3. רצון חיצון, תיכון ופנימי
שיחה (21.5.02) על מאמר: "מהו מחצית השקל בעבודה - ב"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ספר שמות, פרשת כי תשא, עמ' 332
לא מתפקידו של האדם הוא לשפוט את עצמו כחזק או חלש, גיבור או פחדן, חכם או טיפש. על האדם להתייגע ככל שהוא מסוגל בתהליך ההתפתחות, על פי נטיותיו והמבנה הנפשי שלו.
כתוב: "תפילת כל פה". הכוונה היא שהבורא שומע תפילת כל פה. זאת אומרת, לא חשוב מי הוא האדם ומה הוא מרגיש, איש איש ותחושות לבו, ועוד עמוק מכך, מה נמצא בלבו, זאת היא תפילתו לה'. החיסרון הזה הוא המשפיע על יחסו לבורא, ועל יחס הבורא כלפיו.
בלב ישנה שכבה עליונה, חיצונית, שדרכה אדם מרגיש את רצונותיו ויכול להפנותם לבורא. למשל, אדם רוצה לפנות לבורא עם רצון מסוים הקשור בעבודה רוחנית למטרת הבריאה. הרצון הזה, מפני שהוא רצון חיצוני ומלאכותי, שזה עתה האדם עורר אותו, הוא נקלט למעלה, אבל באותה מידה שהוא חיצוני אצל האדם, הוא חיצוני גם למעלה.
אם האדם מתעמק בתוכו, ובודק את הרצון הפנימי שלו, בודק מה רוצה לבו, הוא עשוי לגלות שלבו כלל אינו משתוקק לדבר שעליו האדם התפלל. הוא עשוי לגלות שהוא בעצם רוצה מנוחה או איזה תענוג קטן, ולאו דווקא פוסע על השביל של מטרת הבריאה ומכוון לכל מיני עניינים גבוהים שכאלה. גם ההרגשה הזאת היא חלק מהתפילה. ככל שהאדם יחשוף יותר מרצונו הפנימי, כך הוא ייקלט למעלה.
בלב קיים רצון פנימי עוד יותר, עמוק יותר מסף ההרגשה של האדם, שהוא אינו גלוי בפניו ולא מורגש אצלו כלל. אבל מפני שהוא הרצון הפנימי והעמוק, הרצון האמיתי, הוא נקלט למעלה במלוא עוצמתו ובמלוא כוחו. וכשמתקבלת מלמעלה תגובה על התפילה הזאת, על הרצון הנסתר הזה, רק לעתים רחוקות היא מובנת לאדם.
כל אחד שרוי בכל רגע ורגע במצב שהוא תוצאה של תחושת לבו, שנובע מהתפילה שלו. אלא שאיננו יודעים לקשור בין תפילת הלב הפנימית, התיכונה והחיצונית, לבין התגובה מהבורא, כי איננו מודעים לרצון הפנימי ביותר של הלב.
אם אדם היה מודע לרצון הזה וחש בו, אפילו מתוך מצבו, מתוך התכונות שלו והרגשתו הנוכחית, הוא היה מבין עד כמה הוא נמצא בסתירה למה שעליו להרגיש, כדי להתקדם למטרת הבריאה; אם הוא היה מרגיש את הסטייה הזאת, הוא היה יודע איזה תיקון של כיוון צריך לעשות לו מלמעלה, ואז היה מבין גם את המצבים הרוחניים שהבורא שולח לו, כדי שייקלטו בו, וכדי שדרכם יתקן את עצמו. אלא שבינתיים המצבים הללו נסתרים ממנו.
ולמרות זאת, תמיד ובכל מצב האדם מעלה תפילה, מ"ן, ומקבל בחזרה מ"ד. זאת אומרת, מה שעולה מלב האדם, נקלט למעלה במערכת הכללית, שם מותקן גם המנגנון שמטפל בו אישית. ומשם חוזרת אליו התגובה, שהיא בעצם תיקון כיוון, היא המצב הרוחני הבא שלו בהתאם לשורש נשמתו ובהתאם למטרה שאליה עליו להגיע.
לפני שאדם מתעסק ברוחניות, הוא אינו מבין ולא מרגיש שכך פועל המנגנון הזה. אבל אחרי שהוא נכנס לרוחניות, הוא מתחיל לראותו בבהירות ולעבוד בצמידות עם מ"ן ומ"ד. נוצר לו קשר הדדי של דו-שיח עם הבורא, שקושר אותו אליו וקובע לו את כל פעולותיו ומהלך חייו. וזה נקרא "מחצית השקל". מחצית מהעבודה האדם נותן, ומחצית נותן הבורא.
אפילו חקלאים בנגב, כמו בדוגמה של בעל הסולם, שכלל לא יודעים שהם מעלים תפילה, בכל זאת בקשתם לגשם מתקבלת למעלה, והם מקבלים עליה תשובה למטה. כי מה שנמצא בכל אחת מהשכבות של לב האדם, הפנימית, התיכונה והחיצונית, עולה למעלה, ומורגש ומתקבל במנגנון המופקד על הבאת כל ברייה לתיקונה, לשורשה. ובהתאם לכך מתקנים את הלב, שנקרא "רצון האדם", באמצעות כל מיני תנאים חיצוניים, שעושים לו כל פעם תיקון כיוון כלפי מטרת הבריאה.
ככל שהרצון הפנימי מכוון באופן מדויק יותר למטרת הבריאה, תיקון הכיוון יהיה עדין יותר, תיקון קטן, רך, תיקון המורגש כלטיפה מכוונת. אותה הרגשה נעימה של אם המחבקת ותומכת בעדינות בילדה כדי לעזור לו ללכת. ככל שגדולה הסטייה בין מה שבלב לבין מה שאדם אמור להרגיש במצבו הנוכחי כלפי מטרת הבריאה, כלפי החזרה לשורש שלו, התיקון הוא גדול יותר, וצמצום הפער בין המצוי לרצוי כואב יותר. הכוח המחזיר למוטב מורגש לאדם אכזרי יותר, כי תנאי הסביבה שהוא מוצב בהם קשים יותר.
המנגנון הזה של מ"ן ומ"ד מהנשמות כלפי מלכות דאצילות, וההשפעה החוזרת על נשמות, הוא מנגנון פשוט מאוד, הנלמד בספר "תלמוד עשר הספירות".
באיזו מידה תלויה באדם העבודה בכיוון הנכון?
על האדם לדעת מהי מטרת הבריאה, מה רוצה ממנו הבורא ומה הרצון של לבו, שנקרא "הכרת הרע". האדם בודק ולומד עד כמה "האני" שלו רחוק ושונה מזה שצריך להיות במצבו הנוכחי, לא איך הוא צריך להיות בצורתו האידיאלית, בשורש שלו, בגמר התיקון, אלא עכשיו.
על האדם להשתפר תמיד לעומת מצבו הנוכחי, ולא להשוות את עצמו למצבו של אדם אחר או לדרגת התפתחות שונה משלו. ממש כפי שלילד בן חמש מתייחסים כאל בן חמש ולא כאל בן עשר. אם אותו ילד סובל מפיגור בגדילה זה מצער מאוד, והילד מקבל כל מיני טיפולים ותיקונים, כדי להקים לו תומכים לעזרתו.
בכל רגע עומדים לרשות האדם כל הנתונים כדי לגלות, לבדוק, לראות ולהבין איך עליו להיות, והאם הוא צועד בכיוון הנכון. הכל תלוי רק במידת המאמץ והיגיעה שלו. אין קלקולים מלמעלה, כל הקלקולים נמצאים באדם וניתנת לו רשות לגלותם ולרפאם.
אלא שהאדם זקוק לאור המחזיר למוטב, שיבוא ויאיר לו את דרכו. אור שיגלה לפניו את טבעו ויבהיר לו עד כמה הוא מגואל בכל מיני מחשבות, דחפים ורצונות. את האור הזה מביא לימוד בספרי קבלה. לכן, הכול בידי האדם. רק הלימוד יכול לסייע לו לראות את הפער בין "האני" הנוכחי שלו לבין "האני" האידיאלי שלו.
גם רצון עז מדי לראות מיד את מידת הסטייה בין הזהויות לא יעזור, מפני שאת הזדונות והשגגות, את תחושת הפער, השוני והנבדלות מהמצב הנכון, את כל אלה אוספים ומגלים לאט לאט. ההתגלות מורגשת דווקא בהם. לכן נדרש זמן רב לאסוף מידע כזה. יכולת כזאת של ראייה נוצרת באדם במשך שנים, לפי מידת היגיעה ואיכותה.
המנגנון תמיד יהיה תפילה ותיקון על התפילה, על הרצון שבלב. בכל רגע ורגע שאדם מרגיש את נוכחותו בעולם, מתגלה לו בעצם הפער בין מי שהוא, מה שבלבו, לבין מי שעליו להיות, הלחצים או התענוגים שהעולם מספק לאדם הם בסך הכול כוחות התיקון שפועלים עליו.
באדם מתוקן העולמות נעלמים. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. הם מנגנון, מערכת שכל הזמן מסובבת את האדם ומתקנת אותו, מכוונת ומקרבת אותו עוד ועוד אל המטרה. ככל שאדם מתקדם אל המטרה, העולמות הופכים זכים יותר ויותר. הם מזדככים מעולם העשייה אל עולם היצירה, אל עולם הבריאה, אל עולם האצילות, עד שהם נעלמים. במקומם מתגלה אור פשוט.
באדם שהגיע למטרה אין עולמות. בין האור הפשוט ובין האדם לא עומד עוד מנגנון העולמות, אלא האדם עצמו הופך מותאם לאור הפשוט.
האם פעולה שכלית או גופנית עשויה להביא לרצון פנימי נכון?
האדם אינו מודע לרצון הפנימי ביותר שבלבו ולא חש בו. הוא מרגיש את הרצון התיכון, המתבטא בדרך כלל כרצון לכל מיני דברים שהוא מתבייש בהם. הוא מרגיש גם ברצון החיצון, שממנו נובעת הפנייה שלו לבורא, שכביכול ייתן לו כוחות להשפיע, שיביא אותו אל המצב שכתוב בספרים.
אבל בשביל מה להתעסק ברצון החיצון, שהוא חנופה ושקר לעומת הרצון התיכון, שרוצה רק תענוגים גשמיים, בהמיים? מפני שהשקר הזה, שבו אדם יודע שלבו רוצה בהמיות, אבל הוא בכל זאת משקר לעצמו וכביכול צועק ובוכה ודורש שיתנו לו רוחניות ויכולת להשפיע, הוא בכל זאת תפילה.
זאת תפילה המבוססת על "אמונת חכמים", כשאדם מאמין לדברי המחבר, אף על פי שאינו מבין, והאמונה הזאת פועלת. למה? מפני שזאת בחירתו החופשית היחידה של האדם.
מהי התפילה החיצונית? מה שאדם כביכול היה רוצה להיות. הוא מאמין שהוא רוצה לאהוב את החברים, להיות איתם באחדות הרצון, בחיבוק מאחד, וכולי. אם האדם מסתכל על ה"כביכול" הזה מצדו האחר, לאט לאט הוא רואה שהוא מוכן לקבל זאת על עצמו, אף על פי שזה אינו רצונו הפנימי והאמיתי ביותר של לבו.
את הלב הפנימי שלו ברא הבורא, אבל את הרצון החיצוני, המלאכותי, השקרי בינתיים, הוא רוצה לספוג, לקבל, להסכים איתו בדרך כלשהי. הוא היה רוצה שכך יהיה. כאן היא בחירתו החופשית של האדם בפנימיותו העתידית, איך היה רוצה לראות את עצמו.
אמנם הרצון הזה הוא מלאכותי ושקרי כרגע, אבל מלמעלה מתייחסים אליו בכל הרצינות כאל רצון אמיתי של האדם. מה שנמצא בלב הפנימי הבהמי ומה שנמצא עוד פנימה מכך, אותם רצונות לא מודעים, הם עניינו של הבורא. האדם מנותק מהם לחלוטין ואין לו כל שליטה עליהם.
ואז, דווקא בהתחשב ברצון החיצוני, השקרי, המחניף, הצבוע, האדם מקבל מלמעלה תיקון שיקדם אותו אל התמונה הנכונה, אל הצורה הנכונה. האדם מדמיין אותה כשהיא מעוותת למדי, אבל הבורא מראה לו תמונה נכונה יותר. התגובה של הבורא מלמעלה היא תמיד ביטוי של הפער בין המושג של האדם על הטוב שהיה רוצה להיות, לבין הטוב האמיתי שאמור לנבוט בתוכו. זהו הפער בין התפילה החיצונית כפי שהיא מתבטאת, לבין השקריות של התפילה הזאת, על פי מה שמראה לו לבו.
ככל שאדם מבין ומרגיש את הפער בין התפילה התיכונה לבין התפילה החיצונית, את הפער בין מי שהוא באמת לבין מה שהיה רוצה להיות, בהתאמה, הוא יכול להבין נכון את תשובת הבורא אליו, להסכים עם התשובה הזאת ולקבל אותה כתיקון כיוון.
איך אפשר להגיע לבורא מתפילה תיכונה?
התפילה התיכונה נקראת "הכרת הרע". היא מבטאת את המידה שבה האדם רואה את תכונות לבו. התפילה החיצונית היא מה שאדם משער שעליו להיות. אמנם הוא לא ממש מסכים עם זה, אבל בהתאם לתפילה התיכונה הוא מסכים, או משקר לעצמו שהיה רוצה להיות כפי שהוא מתאר לעצמו.
אם האדם שוכן בתוך לבו, לאט לאט הוא יכול לראות את הקשר בין כל הגורמים הללו, להבחין היכן הבורא מסדר אותם ואיך, ואז הוא גם יודע איך, מתוך זה, אפשר להתייחס אל הבורא.
איך מחדדים את הרגישות לשכבות של הלב?
בכל תחום ונושא ניתן לגלות רגישות גוברת והולכת, רק באמצעות חשיבה על הדבר, התעמקות בו והתרגלות אליו. במאמר ז' בספר "שמעתי" אומר בעל הסולם, שאדם יכול להרגיש כל דבר שישנו במציאות, רק על ידי הרגל. הרגל נעשה טבע שני.
אדם יכול להתחיל לחוש בדברים שקודם לכן לא חש בהם, אם יתאמץ וישקיע בהם עבודה. ומהן התאמצות ועבודה? אותה תפילה. אז האדם מפתח את מערכת החישה הזאת, יורד לעומקה ומרגיש אותה. אין דבר אחר פרט לעבודה על אותו רצון לקבל.
בדרך הרוחניות ישנו רק פתרון אחד, עבודה על אותו רצון דרך האור העליון, דרך הפנייה לבורא, המשיב לפנייה ומטפל ברצון הזה. ההליך הוא פשוט מאוד: פנייה למעלה, ומלמעלה יורדת תשובה למטה, וזה הכול.
באיזו שכבה של הלב נמצא "האני" של האדם?
"האני" לא נמצא בדרגה החיצונית, כי בדרגה החיצונית האדם רק משער מה הוא רוצה להיות. אלא אם כן הוא מעמיק מבטו פנימה, לתוך לבו. אז הוא רואה בדיוק מה הוא רוצה להיות. לכן הרצון החיצוני נובע מהעיסוק בספרים ובסופרים.
הספרים מספרים לנו, שיש לו לאדם רצון פנימי מאוד, רצון שהוא לא חש בו. ברצון הזה נמצא "ל"ב האבן" או "אין עוד מלבדו", שהם פנים ואחור של אותו דבר הנסתר ממנו, ואליו נבצר ממנו להגיע. ברצון הפנימי הזה נמצא "האני" האמיתי, והוא נמצא שם בהתחלה כמו בסוף, בגמר התיקון. אבל הוא אינו נגיש לאדם כלל, לא בהרגשה ולא בידיעה. ביכולתו של האדם להגיע רק לרצון התיכון ולרצון החיצון.
לכן מה שקובע את דרגת האדם הוא התייחסותו לפער בין הרצון התיכון, שהוא הרצון האמיתי במדרגה שאדם נמצא בה, לרצון החיצון, שהוא המדרגה שאליה האדם שואף להגיע. הרצון החיצון אמנם משתנה כל הזמן, כי האדם מדמיין לעצמו כל פעם אחרת את המדרגה שאליה הוא שואף. אבל בסופו של דבר הרצון החיצון צריך להשתוקק להיות העתק של הבורא, כדי שהאדם ירצה להידמות אליו. את הרצון הזה מקבלים מספרים וסופרים.
מתי מתגלה הרצון התיכון ומתי הרצון החיצון?
מערכת היחסים בין הרצון התיכון לרצון החיצון, איך האדם מתייחס לשני הרצונות הללו, היא החשובה.
הרצון התיכון לעתים נגלה, ואז ברור לאדם מי הוא. זה קורה, נניח, בזמן שאדם נמצא בנפילה, ברגע שבו הוא פתאום רואה את עצמו וממש נדהם ומזדעזע ממה שראה. אז נגלים לפניו הרצונות התיכוניים האלו.
הרצונות החיצוניים נחשפים בזמן העלייה, כשעל האדם פועל אור העליון, והוא רואה מה היה רוצה להיות, כאילו במנותק מהרצון התיכון.
ואם האדם מבקר את שני הרצונות הללו יחד, הוא יכול להתייחס אליהם ולבחון היכן הוא נמצא אל מול שני סוגי הרצונות או לבדוק את יחסו לרצונות הללו מתוך מצב של ניתוק משניהם.
מה גורם לאדם לברוח מהמערכה?
ישנן סיבות רבות לכך שאדם בורח מהמערכה, אבל בסופו של דבר הן מתלכדות לכלל סיבה אחת, והיא שהאדם לא מקבל די תמיכה מהסביבה. בעל הסולם אומר, שאדם כזה לא מימש את הבחירה החופשית שלו להצטייד בתומכים מהסביבה ובתמיכה מספרים או באמצעות לימוד. לא משנה באיזו סביבה פיזית הוא נמצא, הוא יכול לשהות ליד רב גדול מאוד, בסביבה חזקה מאוד, ועדיין לברוח. תלוי כמה האדם נקשר אל תומכיו.
"סביבה" היא לא המקום שבו אדם נמצא, ואפילו תהיה זאת סביבה של קבוצת אנשים טובים וחזקים, שמשפיעים עליו. ההשפעה על אדם אפשרית רק אם הוא רוצה להיות מושפע ומניח להשפיע עליו. חוק הוא שאין כפייה ברוחניות. אדם לא יכול להשתנות בכפייה מבחוץ. הוא משתנה ומושפע על פי רצונו, ואז זאת לא כפייה.
"אין כפייה" הוא לא רק איסור שיש לעמוד בו, לא ניתן לכפות דבר גם אילולא היה איסור על כך. אפילו ירצה אדם שיכפו עליו ויבקש מחבריו לעשות זאת, ואפילו יכו אותו מכות נמרצות, איש מבחוץ לא יוכל לעשות זאת. אפילו לא האדם עצמו, הרוצה לכפות על עצמו להשתנות.
כל שינוי יכול להתרחש רק מתוך הסכמת האדם, מתוך נכונותו ובחירתו החופשית. הוא ישתנה ככל שיפתח פתח לאור להיכנס פנימה. מבחוץ יש אור אין-סוף - קבוצה גדולה, רב גדול, חברותא, אפילו "חברה קדישא" של רבי שמעון. אבל רק עד כמה שאדם יפתח את עצמו, כך תוכל החברה להשפיע עליו. ואם לא יפתח פתח, חבריו יוכלו לשבת סביבו, לדון, לעשות מעשה, אש תבער ביניהם, ועליו היא לא תשפיע כלל. הוא יהיה קריר ואדיש, ישתה עוד כוס קפה, יישב איתם עוד קצת, ודי. עם כל רצונם הטוב הם לא יוכלו להשפיע עליו.
לכן כותב בעל הסולם ב"מאמר לסיום הזוהר", שהכול תלוי בכמה שתלמיד משמש לרבו. הכוונה היא לכמה אדם משמש לקבוצה, כי מידת ההתמסרות הזאת היא הפותחת את הפתח לרב או לקבוצה שיוכלו להשפיע לו בחזרה. זה נקרא בחירה חופשית.
"בחירה חופשית" היא אותה מידה שבה האדם מאפשר לסביבה הטובה להשפיע עליו. על האדם לעשות חשבון נפש ולבדוק כמה באמת הוא מתייחס לסביבה כדי שיזכה לקבל ממנה כוחות. מידת התקדמותו של האדם תלויה בכוחות שהוא מוכן לקבל מהקבוצה.
ומה אם אדם מיואש ולא מניח שיעזרו לו?
אם אדם מיואש ולא מניח שיעזרו לו, אין דבר שאפשר לעשותו. קיימת אפשרות לקשור אותו, אבל זה אפשרי רק אם יש הסכמה כזאת מראש, ואז מתייחסים אליו כמו לחולה הכפות למיטתו. ייתכן שצריך לקשור אותו ולחכות עד שמלמעלה ישתנו הזמנים, מה שאינו תלוי לא באדם ולא בחברה. אמנם הוא ניתק את עצמו מהחברה והסתגר מפניה, אך ישנו מנגנון מלמעלה שמשנה את המצב, ועל החברה להתייחס לאדם כזה בהתאם, ולחכות שיסכים לקבל עזרה.
מתי מסכים אדם שהחברה תשפיע עליו?
הסכמה של אדם שהחברה תשפיע עליו ניתנת מחוסר ברירה, כשהוא מתאכזב מכוחותיו שלו. ב"פרי חכם - אגרות" כותב בעל הסולם, שאין רגע מאושר יותר בחיי אדם, מהרגע שבו הוא מתייאש מכוחותיו ותרופה אין, כי אז הוא זכאי לתפילה אמיתית, מעומק הלב.
מלכתחילה אדם מתנגד להשפעה חיצונית. טבעו לא מתיר לו להסכים לכך שאנשים אחרים ישלטו בו. הוא פונה לחברה באין ברירה, כמו חולה אנוש שמגיע לבית חולים, נשכב על המיטה ומניח לרופאים לטפל בו, לעשות מה שצריך, לנתק אותו מרגשות, להרדימו, לפתוח את גופו ולעשות בו ככל העולה על רוחם.
רק הכרת הרע מביאה להסכמתו. רק כשהוא אינו מסוגל עוד. לפני כן האדם יתנגד, כי "האני" שלו נברא עצמאי, קיים רק בפני עצמו ומרגיש את עצמו אחד ויחיד בעולם. ואם אכן הוא היחיד שקיים בעולמו, ואין עוד דבר מלבדו, איך יוכל למסור את עצמו לידי מישהו אחר?
לאיזו תפילה שייכת השתוקקות לגשם?
השתוקקות לגשם, של עובדי אדמה בנגב, למשל, היא תפילה, אבל לא תפילה המשתייכת לעוסקים בעבודה רוחנית, גם לא לתפילה תיכונה. אצל מי שהולך בדרך הרוחניות התפילה התיכונה משתנה כל הזמן, ומשפיעים עליה כל המאורעות שעוברים עליו.
אם אדם יכול להרגיש בלבו רק תפילה אחת, הוא נקרא דומם דקדושה. אם הוא בכלל לא מחשיב את לבו כתפילה, הוא סתם אורגניזם חי.
היכן נמצאת הנקודה שבלב ואיך היא משפיעה על התפילה?
הנקודה שבלב היא פנימית, ולמעשה היא אינה נקודה כלל, אלא מערכת שלמה. כמו, להבדיל, וירוס מחשב, שהוא אינו סתם הפרעה נקודתית, אלא תוכנה מיוחדת שיודעת בדרכה שלה לחבר את מרכיבי חומרת המחשב, כך שהיא מקלקלת בו משהו. לתוכנה הזאת יש מבנה וחוקיות משלה, שהגו אנשים בעלי מוחות מפותחים. גם וירוס בגוף וגם תאים סרטניים הם תוכנות ביולוגיות שלמות, המתפתחות בצורה הרסנית.
אנחנו נוהגים לומר, שהנקודה שבלב היא סתם נקודה, מין רצון שאדם מקבל פתאום מלמעלה, איזה ניצוץ מהבורא, מכלי השפעה, שנכנס לתוך האדם. אבל בעצם הנקודה היא מנגנון, מערכת בפני עצמה, שלאט לאט מתגלה בתוך לבו של האדם.