אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / תלמוד בבלי / אבות / ג' זמנים בעבודה

תשמ"ה - מאמר כ"ד

1984/85 - מאמר 24

יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים:

א) עבר,

ב) הווה,

ג) עתיד.

"עבר" פירושו, כשהוא מתחיל לכנס בעבודת ה'. אז הוא צריך להסתכל על העבר, היינו מהי הסיבה, שהוא רוצה עכשיו לקבל עליו עול מלכות שמים. זאת אומרת, שהוא צריך לעיין את הסיבה, שאם הסיבה הזו מספקת לו לכנס בעבודת ה', עד לבחינת "והגית בו יומם ולילה". שאין לו שום דבר להגות רק מהתורה, כי הוא בא לידי החלטה, שאין לו שום דבר שיהא כדאי לחשוב, רק בתורה.

וזה בטח שמוכרח להיות, משום שהוא מרגיש, שהוא נמצא בצרה גדולה, שאין לו שום דבר בעולם, שיהיה כדאי לחיות בשביל זה, ולא מוציא דבר אחר, אלא דביקות ה'. ולהיות לזכות לדביקות ה', מוכרחים לצאת מאהבה עצמית. ובכדי לצאת מאהבה עצמית, הוא מאמין בדברי חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין".

וזוהי הסיבה שמחייבת אותו להגות בתורה יומם ולילה. כי אחרת לא יכול לצאת מאהבה עצמית. נמצא לפי זה, הסיבה לתורה היא דביקות ה'. והסיבה שמחייבת אותו, שצריך לזכות לדביקות ה', הסיבה הזו צריכים תמיד לחדש. כי על הסיבה הזו יש הרבה מתנגדים. שכל פעם בא הגוף עם שאלות חדשות, ורוצה לעורר על הסיבה הזו. פעם אומר לו, שזה דבר קשה. ופעם אומר לו, שזהו לא בשבילו, ומביא לו ניצוצי יאוש. ופעמים מביא לו מחשבות זרות במוחא ובליבא.

אי לזאת, צריכים להתבונן על בחינת העבר. היינו, על הסיבה, שנתנה לו את ההתעוררות הראשונה לזה, צריכים תמיד לבדוק. היינו, שיכול להיות שהיו סיבות אחרות, שהביאו לו, שיכנס לעבדות ה'.

היינו, שהסיבה הראשונה שלו לא היתה בכדי להגיע לדביקות ה', אלא יכול להיות שאר סיבות. ואח"כ מטעם "מתוך שלא לשמה באים לשמה". לכן הסיבה השניה הוא בכדי להגיע לדביקות ה'. וכן יכול להיפך, שהסיבה הראשונה היא כדי להגיע לדביקות ה', ואח"כ מסיבות שונות, קיבל סיבות אחרות, שיחייבו אותו לקבל עליו עול תורה ומצות.

היוצא מכל הנ"ל, שצריכים תמיד לבדוק את הסיבה, שמחייבו ללכת בעבודת ה'. וזה נקרא, שצריך ללמוד מהעבר, שהכוונה על הסיבות, המסובבות את כל דרכי עבודה שלו. זאת אומרת, שהסיבה נקראת המטרה. דהיינו, לפי גודלה וחשיבותה של המטרה, בשיעור זה האדם מסוגל לתת כוחות.

אבל יש הבדל, מה נקרא "חשיבות", שבענין החשיבות תלוי מה האדם מחשיב. שבדרך כלל האדם מחשיב דברים, שמביאים תועלת עצמו. היינו, רק שנוגע לאהבה עצמית. מה שאם כן אם המטרה היא להשפיע, אין זה מדרך הטבע, שיהיה דבר זה חשוב בעיני האדם.

ומשום זה, אם אין הסיבה, סיבה אמיתית, אין בידו ללכת עד הסוף, היינו להגיע לידי דביקות. כי בזמן שהוא רואה, שלא תהיה לו תועלת עצמו, אז הוא תיכף בורח מהמטרה, כיון שהסיבה שלו, שבשבילה לקח על עצמו לקיים תורה ומצות, לא היתה בעמ"נ להשפיע, אלא לתועלת עצמו.

ולכן, כשהוא לא מרגיש תועלת עצמו בזמן עבודה, הוא מוכרח להתרשל בעבודה. כי מה שהוא רואה, אינו מרגיש, שזה יהיה שכר בשבילו. כיון שכל היסוד של עבודתו היה בשלא לשמה. אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". אז הסדר הוא, שמראים לו הרגשה מהו לשמה, היינו "לא לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'", אז הוא תיכף בורח מהמערכה.

אי לזאת, צריך תמיד האדם לברר את מטרתו, היינו הסיבה שלו, ושיזכור תמיד, שהמטרה היא להשפיע להבורא. ואז, כשמראים לו ענין הרגשת דלהשפיע, הוא לא מתבלבל, אלא שיודע, שזה דבר קשה, היות שזה הוא נגד הטבע שלו.

ורק עכשיו, היינו לאחר שהוא רואה, שקשה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז יש מקום לתפילה מעומקא דליבא. מטעם, שהוא רואה, שאין בידו לעשות שום דבר, רק להתפלל לה', שיתן לו את הכח הזה. לכן צריכים תמיד ללמוד את העבר, היינו שתהיה לו סיבה אמיתית, שיחייבו לעסוק בעבודת הקודש.

" הווה" זוהי ההבחנה, מה שהאדם מרגיש בזמן עבודה. כי יש לאדם לעבוד עבודת הקודש בכמה בחינות, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק א', משנה ב') וזה לשונו "הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

" עולם" פירושו האדם, " כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו", כמו שכתוב בזה"ק. ובכדי שיהיה קיום להאדם, היינו שהאדם יתקיים בעולם, וירגיש וישיג את ה' בבחינת טוב ומטיב, הוא צריך לג' דברים הנ"ל. מטעם שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו.

ועל הרצון לקבל הזה היה הצמצום, שפירושו, העלם והסתר על השפע העליון. ולא מורגש את הטוב והעונג, מטרם שאדם בא לידי השתוות הצורה, דהיינו, שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע. לכן צריכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין, ל' ע"ב) "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

עבודה צריכים, כי עבודה היא בחינת תפלה. כי תפלה היא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך, שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא, שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו.

והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה', שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא "נס". ונס רק הבורא יכול לעשות. זאת אומרת, שתהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית, זהו מעשה נסים.

גמילות חסדים פירש רש"י וזה לשונו "מלוה מעותיו לעני, שהוא יותר גדול מהצדקה, לפי שאינו מתבייש. ועוד, שגמילות חסדים בין בעשירים בין בעניים, בין במתים בין בחיים, בין בגופו בין בממונו". מה שאם כן בצדקה, כמו שאמרו "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה". וכהאמור "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי אמרתי עולם חסד יבנה, ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים".

היות שענין החסד, הוא הפתח יציאה מאהבה עצמית לאהבת ה', כמו שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". לכן בבחינת ההווה, צריכים לראות, איך שג' בחינות הנ"ל פועלים אצלו בזמן ההווה. וגם הוא צריך לשתף אז בההווה את העבר. היינו, המטרה, שהיא הסיבה, שבשבילה הוא נותן את כל היגיעה.

העתיד, והוא צריך לראות את העתיד, מה שיש להשיג עד להגיע לשלימותו. כי ידוע, ש" אור פנימי" נקרא, מה שמאיר בהווה. ו "אור מקיף" נקרא, מה שהוא צריך לקבל בעתיד.

ודרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מסחר, והוא השקיע הרבה כסף, זה היה בודאי בכדי להרויח הרבה כסף. ולפי זה אנו מבינים, אם הוא קנה הרבה סחורה, היה זה בכדי להרויח הרבה כסף, עם זה שהוא מוכר את הסחורה מיד. היינו, שהסוחר קנה סחורה על היריד. וכשהביא את הסחורה, כל בני עירו, שראו שהוא הביא הרבה סחורה, כולם הבינו, שתיכף ישכור הרבה חנויות, בכדי למכור את הסחורה תיכף ומיד. ולבסוף ראו, שהכניס את כל הסחורה לתוך מחסנים, ולא רוצה למכור את הסחורה. וכולם ראו, שאף על פי שלא מכר את הסחורה, מכל מקום הוא שמח, כאילו היה מרויח הון תועפות. והמקורבים אל הסוחר לא יכלו להבין אותו, ושאלו, שמחה מה זו עושה, הלא לא מכרת שום דבר, וממילא לא הרוחת שום רווח, אם כן מה אתה כל כך שמח.

אז הוא השיב להם: "אני קניתי סחורה הרבה ובזול, כי ירד השער מהם, וכל הסוחרים היו מפחדים לקנות אותם, ואני קניתי אותם, מטעם שאני יודע לפי החישוב, שבעוד שנתיים יהיו הרבה קופצים על סחורה זו, כי לא יהיה בנמצא. ואז אני יכול להתעשר מזה. לכן כשאני מסתכל על העתיד שלי, אני שמח, אף על פי שעכשיו בהווה לא הרוחתי כלום".

אז אנו רואים, שאם העתיד מאיר בההווה, אף על פי שבההווה אין לו עדיין כלום, זה לא משנה. אלא, הוא יכול לשמוח עם העתיד כמו ההווה. אבל זה דוקא אם העתיד מאיר בההווה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהוא נהנה מאור מקיף, שפירושו, שהוא נהנה מהאור העתיד לבוא.

זאת אומרת, אם הוא רואה, שיש דרך של אמת להגיע להמטרה, אף על פי שעוד לא הגיע להשלמות, מכל מקום אם הבטחון של המטרה מאיר לו, הוא יכול להנות בהווה, כאילו האור מקיף מאיר לו עכשיו בפנימיות הכלים.

וכעין זה אמר אאמו"ר זצ"ל על מאמר חז"ל "צדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא", שהכוונה היא, שהצדיקים יכולים לומר שירה, על מה שעתיד לבוא להם אח"כ. היינו, שהם מאמינים, שסוף כל סוף הם יזכו לשלימות. על סמך זה הם אומרים שירה, אפילו שעדיין לא זכו לשלימות.

וענין זה מובא בזהר (וילך, ובהסולם אות מ"ז) "אמר רבי אלעזר, עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, ולקשור קשר של אמונה, שכתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז שר, לא נאמר, אלא, אז ישיר, דהיינו לעתיד". נמצא לפי הנ"ל, שהאדם צריך לקבל הארה מבחינת אור מקיף, שהיא מבחינת לעתיד לבוא, אחר ההווה. והוא צריך להמשיך אותו לתוך ההווה.

לכן כל ג' הזמנים, שהם היה - הווה - יהיה, נכללים בהווה. אבל עצת היצר הרע הוא תמיד להיפך, היינו לחלק את הג' זמנים, בכדי שלא יאירו ביחד. אי לזאת, צריכים תמיד ללכת נגד היצר הרע, ולומר, מה שהוא אומר, בטח הוא שלא לטובתנו. כי זה לא מהתפקיד שלו, שיתן לנו סיוע לעבודה.

דוגמא, כמו שכתוב במאמר ל', כשהיצר הרע אומר לאדם "בשביל מה אתה כל כך מאריך בתפלה ובתורה, וכדומה, הלא לא כוונתך לשם שמים. בשלמא שאר אנשים, שמאריכים בתורה ובתפלה, הוא משום שכוונתם לשם שמים. מה שאין כן אתה". אז צריכים לענות לו "להיפך, אני כן עובד לשם שמים. ואני לא רוצה לשמוע בקולך". וזה מטעם, שהוא רוצה להפריע לו בעבודה, היינו שלא לעסוק בתורה ומצות.

ואח"כ הוא בא וטוען "אתה צדיק, שכל כוונתך הוא לשם שמים, ואין אתה דומה לשאר אנשים". אז האדם צריך לומר לו "להיפך, אני כל עסקי הוא שלא לשם שמים. ואני יודע, שכל מה שאתה טוען, זהו לא לטובתי".

והוא מטעם, שהוא רוצה להכשילו בעבירה של גאוה, שהוא דבר רע יותר מכל דבר, כמו שאמרו חז"ל "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אי לזאת, אין אדם יכול לקבוע אצלו באיזו דרך ללכת, אם בדרך שפלות או גדלות. והכל הוא לפי העני.