5. מפחד גשמי לפחד אלוקי

שיחה (27.5.02) על מאמר: "מהו ששבת נקראת 'ש-בת'"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - שמות, פרשת ויקהל, עמ' 265

אדם חי חיים רגילים, אפורים, ופתאום הוא מתחיל להרגיש בתוכו קליל כמו ציפור. הוא חש מעין התאוששות, התרוממות, שהיא התרוממות פנימית אל הרוחניות. פתאום, בלי לדעת מהיכן, הוא מקבל רוח חיים חדשה. אתערותא דלעילא לא באה פתאום, אלא באה אחרי שאדם הכין את עצמו לקראתה.

לאדם יש עבודת הכנה. בעבודת ההכנה הזאת הוא מכין את הכלי שלו להרגיש את גמר התיקון. כל המדרגות, כל המצבים שלנו, קיימים בגמר התיקון, ואנחנו נמצאים בגמר התיקון. כדי שיוכל להרגיש את גמר התיקון, האדם בונה בתוכו לאט לאט כלי הרגשה, וככל שהוא מתקן אותם, רגישותם גוברת והוא מרגיש את מקומו ביחס לגמר התיקון. הוא כביכול נפתח ונפתח אל המצב היחיד הקיים, רואה ומרגיש ממנו עוד קצת ועוד יותר, לפי התיקונים שלו.

האם ייתכן מצב שבו עבודת ההכנה אינה מסתיימת?

ברוחניות אין מצב שבו לא גומרים את העבודה. צריך לגמור את כל העבודה של כל המדרגה, אחרת אי-אפשר לעבור למדרגה הבאה. אי-אפשר להצליח או לא להצליח.

לכן הבעיות שמרגישים בדרך הן לא בעיות פנימיות, אלא בעיות שנועדו לחדד כל מיני הבחנות פנימיות. האדם נתקע או נכשל במשהו רק כדי שירגיש, יבין, יבליט תכונה מסוימת; כדי שאדם ירגיש הבחנות פנימיות. אין כאן עניין של כישלון. הכישלון מצביע על משהו שאותו יש לברר במיוחד.

אין רע מלמעלה. האור שמאיר לא מביא רע, הוא מגלה את המקומות הדורשים תיקון. עד שלא מתרחש התיקון, ההרגשה היא לא נעימה.

מה פירוש שכל יום צריך להתחיל מחדש?

"היום" ו"אתמול" הם שני כלים. לדוגמה, אתמול אכלתי ארוחת ערב והרגשתי "מפוצץ". בכלל לא חשבתי שהיום ארצה לאכול. אבל עברו כמה שעות, והיום אני כבר לא מרגיש שאתמול אכלתי. מה קרה? הרצון התחדש, וברצון החדש אני מרגיש חוסר תענוג. זה נקרא "יום חדש". "יום" נקרא אפשרות ליהנות, אפשרות למשוך אור, לגלות את האור.

לכן, ברוחניות אין יום הדומה לחברו, ואין לילה קודם דומה ללילה הבא אחריו. ברוחניות הרצון הוא לא אותו רצון, ואילו בגשמיות הרצון הוא אותו רצון. כמו שרציתי אתמול, אני רוצה היום. הרצון חוזר על עצמו, כי גשמיות היא דומם, לעומת רוחניות. גשמיות היא נפש, ורוחניות היא רוח, משהו דינמי, שנע וזז.

לעתים נדמה ברוחניות שהרצון הוא אותו רצון, שנתקלים באותה בעיה וכביכול צריך לעשות אותו תיקון. הכל נראה חוזר על עצמו בלי סוף. אבל המקובלים אומרים שזה לא כך, כל יום הוא "יום חדש", בירורים חדשים ורצונות חדשים.

ובאמת, אחרי כך וכך "ימים", בירורים רבים - לא ניתן לדעת מראש כמה - האדם מגיע לסוף הבירורים, ואז יש לו כלי שלם, ובכלי המתוקן הזה מתגלה רוחניות. לכן כתוב: "יהיו בעיניך כחדשים", מתחילים להבחין שכל פעם באה הבחנה חדשה, רצון חדש.

ההבחנות האלה באות בדרך כלל בדרך לא נעימה, הן לובשות צורה של בושה, של פחד, של כישלונות הנובעים מעייפות, מחוסר כוחות, מחוסר סבלנות. אבל בעיקר הן מופיעות בצורה של פחדים, כי המצווה הראשונה היא "יראה", שרוצים להביא את האדם מיראה בהמית ליראה אלוקית. לא שיתיירא מזה שיהיה לו רע בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שיפחד מהבורא, שיתהה אם הוא קשור אליו, אם יש בידו משהו להחזיר לו.

כל התיקונים הראשונים נעים סביב פחד, סביב יראה. באמצעות הפחדים בעולם הזה, או פחדים כביכול, מביאים את האדם לפחד רק מהבורא. אבל לא מהבורא, אלא מכך שאני לא קשור לבורא. ולא מכך שאני לא קשור לבורא, אלא מכך שאולי לא אוכל להחזיר לבורא, לתת לו. בזאת מתמצים כל הסיבוכים של חיינו.

זה השלב הראשון, ורק אליו רוצים להביא אותנו. השלב הזה לוקח שנים מספר. אצל כל אחד הוא לובש צורה אחרת. אחד חושש ממנהל העבודה שלו, אחר מכעס השכנים עליו, שלישי דואג שמא עשה דבר שלא ייעשה ורביעי מפחד ממשפט שמתנהל נגדו. יש אין-סוף גורמים כאלה. לבורא יש מבחר עצום מהם, ולעולם אי-אפשר לדמיין אילו פנים זה ילבש. אדם יכול להכין משהו עשרים שנה קודם לכן, ורק עכשיו הוא פתאום צץ ועולה.

איך מתרחש המעבר מפחד בהמי לפחד שלא נוכל להשפיע?

כל הפחדים כרוכים זה בזה בתהליך מסוים של פחד בתוך פחד בתוך פחד. הפחד יכול להתחיל כפחד ממשטרה, אחר כך להפוך לפחד מדבר אחר, וכך הלאה. אבל הפחד ממשטרה יורד מלמעלה, מהמקום שבו דבוקים עם הבורא, שם הפחד הוא שלא נוכל להשפיע לבורא. המקום שבו נמצאים בגמר התיקון, שם שורש הפחד.

משם, דרך הרבה דרגות, יורד מצב מסוים, שמתלבש בעולם הזה כפחד ממשטרה, כפחד מבושה, פחד מכישלון, ועוד. והאדם שוקע בפחד המדומה הזה, בדיוק כמו שמפחידים ילד קטן שיש דוב בחוץ.

בדרך כלל, הסכנה אינה אמיתית ואין סיבה לפחד. ואף על פי שאדם מבין בשכלו שאין ממה לפחד, בכל זאת בכלי ההרגשה שלו הוא מפחד. הפחד הוא רגשי והוא לא יכול לעשות דבר נגדו. לא משנה שגם השכל וההיגיון שלו וגם אנשים סביבו אומרים לו שהכול שטויות, הוא נמצא בכלי הזה וחי בו.

וכך אדם שקוע בכלי ההרגשה הזה ולא מסוגל לעשות דבר, עד שהכלי מתחיל להיפתח לאטו, ומיגיעה בספרים וסופרים וקבוצה הכול מתחיל להתגלגל, והוא נכנס עמוק פנימה למקור הפחד. שם מראים לו ששורש הפחד מהמשטרה קשור בכלל לבורא. ואז הוא מבין שהבורא גורם לו את הפחד הזה, כדי שיפחד ממנו. וכך האדם מתחיל לפחד מהבורא.

ואז מתחיל הבירור מה פירוש לפחד מהבורא. אדם מתחיל לשאול את עצמו בשביל מה הבורא מכניס בו פחד ממשטרה, ומבין שהוא עשה זאת כדי שיתהה על השאלה מה חזק יותר, משטרה או בורא. הוא עדיין לא קושר ביניהם. יש לו כביכול שני סוגי פחד, פחד ממשטרה ופחד מהבורא, והוא תוהה מי מהם חזק יותר. תהליך של בירור כבר צומח בתוכו, האם הבורא הוא הסיבה למשטרה, או משטרה ובורא הם שני כוחות נפרדים.

הבירור הפנימי הזה נמשך והולך, עד שאדם מגיע להכרה שהכול בא מהבורא. שני הפחדים מתיישרים לקו אחד, לא עוד שני אובייקטים של הרגשה, אלא אובייקט אחד, העליון והיחיד, הבורא. וכך מתחיל האדם להתבונן בבורא מתוך פחד. הוא חושש שאם הוא יעזוב את הבורא, הוא יתחיל שוב לפחד ממשטרה. מתוך שיקולי כדאיות הוא מעדיף לפחד מהבורא.

כך מתחיל האדם לראות שורש עליון עוד יותר. הוא מבין שהבורא נתן לו את הפחד הזה לא כדי שיפחד ממנו, אלא כדי שיהיה קשור אליו. לשם מה לו להיות קשור לבורא? לא כדי שהבורא יפחיד אותו, אלא כדי שיביאו לדבקות עמו, לאהבה. וכיוון שחוק האהבה הוא נתינה, מתחיל להתרחש באדם תהליך חיפוש פנימי אחרי תשובה לשאלה, איך לתת משהו לבורא. ואז, ברגע שבו אדם חושב על נתינה, נעלמים לגמרי כל הפחדים, כל ההפרעות, כי הם הניגוד של השפעה.

איפה מתרחש התהליך שפחד בהמי הופך לפחד אלוקי?

המעבר מפחד רגיל לפחד מהבורא, אותו פחד שאולי אני לא משפיע לו, לאו דווקא מתרחש בזמן פחד, אלא עשוי לקרות מתוך כל הרגשה, אפילו סתם תחושה לא נעימה. כי כל הרגשה לא נעימה היא כרוז מלמעלה, הקורא להגיע לשורשה. שם עומד הבורא ושולח לאדם את התחושות הלא נעימות.

למה הבורא שולח תחושות לא נעימות? הבורא לא שולח תחושות לא נעימות. הוא שולח לאדם רמז כלשהו מאותו מצב שלו מלמעלה. הוא רוצה שהאדם יתקשר למצב הזה שלו למעלה, מצב גמר התיקון, היכן שנשמתו נמצאת ושרויה בכל טוב.

הבורא שולח לאדם פרט מסוים מהמצב הטוב הזה, אבל אחרי שהפרט הזה עובר דרך כל העולמות והדרגות עד שמגיע אל האדם, הוא מורגש אצלו כרע, כי האדם נמצא בהופכיות הצורה, בכלים הפוכים לבורא.

ואז, על ידי עבודה ויגיעה ב"אין עוד מלבדו", ועם כל המאמצים שאדם מתאמץ, לאט לאט הוא מגיע לפתרון הנכון, ורואה איך המצב הזה בא מהמקור שלמעלה, כדי ללמדו. התובנה אינה קופצת לראשו סתם כך, הוא משיג אותה אחרי כל מיני בירורים פנימיים נוקבים שערך עם עצמו, שהם דרכים שונות של הרגשה שאינן נלמדות בשום מקום אלא מתוך ניסיון.

האם ניתן לדרג את סוגי הפחד?

כל פחד ופחד עומד בפני עצמו. אבל בדרך כלל, כל אחד מהפחדים חושף דרגה גבוהה יותר של פחד, פחד נעלה יותר, פחד מדברים רוחניים. הדרגות עולות מפחדים בהמיים לפחדים אנושיים לפחדים אלוקיים, רוחניים. למשל, בדרגה התחתונה ביותר אדם מפחד ממכות, אחר כך הוא מפחד ממוות, אחר כך הוא מפחד מבושה, לאחר מכן הוא כבר מפחד מהרעיון של לקחת אחריות על קבלה עצמית, ולבסוף הוא מתחיל לפחד מדברים הקשורים יותר לבורא.

האם מחשבה על הבורא תמיד מפיגה את הפחד?

לא. אם אדם לא קושר את הפחד לבורא, ולא רואה שהבורא הוא מקור הפחד והוא שגורם לו את הפחד כדי שיתקשר אליו ויחשוב מה לתת לו, האדם לא בירר את מקור הפחד, והפחד נותר בעינו. המאמר "אין עוד מלבדו" (בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר א') הוא מאמר היסוד הדן בכל המצבים האלה.