מהו, השגחתו יתברך היא בהסתר ובנגלה
תשמ"ח - מאמר כ"ח
1987/88 - מאמר 28
במדרש רבה רות (פ"ב, י"א) שואל וזה לשונו, "כתוב אחד אומר, כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. וכתוב אחד אומר, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול. אמר ר' שמואל בר נחמני, פעמים שהוא עושה בעבור עמו ונחלתו, ופעמים שהוא עושה בשביל שמו הגדול. אמר ר' איבי, כשישראל זכאין בעבור עמו ונחלתו, וכשאין ישראל זכאין, בעבור שמו הגדול. ורבנן אמרי, בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו, בחוצה לארץ בעבור שמו הגדול, שנאמר, למעני למעני אעשה", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מהו הפירוש של "שמו הגדול", ומהו הפירוש של "עמו ונחלתו", וכמו כן יש להבין, מהו ההבדל בין "חוץ לארץ", שהם מיוחסים ל"שמו הגדול", לבין "ארץ ישראל", שהוא בשביל "עמו ונחלתו".
הנה ניתן לנו להאמין בהשגחתו יתברך, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, שזהו ענין שאנו צריכים להאמין, שמטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, ואנו צריכים להאמין, אפילו שאנו מרגישים יסורים, ממה שהשגחה שולחת לנו להרגיש, מכל מקום צריכים להאמין שהעונשין שאנו מקבלים, על מה שאנו לא מקיימים את מצות ה', מה שהבורא צוה לנו, אין העונשין האלו ענין של נקימה ונטירה, מה שנוהג בבשר ודם, שהוא מעניש אותו בגלל שפגענו בכבודו, ואינו שומעים לקול פקודותיו, אלא יש כאן ענין של תיקון.
פירוש, שהיסורים מה שהאדם מקבל, בזה שלא שמר את מצות ה', כי היות שענין נתינת תו"מ היא לטובת האדם, שע"י הוא יקבל כלים, שהם מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, שה' הכין עבור הנבראים. לכן כשאין האדם מקיים תו"מ, נמצא, שהוא מחוסר מאלו הכלים, לכן הקב"ה שולח לו יסורים, בכדי שיקבל על עצמו את התו"מ. וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש להאמין, ש החטא הוא העונש והעונש הוא התיקון. וזהו להיפך מדעת המקובל ברחוב.
וזהו כמו שאומר הרמב"ן ז"ל (מובא בתע"ס חלק א' בהסתכלות פנימית אות א') וזה לשונו, וכן פירש לנו הרמב"ן ז"ל על ענין אחדותו יתברך בסוד אחד, יחיד, ומיוחד. וזה לשונו, "יש הפרש מן אחד יחיד ומיוחד. שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכח אחד נקרא "מיוחד". וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו נקרא "יחיד". וכשהוא בהשואה אחת, נקרא "אחד".
פירוש, מתייחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר, שפועל להטיב כראוי ליחודו, ואין שום שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא "יחיד", מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא "אחד", כלומר "אחד" מורה על עצמותו יתברך.
עוד שם וזה לשונו, "אחד" מורה שהוא בהשואה אחת, "יחיד" מורה שגם כל אלו הריבויים, המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ו"מיוחד" מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלו וכולם חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד.
רואים אנו, שכל ההנהגה היא בצורת תיקונים. והגם שקשה להבין זה, אבל אנו מוכרחים לקבל על עצמנו אמונת חכמים, שזה נקרא "תורה שבעל פה". כלומר שיש להאמין, מה שהם אומרים לנו, מה לעשות ומה להאמין, וצריכים ללכת אחר דיעותיהם בעינים עצומות בלי בקורת, משום שאין הדעת שלנו יכול להבין את דרכי השגחתו יתברך, אלא הכל צריך להיות באמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י זה זוכים אח"כ להטוב והעונג, מאחר שאנחנו הולכים לפי דרכי החכמים, שהם קבעו לנו באיזה אופן וצורה ללכת, ולא כפי שהשכל שלנו מבין.
ודוקא בדרך זה של למעלה מהדעת, זוכים אח"כ להרגשה באברים, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואז אינו צריך להאמין, כי כבר זכה להרגיש זה. ואז הוא בעצמו מעיד על בריאת העולם, שהיה על הכוונה בכדי להטיב לנבראיו.
ואנו צריכים להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת "אלקים", הנקרא "טבע", כמו שכתוב שה טבע גימטריא אלקים, שהוא מידת הדין, שאלקים, הוא מידת הדין, ו הויה הוא מידת הרחמים. לכן לכללות העולם, שאינם מאמינים בה', הם אומרים שההשגחת העולם היא לפי מידת הטבע, שהטבע קובע את ענין הנהגת העולם. אולם אין הם אומרים שהטבע הוא אלקים, אלא שהוא טבע בלי שום מנהיג. והטבע הזו, שהבורא ברא במידת הדין, אנו רואים, שאין רחום בדין, היות שהטבע אינו בעל שכל, שתהיה היכולת לבקש ממנו רחמים, שלא יעניש אותנו כל כך, מסיבת שאנו כל כך חלשים, שאין כח בידינו לשמור את פקודותיו.
ועל זה באה התשובה, "אין רחום בדין". נגיד למשל, מי שזרק את חבירו לתוך המים, והמים רוצים להטביעו, הוא אומר להמים, מה אני אשם שחבירי זרק אותי לתוך הרשות שלך. לכן אני מבקש ממך, שתרחם עלי, היות שאני בעל משפחה גדולה ברוכת ילדים, ואין מי שידאג עבורם, לכן תמחול לי על זה שנכנסתי בתחום שלך. התשובה היא, "אין רחום בדין" למי שעובר על חוקי הטבע, שהוא בחינת אלקים, שהוא בחינת דין, שזהו כמו שכתוב "יקוב דין את ההר". ורק אלו אנשים שמאמינים שהטבע הוא אלקים, כלומר שיש מי שמנהיג את הטבע, אז על ידי תפלה יכולים להיות שינוי בהטבע, משום שיש בעל בית על הטבע, וממילא הוא יכול לשנות את הטבע.
וכמו שמובא (תענית כ"ה ע"א), שר' חנינא בן דוסא ראה בערב שבת את בתו, שהיא עציבה. אמר לה, "בתי, אמאי עציבת. אמרה ליה, דאחלף לי מנא דמשחא (כלי שיש בה שמן) במנא דחלא (בכלי שיש בה חומץ) ורמאי בשרגא (ושמתי את החומץ בנר, ויכבה הנר, ויהיה חושך בשבת). אמר לה, מי שאמר לשמן וידליק, יאמר לחומץ וידליק".
רואים אנו, שמי שמאמין שיש להטבע בעל הבית, הוא יכול לשנות הטבע. לכן אלו הצדיקים, שאצלם הטבע הוא בחינת אלקים, כלומר שהבורא הוא בעל הבית על הטבע, לכן ע"י תפלתן הבורא משנה הטבע בגללם. וזה הוא הענין שמתפללים לה', שיעזור לנו לשנות את הטבע. כלומר, שאפילו מצד הטבע כל הרופאים התייאשו מאדם הזה, שמצד הרפואה אין לו שום סיכויים שיוכל לקום מחולי זה, מכל מקום ה' יכול לרפאות ולשנות את הטבע.
וכמו שכתוב (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". הגם שמצד הטבע היא בחינת דין ובטח שימית, מכל מקום, יהודי שמאמין, שיש מי שמנהיג את הטבע, והוא בחינת רחמים, הנקרא "הויה". לכן אמרו, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שזהו מה שכתוב "הויה הוא אלקים". מה שאם כן אלו אנשים שאומרים, שהטבע הוא בלי בעל הבית ואין מי שינהיג אותה, אצלם בטח אין רחום בדין. לכן אין להם שום טענות להטבע, היות שאין על מי להתרעם, הלא הוא אינו בעל שכל, שיהיה מציאות לדבר אליו ולבקש ממנו רחמים.
וזה דומה למנהג עתיק, שמטרם שהמציאו את התמרורים שיסדר את התנועה בכלי רכב, היה הסדר, ששוטר היה עומד וכיון את התנועה. ואז היו הרבה אנשים שהיו בכעס ומלא טענות להשוטרים, שהם אינם בסדר, שלא מסתכלים על התור, שלפעמים בא אדם לבקש מהשוטר שיעשה לו טובה, היות שיש לו איזה חולה בבית וכדומה, או פרוטקציה וכדומה, היה השוטר משנה את הסדר לפי שכלו. אז כל אחד היה חושב שהשוטר אינו בסדר, והיו הרבה אנשים, שהיו מרוצים, והרבה לא.
מה שאין כן בימינו, שנעשה מסדר התנועה בחינת דומם, בלי שכל, הנה עכשיו כל אחד ואחד מקבל על עצמו גזר דינו של התמרור (רמזור), ואף אחד לא יכעס עליו ואף אחד לא יתפלל אליו, שיעשה לו טובה. דרך משל, יש לפעמים שהאמבולנס נוסע עם חולה והוא צריך לבי"ח מטעם פקוח נפש, אין הוא מדבר להתמרור הדומה לטבע, "המסדר את הנהגת הבריאה", שיתן לו לעבור, כי הוא דומה להטבע, שהוא בחינת דין, ואין רחום בדין.
ובהאמור נבין, כי הבורא, שרצה שהעולם הגשמי יתקיים, ושיהיה קיום המין, ושתהיה המשכת הדורות בזה אחר זה, ולא תהיה בחירה ביד האדם לקלקל את סדר קיום העולם, לכן ברא את העולם בבחינת טבע. והגם שאין הוא מגולה בסדר הנהגה, וכולם חושבים שאין בעל בית בעולם, אלא כל מה שעולה במחשבתו של אדם לעשות הוא עושה, כי בזמן שלא יודעים שיש בעל בית שמשגיח על העולם, לכן כל איש הישר בעיניו יעשה, ויכולים לקלקל העולם. מה עשה, הלך וגילה את השכר ועונש. כלומר, כל מי שירצה לעבור על חוקי הטבע, מה שהוא עשה, תיכף יקבלו על המקום את העונש, ואם הם יקיימו את חוקי הטבע, הם יקבלו שכר על עבודתם, שזה נקרא ש"שכר ועונש מגולים".
לכן בעולם הגשמי, בגלל תיקון המכונה "השתוות הצורה", אסור לקבל לתועלת עצמו. אלא כמו שכתוב (אבות פרק שני, י"ז) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". והיות שהתענוג הכי גדול, שבזמן שהאדם מרגיש שעומד בהיכל המלך ומדבר עם המלך, והיות שכל קבלת תענוג צריכה להיות לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, כלומר שהאדם צריך לכוון בעת קבלת התענוג, שהוא מקבל שהוא מסיבת שהבורא רוצה שהנבראים יהנו, אבל הוא מבחינתו עצמו הוא מסוגל לוותר על התענוג, וידוע שכל התענוג גדול ביותר הוא יותר קשה לוותר עליו, לכן אם הבורא היה מגולה ולא היו צריכים להאמין בו, לא היתה שום מציאות שהאדם תהיה לו היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע. כי בשום אופן אין האדם יכול לומר, שאלמלא לא היה רצון הבורא שאנחנו נהיה קרובים אליו, ולהרגיש אותו איך שאנו מדברים אליו, היינו מוותרים על התענוג מהפגישה זו.
לכן נעשתה בגלל זה הסתרה, בכדי שיהיה מקום לבחירה, כלומר שאנו צריכים להאמין ש"מלוא כל הארץ כבודו". ומטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, אין האדם מסוגל שיהיה לו אמונה בקביעות, כמו שאומר בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח, ד"ה "כי חוק") ומשום זה יש צמצום והסתר על רוחניות. ובכדי שלא יהיה קלקול בעולם, לכן השכר וענש מגולה.
מה שאם כן אם היה מגולה השכר ועונש ברוחניות, לא היה אז צורך לקיים תו"מ לשם שמים, אלא הסיבה המחייבת לקיים תו"מ היתה נשארת בשלא לשמה. כלומר, במקום ששכר ועונש מגולה, שנקרא "השגחה גלויה", אין צורך לקיים תו"מ מסיבת שהבורא צוה לנו כך, ואנו רוצים לעשות רצונו, ולא מטעם שכר ועונש. היות שיש לקיים תו"מ מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", לכן לזכיה גדולה הוא אם אנחנו יכולים לעשות רצונו ולקיים מצותיו.
מה שאם כן אם השכר ועונש היה מגולה, לא חשוב לנו מי נותן לנו השכר או העונש. נמצא, אם היה כך, לא היתה שום בחירה מצד אדם להגיע לידי דביקות בה', היות שאין לו צורך לזה, כי השכר ועונש הם מדריכים את האדם לשמור את החוקים כנ"ל, כי השכר ועונש נבחנים לשני רגלי אדם, שע"י האדם הולך ומתקדם להמטרה שהרגלים מובילים אותו. כי ממקום שמרגיש יסורים, שהוא בחינת עונש, הוא בורח, ובמקום שהוא מרגיש, שיכול לקבל הנאה ותענוג, לשם הוא רץ.
וממילא אין לו שום צורך לדעת מי הוא הבעל בית של העולם, כי מה יוסיף לו זה שידע שיש מנהיג העולם, כי האדם אינו מעניין לו רק בירורים של תענוג ויסורים. וממה שהאדם יכול להוציא יותר תענוג, בזה הוא שקוע ראשו ורובו, וכל השיקולים שבחיים שלו הם רק בדברים האלו. לכן ה' הסתיר עצמו בתורה, שפירושו, שע"י זה שהאדם יעסוק בתורה, הוא יכול למצוא אותו יתברך, אחרת הוא מוסתר.
נמצא, לכלל העולם, שאין להם שייכות לרוחניות והוא מוסתר מהם, הוא מוכרח להנהיג את העולם בהשגחה גלויה, היינו שהשכר ועונש יהיה מגולה. וממילא לא יקלקלו את סדרי הבריאה, שהקב"ה ברא את העולם בטבע, שהם אומרים, שאין כאן שום בעל בית אלא הטבע, שהוא כעין דומם, הוא המנהיג העולם. ובזמן שאין לפחד מן בעל בית, אז "איש הישר בעיניו יעשה" ויכולים לקלקל את הבריאה, (אלא מפני שה') הוא מנהיג (את כל העולם) בהשגחה גלויה, וממילא יקיימו את כל התנאים מה שהטבע מבקש, אחרת הטבע מעניש אותם. נמצא, שהוא יכול להיות מוסתר והכל עושים רצונו, מה שהוא סידר את העולם בבחינת הטבע, הנקרא "אלקים", "מידת הדין". נמצא, שהוא מוסתר והשכר ועונש מגולה.
מה שאין כן ברוחניות, שהוא רוצה להיות מגולה אצל התחתונים, אז ההשגחה היא מכוסה, כלומר שאין השכר ועונש מגולה. רק שהאדם צריך להאמין, שיש שכר ועונש. ומדוע מוסתר השכר ועונש. הוא מסיבה, שרוצה שהם יחפשו אותו, כלומר שבחינת "רב ושליט" תחייב אותם לעסוק בתורה ומצות ולא השכר, אלא שיהיה הכל לשמה, היינו שהבורא הוא הסיבה שיעסוק בתורה ומצות, משום שזהו רצונו יתברך.
מה שאם כן באם שמרגישים שכר ועונש בעשיית המצות, זה נקרא שלא לשמה, כמו שכתוב "במצותיו חפץ מאוד" (תהילים קי"ב, א'), שדרשו "במצותיו" ולא בשכר מצותיו, אלא לקיים מסיבת שהבורא צוה לעשות, והאדם רוצה לעשות נחת רוח להבורא, לכן הוא מקיים את מצותיו. וכמו שאומר שם הרד"ק "במצותיו חפץ מאוד", מצות עשה, עושה אותה בחפץ לבבו, באהבת האל יתברך, שצוהו לעשותם. לפיכך אומר "מאוד", כלומר שרודף אחר המצוה, ומתאמץ לעשותה בכל כוחו, בגופו וממונו.
ובהאמור, במקום שרוצים שהבורא בעצמו יהיה מגולה אצל האדם בבחינת הדביקות, אז השכר ועונש בהשגחה בלתי גלויה, אחרת לא יהיה צורך אליו יתברך, אלא שיקיימו תו"מ מטעם תועלת עצמו. ומזה יקבלו סיפוק בחיים שלהם. מה שאם כן במקום שאין שם האפשרות שירצו להתעניין "אם יש מנהיג או לא חס ושלום", שזהו, שהעולם מתנהג רק בדברים גשמיים, נמצא, שהבורא מכוסה שם, מטעם שאין להם שום צורך לדעת, אם יש בעל בית ומנהיג להעולם, אלא שאומרים, שהמנהיג הוא בחינת טבע, כמו דומם. ובכדי שלא יקלקלו את סדרי הטבע. מה עשה הבורא, עשה שם תיקון על הטבע, והתיקון הזה נקרא "שכר ועונש המגולה", שזו היא שמירה מעולה, שלא יקלקלו את הטבע מה שהבורא ברא.
לכן יש לומר, במקום שהבורא נשאר מוסתר, שם השכר ועונש מגולה. ובמקום שהבורא צריך להיות מורגש אצל התחתונים, אז צריך להיות השכר ועונש מוסתר מהתחתונים.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מהו שאמרו על הכתוב "כי לא יטוש ה' עמו". בעבור ב' סיבות:
א) מטעם עמו ונחלתו.
ב) מטעם שמו הגדול.
ושאלנו, מה ההבדל ביניהם. חז"ל (מסכת סנהדרין צ"ח) דרשו על פסוק "למעני למעני אעשה", אמר ר' אלכסנדרי ר' יהושע בן לוי רמי, "כתיב בעתה וכתיב אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה". ויש לפרש מה זה "אחישנה". לפי שלומדים, שהנבראים צריכים להגיע לזכות למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכל העבודה שלנו היא לתקן עצמנו עם כלים דהשפעה, שרק בכלים האלו האורות העליונים יכולים להתלבש, מטעם שיהיה השתוות הצורה בין האור והכלי, שהוא תיקון הצמצום, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נמצא, בידי אדם לתקן זה.
וזה נקרא שממהרים את קבלת המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה יכולים לעשות רק ע"י ביטול הרשות. ורק אז יש מציאות שיקבל הכל מטעם דלהשפיע. אי לזאת, כשהקב"ה משפיע את השפע, הוא משפיע ל"עמו ונחלתו". כלומר, הכל נקרא שלו, ואין להתחתון שום רשות בפני עצמו, כנ"ל, מטעם שביטל את רשות עצמו, לכן "לא יטוש", אלא הוא משפיע ל"עמו ונחלתו".
מה שאם כן "לא זכו", כלומר שהם לא רוצים לבטל את רשותם, ואין הם ראויים לקבלת השפע, זה נקרא "בעתה", שאז הקב"ה עושה למען "שמו הגדול", ששמו של הקב"ה הוא טוב ומטיב. לכן הוא משפיע להם מטעם טוב ומטיב, שזה נקרא "שמו הגדול".
וזה שכתוב "ורבנן אמרי, בארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו, בחוץ לארץ בעבור שמו הגדול". ומהו היחס בעבודה "ארץ ישראל בשביל עמו ונחלתו". כי "ארץ ישראל" בעבודה, נקראת בזמן שהאדם כבר זכה שכל מעשיו הם ישר-אל ואין עושה לתועלת עצמו שום דבר. נמצא, כי לא יטוש ה', אלא הוא משפיע להם טוב ועונג, הוא בשביל שיש להם כלים דהשפעה כנ"ל, לכן הם נקראים "עמו ונחלתו", היות שאין להם רשות בפני עצמם.
מה שאם כן ב"חוצה לארץ", שעדיין אינם נמצאים ב"ארץ ישראל", כנ"ל, שהמעשים שלהם עדיין אינם לשם שמים, הנקרא "ישר-אל", הוא רק מצד אתערותא דלעילא, הנקרא "מצד רצון העליון", שמטרתו הוא רצונו להטיב לנבראיו. וזה נקרא "בעתה", כנ"ל, שזה נקרא "בעבור שמו הגדול", ששמו הגדול נקרא שמו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב, ו"גדול" נקרא בחינת חסד, שפירושו, היות שדרכו הוא להשפיע, לכן לא יטוש ה' רק מצד אתערותא דלעילא, היות מצד התחתונים עדיין אינם ראויים שהקב"ה ישפיע להם טוב ועונג.
ובהאמור יוצא, שבכל הירידות, שהאדם מקבל בעבודה, הוא צריך להאמין בשכר ועונש, אף על פי שהוא לא רואה. אלא הוא צריך להאמין, שהקב"ה לא עוזב אותו, אפילו שהוא נמצא בזמן ירידה. הגם שזה עונש, בזה שהקב"ה מרחק אותו מעבודה. כי זה שאין לו טעם בעבודה, הוא מסיבה שה' זרק אותו. כלומר, שהאדם לא יחשוב, שהאדם לא רוצה עכשיו להיות עובד ה', אלא ה' לא חפץ בו. ולהאמין שזהו עונש. אבל גם להאמין, שזה לא ענין נקימה ונטירה, אלא שהם תיקונים, שע"י יזכה לעלות ולהגיעה להמטרה הנרצה.