אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 8. עוצמת הרצון

שיחה (3.6.02) על מאמר: "מהו שהיצר הרע עולה ומשטין בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת צו, עמ' 35

מתי מתחיל היצר הרע לעלות באדם ולהשטין לו על העבודה, וכביכול להפריע לו? זה קורה כשאדם מתחיל את העבודה. לפני כן ודאי שהיצר הרע אינו עושה דבר. מדוע? כי לפני שמתחילים בעבודה האדם אינו פועל דבר נגד היצר הרע.

עבודת ה' היא לתקן את היצר הרע, והתיקון הזה הכרחי. אם לא התיקון הזה, לא יהיו לאדם אותיות העבודה, לא יהיו לו טעמים להרגיש את גמר התיקון, שהאדם נמצא בו גם ברגע זה מבלי שהוא מרגיש בכך, אחרת הוא ייוותר במצבו הנוכחי. אם לא עבר בדרך ואסף את כל ההתרשמויות מההבדל בין אור לחושך, בין מר למתוק, בין אמת לשקר, הוא לא יוכל להרגיש את המקום שבו הוא נמצא.

רק כשמתחיל האדם להבדיל בין שני הקצוות הללו, בורא ונברא, רק אז הוא מתחיל לשוב להכרתו לאט לאט ולהרגיש באמת את המקום שבו הוא נמצא. דבר לא השתנה באדם חוץ מההתבהרות הזאת. טבעו של יצר הרע מסודר כך, שאם עובדים על כל הפרטים שלו, באמצעות תיקון ההפרעות הללו מקבלים ידיעה, טעמים ואפשרויות להרגיש את המצב המושלם שנקרא "גמר התיקון".

הדרך הזאת הפוכה לחלוטין מהדרך שהורגלנו בה. אם עובדים יד ביד עם יצר הרע, כמו כל הדומם, צומח, חי, מדבר שבעולם הזה, יצר הרע אינו מגלה כל התנגדות, ההפך קורה, הוא נותן כוחות על פי המידה שבה רוצים לספק לו מילוי. אבל אם עובדים כדי לתקן אותו ובאמצעותו לרכוש רוחניות, שלא ניתן לקבלה ביצר הטבעי אלא רק באור חוזר, ברצון דלהשפיע, ודאי שהטבע מתנגד לכך.

היצר הרע מתחיל לבעור באדם ולא מניח לו שום פעולה מחשבתית, רצונית, מעשית. ואז האדם נחלש בכל הרמות האלה, של המחשבה, הרצון והמעשה, מאבד את כל המוטיבציה שלו ומכלי הדלק שלו מתרוקנים, עד שאינו יכול לנוע עוד.

וזה סימן טוב. אמנם בשלב כזה האדם מרגיש רע מאוד בינו לבין עצמו, אך אם יש לו אמונת חכמים שאת הכוח וההתרוממות יש להשיג מבחוץ, והוא מחפש ומוצא זאת, הוא מקבל כוחות ויכול להתקדם הלאה. אבל אם הוא לא מקבל כוחות מבחוץ, אין לו עם מה להתקדם.

וכאן גם טמונה בעיה, ייתכן שנדמה לאדם שהוא גדל והולך ומשפיע לכולם ועושה דברים טובים ומצליח מאוד בכל תחומי הקבלה, ובעצם יצר הרע מהתל בו, ובמקום תיקונים אמיתיים הוא מכניס בו מעין תחליף אנוכי, ושוב מעוור את עיניו עד שאולי יגלה האדם את מצבו.

אדם יכול לבדוק זאת על ידי ניסיון לבטל את עצמו בפני החברים, כי רק מהם הוא יכול לקבל כוח להתקדמות. אם יוכל להתבטל בפני חבריו, נראה שהוא אכן מתקדם.

למה אפשר לראות התקדמות רק מתוך הכנעה לחברה?

ניתן לראות התקדמות רק מתוך הכנעה, כי אחרת לא ניתן לראות את העבודה. מתוך ההכנעה מקבלים כוח מלמעלה שבעזרתו אפשר לעשות יותר על מנת להשפיע. אבל מי יודע מה זה על מנת להשפיע? זה מבלבל. יכול אדם לקבל כוח להיות חזק יותר, גדול יותר, מוצלח יותר, והוא חושב שהשיג את על מנת להשפיע. ולא כך הוא. זאת בעיה. מדובר כאן ברגישות לדקויות עדינות ביותר.

נוצר צורך להחזיק את האדם ב"לא לשמה" כלפי דבר כלשהו, ובינתיים נותנים לכל אחד ואחד כל מיני פיתיונות עד שיגדל. צריך לטפח תחושת "לא לשמה", כמו במקרה של ילד שרוצה אופניים, ומבטיחים לו שאם ילמד טוב וישיג ציונים טובים, יקבל אופניים. במשך שנה שלמה הילד עובד, משקיע, לומד טוב, מסיים בהצטיינות - ומקבל אופניים. צריך גם את ההשתהות בתוך שלב ה"לא לשמה".

מה חשיבות ההכנעה בפני החברים?

בעל הסולם כותב, שהכרה ברוממות הבורא ובחשיבות המטרה היא הכוח היחיד המקדם את האדם לרוחניות; את הכוח הזה האדם לוקח מהחברה. הוא יכול לקבל את הכוח הזה רק בתנאי שירגיש בלבו שהוא קטן אל מול חבריו.

אם אדם לא יכול להרגיש הכנעה בלבו, הוא יכול לעשות מעשים כאילו הוא חש הכנעה. אבל ההכנעה צריכה להיות תחושה שבלב. אם יכול האדם לחוש הכנעה בפני החברה, הוא יכול לקבל ממנה משהו, להתפעל מחבריו. מתוך מצב ההכנעה יכול האדם לקבל כוחות, שבעזרתם יתקדם ברוחניות.

לכן יש להתחיל להתיר את השרשרת מסופה: כדי להתקדם ברוחניות צריך להיות כוח משיכה לבורא, בנוסף לניצוץ שמקבלים מלמעלה. את הכוח הנוסף הזה אפשר לקבל מהחברה. כדי לקבל אותו מהחברה על האדם להיות קטן לעומת החברה, כי רק הקטן יכול לקבל מהגדול. וכדי להיות קטן לעומת החברה, ישנן פעולות מסוימות שעל האדם לעשותן כדי שירגיש בלבו, עוד לפני שיידע בשכלו, שהוא אכן קטן.

ואפילו כולם יגידו לו כמה גדול הוא, ירגיש קטן. ואפילו אז, קיימת אפשרות שיתנשא כדי להסתיר את קטנותו. ככל שאדם ירגיש את עצמו קטן, כך יקבל מהחברה כוחות, שרק באמצעותם יוכל להתקדם ברוחניות.

על האדם להיות כפייתי ממש בנושא הזה, לשאוף שיגיע הזמן שבו יחוש קטן, לתהות איך להביא לכך. עליו לדרוש מהחברה שלפני הכול, תספק לו סיבה לסיבה לסיבה. לאדם עצמו אין הקטנות הזאת מטבעו.

על החברה לעזור לו לחוש קטן. חבריו צריכים לבוא אליו ולהפליג באוזניו זה בשבחו של זה. להגיד, למשל, שמעתי שהחבר הזה והזה פעל או אמר כך וכך, ומה שהוא אומר ממש לעניין, הוא אדם חכם, נפלא, וכולי. ככתוב, "קנאת סופרים תרבה חוכמה".

על האדם להשתמש בכוחות העומדים לרשותו, ביניהם הקנאה. קנאה היא העיקר. כתוב: "ג' דברים מוציאים אדם מהעולם". אילו הם? תאווה, קנאה וכבוד. התאווה מופנית כלפי הבורא, שזה בפני עצמו דבר גדול. הכבוד, שיהיה לי כבוד ה'. אבל הקנאה היא דבר פחות ערך, רגש שאפשר להרגישו בעיקר כלפי חברים.

יש להשתמש בתכונות הללו, לטפח אותן, לקשור אותן למטרה, כדי שיעבדו לתועלתה.

איך יוכל אדם להיכנע אל מול דעה אחרת?

יש עניין "אחרי רבים להטות" ו"אחרי יחיד להטות". אומרים שברוחניות צריך "אחרי היחיד להטות". הכוונה היא לנהות אחרי יחיד שהוא באמת אחד, יחיד ומיוחד מכל האנושות, או מתוך קהל גדול של אנשים, מישהו שאני מכבד את דעתו ואת הידע שלו. אז אני לא מתייחס לקהל כולו, אלא רק אליו, ולא איכפת לי מכל אותם מיליונים וממה שיגידו או יחשבו, אלא רק ממה שיגיד אותו יחיד ומיוחד.

למשל, מיליוני אנשים מאמינים בחוקים מסוימים, שהיו ידועים עד כה. וקם מישהו כמו אלברט איינשטיין ואומר: לא, החוקים הם אחרים. וכל אותם המיליונים לא מבינים כלל את הדברים המשונים שהוא אומר, שניתן לעוות את הזמן, למתוח אותו או לאפס אותו, ושניתן אפילו לעוות מרחק. הבסיס המוכר שלהם נשמט מתחת לרגליהם והם כמו נשארים תלויים באוויר.

הקהל לא מבין, אבל האדם היחיד ומיוחד הזה עומד על דעתו, שהיא אכן דעה חדשנית, מוצקה ומתקדמת, אך שעדיין אינה יכולה להתקבל אף על פי שהיא נכונה. ואני נוהה אחריו. איך? למעלה מהדעת, כי גם אני אחד מהקהל. אם הייתי כמו האדם היחיד ומיוחד הזה, לא היתה עולה בי כלל השאלה אחרי מי להטות. לא הייתי צריך להטות אחרי איש. אבל אם אני הולך בדרך הרוחנית, אני צריך להטות אחרי היחיד והמיוחד, שאמנם הוא יחיד, אבל גדול.

את זה מבין האדם בשכלו. אבל על האדם למצוא כוחות כדי להעביר את התובנה הזאת מהשכל למעשה. הוא יודע שהאיש היחיד ומיוחד הזה, העומד על דעתו, צודק. מאין ישאב כוחות להצטרף אליו? הרי הקהל, המונע בידי שכלו, מתנגד לו, איך יוכל להצטרף אליו כנגד דעת החברה?אומרים שזה אפשרי על ידי "הנדבק בגדול - גדול הוא", אבל האדם תוהה איך יוכל לעשות זאת, ואז בד בבד מתחיל לחפש את הדרך לדבוק בגדול.

איך יוכל אדם להכניע את עצמו בפני החלטה של הקבוצה?

בניגוד לקבוצות אחרות בחברה, בקבלה לא מגיעים להכנעה בפני החברה באמצעות הגבלה עצמית, המביאה לידי כסילות. בחברה הרגילה, ככל שאדם ייכנע לדרישות החברה ממנו, הוא ייחשב אזרח טוב יותר, חסיד טוב יותר. הוא לא נדרש לדבר מעבר לכך.

אנשים המעוניינים להעביר את חייהם בשקט ובלי סערות מיותרות, עליהם להפחית את עוצמתם ולהסתירה. עליהם להעמיד פנים שהם קצת פחותים ממה שהם באמת. כך הם מתירים לחברה להפעילם, מקבלים עליהם את חוקיה ובתמורה לכך זוכים בתמיכתה. וכך מצליח האדם "לסחוב" את החיים יפה, ולסיימם כאילו לא נולד מעולם.

בקבוצה העוסקת בקבלה ההפך הוא הנכון. על האדם לגייס את כל גודל הרצון שלו, את אישיותו ואת כל מה שיש בו לעבודה על איחוד הקבוצה. לא להתבלט מול כולם, אלא לעבוד כדי ללכד את כולם יחד. במה זה שונה מהחברה הרגילה? בחברה החיצונית לא עובדים על איחוד באמצעות הגברת הרצון, אלא הגורם המאחד בה הוא הפחתת העצמי והסתרתו.

בקבלה, אדם הפועל לליכוד חברתי, ככל שתחושת הערך העצמי שלו חזקה יותר, ככל שיכולותיו גדולות יותר, כך הוא מלכד יותר את הקבוצה. שתי החברות נוקטות דרכים הפוכות. בקבלה מקיימים קבוצה שכל פרט ופרט בה מקדיש את מלוא כוחותיו ועוצמתו כדי לאחד את החברה. אם כך, האיחוד הוא תוצאה של עבודה ולא תוצאה של כניעה מוקדמת לכלל, הסתרת העצמי והיבלעות בתוך הכלל. בקבלה כולם בולטים ומתחברים יחדיו. האיחוד נמצא ברמה גבוהה מאוד.

איך מתיישבת התחברות בכל עוצמת הרצון, עם הכנעת הרצון?

ההכנעה לא מתבטאת בכך שאדם מכניע את דעתו, את יכולותיו ואת הייחודיות שלו בכל מיני תחומים. ההכנעה מתרחשת מתוך ידיעת המטרה הגבוהה, המחייבת כל אחד ואחד. ואז, כאשר עוסקים בבניית חיים משותפים, כל פרט ופרט מביא איתו את כל הידע, הכוחות והרכוש שלו לטובת האיחוד. כל אחד מביא עמו מה שיש ברשותו, וכמובן, ככל שיביא עוד, כך ייטב. איך ניתן לקיים משהו משותף אם כולם יבואו עירומים, נטולי שכל ונטולי כוחות?

על פי מה מיושמות החלטות בקבוצה?

יישום החלטות והבאתן לידי מעשה צריכים להיעשות על פי דעת הרוב בקבוצה. אין בקבוצה יחיד שערכו רב יותר. על כל אחד ואחד לבדוק את עצמו אם יוכל להיכנע לרוב, או שלא יוכל לעשות זאת. השאלה אם אחרי רבים או אחרי יחיד להטות בקבוצה, היא בעייתית. יש לברר את התנאים לקיום שני אלה יחד, גם זאת וגם זאת.

בכל מקרה, יש להגיע למצב של אחדות. לא משנה איזו החלטה מתקבלת. גם כשמקבלים כביכול החלטה מוטעית, אם כולם מקבלים אותה יחד, תהיה זאת ההחלטה הנכונה. אם החלטה מתקבלת באמת בלב אחד, היא מוצלחת, כי בעיקרון היא לא תהיה נגד הדרך.

מה התועלת באמירת דברי שבח איש על רעהו?

אני יושב בקבוצה, ופתאום כל הקבוצה מתחילה לדבר על חבר שלא נמצא כרגע. כולם אומרים איזה בחור מצוין הוא, כמה הוא רציני, משבחים את מעשיו. אני מופתע מכיוון שמעולם לא חשבתי כך על החבר הזה, ובכלל, לא הערכתי אותו במיוחד. וכשאני שומע את האחרים מפליגים בשבחו, בערה פנימית ניצתת בי, ואני מתחיל לקנא ולהשוותו אלי: "איך זה יכול להיות? מה פתאום הוא? ואיפה אני? אולי הוא כבר שם ואני עדיין כאן?"ובערת הקנאה מעניקה כוחות.

על האדם לחפש את הדברים שיציתו בו בערה, שיעוררו בו קנאה המועילה למטרה. לא קנאה המכוונת לקלקל לחבר את הדרך כדי שלא יתבלט יותר מדי. בקנאה כזאת אנשים עושים עוול לעצמם. בלי קנאה מועילה אין התקדמות, ויש בה כוח רב שיש להשתמש בו.