל, משום שהוא דבר מאוס.
בזה"ק (שמיני, דף כ', ובהסולם אות ס"א) שואל על מה שכתוב "יין ושכר אל תשת", וזה לשונו, "ר' חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש. שואל, אם הכהן צריך לשמוח, ולהמצא בהארת פנים יותר מהכל, אם כן למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו. אלא, תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה. ועוד, שהיין בא מצד הלויים, כי התורה ויינה של תורה, הוא מצד הגבורה. וצד הכהנים, הוא חסד".
עוד שם (באות ס"ו) "משום זה, כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי, והיין מגלה סוד. וזה סוד, שהוא להרים קול". וזה הרמת קול שייך ללויים.
ויש להבין מהו נקרא "כהן" בעבודה, ומהו, "עבודת הכהן היא בחשאי" בעבודה, ומהי בחינת "לוי". ומדוע הלויים צריכים להיות בהרמת קול, ההיפך מהכהנים. ומדוע יין בתחילה הוא בשמחה, ואח"כ הוא בא לידי עצבות. היינו, מה נקרא "בתחילה" ומה נקרא "בסוף".
קודם כל צריכים לדעת, מה זה "עבודה". ידוע, שיש בעבודת ה' ב' אופנים:
א) שלא לשמה,
ב') שלא ע"מ לקבל פרס.
שפירושו, שהוא מאמין בה', שהוא מלך העולם. ולפי שיעור אמונתו בגדלות ה', כך הוא מרגיש, שזו זכיה גדולה, שהוא משמש את המלך. ובמה הוא יכול לשמש את המלך, שהמלך יהנה מזה.
התשובה היא, שצריכים להאמין, שה' צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, במה שאנו יכולים לשמש אותו, היינו שנתן לנו תורה ומצות. וגם להאמין באמונת חכמים, לקיים כל מה שרבותינו הוסיפו לנו, הנקרא "מצות מדרבנן". וכמו כן נתן לנו לקיים מנהגים, שהם נתנו לקיים. ובזה מה שאנו מקיימים את כל אלה, הוא בכדי שתהיה נחת רוח לפניו, בזה שאנו מקיימים את התורה ומצות. וכל הנאה שלנו היא בזה שיש לנו הזכיה הגדולה הזו. ומזה אנו שואבים את כל החיים שלנו.
כלומר, היות שבלי הנאה ותענוג אי אפשר לחיות. כידוע, שזה נמשך מכח, שמטרת הבריאה היתה בכדי להטיב לנבראיו. לכן נטבע בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לקבל הנאה, אחרת אין האדם יכול להתקיים בעולם. לכן כל הנבראים, תיכף שנולדים, מוכרחים לקבל הנאה.
אלא כל ההבדל מקטנים וגדולים הוא בההתלבשות. כלומר, הנאה מוכרחת להיות מלובשת באיזה דבר. לכן לפי ההתבגרות של האדם, כן הלבושים משתנים אצל האדם. למשל, ילד, יש לו הנאה ממשחקים, וכדומה, וכשהוא מתבגר הוא מחליף את הלבושים.
וכמו כן האדם המתחיל לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שתהיה לו הנאה בקיום תו"מ. לכן צריכים להבטיח לו, שיקבל שכר תמורת עבודתו. כדוגמת עבודת האדם בגשמיות, שהאדם אף על פי שיש לאדם תענוג גדול במנוחה, מכל מקום הוא מוותר על המנוחה והולך לעבודה, היות שע"י העבודה הוא יקבל "שכר", הנקרא דברים שיהנה מהם. והנאה הזו שמקבל מהעבודה, היא ע"י ב' אופנים:
א) שכר, הנקרא "משכורת". שע"י המשכורת שהוא יקבל, יהיה בידו לקנות מצרכים, שעל ידם הוא יהנה.
ב) יש אנשים שהם עובדים לא בכדי לקבל משכורת תמורת עבודתם, אלא הם מקבלים כבוד. ומזה הם נהנים, ומזה הם מקבלים חומרי דלק לעבודה.
כמו כן בעבודת הקודש, יש שעובדים עמ"נ לקבל שכר או כבוד תמורת עבודתם. וגם בזה יש ב' אופנים:
א) שהנבראים יתנו להם כסף או כבוד.
ב) שהם רוצים, שתמורת עבודתם הקב"ה יתן להם כסף, וכבוד, וכדומה. וכמו שכותב הזה"ק, שהם רוצים תמורת עבודתם, שה' יתן להם עוה"ב. וכל זה נקרא "על מנת לקבל פרס".
אולם אלו אנשים שרוצים לעבוד רק בע"מ להשפיע, שהחומרי דלק שלהם הוא בזה שהם משמשים את המלך, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, הסולם אות קצ"א) וזה לשונו "היראה, שהיא עיקר, הוא, שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".
כאן בעבודה הזו מתחיל העיקר כבידות, היות שהאדם צריך להמציא לעצמו חומרי דלק לא ממה שמקובל בהכלל, היות שהכלל יכול להבין, שרק שכר המקבל תמורת עבודה. היינו, שהעבודה היא בתו"מ, והשכר הוא מקבל דבר אחר. שרק זה, במה שהוא מקווה, שהוא יקבל את התמורה, זה מחייב אותו לעבוד. זאת אומרת, לפי מה שהוא מצפה לקבל איזו תמורה, בזה הוא מודד את שיעורו בעבודה, היינו כמה כוחות להשקיע בעבודה, שהוא לפי שיעור השכר, שהוא יקבל אח"כ.
מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בלי שום תמורה, אלא בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז המודד הוא גדלות הבורא. כלומר, לפי מה שהאדם משער בעצמו גדלות המלך, בשיעור זה יש לו כח לעבודה. וכמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות י"ד), שיש ענין אמונה חלקית, שכל אחד ואחד יש לו שיעור באמונה. כלומר, שזה קובע לו, כמה כוחות הוא צריך לתת בעבודת ה'.
וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה. כל חד וחד לפום מה שמשער בלביה". שפירושו, כל אדם יש לו שיעור בגדלות ה\'. והגדלות ה\' הוא אצל האדם לפי מה דמשער בלבו. זאת אומרת, לגדלות ה\' אין שיעור, שהאדם יוכל לתת שיעור אמיתי לגדלות הבורא. כמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר, דור לדור ישבח מעשיך", שענין "דור לדור" בעבודה לומדים זה באדם אחד. היינו כל מצב ומצב נקרא דור.
זאת אומרת, במצב עליה, האדם יש לו איזה שיעור בגדלות הבורא, ובמצב הירידה יש לאדם שיעור אחר בגדלות הבורא. זה נקרא "דור לדור". והמובן הוא, שע"י הדורות האלו, היינו ע"י העליות וירידות, שהאדם נותן חשבון לעצמו, עד כמה הוא מעריך את גדלות יתברך בב' מצבים האלו, והוא מתחזק בעבודה, ע"י זה הוא בא אח"כ לזכות ש"ישבח מעשיך". כלומר, אפילו המצב דירידות, הוא רואה שהם היו לשבח ולא להפסד.
כי אין בהאדם יכולת להעריך שום דבר, אלא ע"י דבר והפוכו, כמו שנאמר "כיתרון האור מתוך החושך", כמבאר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר "כיתרון האור מתוך החושך"). נמצא, ש"דור לדור", היינו משניהם ביחד באים לידי בחינת "ישבח מעשיך". שעל ידי מצבים האלו, שנעשו ונשנו כל פעם, אפילו ביום אחד יכולים להיות כמה מצבים, הנקראים "דורות", ומכל אלו "הרבה דורות" באים לשלימות. אבל בתנאי שלא יברחו מהמערכה באמצע העבודה.
ובהאמור אנו רואים, שבכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בע"מ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בע"מ להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.
אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו.
וידוע, כשמתחילים בעבודה, צריכים להתחיל בקו ימין, שנקרא "שלימות". כלומר, שהאדם צריך להשתדל להאמין בלמעלה מהדעת, עד כמה שאפשר. ולומר, אפילו שהוא אינו יכול לעשות רק שרות קטן בקדושה, הוא צריך להאמין, שזה הוא חשוב מאוד, ואין לו שכל להעריך את חשיבות שבדבר.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו". פירוש, שהאדם צריך להעריך אפילו נגיעה קטנה ברוחניות, לא חשוב באיזו צורה שהיא, והכל הבורא מקבל, ושם זה על חשבונו של אדם, ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וכמו שמובא במאמר "סדר העבודה של בעל הסולם זצ"ל", כשמייחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל עבודתנו, ולא חשוב באיזו צורה נראית העבודה.
פירושו, שה' מתחשב עם כל אחד ואחד, אם הוא עושה משהו בעבודה. ולא חשוב על הכוונות שהאדם חושב אז, אלא הכל הקב"ה מקבל לחשבון. לכן גם האדם בוודאי צריך לחשוב על כל מה שהוא משהו בעבודת ה', ומהכל האדם צריך לקבל הנאה ושמחה, בזה שיש לו זכות על משהו לנגוע ברוחניות.
ועל האדם מוטל לתת רב תודות לה', במה שזיכה אותו במשהו עם רוחניות, כנ"ל, אפילו הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. אם כן, האדם צריך לתת תודה לה', במה שזיכה אותו לכל הפחות ללכת לבית הכנסת. וכשהאדם נותן תודה לה' עבור זה, ולא סתם שנותן תודה, אלא האדם צריך לשמוח עם זה, זה נקרא "ימין", "שלימות", וזה מידת החסד, קו ימין.
היינו שהוא אומר, שה\' עושה עמו חסד, בזה שנותן לו רשות, לעשות משהו ברוחניות. ובחינה זו נקראת בחינת "כהן". היינו, שהוא נקרא, שהוא עובד עבודת הקודש.
וכשהאדם הולך בקו ימין, הוא יכול להיות תמיד בשמחה, שזה נקרא "כי חפץ חסד". היינו, שהוא שמח בחלקו במה שיש לו, ואינו מדבר חס ושלום לשון הרע על הבורא. כלומר, שבזמן שהאדם הוא בשמחה, אין אז מקום לדבר לשון הרע. היות שבזמן שהוא בשמחה, אין לו אז טענות להבורא, שאין הקב"ה מתנהג עמו במידת טוב ומטיב. ואז האדם נקרא בחינת "ברוך".
וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו", שאז הזמן, שהאדם יכול לזכות למדרגה גבוהה, מטעם ש"ברוך מתדבק בברוך". מה שאם כן כשהאדם מדבר לשון הרע, אפילו שהוא רוצה מהבורא שיתן לו רוחניות ולא גשמיות, מכל מקום אין הבדל בין זה לזה. אלא בו בזמן שיש לו טענות, ואינו שבע רצון ממצבו שבו הוא נמצא, ואינו יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב, כבר נקרא זה "לשון הרע", שאיסור לשון הרע ידוע לכל.
לכן בזמן שהאדם הולך בקו ימין, ובאות לו מחשבות של לשון הרע, הוא צריך לדחות אותם ולומר, שאסור לשמוע לשון הרע. ויעשה כל מה שבידו, לדחות ולסלק ממנו את כל המחשבות הרעות, שמדברים לשון הרע, הגם שהמחשבות האלו כשבאות להאדם, הן אומרות, אין אנחנו מחשבות זרות, אלא אדרבה, אנו רוצים, שאתה אל תרמה את עצמך, אלא שתראה את מצב העבודה שלך, אינו בסדר, ולך תתקן, אולם אם כן אנחנו מביאים מחשבות טובות על האדם.
אז יש לומר, אם אתם אומרים לי לטובתי, מדוע אין אתם באים אלי בזמן, שאני נמצא בקו שמאל, היינו בזמן שהאדם עושה חשבון נפש, שהאדם צריך להיות הולך ולא עומד במצב אחד. וימין נקרא, שהוא מסתפק במועט. ולב' צריכים, כידוע. ולהגיד לי, איך אני לא בסדר.
אלא דוקא בזמן שאני רוצה ללכת עתה בקו ימין, אתם באים אלי. לכן אין אני רוצה לשמוע בקולכם. וזה נקרא "שלימות של ימין". ובחינה זו היא תמיד בשלימות, כי הוא שמח בחלקו, ולא מעניין לו שום דבר, רק לתת רב תודות לה'. ובחינה זו נקראת בחינת "כהן", והוא שמחה תמידית.
אולם עבודה זו נקראת שהיא בחשאי, כלומר שאינה מגולה לחוץ את שלימותה. כי זה נקרא "חסדים מכוסים", היינו שאינו יכול להראות לחוץ את חשיבותה, כי כלפי חיצוניים אין לו מה להראות. כי החיצונים תיכף ישאלו אותו, על מה אתה מסתכל. שאנו רואים, שאתה שש ושמח בחלקך. אדרבה, תראה לנו מה יש בידך, איזה רכוש אתה קנית ברוחניות, שבגלל זה אתה שמח.
והוא עונה להם, אני שמח בחלקי. אבל הם אמרו לו, הלא אנו רואים, שאין לך שום דבר ממשי ברוחניות, ומכל מקום אתה שמח. אם כן אתה מרמה את עצמך. ומהי האמת. הוא אומר, אני הולך למעלה מהדעת, אם כן אין לי צורך לענות לכם תשובות על מה שאתם שואלים אותי בתוך הדעת. אולם צריכים לדעת, שענין החיצוניים, אין הכוונה על גוף שני, אלא האדם בעצמו כלול מהרבה מחשבות, כמו שכתוב בזה"ק "האדם הוא עולם קטן, וכלול מכל אומות העולם".
ועתה נבאר מהו "לוי". מדוע הוא בהרמת קול, שהוא ההיפך של כהן, שעבודתו בחשאי, היינו למעלה מהדעת. ששם יש שלימות, לכן הוא יכול להיות תמיד בשמחה. הנה הלויים הם בחינת שמאל, שהוא בחינת הארת חכמה, שחכמה בא בכלים דקבלה. מה שאין כן חסדים, שהוא בחינת כהן, זה בא בכלים דהשפעה.
ובכלים דקבלה צריכים תמיד שמירה, שלא ימשכו אחר הכלים שהם עוסקים בקבלה. והשמירה שלהם היא, שממשיכים גם כן חסדים. והחסדים האלו שומרים על הכוונה, שתהיה בע"מ להשפיע, שזה נקרא "מקבל בע"מ להשפיע". וברגע שנמשך אחר המעשה, שהוא קבלה, תיכף נופל ממדרגתו, היות שהוא נעשה נפרד מהקדושה. לכן עבודת הלויים, שהיא בהרמת קול, היינו שמאירה שם הארת חכמה, שזה נקרא "גילוי החסדים". וגילוי מכונה הרמת קול, היות שזהו מגולה לחוץ, היינו בכלים דקבלה. לכן הוא אומר, שבתחילתו הוא מביא שמחה, וסופו הוא עצבות.
ושאלנו, מהו "תחילה" ו"סוף". אלא "תחילה" נקרא בעת שהוא מעורב על חסדים, אז הוא יכול להשתמש עם החכמה. מה שאם כן בסופו, שהחסדים שלו, היינו ממה שנכלל מחסדים, מסתיימים, והוא נשאר עם העצם, היינו עם חכמה לבד, ואז החכמה אי אפשר להשתמש בלי חסדים, זה מביא לו עצבות, היות שהוא צריך תמיד ללבוש של חסדים, ואין לו. מה שאין כן בחינת "כהן", שהוא צריך להיות תמיד בשמחה, אז הוא צריך ללכת רק בקו ימין, שהוא חסד, היינו "כי חפץ חסד", והוא "שמח בחלקו", ואין לו שום צורך לגדלות. וממילא הוא יכול להיות תמיד בשמחה.
וזהו על דרך מה שכתוב (תע"ס, חלק י"ד, דף א'-תקכ"ח) כתוב שם שיש ב' בחינות:
א) ברכה,
ב) בחינת חירו, שהוא חרות. שמפרש שם באור פנימי, ש"חסדים מכוסים נקרא בן חורין", שלא חסר לו שום דבר, משום שהוא לא נצרך לשום דבר. לכן הוא מרגיש עצמו לחירות, שאין לו שום שעבוד מדבר, מה שהוא צריך לקבל אותו. נמצא, שהוא לא משועבד לשום דבר. וזה דוקא כשהוא שמח בחלקו. וזה נקרא בחינת "כהן", שעבודתו היא בחשאי, שאינו מגולה לחוץ מה שיש לו, כלומר שאינו צריך שיהיה מגולה לחוץ את הרכוש, אלא הוא מאמין למעלה מהדעת, שכל מה שיש לו זה מספיק בשבילו.
אולם בחינת לויים, שהם שייכים לבחינת שמאל, היינו חכמה, שהיא בחינת "יינה של תורה". ותורה דוקא צריך להיות מגולה. כי התורה צריך להיות עם בחינת דעת, שדעת נקרא "קו אמצעי", שהוא המכריע בין ימין ושמאל, כלומר שלא יקח יותר חכמה מכפי שיש לו חסדים. מה שאם כן אם הוא רוצה לקבל חכמה יותר מחסדים, זה נקרא ש"שותה יין יותר מכפי שהוא מוכשר". אז הוא נעשה ע"י זה "שכור" ומאבד את "הדעת", הנקרא "קו אמצעי", השוקל, שלא יהיה יותר חכמה מחסדים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו תועבה". כלומר, בזמן שנאבד לו הדעת, שהוא הקו אמצעי, אלא שהוא מתפלל, שרוצה שיתנו לו חכמה יותר מחסדים, זה נקרא "תועבה". כי זה דבר מאוס, משום שהוא מתפלל לה', שיתן לו חכמה בלי חסדים, שזה ילך להחיצוניים ולא לקדושה.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ויק"ר, א' ט"ו) "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה ממנו". היינו כנ"ל, שהוא מקבל חכמה יותר מחסדים. נמצא, שאין בו קו אמצעי, הנקרא "דעת, המכריע בין ימין ושמאל". וכנ"ל "נבלה טובה ממנו", כלומר שהוא מאוס, היות שאין בו דעת, הוא נבחן ל"שכור", ש"שתה יין יותר מן המידה", היינו יותר מחסדים. וכשהוא מתפלל בדרך זו, שיתנו לו תורה, המכונה "יינה של תורה", תפלתו תועבה. היינו, שהוא נבחן לדבר מאוס.
וזה יכולים להבין על דרך שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי) וזה לשונם "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה, לאילן, שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו". פירוש, מעשה נקרא "ימין", "חסד". ולא צריך להבין בדעת ובשכל, שכדאי להיות עובד עבודת הקודש בע"מ להשפיע, אלא שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת באה אליו עם "השאלות של פרעה", ששואל "מי ה', אשר אשמע בקולו" או "שאלת רשע", ששואל "מה העבודה הזאת לכם". ועל זה הוא עונה להם, שהוא הולך למעלה מהדעת. זה נקרא "מעשה", היות שהוא לא עונה להם עם חכמה ושכל, אלא הוא עונה להם, שהוא עובד במעשה ולא בשכל, וזהו כל השמחה שלו, בזה שהוא מקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת.
ואח"כ, כשהוא זוכה לבחינת חכמה, אין הוא רוצה לשמש עם החכמה בתור תמיכה, לומר, עכשיו כבר אני לא צריך לבחינת אמונה, היות שכבר יש לי בסיס של שכל. זה נקרא "חכמתו מרובין ממעשיו". אלא הוא מקבל את החכמה, בגלל שהבורא רוצה שיקבל, הוא מקבל ולא לתועלת עצמו. ואם הוא רוצה לקבל חכמה יותר ממעשיו, זה נקרא "שכור" ותפלתו תועבה. אלא שהכל יהיה בדעת, היינו שהוא בחינת קו אמצעי, שלא יהיה יותר שמאל מימין, כנ"ל.