4. בין פחד לשמחה
שיחה (22.5.02) על מאמר: "מהו שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם", כרך ב' - שמות, פרשת כי תשא, עמ' 240
לא מובן למה דבר נמנה או לא נמנה. הרי אדם צריך לספור מה יש לו, עליו לדעת איפה הוא עומד, כמה עשה וכמה עוד יוכל לעשות. גם ב"שולחן ערוך" יש חוקים המחייבים לספור וחוקים האוסרים לספור, וכולם שייכים לעבודה רוחנית. הכול תלוי במגמה, בכוונה של מי שסופר משהו.
הרצון לקבל נוצר בנו מלכתחילה עם הכוונה על מנת לקבל. אם אדם לא ניגש אל הרצון לקבל במטרה לתקנו, אסור לו לספור אותו ולשהות בו, כי בכך הוא מאבד את כוחותיו, נמצא בשליטת הרצון לקבל על מנת לקבל, ומתרחק ממטרת הבריאה.
אבל אם האדם בודק את שני הצדדים, קודם קו ימין ומשם קו שמאל, חובתו לספור מה יש לו בקו שמאל וכמה הוא יכול לקחת משם ולתקן, מפני שהגישה שלו היא כבר יצירתית ומועילה להתקדמות ולתיקון, ואז חובה לספור. לכן הכול תלוי במגמה, בגישה לרצון לקבל, ולפיהם מותר או אסור למנות.
לאן צריך אדם להסתכל?
על האדם להסתכל רק לתוך עצמו, על התכונות שלו, ולא על העולם ועל האחרים, שממילא הוא לא מבין אותם. וגם כשאדם מסתכל לתוך עצמו, עליו להסתכל מזווית ראייה המכוונת לתיקון מה שיש בו. אם אדם אינו מסוגל להסתכל על עצמו מהזווית הזאת, אל לו להסתכל במה שיש בו. לפני כן עליו להכין את עצמו להתבוננות נכונה.
כל הספקות, הפחדים והזהירות עוזרים לאדם להרגיש בדיוק את מקומו ובמה הוא מצויד.
איך צריך להתייחס להרגשה?
כתוב שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו", כלומר המטרה היא דווקא לחוות תענוגים, להרגיש טוב ומיטיב. הדרך שלנו היא תיקון כלי ההרגשה, שהם כלים שנועדו להנאה. אבל עד שלא יסיים אדם את עבודתו ויגיע לגמר התיקון, עליו לפקח על ההרגשה שלו ללא הרף, שלא תטעה אותו. כל עוד אין לאדם מסַכים, ההליכה בעקבות ההרגשה מביאה אותו לשימוש מופרז ברצון ליהנות על מנת לקבל.
לכן חייב אדם כל הזמן לפקח על עצמו ולהשגיח כמה ואיך הוא משתמש ברצון ליהנות, אחרת לא יוכל לצאת מכלים דקבלה. אי-אפשר לקבוע דבר לפי הרגשה טובה או הרגשה רעה. כמו בדוגמה של בעל הסולם, אדם שיש לו שחין, והוא כל הזמן מתגרד, הגירודים מענגים אותו, אבל התהליך עצמו מביא לזיהום ולמיתה.
עד שלא גומרים את כל התיקונים, גם בעולם הזה וגם במדרגות הרוחניות, אסור להיוותר אפילו לרגע אחד בלי פיקוח של השכל ובלי לקשור את השכל עם מטרת הבריאה: מה קורה לי עכשיו? מה אני עושה?
אלא אם כן יפעל אדם במטרה ברורה להשתחרר מכל ההגדרות, מכל הסדרים, וללכת לאיבוד, כמו בפורים. גם בפורים זה נעשה באופן מכוון, אחרת אין בכך שום תועלת. אי-אפשר לוותר לחלוטין על הפיקוח.
האם ההימצאות המתמדת בשליטה אינה הורסת את השמחה?
שמחה נובעת מכך, שבכל רגע ורגע אדם רואה, בעזרת הביקורת התבונית, המטרתית, היכן הוא נמצא. לא משנה אם יוכל או לא יוכל לתקן את המצב, חשוב שהאדם מרגיש אותו, חש אותו, מתרשם ממנו. ההתרשמויות הללו הן סימן בשבילו שהוא עובר את המצבים והולך קדימה.
האם חברה מעניקה שכל?
החברה אינה מסוגלת להעניק שכל. שכל בא כתוצאה מיגיעה. על החברה לספק רק התרוממות למטרה. אחרי שאדם קיבל התרוממות והוא עובד עם ספרים וסופרים ועובד עם החברה, מתוך היגיעה הזאת בא השכל.
האם התרוממות היא יראת שמים?
התרוממות לבורא ורצון לכוונה על מנת להשפיע לו, נקרא בכללות "יראת שמים". אם אדם מפחד מהבורא, הוא מפחד ממנו על מנת לקבל. יש לו יראת מכות, יראת ייסורים, ולא יראת שמים. הוא לא מפחד מהבורא, הוא מפחד מהייסורים שיקבל ממנו, כמו ילד המפחד לקבל מכות מאמא. הוא לא מפחד מאמא, הוא מפחד מהמכות שלה.
לא מדובר על פחד מייסורים, אלא על פחד מהבורא, פחד שמא לא אוכל לתת לו, פחד לנתק את עצמי מכל העניין. זה נקרא "יראת שמים". אחרת זה נקרא "יראת מכה", הפחד מהמכה, ולא מהשמים, אף על פי שגם מכה באה מהשמים.
מהו פיקוח עם השכל?
יש "מוחא" ויש "ליבא". מוחא הוא מצב של פיקוח שכלי תמידי, מגמתי, שנועד למטרה מסוימת, בדיקת האדם את מצבו ואת מה שעובר עליו. זהו מעין מנגנון ביקורת שבעזרתו אדם רואה את עצמו מהצד. הוא יכול להיות משותק, לא מסוגל לעשות דבר או לזוז, גופו מת, אבל הוא רואה, מרגיש, יודע, נמצא בהכרה שזהו מצבו. או שאדם נמצא בבלבול, לא מרגיש דבר, לא יודע מה הוא אומר, לא מסוגל לייצב את הראש, לסדר את המחשבות, אבל הוא מבקר את מצבו ומודע לו.
היכולת להסתכל על עצמו מהצד עוזרת לאדם ללמוד את עצמו, מי הוא ומה הוא. אם אדם מעתיק על עצמו את תכונות הבורא, הוא מסתכל על עצמו מצד הבורא, ואז לאט לאט הוא מתחיל להזדהות עם התכונות שקנה מהבורא, ואת התכונות שלו עצמו הוא מתחיל לראות כ"פרעה", ככוח זר שבו.
איך אפשר לקנות את תכונות הבורא בלי עזרת הרגש?
אי-אפשר להיות שרוי רק ברגשות. איך אפשר להשוות בין הרגשה אחת לאחרת ולדעת מי מהן אמיתית? יש לבקר בעזרת השכל. ישנם טוב ורע; מר ומתוק; אמת ושקר. מר ומתוק הם ביקורת רגשית. אמת ושקר הם ביקורת תבונית, שכלית. אם אדם רוצה להבדיל, הוא חייב להיעזר באמות המידה של אמת ושקר, ולא של מר ומתוק, המסיטות אותו למצב הפוך מקדושה.
נכון, טוב לדעת מה זה ההפך מקדושה, אבל גם בשביל לדעת את ההפך צריך להיעזר בשכל, ולא רק באמות מידה חושיות כמו מר ומתוק.
מה יעזור לאדם לשלוט ברגש באמצעות השכל ?
רק הפחד יעזור כאן, ושום דבר אחר פרט לו. היראה יכולה להיות גם יראה מאיבוד המטרה, אבל בסופו של דבר, חוסר הטעם בחיים, התהייה "מה הטעם בחיינו" היא המחייבת אדם להפעיל את שכלו יותר מאת הרגש שלו. אדם שמרגיש שאין לו דבר בחייו, שהוא לא משיג תענוגים, פונה לשכל כדי להשיג לעצמו מצב טוב יותר.
מה הם קו ימין וקו שמאל, אם לא פיתוח ההרגשה?
קו ימין וקו שמאל הם יחסיים. בזמן ההכנה איננו יודעים מה הצורה הרוחנית של קו ימין וקו שמאל. רק אם יש לנו רצון על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, על מנת להשפיע נקרא "ימין" ועל מנת לקבל נקרא "שמאל", וגם הם נחלקים לכל מיני אופנים. אבל למטה ממחסום, כשהכול עדיין ב"לא לשמה", ימין ושמאל הם בזמן רוממות. הקניית רוממות לבורא נקראת "ימין", הקניית רוממות למה שדורש הגוף נקראת "שמאל".
בזמן שעדיין איננו יכולים לעסוק בקו ימין וקו שמאל, העיקר הוא לברר. כל העבודה שלנו היא בירור שכלי. אם הבירור יכול להתקיים יחד עם רגש, אדם יעשה בשעה עבודה שאנשים רגילים עושים בשבוע. זאת הסיבה לכך שקריאת מאמר בקבלה ושיחה עליו מעייפות מאוד. העבודה המהירה דורשת הרבה אנרגיה.
מה ההבדל בהרגשה בין להיזרק ב"כף הקלע" מהקצה לקצה, לבין "עובָּר" שרואה מקצה עד קצה?
ההבדל הוא עצום. "עובר" רואה מקצה עד קצה, מפני שהוא מבטל את עצמו, ואז מה שעובר עליו לא משנה, הוא פשוט נמצא במצבים שעוברים עליו. ואילו האדם העובר מצבים מקצה לקצה, כלול בהם, נכלל בהם ומתפעל מהם.
"עובר" לא מתפעל, יש לו מסך. הוא עובר אפילו מצבים קיצוניים בלי שהם ישלטו בו. אבל כשעוברים ב"כף הקלע" ממצב קיצוני אחד למשנהו, נכללים במצב הזה, טובעים בו. כל מצב ומצב שולט באדם, וזאת כדי להראות לו עד כמה הוא חלש וחסר אונים.
איך אפשר לשלוט ברצון שאי-אפשר לתקנו?
רצון שאדם אינו מסוגל לתקן, אל לו להשתמש בו בכלל או להשתמש בו בידיעה שהרצון הזה נשאר לא מתוקן. חובה על האדם להגיע למצב שיתקן אותו. צריכה להיות ביקורת.
האדם בעצמו לא יכול לתקן רצון. אלא היגיעה שלו מביאה שינוי מלמעלה, הארה, אור המחזיר למוטב, והאור מתקן. בלי האור, בכפייה, אדם לא יכול לתקן דבר.