10. תנועה ומנוחה

שיחה (5.6.02) על מאמר: "ובהתורה נברא האדם"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת שמיני, עמ' 45

השתדלות מתרחשת כשאדם מרגיש התרוממות והוא מנצלה עד תום להעצמת התחושה, להגברת ההכרה ולהבנה מעמיקה של הרוחניות. כך מעמיק אדם את אחיזתו ברוחניות בכל האמצעים שברשותו. כשניתנת לאדם מלמעלה קצה-קציה של הזדמנות, הוא עצמו נותן יגיעה.

בזמן ירידה קשה להשתדל, ובעלייה האדם לא משתדל בכוחו שלו. נותנים לו התרוממות, הוא מתעורר, לא נותנים, הוא לא מתעורר - אז מה הוא נותן מעצמו? לא מדובר כאן על מידת היגיעה, אלא על האפשרויות שישנן לאדם.

בזמן שאדם נמצא במצב עלייה, יש לו אפשרות להיקשר בחוזקה, להיאחז בשיניים בהבחנות הרוחניות ולחדור בהן, להכירן יותר. עליו להשתקע בהן ככל שיוכל, כך שאפילו תהיה לו ירידה (והוא משתדל שלעולם לא תהיה), הוא ייקח עמו רשימות, התרשמויות והבנה, שהן כבר ברמה שונה ממה שהיו קודם לכן.

כלומר, פותחים לאדם צוהר, והמידה שבה יעמיק לחדור כבר תלויה בו. לכן, כל העבודה מתרחשת בזמן העלייה. בזמן הירידה צריך לפעמים לשקוע, "לשכב על הקרקעית" ולחכות. כמו שעושים בצוללת אם קורה משהו לא ברור - פשוט מחכים. הבלבול מגיע, בדרך כלל, כשאדם עובר ממדרגה למדרגה, ובזמן המעבר הוא מאבד את הדעת שקנה במדרגה הקודמת, כשעוד לא רכש דעת חדשה מהמדרגה הבאה. לכן הוא מבולבל ואין לו מושג מה קורה לו.

במצבים כאלה אין מה לעשות פרט לנהיגת איפוק. וכשמתרחשת ירידה של ממש על האדם לשמור על עצמו ככל שניתן במסגרת של דומם. בעלייה יש להוסיף מעצמו השתדלות, ממש "ללחוץ על הגז".

איך, בסופו של דבר, יוצא אדם ממצב של ירידה?

האדם יוצא ממצב של ירידה על ידי כך שהוא משתהה בו, מכיר את מצבו לעומק, ומקבל גם אותו כאחד מהמצבים שיביאו לו את אותיות העבודה. מה זה "אותיות"? אותם כלים שהאדם מרגיש בעזרתם, מאוחר יותר, גמר תיקון, מצב שכבר עכשיו הוא נמצא בו, אבל חסרים לו הכלים להרגישו. הכלים החסרים, שבאמצעותם מרגיש האדם את האין-סוף, את גמר התיקון, כוללים שני קצוות, ואחד מהמצבים האלה נקרא "ירידה".

ירידה אין פירושה איבוד מוחלט של קשר עם המציאות, אלא הכרת המצב, וקבלת העובדה שכרגע ישנה חולשה וחסרות הבחנות. אם אדם נכנס למצב הזה בהבנה, הוא לוקח ממנו את מרב ההבחנות האפשריות. הוא מתייחס לעצמו כאל מי שנמצא זמן ממושך בחשכה והוא משתדל לראות בעדה, להתמצא, להבחין בצלליות ובגוונים.

ובכל זאת, אדם אינו מסוגל לעבוד בירידה כמו במצב של עלייה. לא מדובר כאן על המצבים התחתונים ביותר, שבהם פשוט צריך לחכות. שבהם אדם צריך לקבוע לעצמו: "עכשיו אני שוכב". "שוכב" במצב הפנימי, שנקרא מצב השורש: דומם. ואפילו במצב הזה יש הרבה הבחנות. זאת אומרת, כל מצב נתון, עד מצב של מוות מוחלט, יש בו הרבה הבחנות שנקראות "מת".

מהו מצב המנוחה?

רוחניות נמצאת למעלה ממהירות האור. היא כל הזמן בתנועה, ולא רק בתנועה, אלא כל הזמן בתאוצה. ברוחניות, מהירות קבועה נחשבת למהירות אפס, לעצירה. אם יש שינוי במהירות, תוספת מתמדת חיובית או שלילית, רק אותה מרגישים.

ניתן לראות זאת גם בתחומים השייכים לעולם הזה. אם ממלאים כלי בקביעות בתענוג, הכלי לא מרגיש שקיבל משהו. חייב להיות כלי חדש, תוספת רצון, ובהתאם לכך תוספת תענוג. עוד תוספת רצון, עוד תוספת תענוג. פחות רצון, פחות תענוג. אבל חייב להיות הבדל בין מה שהיה קודם לכן לבין מה שיש לאחר מכן. אם "קודם" נמשך עשר שעות, כל השעות הללו הן כרגע אחד. מה שלא השתנה הוא כמו רגע אחד. ואז מיליון שנה או שנייה אחת הם אותו דבר.

לכן ברוחניות, מצב של מנוחה מוחלטת הוא שינוי מהירות, והמהירות הזאת אינה קובעת דבר בשבילי. אני מצפה לה בכל התיקונים שלי, וכל הזמן מוכן להשתנות. זה גמר תיקון. גמר תיקון נקרא "מנוחה לחיי העולמים". יש החושבים שזה מוות. בכלל, בעולמנו מקובל לחשוב ש"עולם הבא" הוא מקום משכנם של המתים.

יש להבין, שרק מצב שבו יכול אדם לקבל על עצמו ללא שום הגבלה את כל ההגבלות, כל המילויים, כל ההסתרות וכל הגילויים, נקרא "מנוחה". מנוחה נקראת "בלתי מוגבל". אז אדם לא נמצא בטרחה. דבר לא מפריע לו לעשות כרצונו.

איך תיתכן מנוחה במצב כזה?

כשאדם עושה כרצונו ללא הגבלה, זה נקרא מנוחה. אם אומרים לילד: "שב ואל תזוז", הוא יתפוצץ מכעס. הוא יחוש כאילו לוקחים ממנו את החיים, המיתו אותו. מכאן, מנוחה היא עשיית מה שאדם רוצה לעשותו. כשדבר אינו מגביל אותו. מתי זה קורה? כשכל הכלים של האדם מתוקנים, כשהוא יכול לבצע בהם כל דבר, אז הוא מגיע למנוחה. לפני כן, אם נשאר ולו משהו שאינו מתוקן, הוא כבר נותן לאדם סיבה ליגיעה, למאמץ, לטרחה. זאת כבר אינה מנוחה.

האם ניתן לחמוק מהמאמץ והטרחה?

למי שהולך בדרך התיקון אין לאן לברוח. הוא כבר ניכנס לדרך הצדיקים. כתוב שאין לצדיקים מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, עד שמגיעים לגמר התיקון.