שורש האומה
אבותינו, לפני שנעשו עם במצרים, היו קבוצת מקובלים שידעה את כל חוקי המציאות וקיימה אותם. היתה להם שיטה משלהם; הם הרגישו והבינו מהו כוח עליון. את החיבור אליו השיגו רק מפני שהנשמות שלהם היו זכות מאוד. מפני שהיו קבוצה קטנה, לא היתה להם הדרגה הנדרשת של רצון לקבל לעצמם, "הרצון לקבל"; ועוד לא התפתחה בהם מידת התלות זה בזה, וגם לא בזרים, ובאומות אחרות. לפיכך עוד לא נוצרה אצלם היכולת לספק זה לזה ערבות, ביטחון, איש לרעהו ולא היו יכולים לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, עד שלב מסויים, בעודם קבוצה קטנה, הם אמנם קיימו "ואהבת לרעך כמוך" מתוך זכּותם, אבל מרגע שהחלו לגדול כעם, לא יכלו לממש כלל הזה. לכן הם נזקקו לערבות ולאמצעי נוסף שנקרא "תורה".
מאברהם אבינו ואילך כל קבוצת המקובלים של אבותינו היתה בדבקות עם הבורא, אלא שמיום ליום הרצון לקבל נעשה יותר גדול. "אברהם", "יצחק", "יעקב", הם שלושה שלבים בהכבדת האגו, הרצון לקבל. כאשר נמצאים ב"יעקב", הרצון לקבל גדל מאוד וכפועל יוצא מתחיל פירוד בין שנים-עשר השבטים, שנים-עשר האחים, שמוכרים את יוסף. ואחר כך גם האחים באים למצרים, כלומר, הרצון לקבל ממשיך לגדול עד שבני יעקב הופכים להיות אומה.
מהי "אומה"? חלקים רבים שהתפזרו. איכות שהתפוררה ויצרה כמות. מה שאצל האבות היה קרוי "שורש", נקרא כעת "אומה". באותו שורש כבר היו קיימים כל "החלקים", אלא רק בריכוז מיוחד, מאוחדים לטיפה אחת. ועכשיו במקום אותה טיפה ישנן שישים ריבוא נשמות.
וכך הרצון לקבל הולך וגדל, והם לא יכולים להחזיק יותר באותה שיטה של כלים של אברהם (ספירת "חסד"), יצחק (ספירת "גבורה"), יעקב (ספירת "תפארת"). וביציאה מיעקב, יוצאי מדרגה זו כבר צריכים אמצעי חדש שנקרא "תורה". כלומר, הם זקוקים לכוח מיוחד, לשיטה מיוחדת, שלפיהם יעבדו עם הרצון לקבל, שהוא לא בעביות שורש, כלומר לא בשורשים, אלא בענפים, בעביות א'. לכן השיטה, "התורה" שהיתה לאבות, לא מספיקה לבנים. הבנים צריכים תורה יותר מפורטת ויותר מעשית, שאותה יממשו בכוחות שלהם, כשהם מפוזרים ומחולקים ביניהם. כלומר כדי להגיע לדבקות שהיתה לפני כן, הם זקוקים לאמצעים נוספים.
אי אפשר לתקן את העביות הזאת מיד. קודם צריך להכיר את העביות, כלומר להגיע להכרת הרע שבה, ואחר כך לרצות לתקן את הרע. הרע בא כאמצעי להתחברות יתר עם הבורא, לא בעביות דשורש, כמו שאבותיהם היו מחוברים לבורא, אלא בעביות א' ב' ג' ו-ד'.
לכן תיקון העביות הזה כולל כל כך הרבה שלבים. לא רק להידבק, כי מלכתחילה לא רוצים להידבק אם יש עביות. אלא האדם צריך להכיר לְמה הוא משתוקק, ולְמה צריך להשתוקק, ומה ההבדל בין השניים. מהו רע. מהו הרע שיש בו, ואיך להגיע לטוב. מהו הטוב, ומה האמצעי להגיע לטוב. את השלבים האלה עוברים במצרים.
ואז מגיעים לקבלת התורה, להסכמה לקבל את השיטה כ"איש אחד בלב אחד", וצועקים בדרישה לבורא שיתן להם את התורה. וגם מלמעלה ברור, שאם הם לא יקבלו אותה, כאן תהי קבורתכם. כלומר, כבר מגיעים למצב שגם מלמעלה וגם מלמטה, גם מצד האדם וגם מצד הבורא, התנאים הם כאלה שהאדם זכאי ויכול וחייב וראוי לקבל את שיטת התיקון, שנקראת "קבלה".
ובסוף מצרים האדם מרגיש את כל ה"שש מאות אלף", ומבין שלצאת מהמצרִים הוא יכול רק בתנאי שיתחבר אל ה"שש מאות אלף", והם מצדם יתחייבו לספק לו ערבות. אבל הם עדיין לא מוכנים לספק לו ערבות, כי הם נמצאים תחת שליטת פרעה, הם עצמם עבדים נרצעים של פרעה, והרי פרעה עצמו לא יספק להם ביטחון לצאת ממנו. אלא השש מאות אלף הללו, אם הם יספקו ליחיד, לאדם, כוח תמיכה כלשהו, שהם מוכנים לצאת משליטת פרעה, אז היחיד לבטח ייצא ממנו. אבל מהיכן יקחו אותם שש מאות אלף את הביטחון הזה, הרי כולם אינם שונים ממנו.
הצורך האמיתי בערבות
אם מדברים על המעמד ההיסטורי, אין בעיה לשש מאות אלף איש להסכים ברגע אחד, במעמד מסויים, כמו מעמד הר סיני, לקבל רעיון מופשט כמו שליטה של כוח עליון עליהם. בשביל זה לא צריך לברוח למדבר סיני ולהגיע להר סיני, אלא המצבים האלה קורים בטבע, בכל חברה שפתאום מקבלת על עצמה רעיון מסויים. ביחוד כשמדובר בנשמות שנמצאות בדרגת התפתחות של אגו בעביות א'.
הבעיה מתחילה בדרגות יותר גבוהות של הרצון לקבל, באגו של עביות ג' ו-ד'. בדרגות אלה צריך להפעיל כוח עצום ולעבור יסורים רבים, כדי שכולם יתחברו יחד.
האם צריך את הערבות כדי שכל אדם ירגיש בטוח, ואז יוכל להתפנות לעבודת ה', או קודם יש רצון לעבודת ה', ואז מחפשים ערבות? האם רוצים את הערבות בתוך עבודת ה' כלומר לאהוב את הזולת מפני שרואים באהבת הזולת מימוש של אהבת ה'? אלא שאז האדם צריך את הערבות ככלי, ולא סתם כדי לספק את הרצונות הגשמיים שבו. הוא חייב לקבל יחס כזה משש מאות אלף איש, כנגד שש מאות אלף החלקים שבו, כדי שהיחס שלהם יהפוך בו לאהבה מצדו. הוא מצפה ומשתוקק לעשות זאת וזקוק ליחס שלהם כחומר לבנות עליו את אהבתו, ולא כדי שיגרום לו ביטחון.
האם הערבות היא משהו צדדי, או היא הדבר עצמו שעליו צריך לעבוד? ואולי בתהליך הזה טמון הרבה יותר, וביחס הזה של החברים כלפי כל אחד ואחד מהם, הם מכניסים בו כלי רוחני שלא היה בו לפני שנעשו ערֵבים לו? לפני כן אין באדם כל אותם הפרטים המורכבים הללו שנמצאים בין בני האדם, בינו לבין כל האופנים וכל הפריטים של כל יתר חלקי הרצון לקבל. וכאשר מתייחסים אליו כך הוא מגלה עד כמה הכלי הזה גדול. בדומה לאדם שנהגו עמו בטוב ופתאום הוא מרגיש עד כמה הטובה הזאת מכבידה עליו; הוא מרגיש שהיחס הזה כלפיו מעורר בו מגוון תגובות, מבושה וחוסר רצון לקבל אותו, ועד רצון להחזיר אהבה. כלומר, האדם זקוק לערבות כדי ליצור בתוכו הבחנות שונות, שבלעדיה לא ייווצרו בו.
כיצד נבנה יחס האדם לאחרים?
לאדם יש מלכתחילה יחס קודם משלו, אבל בערבות מתפתח היחס שלו לאחרים ונבנה מתוך היחס שלהם כלפיו, כמו אור, שמעורר את אדם ומאיר ומוציא מהחושך את כל התכונות והתגובות שלו על מה שהוא מרגיש מול האחרים. פתאום שש מאות אלף איש מתעניינים בו, נותנים לו, דואגים לו, ואוהבים אותו, והוא קרוב לצאת מדעתו מהיחס הזה. לא נשאר לו בפנים כלום מעצמו, אלא היחס שלהם שולט בו וגורם לתגובה שקשה לתאר. והאדם אולי זקוק דווקא לתגובה זו כדי לבנות עליה יחס כלפי האחרים? הוא היה רוצה להתייחס כך כלפי כולם, אבל אולי הוא לא מסוגל לפני שירגיש מהם יחס כזה כלפיו, היינו בלי שהאחרים יפתחו בו תגובה פי שש מאות אלף כלפי אותם השש מאות אלף שנמצאים מחוץ לו?
כל העיסוק בערבות, הוא בגדר משחק. וגם כל הפעולות שמבצעים אחר כך עם הרצון לקבל ועם התגובות מהחברה, גם הם משחק. כל המשחק נועד כדי להגיע למצב הסופי, למצב של דבקות בבורא, לקשר עמו ולהתחברות אליו.
משחק הוא דבר הכרחי וחשוב. ולא שמשחקים אותו, ואחר כך נפטרים ממנו ומגיעים למשהו אחר, אלא המשחק עצמו משמש כלי. הוא דבר נצחי.
עדיין נותרת השאלה מי המחייב להיות ערבים זה לזה. האם הבורא, הדבקות בו, המטרה הסופית, מחייבים להתחבר ולקבל ערבות, להפגין אהבה, כל אחד כלפי כולם? או אולי "פרעה" עצמו, החיים, הצרות, הם המחייבים להגיע לאותם שלבים של ערבות ואהבה?
אם ניגשים לערבות מתוך הרצון לקבל, רק כי רוצים לברוח מהרצון לקבל, כי רע לאדם, כי פרעה הוא האויב שממנו חייבים להתרחק, הרי שבאמצעות הערבות לא מגיעים למטרה. צריך לראות את הרצון לקבל כאמצעי, שמקרב לקדושה, לבורא, ולא כשונא ואויב. אם רואים אותו כאויב עושים אותה שגיאה שעשה הקומוניזם, שחשב שהבעיה היא "פרעה". וזו גישה מוטעית.
לכן המימוש הנכון הוא לא היציאה מהרצון לקבל כי רע לי בו, אלא שמלכתחילה היחס הנכון הוא שרע לי אם אין לי חיבור עם הבורא. שוב אין אלו מכות גופניות אלא מכות רוחניות, צער עקב הניתוק מהבורא. כלומר, האדם מרגיש טוב ורע ביחס לאמת ולשקר, ולא למר ומתוק. אם באופן זה מתחילים להתייחס למציאות בחיים, האדם נכנס לשביל ההתפתחות הרוחנית, שבו מתחילים לדבר על הערבות, מה טמון בה ולמה היא נועדה.
המידה "שש מאות אלף"
"שש מאות אלף" זו מידה שלמה, שכלפי האדם היא נקראת "הכל", משהו שאין יותר ממנו. בעמים הקדומים נהגו לספור: "אחת, שתיים ו"הרבה מאוד'". לא היו מיספרים נוספים אלא רק "הרבה מאוד", אולי עשר, מאה, או מאה אלף. כך בעניין הערבות, "שש מאות אלף" היא מידה שכוללת הכל. ונתפסת בעיני האדם כממלאת את כולו. יותר ממנה הוא לא מרגיש, אלא רק פחות.
במשך כל הדורות התפתחו מקובלים ללא מידה זו. למה דווקא היום יש הכרח להגיע אליה?
המקובלים שהגיעו לתיקון ולגמר התיקון כמעטים, כאחד, שניים, או קבוצה של עשרה, מבחינתנו אינם מהווים דוגמה. כיום מדובר על תיקון כללי, כמו התיקון הכללי שהיה ביציאה מעביות אחת שנקראה "אבות", לעביות שנייה שנקראה "גלות מצרים". כן מדובר בתיקון שלה על ידי "קבלת התורה".
בתיקון הכללי שכולנו עוברים כעת, אותם מקובלים שפעלו כבודדים באלפי השנים האחרונות מאז קבלת התורה ועד ימינו, בפרט באלפיים השנים שלאחר חורבן הבית השני באינם מהווים דוגמה או הוכחה.
אנחנו נמצאים בדור שבו כל אחד מאתנו הוא חלק מאומה. לכן אנחנו מחוייבים להשיג ערבות של "שש מאות אלף". אין זו כמות של אנשים, אלא מידה, תו-תקן איכותי, שבלי להשיג אותו לא מקבלים את התורה. כי לאחר כל החורבנות והגלויות הגענו לעביות גדולה הרבה יותר מזו שהיתה לאלה שיצאו ממצרים. היום אנחנו נמצאים בהתגלות העביות האחרונה. ולכל דרגת עביות מתגלה שיטה בהתאם לאותה עביות.
כאן המקום לשאול מהי הכמות המספקת כדי להתגבר על העביות הזו? כלומר, האם קבוצה קטנה, חברה מצומצמת של חמישה אנשים, של חמישים איש או של חמישים אלף איש, יכולה לספק לאדם את מידת הביטחון הזו של הערבות, הנקראת "שישים ריבוא"? ואם חמישים אלף איש אכן יכולים לספק ערבות, האם יכולים לספק אותה גם חמישים או חמישה, או אפילו שניים, כי מיעוט רבים הם שניים?
התשובה היא לא, כי שורש רוחני חייב להגיע לענף הגשמי ולהתבצע בענפים עצמם. והיום אנחנו נמצאים במצב שהערבות חייבת להתבצע בענפים. אלא שלא ידוע אם דרוש מספר מדויק של שישים ריבוא, קבוצה של שש מאות אלף איש, כדי לקבל את הכוח מלמעלה שנקרא "תורה" ולהתחיל להתעלות.