חכמת הקבלה - בעידן המדע
מחקר מדעי להוכחת הצורך בתיקון רוחני
במו עינינו אנו רואים, שהטבע בנה את המציאות, דומם צומח חי ומדבר, את כדור הארץ, את מערכת השמש והכוכבים ואת הגוף הביולוגי בצורה חכמה להפליא. ככל שנעמיק לחקור, נגלה עד כמה מתוכננות פעולות הטבע בחוכמה עילאית, תוך התחשבות מלאה בכל פרט בבריאה. הטבע פועל על פי חוקים מוחלטים, החלים על חלקיו: דומם, צומח וחי. ואילו באדם אנו מגלים, לכאורה, הזנחה של הטבע.
אנו רואים שאדם נולד, ובשונה מכל בעלי החיים שיש להם יכולת לחיות ולשרוד, הוא זקוק לזמן התפתחות של עשרות שנים. אמנם אנו רואים שכמו ליתר בעלי החיים, לצורך התפתחותו של האדם הטבע פיתח בהוריו אינסטינקטים לטפל בו, אבל מגיל ההתבגרות והלאה חייו של אדם הופכים להיות קשים מנשוא, שכן הטבע לא "דאג" לו לתמיכה מהסביבה, אלא הפקיר אותו בסביבה עוינת ותובענית. ולמה הטבע עזב את האדם בגיל ההתבגרות, בלי ללמדו קודם לכן איך להתנהג נכון בהמשך החיים בלי עזרת ההורים והסביבה?
האדם עושה שגיאות ונענש בעקבותיהן, ונסתר ממנו כיצד להגיב נכון, ושוב הוא טועה ונענש, ועל פי עיקרון זה הוא פועל הלאה, וכך מתנהלים חיי האדם וחיי כל האנושות לדורותיה. ברור שבשלב זה יש מקום לשאלה מדוע לא הטביע בנו הטבע אינסטינקט הדוחף אותנו להתנהגות נכונה במשך כל תקופת חיינו, כפי שעשה בבעלי חיים. מדוע לא לימד אותנו בצורה ברורה ובאופן גלוי את חוקי ההתנהגות הנכונים, כפי שלמדנו את חוקי הזהירות: לא להכניס יד לאש ולא לקפוץ ממקום גבוה וכולי? חוקי ההתנהגות הנכונה של אדם עם סביבתו נותרו נסתרים מעיניו לחלוטין, ועובדת היותו יצור חברותי במיוחד לעומת יתר היצורים בבריאה, מחמירה את ההשלכות של חוסר הידיעה ומובילה את החברה העולמית להרס מתמשך. האדם הפרטי, מדינות, עמים וכל האנושות אינם מכירים את חוקי ההתנהגות ומביאים על עצמם חיים חסרי ביטחון וסכנת השמדה. ברור שלו היינו יודעים את החוק הייחודי של ההתנהגות הנכונה, היינו פוטרים את עצמנו ביותר מתשעים ותשעה אחוזים מהצרות שנוחתות עלינו במשך חיינו. לאחרונה גם חוקרי הטבע מגלים לנו, שהליקויים בהתנהגות הנכונה הם כנראה הסיבות לרוב המחלות התוקפות אותנו, והם הגורמים לשינויים בכל רמות הבריאה - הכוללים שינויי אקלים ותופעות כמו אסונות טבע למיניהם, שלו היינו יודעים מראש את חוקי ההתנהגות הנכונה, נראה שהיינו מונעים מעצמנו את כל האסונות וזוכים לחיים בריאים, שלווים ובטוחים, בעולם נאור ונקי.
הניגודים והסתירות שבטבע
כל אדם בעל שכל ישר שיתבונן על המציאות סביבו, יבחין בשתי אמיתות הסותרות זו את זו:
א. מנגנון המשכיות הטבע. כאשר אנו מתבוננים על הבריאה, על דרך קיומה וכוח הישרדותה, בולט מנגנון פיקוח תמידי, המעורר תדהמה בעומק חוכמתו ובמידת כישרונו, באופן פעולתו על המציאות ועל כל חלקיה.
נתבונן, לדוגמה, בדרך קיומו של המין האנושי. אהבת ילדים והתענוג להיות הורים הם הסיבה העיקרית להבאת ילדים לעולם, ובד בבד הם מאלצים את ההורים לבצע את תפקידם על הצד הטוב ביותר.
טיפת הזרע הנושאת את טבעו של האב מתמקמת במקום בטוח, שנוצר על ידי הטבע בחוכמה רבה, לשם התהוותם של חיים חדשים. מדי יום ביומו העובר מקבל במידה מדויקת את כל אשר נחוץ לו; הטבע דאג לו לעריסה נפלאה בבטן האם והרחיק את הגורמים העלולים להזיק לחיים החדשים המתהווים.
הטבע דואג להיווצרות החיים החדשים במיומנות של אמן, ואינו מרפה מהם אף לא לרגע, בהשגיחו על העובר הצובר די כוחות לקראת יציאתו אל העולם שלנו. בלידתו מעניק לו הטבע לזמן קצוב כוח עצום לשבור את החומות המקיפות אותו ולפלס את דרכו אל אוויר העולם בבטחה.
גם לאחר הלידה הטבע אינו זונח את הרך הנולד, אלא מפקידו בתשומת לב רבה בזרועותיהם הנאמנות של הוריו מולידיו האוהבים, הדואגים לחיים החדשים. ההורים מטפלים בילד במשך כל תקופת חולשתו – עד שהוא גדל ויכול להסתדר בכוחות עצמו.
וכשם שהטבע דואג לאדם, הוא דואג גם לכל יתר סוגי הבריאה הקיימים: לחי, לצומח ולדומם. הטבע פועל בשכל וברחמנות, כדי להבטיח את קיום הבריאה ואת המשכה הרציף.
ב. מנגנון הצמיחה של הטבע. כעת נתבונן באופן שבו מתייחסים הטבע והעולם הסובב אל האדם אחרי שהוא מתבגר. אנחנו רואים שפתאום הכול מתחיל להיות מורכב יותר, להשתנות ולהסתבך. חוסר הסדר והבלבול הגדול בולטים מיד, כאילו אין דין ואין דיין, כל אחד עושה כרצונו ובונה את אושרו על חורבנו של הזולת. הרשעים צוברים כוח ואילו הצדיקים נרמסים בלי רחמים. האדם מוצא את עצמו בכל מיני מצבי חיים קשים, מתחילים להפעיל עליו לחץ – לימודים, עבודה, צבא, משפחה ובעיות שונות המתגלות בחיים. הוא מתחיל להיקלט בחברה, להיאבק על שליטה ומנהיגות, לחוש את לחצם של האחרים עליו. החל משנות נעוריו של האדם, לקראת הבשלות וככל שהוא מתבגר והולך, כך הטבע שקודם היה רחמן ודאג לו במסירות כה רבה, הופך את יחסו אליו ומגלה כלפיו חוסר רחמים גובר והולך מבלי שיבין את הסיבה לכך.
סתירה זו בין שתי התייחסויות הטבע והשוני ביניהן בולטת לעיניו של כל אדם חושב ומרגיש. היא העסיקה את מוחותיהם של בני האדם עוד בימי קדם, והאנושות יצרה כמה תיאוריות המיישבות את הסתירה בהתנהלותו של הטבע בעולמנו.
ד' תפישות אודות התנהלות הטבע בעולם
תפישה א' – הטבע. זוהי תפישה עתיקה מאוד. הניגוד הבולט לעין בין שני אופני התייחסויות הטבע וחוסר היכולת ליישב ביניהן, הביאו את בני האדם להנחה כללית שהטבע משגיח בנוקשות על הברואים מבלי שיחמוק ממנו דבר, אך עם זאת לא ניחן בשכל וגם לא ברגש.
אף על פי שהבורא ברא את העולם ומשגיח עליו בחוכמה רבה הראויה לפליאה, הוא עצמו – חסר שכל ורגש, היות שלו היו לו שכל ורגש הוא לא היה מאפשר את קיום אי הסדר הפועל במציאות בלי גילויי רחמים לכאב ולסבל. בעקבות הנחה זו, חוק הטבע הכללי הנקרא "כוח עליון" או "טבע", פועל בכל המציאות ללא שכל וללא רגש. משמעות הדבר היא שאין על מי לכעוס, אין למי להתפלל ואין בפני מי להצטדק.
תפישה ב' – שתי רשויות. חוקרים אחדים אף הרחיקו לכת: בראותם את חוקי הטבע פועלים מתוך חוכמה רבה, העולה על כל חוכמה אנושית, הם לא יכלו להסכים עם ההנחה שלטבע אין חוכמה. הרי אם לא היתה לו חכמה – היא לא הייתה גם בנו, שכן אנו חלק ממנו והטבע אינו נותן מה שאין בו.
אותם חוקרים הבינו, שאי אפשר לומר על מי שסידר בצורה מופלאה מאין כמותה את עולמנו, שלא חשב על מעשיו והכול יצא לו במקרה, בשעה שידוע כי המקריות אינה יכולה לבצע פעולות נבונות כלשהן, ועל אחת כמה וכמה להבטיח סדר נצחי של קיום.
וכך נוצרה התפישה השנייה, שעל פיה קיימים שני משגיחים: האחד – כוח הטבע העושה טוב, והשני – כוח הטבע הרע. תפישה זו אומצה והתחזקה בעבר וגם בימינו אנו, ויש לכך דוגמאות רבות: "אל" ו"שטן", שדים ורוחות, מלאכים טובים ומלאכים רעים, עין טובה ועין הרע, וכולי.
תפישה ג' – ריבוי אלים. התפישה הזאת נוצרה מתוך חיקוי התפישה של "שתי רשויות", כלומר, ההשפעה הכללית של הטבע נחלקה לגילוייה הפרטיים, כמו הכוח, העושר, השלטון, היופי, הרעב, המוות וכן הלאה, והאחריות לכל אחת מהפעולות האלה הוטלה על אליל מסוים. תפישה זו פותחה בהתאם לצורך.
תפישה ד' – טבע מופקר. בתקופה האחרונה, כשהאנושות רכשה ניסיון רב וגילתה את הקשר בין כל חלקי הבריאה, ויתרו החוקרים על רעיון ריבוי האלים, ובעקבות כך התעוררה שאלת הסתירות המורגשות בפעולות הטבע.
אז קמה תפישה חדשה, המציגה את הכוח הכללי הפועל בטבע כמשגיח, באמת, בחוכמה וברגש, אולם מגובה גדלותו, שאין דבר שישווה לה, העולם שלנו נראה לו כגרגר חרדל חסר חשיבות, ולכן לא ראוי לו להתעסק בעניינים פעוטי ערך שכאלה. להערכתם זאת הסיבה לכך שבקיומנו בולט חוסר הסדר והאנדרלמוסיה שולטת בו, כאשר איש כרצונו יעשה.
התפישות שהובאו לעיל נולדו כתוצאה מהסתירה שבין שני אופני ההתייחסות של הטבע המורגשות בעולם שלנו. תפישות אלה באו בניסיון לכפר על חוסר הבנת האדם את החוק הכללי השולט בטבע ואת אחדות פעולותיו.
למרות כל התפישות, העולם ממשיך להתקיים בהשגחתם של חוקים בלתי ידועים, המכבידים את ידם על האנושות, והלחץ גובר והולך. והפער העצום והנורא בין הבנת התפישות השונות את החוק הכללי השולט בטבע אינו מצטמצם, אלא הופך לתהום איומה ללא מוצא נראה לעין ובלי תקווה להצלה. בהתבוננות על הניסיונות שתוארו לעיל, אנו רואים את ניסיונותיה הכושלים של האנושות, במשך אלפי שנים ועד ימינו, להבין את חוקי הטבע, הסותרים את ההיגיון האנושי.
נשאלת השאלה: האם יש טעם לבקש מהטבע לתקן פער זה או שתיקונו נתון בידינו?
החובה לקיים את חוקי הטבע
ברמה הקיומית הפשוטה ביותר, כולנו מודעים לכך שהאדם חייב לחיות במסגרת חברתית. ללא חברה הוא אינו מסוגל לחיות ולהשיג אמצעים לקיומו. המציאות משמשת הוכחה לכך בעובדות רבות.
לדוגמה, אם אדם בודד מחליט לפרוש מהחברה וללכת לחיות חיי צער וייסורים במקום שומם, אין לאותו אדם כל זכות לכעוס על מר גורלו ועל הטבע האכזר, בשל חוסר יכולתו לספק את צורכי עצמו.
ואם בכל זאת הוא כועס ומקלל את גורלו, הוא רק מפגין בכך את טיפשותו, שהרי מבחינתו, הטבע הכין לו מקום נוח בחברה ולא הייתה כל הצדקה לבריחתו אל המדבר.
אדם זה אינו ראוי לרחמים, גם בהסכמת האנושות, היות שפעל נגד טבע הבריאה, כלומר נגד חוקי הטבע המורים לחיות בחברה כלשהי.
כוונת החוק של הטבע
כל החיים בטבע בנויים על ויסות ביולוגי (מנגנון בקרה מאזן), והטבע כולו בנוי על חוק איזון כללי המיושם באמצעות מנגנון של משוב ובקרה. אנו רואים שכאשר אנו פוגעים בטבע, ולא משנה באיזו רמה (דומם, צומח, חי) או באיזה מקום, אנו מקבלים תשובה מצדו האחר. כל זה מביא אותנו לסיכום פשוט, שלטבע יש רצון ושכל ושעלינו להתייחס אליו כאל מנגנון חי, נצחי ומגמתי. ובאותה צורה עלינו לראות את יחסו של הטבע לקיומנו. כאן מתעוררת השאלה מה התועלת בכך שהטבע נתן לנו חופש לעשות כה הרבה טעיות ולקלקל את חיינו, ומה עלינו ללמוד מאותן שגיאות הנכפות עלינו שיטתית על ידי הטבע במשך אלפי שנים, שבכוונה, כביכול, יצר מצב שבו האופי והתכונות המוטבעים בנו דנים אותנו מראש לחיי סבל.
אם כן, מה התועלת בהנחה, שכפי הנראה הטבע לא עשה דבר מיותר וללא תכלית בכל רמות וחלקי הבריאה, ועל אחת כמה וכמה באדם, המשובח מכל היצורים, שבו צריכה להיות מותקנת תוכנית ברורה לקיומו. נראה שהאדם צריך לגלות זאת בעצמו, ולחקור את הטבע שבנה אותו.
בסופו של דבר יכירו הכול בחובה המוטלת עליהם לקיים את חוקי הטבע, וידעו שהמפר את חוקי הטבע, ראוי לעונש שהטבע מטיל עליו, ואותו עונש אפילו רצוי, כדי להשיבו אל השורה. כלומר, במהותו החוק הוא אחד, אך קיימת מחלוקת לגבי המניע שלו– אחדים מקבלים את החוק הזה כחוק מחייב ותו לא, ואילו המקובלים טוענים שלא מדובר בחוק חסר כל תכלית, אלא בחוק שמכוון למטרה.
ניסוח חוק הטבע במושגים קבליים
במושגי חוכמת הקבלה אפשר לבטא את החוק הזה באופן הבא: מכיוון שלכל פעולותיו של הטבע יש מטרה, הרי כל מי שמפר את חוקי הטבע גורם נזק למטרה שלקראתה אנו הולכים. לא ייתכן שהטבע, הפועל בדרך כה חכמה והגיונית, לא ידע את העתיד מראש, וכלל לא יעלה על הדעת שאין ספור פעולות חשובות ומיוחדות של הטבע מתוכננות בלי ידיעה מוקדמת של התוצאות.
מחקירת הטבע אנו רואים, שהתוצאה הסופית ניצבת תמיד כמטרה לכל פעולות הטבע. למעשה, התוצאה הסופית כבר קיימת לפני הפעולה עצמה, שנועדה, בעצם, רק לגלות לנו את הקשר בין הסיבה לתוצאה. כל הבריאה מתחילתה ועד סופה נכללת בשורשה, וכדי להבין את פעולתה, ניתן לדמות את המתרחש ללולאה שצריכה להיסגר לעינינו בלבד. אותו עיקרון חל על כל פעולות הטבע.
הטבע פועל בכל הרמות שלו כדגם מוקטן, המחקה את הפעולה הכללית של הטבע. "סוף מעשה במחשבה תחילה". הכול מוגמר ברגע ההחלטה, והתמונה ההתחלתית שווה לתמונה הסופית. ניתן לפגוש תופעה זו בדוגמאות שונות בטבע: כדור אקדח שנורה בזכוכית המתנפצת לפני פגיעת הכדור או דג חשמל המחשמל את טרפו בדיוק באותה עוצמה חשמלית שהטרף מייצר. בעולמנו הכול מושרש כהעתק מהעולם העליון שלו, וזה נכון לגבי כל העולמות כולם. בסך הכול כולם מתעלים להוויה הראשונה, הנקראת "ארבע בחינות האור הישר", שבהן נחתם ונגמר הכול. מ"ארבע בחינות האור הישר" נבנתה "מלכות אין-סוף" שהחליטה להיות כמו המאציל, ודי היה בהחלטה זו כדי לצאת אל הפועל ולהתרחש כמעשה בבריאה, על כל פרטיה וחלקיה.
לכן, כל מי שמפר ולו רק חוק אחד של הטבע, ייענש על ידו, היות שהפרה זו גורמת נזק ומחבלת בהשגת המטרה העליונה שהציב הטבע, ומפני שגם אנו מעשה ידי הטבע, ואל לנו לרחם על עבריין המזלזל בחוקי הטבע.
דרישות הטבע מאיתנו
חשוב לנו מאוד לחקור את חוקי הטבע ולברר מה הן דרישותיו מאיתנו, כדי שלא ניענש עונש חסר רחמים. כבר אמרנו שהטבע מחייב את האדם לחיות חיי חברה, ומן הראוי שהאדם יתייחס לחוקים שהטבע מחייב אותו לקיים.
במבט כללי ניתן לראות שמוטלות עלינו שתי חובות, שני תנאים, שני חוקים שאותם עלינו לקיים בחברה, שניתן להגדירם כ"קבלה" וכ"השפעה" (נתינה). כלומר, הטבע מחייב כל חבר בחברה:
- לקבל מהחברה את כל הנחוץ לנו;
- לעומת זאת להשפיע לחברה ולעבוד לתועלתה.
אם אחד החוקים יופר, צפוי עונש נטול רחמים.
אין צורך במעקב רב על החובה "לקבל מן החברה" – היות שהעונש על קבלה שלא בזכות, למשל על גניבה, הינו מיידי בדרך כלל, ולכן איננו מזלזלים בתנאי זה ושומרים על החוק.
אולם בעניין החובה "להשפיע לחברה" – לא רק שהעונש אינו מופיע מיידית, השפעתו אינה ישירה אלא עקיפה, ולכן איננו מקיימים חובה זו כראוי.
זאת הסיבה לתולדותיה של האנושות, המתגלה כשרשרת ייסורים רצופה של חורבן ורעב, שהשלכותיהם מוסיפים לבוא לידי ביטוי בחיינו עד היום. אין פלא שהטבע, כמו שופט מיומן, מעניש אותנו בהתאם להתפתחות שלנו, היות שככל שהאנושות מפותחת יותר ומגיעה להישגים גבוהים יותר בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה, כך גוברים בה הייסורים והצרות.
זהו הבסיס המדעי והמעשי לכך, שהחוק הכללי הפועל בטבע ייעד אותנו לקיים את חוק ה"השפעה לזולת" בכל מאודנו ובמלוא הדיוק, כדי שכל אחד מאיתנו יעבוד ככל יכולתו לתועלת החברה, בלי להמעיט במידת היגיעה הדרושה לשגשוגה ולביטחונה.
וכל עוד נתעצל לבצע זאת במלואו, הטבע לא יחדל להענישנו.
הוא יגבר עלינו בכל מקרה, וכולנו יחד וכל אחד לחוד ניאלץ לקיים את חוקיו במידה המלאה הנדרשת מאיתנו.
הוכחה המבוססת על ניסיון
באותו אדם המקבל דברים אלה בביקורת ובספקנות נותרת עדיין השאלה פתוחה. הרי עד כה הוכח רק הצורך לעבוד לטובתם של בני אדם, והיכן ההוכחה שחובה לקיים את החוקים, מפני שהם חוקי הטבע העליונים?
אולם האנושות, בתולדותיה המגוונות, כבר דאגה לכך והכינה עבורנו די עובדות לשם הערכה מלאה והסקת מסקנות שאינן ניתנות להפרכה. ארץ כמו רוסיה היא חברה עצומת ממדים המונה כמאה ושלושים מיליון נפשות, ושטחה גדול יותר מאירופה כולה וכולל בתוכו מצבורי מחצבים הנחשבים ליחידים במינם בעולם. לפתע מדינה כזו מחליטה לבנות משק שיתופי ולחסל את כל הרכוש הפרטי, מתוך האידיאולוגיה שלאזרח הבודד לא תהיה כל דאגה מלבד טובתה של החברה, טובתו של הזולת.
ממבט ראשון נראה שהם דווקא השתוקקו ליישם במלוא מובן המילה את חוק "הדאגה לזולת", ככל שהשכל האנושי יכול להשיג זאת, אולם המחיר ששילמו היה כבד ביותר. במקום תנופת פיתוח שתגרום להם לעקוף בצמיחתם את המדינות הקפיטליסטיות, תהליך ההידרדרות שלהם גבר והלך עד שהגיעו למצב שבו כבר לא עלה בידם לספק לפועלים שלהם רמת חיים דומה לשל הפועלים במדינות הבורגניות.
הם אפילו לא היו מסוגלים להבטיח לעצמם את מקור לחמם ועובדה זו תמוהה מאד אם ניקח בחשבון את אוצרותיה של המדינה ואת אוכלוסייתה עצומת הממדים. על פי השכל האנושי הם לא היו צריכים להידרדר כך.
הטעות של רוסיה
החברה הרוסית טעתה טעות אחת, והטבע לא סלח לה עליה: ה"השפעה לזולת" שמוטלת על הנבראים חייבת להתבצע רק כדי לקיים את רצונו של החוק העליון, ולא בניתוק ממנו. החברה הרוסית ביצעה את העבודה לא מתוך רצון לקיים את חוקי הטבע, כדי להתאחד עם הכוח העליון הפועל במטרה "להביא את הנבראים להשתוות מלאה עם הטבע".
לו כל אחד מתושבי מדינה זו היה משתדל לקיים את חוק הטבע והיה דואג לסיפוק צרכיו של הזולת כמו לשלו, על פי החוק "ואהבת לרעך כמוך", שכרו היה השתוות צורה עם הטבע, מקור כל האמת והטוב. ואז בתוך שנים מספר המדינה הייתה הופכת ללא ספק למאושרת בעולם והייתה משמשת דוגמה ליתר המדינות.
אך מכיוון שהשפעתם לזולת נעשתה רק למען החברה, תוך התעלמות מרצונו של הכוח העליון ומהשכר הנצחי, הם לא יכלו לגייס כוח ומוטיבציה לתת את עצמם למען החברה.
הרי זה לא אמין לסמוך על כך שה"השפעה לזולת" תיתן כוח ומוטיבציה, גם לא לבני אדם מפותחים, על אחת כמה וכמה לנחשלים שביניהם. אם כן, מהיכן יקבל הפועל או האיכר כוחות שיגרמו לו לעבוד? הרי כמות המזון החיונית שיקבל לא תגדל ולא תקטן בהתאם ליגיעתו בהשפעה לחברה, ואין הוא רואה לפניו כל מטרה ושכר.
השכר הוא הכוח המניע
החוקר את הטבע יודע, שהאדם לא יכול לעשות אפילו תנועה קטנה אחת ללא כוח מניע, כלומר בלי לשפר את מצבו. למשל, אדם המעביר את ידו מהכיסא אל השולחן, מפני שנדמה לו שכאשר ישעין את ידו על השולחן יהיה לו נוח יותר, אם לא היה נדמה לו כך, היה משאיר את ידו על הכיסא במשך כל שנות חייו, שלא לדבר על השקעת מאמץ גדול יותר מצדו.
וגם אם יכפו עליו ביצוע של עבודה מסוימת באיום בעונשים של רעב ומוות, מנין ייקחו המפקחים כוח להניע את עצמם לעבודה זו, כשמעליהם אינה עומדת יראת העונש? הרי עבודת הפיקוח במגמה להכריח בני אדם לעבוד דורשת יגיעה רבה, ודומה למי שרוצה להתניע מכונית ללא דלק.
ולכן ניסיונותיהם של בני האדם לאלץ את בני מינם לתת ללא תמורה (מה שמכונה בקבלה "השפעה")- מנוגדים לטבע, והטבע יעניש אותם על סירובם לקיים את חוקיו – להשפיע לזולת כדי לציית לחוק העליון ולהגיע באמצעותו למטרת הבריאה – לאחדות עם כוח הטבע הכללי הפועל במציאות, המורגש באדם כתענוג נצחי ומושלם.
אם האיכרים והפועלים היו מרגישים את המטרה בזמן עבודתם לטובת החברה, הם כבר לא היו זקוקים לשום מפקח, היות שהיו מקבלים מוטיבציה ודי כוחות כדי לתת יגיעה עצומה למען העלאתה של החברה לפסגת הביטחון והעושר.
אמנם הבנה זו דורשת יגיעה עצומה בכיוון הנכון מצד האדם, אבל ממילא הטבע העקשן לא ייתן לנו אפשרות קיום אחרת, מפני שקיים רק החוק הכללי – "להביא את האנושות לאחדות עם הטבע", והטבע אינו ותרן.
סיכום ההוכחה
זוהי ההוכחה המעשית המתבססת על תולדותיה של האנושות, שאין בידינו פתרון אחר מלבד ציות לחוק העיקרי של הטבע – "השפעה לזולת כדי להגיע להשתוות מלאה עם הטבע". מלבד זאת, יש לחוק שני היבטים:
- "ואהבת לרעך כמוך" – פירוש הדבר שעל היגיעה בהשפעה לזולת, למען טובתה של החברה, להיות במידה שאינה פחותה מהצורך הטבעי של אדם לדאוג לצרכיו שלו. ויותר מכך, על הדאגה לטובתו של הזולת להיות עדיפה על הדאגה לטובת עצמו.
- היבט שני של החוק מחייב את הדואג לטובת הזולת לפעול בהתאם לחוקי הטבע, כדי שיוכל לומר שהוא מקיים את רצונו של הטבע הפועל במציאות.
אם האנושות תקבל על עצמה לקיים חוקים אלה, היא תקצור פירות משובחים בטעמם, ומפלס אושרו של כל אחד יעלה מעל לכל שיעור. אולם אם היא תוסיף לסרב בעתיד להגיע למטרת הבריאה, חוקי הטבע לא יניחו לנו וימשיכו להמיט עלינו אסונות במידה גוברת והולכת, עד שיגברו עלינו.
גלגולי נשמות
אנו רואים גופים שמתחלפים אלה באלה, אולם הנשמות אינן נעלמות במהלך החלפת הגוף, ומדור לדור הן עוברות מגוף אחד למשנהו. לעולם שלנו יורדות אותן הנשמות ומתלבשות כל פעם בגופים חדשים. תהליך זה נמשך מהדור הראשון ועד לאחרון – עד לגמר התיקון של טבע האדם להשתוות מלאה עם הטבע.
לכן אין בעולמנו נשמות חדשות, למרות הגופים המתחדשים, ורק מספר מסוים של נשמות חוזר ומתגלגל. עקב כך ניתן לראות את כל הדורות, מתחילת הבריאה ועד לגמר תיקון הנשמות, כדור אחד, שנולד פעם אחת והוא הולך ומתפתח במשך כמה אלפי שנים, עד לגמר התיקון שלו. אין כל חשיבות לאלפי הפעמים שהחליפה כל נשמה את גופה, היות שהיא כלל לא נפגעת מחילופים אלה.
אף על פי שאנו מרגישים שכל הקיים הוא בר חלוף, זאת רק הראייה המוגבלת שלנו. לאמתו של דבר קיימים רק גלגולים, ולכל החלקיקים המרכיבים את הבריאה אין רגע מנוחה, בהימצאם בתנועה רציפה ובשינוי צורה מתמיד, ויחד עם זאת הם אינם מאבדים בדרכם את מהותם המקורית. כל זה אושר גם על ידי המדע.
חיים בהלוואה
המקובלים שחקרו את יחסי הגומלין בין הטבע לבין ברואיו, הביאו את תוצאות מחקרם באמרה "הכול נתון בעירבון ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה, והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה" (מסכת אבות). נסביר משל עמוק זה בעזרת ההבנות שרכשנו עד כה:
"הכול נתון בעירבון" – אדם שהלווה לחברו כסף לפתיחת עסק, על מנת להיות שותף ברווחים שיתקבלו וכדי להיות בטוח שלא יאבד את כספו, הוא נותן אותו בעירבון.
אותו הכלל חל גם על הבריאה וקיומה: הכוח העליון ברא את העולם כדי שהאדם, באמצעותו, יזכה במטרה הנעלה של השתוות מלאה עם הטבע. ועל כך נאמר: "הכול נתון בעירבון" – כל מה שנברא נמסר לנו בעירבון.
אבל מי יאלץ את האדם לקיים את חוק הטבע כדי להגיע למטרה הגדולה הזו? על זה נאמר: "...ומצודה פרוסה על כל החיים" – הכוח העליון הכין מצודה (מלכודת) שבה האדם יישב, עד שיקבל על עצמו לקיים את חוקיו ויגיע למטרה הנעלה. זהו העירבון של הטבע, המבטיח את השגת המטרה.
"...החנות פתוחה" – אף על פי שהעולם נראה כמו חנות פתוחה ללא בעלים, כך שכל אחד ואחד יכול לקחת ממנה כאוות נפשו בחינם, מזהירים אותנו, כי "...החנווני מקיף" – כלומר, אף על פי שלא רואים את הבעלים, עלינו לדעת שהוא נמצא שם, והוא אינו דורש תשלום, מפני שהוא נותן לנו באשראי. חשבונו של כל אחד ידוע, משום ש"הפנקס פתוח והיד כותבת".
כלומר, יש "פנקס" כללי, שבו נרשמת כל פעולה ופעולה, מכיוון שעל האנושות פועל חוק ההתפתחות שהוטבע בחומר הבריאה על ידי הטבע, חוק הדוחף אותנו קדימה כל הזמן.
פירושו של דבר הוא, שהפעולות השגויות שהאנושות הרגילה את עצמה בהן, הן הסיבה למצבים המתוקנים בעתיד, כלומר, הן נוצרות כאילו מעצמן, כיוון שכל מצב טוב ומתוקן אינו אלא תוצר של המצב הקודם, הרע והבלתי מתוקן.
הערכת הטוב והרע אינה צריכה להיעשות על פי ההרגשה והמצב הנכון לרגע זה, אלא בהתאם למטרת הבריאה, כשכל מצב המקרב את האנושות למטרה נחשב טוב, ולעומת זאת מצב המרחיק מהמטרה – נחשב רע. כלומר, עלינו לעבור מהערכה של "תענוג וייסורים" להערכה של "אמת ושקר".
הכרת הרע והריסתו
חוק ההתפתחות משפיע עלינו כך, שמצבנו הלא מתוקן הוא הסיבה לבניית מצב טוב יותר. משך קיומו של כל מצב ומצב מוגדר בקפדנות – כזמן הדרוש להכרת הרע הטמון במצב זה, עד לדרגה שבה האנושות תכיר בכך שכבר אינה יכולה להימצא בתוך הרוע שלה. בשלב זה היא תיאלץ להרוס אותו ולעבור למצב הבא, המתוקן יותר.
זמן קיומו של המצב החדש יימשך עד שהרע שבו יתגלה שוב כבלתי נסבל – ואז המצב ייהרס שוב ויתחלף במצב נוח יותר.
ואלה הם, באופן כללי, מצבי החברה החלים על כל פרט ופרט בה, המתקדם מדרגה אחר מדרגה עד שמגיע למצב המתוקן, שבו לא יתגלה כל רע.
מכאן אנו רואים, שהמצבים הטובים נובעים וצומחים מתוך פעולות שאינן מתוקנות. כלומר, כל הרע של האנוכיות נאגר ונשקל, עד שמגיע למידה מכרעת, שאותה החברה כבר אינה מסוגלת לסבול – וזה הרגע שבו קמים והורסים אותו או לחילופין יוצרים מצב רצוי יותר. כלומר, הטוב צומח מן הרע, וכל טוב מתחיל מרע.
לכן פירוש המלים "...הפנקס פתוח והיד כותבת" הוא, שכל מצב שבו נמצא דור זה או אחר דומה לפנקס שבו נרשמים הדברים הרעים עד שהוא מלא כולו – וזה הזמן להרוס את המצב הרע ולעבור למצב רצוי יותר.
איך ללוות נכון
"כל הרוצה ללוות – יבוא וילווה" – מי שאינו מאמין שהעולם הוא חנות שהופקרה על ידי בעליה, אלא שיש לו בעלים הנסתר מאיתנו ודורש מכל הלווה ממנו לשלם בעתיד את מחיר הסחורה.
"לשלם על הסחורה" – עלינו להשתדל להגיע אל המטרה כל זמן שיש לנו אפשרות להשתמש בחנות, כלומר, בעוד אנו נמצאים בעולם הזה, עלינו להשתמש בו באופן שיבטיח את השגת מטרת הבריאה.
"הרוצה ללוות" – במקרה זה, האדם נחשב ללווה בעולם הזה – ב"חנות" – ועליו גם לשלם את המחיר שנקבע.
משמעות הדברים מעידה על ההתחייבות העצמית שלוקח עליו האדם לעבוד ולהגיע למטרת הבריאה כל עוד הוא משתמש בחנות, והוא מבטיח לשלם את החוב בכך שינסה לגלות נחישות בהשגת המטרה הרצויה. לכן הוא נקרא "הרוצה ללוות", משום שהוא לוקח על עצמו התחייבות לשלם ולפרוע את החוב.
הגנבים והלווים
- הגנבים – אלה הרשעים החושבים כי "החנות פתוחה", ומתייחסים לעולם הזה כאל חנות פתוחה ללא בעלים. ועליהם נאמר "הפנקס פתוח והיד רושמת" – כלומר, אף על פי שאינם רואים זאת, כל מעשיהם הרעים נרשמים בפנקסו של חוק ההתפתחות, שיביא אותם בכפייה לפעול פעולות טובות.
- הלווים – אלה המתחשבים בבעל הבית ולווים ממנו תוך התחייבות לשלם את המחיר שקבע. כלומר, להגיע למטרת הבריאה. ועליהם נאמר: "כל הרוצה ללוות – יבוא וילווה".
פירעון החוב
אף על פי שגם הלווים מתוך מודעות וגם אלה הלווים בחוסר מודעות משלמים בכל יום עבור ההלוואה שלקחו, כמו שנאמר: " והגבאים מחזירין תדיר בכל יום ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", קיים הבדל עצום בין האופנים שבהם גובים הגבאים את חובם. אף על פי שהחובות נגבים "תדיר, בכל יום", בדייקנות, עד לפירעונם הסופי, ההבדל מתמצה באופן פירעונם.
- פירעון החוב "שלא מדעתו" – חוק ההתפתחות גורם לאדם ייסורים לא מודעים, דוחף אותו מאחור ומאלץ אותו להתקדם ולהיתקן. פירעון החוב נגבה בדרך אלימה, באמצעות ייסורים עצומים שנגרמים על ידי כוחות הרוע, הדוחפים מאחור;
- פירעון החוב "מדעתו" – באמצעות תיקונים שהאדם מתקן מרצונו, המפתחים בו את הכרת הרע שבאנוכיות. כאן מתקבל רווח כפול: נוצרים כוחות משיכה אל המטרה מתוך רצון והרגשת אהבה, כל הייסורים נעלמים והמטרה הרצויה מושגת במהירות יתרה.
אכן, ההבדל בין המתקדמים באופן מודע לבין מי שאינם מודעים הוא עצום, ונחשב כיתרון אור התענוג מן החושך – הייסורים.
"ויש להם על מה שיסמוכו, והדין – דין אמת" – כלומר, למתקדמים באופן מודע, מרצונם הטוב, יש על מי לסמוך, שכן היגיעה שלהם מעוררת כוח המסוגל להביאם אל המטרה הנעלה. לכן כדאי לאדם לקחת על עצמו את עול התיקון.
"והדין – דין אמת" – נאמר על המשלמים "שלא מדעתם".
במבט ראשון נראה לנו מוזר שהשגחת הטבע מאפשרת לאי-צדק ולייסורים להתגלות בעולם. אבל הטבע ברא הכול בשלמות, והסעודה מוכנה, בהתאם למטרתו – לענג את נבראיו, כמו שנאמר "...והכול מתוקן לסעודה".
התענוג העליון יתגלה בעתיד, כשהנבראים יגיעו לדרגה כזו של תיקון שירגישו בה את המצב הנצחי והמושלם, שהוכן עבורם מראש.
הטבע דומה לבעל בית העובד ונותן יגיעה עצומה, כדי להכין סעודה מפוארת לאורחים שהוזמנו לשולחנו.
ובסופו של דבר אותה המטרה שאנו מצפים לה, ושאליה עלינו להגיע, דומה לסעודה שהוכנה בתשומת לב מרבית, אשר האורחים יטעמו ממנה ויתענגו עליה רבות. ועל כך נאמר: "והדין – דין אמת, והכול מתוקן לסעודה".
...והכול מתוקן לסעודה!