הצורך לאהבת חברים

תשמ"ח - מאמר י"ד

1987/88 - מאמר 14

בזה יש הרבה סגולות:

א) סגולה לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את הזולת. שזה ענין, כמו שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". היות שע"י זה יכול להגיע לאהבת ה'.

אולם יש לדעת, כי ענין לאהוב הזולת ולעבוד לטובת הזולת, זה אינו מטרת הבריאה, כפי שהחילוניים מבינים אותה. היות שאין העולם נברא שאחד יעשה טובות להשני. כי העולם נברא, שכל אחד יקבל הנאה לעצמו. וזה, מה שאנו אומרים, שצריכים לעבוד לטובת הזולת, זהו רק תיקון הבריאה, ולא מטרת הבריאה. שענין התיקון הוא, שבכדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון של ענין השפעה, שרק ע"י זה הנבראים יקבלו טוב ועונג לעצמם בשלימות, בלי פגם של בושה.

ועל זה יש לפרש מה שהזה"ק אומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת. כל טובו דעובדין, לגרמייהו עובדין". שיכולים לפרש, כל הטוב, שהם עושים חסד, הוא על כוונה שלהם, שנקראת "לגרמייהו", היינו לעצמם. שפירושו, שזהו לפי הבנת עצמם. ולא לפי שניתן לנו לקיים "ואהבת לרעך כמוך" מצד מצות ה', שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו. וענין המצות שניתן לנו, הוא רק לצרף את הבריות, שע"י זה יגיעו לדביקות ה', שיעזור להם לקבל טוב ועונג, וישארו בדביקות ה'.

ב) שזה שחברים מתייחדים לחטיבה אחת, הם מקבלים כח, שיוכלו להחשיב את מטרת עבודתם. שהוא, בכדי להגיע לשמה. והיות שהכלל שחינכו אותם, כדברי הרמב"ם ז"ל, שאומר, "נשים, קטנים וכלל עמי הארץ, מלמדים אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

והיות שצריכים לחכות עד ש"יתחכמו חכמה יתירה", להגיד להם, שצריכים לעבוד לשמה. וממילא נשאר כלל גדול מהרבים ב שלא לשמה. והיות שמצד הטבע, היחידים מתבטלים לגבי דעת רבים, לכן כשהחברים הרוצים כן ללכת בדרך להגיע לשמה, בכדי שלא יתבטלו לגבי הכלל, לכן כשהחברים מתחברים, וכל אחד מסור להשני, וכוונתם, שע"י אהבת הזולת יגיעו לאהבת ה', שזוהי המטרה, כמו שכתוב "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך, בכל נפשך", נמצא, שע"י זה שהם כלל אחד, הגם שזה כלל קטן, אבל כבר נחשבים לרבים. ואין הרבים האלה משועבד להרבים של הכלל. והם יכולים לעבוד באהבת חברים על הכוונה להגיע לאהבת ה'.

והגם שמצות "ואהבת לרעך כמוך" נוהגת לגבי כל הכלל ישראל, אבל לפי שהכלל ישראל אינם הולכים על דרך להגיע מאהבת הזולת לאהבת ה', ויש כלל, כשמתחברים אחד עם השני, אז כל אחד מקבל הדיעות של השני, והיות שענין לשמה לא נקבע עוד בלבו של אדם, שזהו עיקר הכוונה של תו"מ, כלומר, שעיקר הכוונה היא, שע"י הקיום של תו"מ יכולים להגיע לשמה, לכן בזה שהאדם מתחבר עם השני, הדיעות של השני מחלישות את דעתו של לשמה. ומשום זה יותר כדאי לשמש ולהתחבר עם סוג אנשים, שהם מבינים, שענין "ואהבת לרעך כמוך" הוא רק אמצעי להגיע לאהבת ה', ולא מטעם אהבה עצמית, אלא כל כוונתו יהיה לתועלת ה'. לכן יש להיזהר להתחבר, ולדעת עם מי מתחברים.

וזו היא התועלת של אהבת חברים בקבוצה מיוחדת. כלומר, שיש לכולם מטרה אחת להגיע לאהבת ה'. מה שאם כן כשמתחברים אנשים סתם, הגם שהם עוסקים בתורה ומצות, אבל מסיבת שאין הם הולכים בדרך להגיע בעמ"נ להשפיע לה', אלא כנ"ל, לפי שחינכו אותם בעמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה", ואם יתחברו עמהם, הם יקבלו דיעותיהם, אז יגידו אח"כ, שלא כדי ללכת בדרך להגיע לשמה, היות של לשמה הוא יותר קשה משלא לשמה, מטעם שלשמה הוא נגד הטבע, לכן צריכים להיות נזהרים, שלא להתחבר עם אלה אנשים שעדיין לא יתחכמו עם חכמה יתירה, ועדיין לא הגיעו לדעת, שעיקר עבודת ה' היא לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.

אבל ענין "ואהבת לרעך" נוהג לגבי כל הכלל ישראל. אלא כנ"ל, ניתן לנו שמירה לדעת מקודם עם מי מתחברים. והסיבה היא, כי האדם, מטרם שזכה לצאת מאהבה עצמית, הוא מרגיש תמיד שזה קשה. היות שהגוף מתנגד לזה, ואם הוא נמצא בסביבה שיש קבוצה של אנשים, שהם מאוחדים יחד בדיעה אחת, שמסתכלים על המטרה ולא על עבודה, אז המטרה שלו לא נחלשת ממנו.

מה שאם כן אם הוא לא נמצא תמיד ביחד עם החברים שלו, מאוד קשה להאדם להחזיק מעמד בהמטרה דלהשפיע. והוא צריך לרחמי שמים, שלא יחליש את דעתו, מה שהבין מקודם, שכדאי לעבוד וללכת בתלם של עבודה דלהשפיע.

ופתאום הוא מקבל מחשבות, שכדאי ללכת כמו הכלל כולו, ולא צריך להיות יוצא מהכלל, הגם שבזמן שהיה מחובר עם החברים היה מבין אחרת. וזהו כנ"ל, שבזמן שלא מחובר עם הכלל של הקבוצה הקטנה, הוא תיכף נכנע להרבים של הכלל, ומקבל דעותיהם, שמספיק לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ולכוון שאנחנו מקיימים מצות המלך שצוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, וע"י החכמים הבאים אחריו. וזה מספיק בשבילנו, שבעבור זה נקבל שכר. ואנחנו מאמינים בחז"ל, שאמרו לנו "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ומה יש לנו לחשוב יותר מזה. וכמו שאומרים, אם אנו נקיים זה, דיינו.

והוא כמו ר' חנניא בן עקשיא אומר, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות". זאת אומרת, שכל התורה ומצות שניתן לנו, הוא כדי שיהיה לנו הרבה שכר.

וכל זה, שעכשיו האדם נעשה יותר חכם, מכפי שהיה מאוחד בתוך החברה הנ"ל, שהיה מבין בפשטות, שצריכים לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, אלא צריכים לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לבחינת דביקות ה'. והגם שראה שקשה לצאת מאהבה עצמית, אבל הוא הבין, שזה הוא דרך אמיתית. כלומר, שהאדם צריך להגיע לעבוד לשמה.

מה שאם כן בו בזמן שנפרד מהחברה הנ"ל, תיכף נפל לדעת הרבים, שהם רוב העולם. כלומר, שרוב הכלל ישראל עוד לא הגיעו לבחינת, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל "עד שיתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז", שהוא שצריכים לעבוד לשמה. והאדם הזה שנכנס בהחברה, שהדרך שלהם הוא, שצריכים להגיע לשמה. נשאלת השאלה, מאיפוא הגיע האדם הזה להכנס למקום כזה. וצריכים להאמין, שזה בא מן השמים.

ולפי זה יש להבין, מדוע הוא נתרחק אח"כ מהחברה. צריכים לומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה מה שהאדם מתחיל ללכת בדרך של לשמה, ובטח הכוונה זו באה לאדם שנותנים לו ההתעוררות לדרך האמת, ואח"כ מאיזו סיבות שהוא האדם מתרשל בעבודה זו, וחוזר לדרך הרגיל של הכלל, הוא שאל, מדוע לא נותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה.

הוא אמר על זה משל, שזה דומה לאדם ששוחה בנהר, ובאמצע השחיה הוא אבד את כוחותיו. ובא אדם השוחה עמו ביחד, ונותן לו דחיפה, בכדי שהאדם יתחיל מעצמו לשחות. והאדם שרוצה להצילו, נותן כמה דחיפות. ואם הוא רואה, שאינו משתתף עמו, הוא עוזב אותו והולך. אלא רק בזמן שהוא רואה, כשנותן לו דחיפה, הוא מתחיל לשחות בעצמו, אז הוא נותן לו כל פעם דחיפות, עד שיצא מכלל סכנה. מה שאם כן אם לא משתתף עמו, הוא עוזב אותו.

כן בעבודה. שהאדם מקבל התעוררות מלמעלה, שיגיע למקום שעובדים בידיעה בכדי להגיע עמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, ונותנים להאדם כמה התעוררויות, ואם אינו מתאמץ לתת כוחות להגיע לזה, אז הוא מקבל כמה תירוצים על עצמו, והוא מוכרח לברוח מהמערכה. והאדם נשאר צדיק. כלומר, בזה שהוא עוזב את החברה הזו, הוא תמיד צודק. וע"י זה שמצדיק עצמו, באמת הוא מרגיש עצמו לצדיק.

אי לזאת, על האדם מוטל להידבק בחברה. וכיון שהם מאוחדים, הם נבחנים גם כן לכלל. אלא שהם כלל גדול, והחברה שלו הם כלל קטן. וכלל לא מתבטל בפני כלל.

ג) שיש סגולה מיוחדת בדיבוק החברים. היות שהדעות והמחשבות עוברים מאחד להשני ע"י הדבקות שבהם, לכן כל אחד נכלל מהכוחות של השני. וע"י זה יש לכל אחד כח של כל החברה. לכן, הגם שכל אדם הוא אחד, אבל יש לו כל הכוחות של החברה.