11. האדם בונה בית

שיחה (6.6.02) על מאמר: "ובהתורה נברא האדם - ב"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת שמיני, עמ' 45

מהו "ובהתורה נברא האדם"? אדם הוא מהביטוי "אדמֶה לעליון", "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם". זאת אומרת, אם יש לרצון לקבל תיקון שנקרא "בעל מנת להשפיע", החלק המתוקן נקרא "אדם". איך עושים זאת? באמצעות התורה. איך עושים זאת באמצעות התורה? נותנים לאדם הזדמנויות שונות לעשות מיני מעשים ופעולות בעולם הזה, והצלחותיו וכישלונותיו מפתחים את הרצון לקבל שלו.

אחרי התפתחות הרצון הבהמי לאוכל, למין, למשפחה, והתפתחות הרצון האנושי לכסף, לכבוד, למושכלות, מגיע האדם להתפתחות הרצון האלוקי, הרוחני. התפתחות הרצון הרוחני אינה הגדלת הרצון, אלא הכוונתו אל הבורא, ובהתאם לכך הגדלתו.

אם לפני התפתחות הנקודה שבלב - אותו רצון חדש לרוחניות, האדם עובד על התפתחות הרצון, בדרך כלל בלא מודע, הוא אינו יודע למה ואיך נכנסים בו דחפים ורצונות, והוא רץ ומממש אותם. עבודה שכזאת לא נחשבת אפילו "קו אחד", ודאי לא שניים ולא ג' קווים. אבל את הרצון הרוחני ניתן לפתח, להגדיל ולתקן רק בצורת קווים.

הכוונה ב"קווים" שלא סתם מנפחים את הרצון הקטן הזה לרצון גדול יותר ויותר בלי כיוון, ובשל כך צורתו נקראת "עיגול", אלא "מיישרים" אותו כך שיהיה מכוון לכיוון מסוים, מיועד לשימוש מסוים. לא כלפי האדם, שנקרא "הנקודה המרכזית" שבתוך "העיגולים", אלא כלפי הבורא, מתוך הנקודה המרכזית אל מקור האור, החוצה.

לכן, בהתפתחות הרצון הרוחני ישנם כמה כוחות, תנאים, מצבים המשפיעים כך שהתפתחות הרצון, תהליך תיקון הרצון, לא פועלים לפי חוקי יתר הרצונות. הם פועלים בדרך מסובכת מאוד, מסוימת מאוד, כך שהרצון גדל בהתאם למידת תיקונו לכיוון השימוש הנכון, כלפי הבורא. נניח, למשל, שמעוררים באדם רצון לבנות בית, רצון שכבר קשור לרוחניות. על האדם הזה לקשור כל פרט בעבודת הבנייה, התוכניות, הזמנת החומרים, הבנייה עצמה, בחירת הפועלים, וגם את עצמו, למטרת הבריאה. עליו לזכור כל הזמן שהבית הזה מיועד לשימוש כלשהו הקשור עם מטרת הבריאה.

אותו אדם כל כך משתקע בעבודה, עד כי הוא שוכח את עניין הכיוון, שוכח את משמעות העשייה של כל פרט ופרט. ואז העבודה כביכול נעצרת, ומתחילים לגרום לו כל מיני הפרעות. ההפרעות הללו אינן הפרעות, הן כרוזים, סימנים לכך ששכח משהו חשוב מאוד - את הכוונה, לשם מה הוא עושה כל פעולה ופעולה. ומפני שההתקדמות בפעולות הללו נעשית בזאת אחר זאת, לפעמים האדם נתקע בשלב מסוים, מתעקש לחפש פתרון בכוחות עצמו ולבצע בכל מחיר את המשך הבנייה, רואה שזה לא הולך עד שהוא נזכר שהבעיה היא ששכח את הכוונה.

זאת אומרת, שמשמאל לא הלך לימין, אלא חשב לבצע בכוחות עצמו. ואז הוא נזכר בימין, בבורא, בהתאמה אליו, כלומר הוא נזכר שעליו להיות קשור אליו בכל לבו ונפשו בזמן הפעולה. רק אז הוא מתקדם שוב, עד ששוכח שוב, וחוזר חלילה. למעשה, בכל העבודות שלנו בעולם הזה אנו בעצם שוכחים את המטרה. אנו שוכחים שהמטרה אינה לעבוד לפי צורת החשיבה של העולם הזה, אלא שהעבודה היא המאמץ להיות קשור עם מזמין העבודה, מי שנתן לנו אותה - כאמצעי להחזיק את המחשבה ובמיוחד כאמצעי להגדיל את הכוונה. העבודה עצמה היא רק אמצעי, במידה שנועדה לבנות את הכוונה ולפתח אותה.

לאדם נדמה שעליו לבנות בית, כאילו הבית עצמו הוא החשוב. למעשה, הוא אמור לבנות מבנה של כוונה ולא מבנה של לבנים. מפני שאדם עשוי מחומר ומרוח, מכוונה, נותנים לו להתעסק בחומר כדי שיוכל לבנות מבנה רוחני לצד המבנה החומרי. נכון, לא ניתן לבנות מבנה רוחני בלבד, אף על פי שבעצם, רק מבנה כזה האדם אכן צריך. זה נקרא שיש להתקין רק כוונה, מסך ואור חוזר, והרצון לקבל, הלבנים הללו, יהיו תמיד לרשותנו כשנוכל לעבוד איתן בהתאם לכוונה על מנת להשפיע. כך בונים בית וכך בונים אדם. איך? רמ"ח אברים, שס"ה גידים - 631 חלקים, רצונות, שיש באדם, שאותם עליו לבנות. ברצונות הללו הוא רוצה להשתמש ככל שזמינה לו הדמות הרוחנית התואמת. עליו להרכיב את הרצונות לפי הכוונות על מנת להשפיע. שיהיו שתי הדמויות האלה: שימוש בכל הרצונות - האחד, עם כוונות על מנת להשפיע - השני, מתואמים זה עם זה ועובדים יחד.

איך יודע אדם אם פעל נכון?

אם האדם עושה דברים לא נכונים, הוא פשוט נתקע. אבל אם הוא לומד, נמצא בחברה ובאופן כללי נמצא בנתיב הנכון, אמנם הוא ודאי טועה בכל פרט ופרט, אבל הוא לא יוצא ממסלול העבודה. למה? מפני שהוא נמצא בסביבה נכונה, זמינים לו הספרים הנכונים וההדרכה הנכונה, וכל שנותר לו הוא להכיר בטעויות שלו בכל פרט ולשאת את האכזבה, כי כך הוא נזכר בבורא ונזכר גם מדוע אינו מתקדם. הוא נזכר שלא הוא העושה, אלא הבורא הוא העושה. ואז המכשולים והאכזבות מחזירים אותו אל הבורא, נותנים לו חיסרון כדי להתקשר אליו.

מאין ייקח אדם את החיסרון הזה אם מלכתחילה בתוכו נמצא "פרעה"? מלכתחילה אדם חושב לבנות בעצמו, ודי. למשל, להתקדם לרוחניות. נתנו לו רצון להתקדם לרוחניות, אבל הרצון הזה שנתנו לו עדיין חסר כיוון. את הכיוון על האדם ליצור כך שיהיה מכוון על מנת להשפיע אליו או על מנת לקבל ממנו. העיקר שיהיה קשר לבורא. ניתן לעשות זאת רק על ידי כישלונות. על ידי כך שאדם נכנס לעבודה בכוחות עצמו, ומגיע להכרה ש"לא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". ואז מתוך אכזבה, מתוך חוסר אונים, ההכרה שהוא עצמו לא מסוגל לעשות, הוא מתחיל לראות שאין טעם בעבודה הזאת אם היא כוללת רק אותו; הוא מתחיל להבין שהמעשה שלו הוא מעשה בהמי, אנושי כמו כל האנושות, אם אין בו אלוקות, התגלות האלוקות.

וזה מחזיר אותו לכיוון הבורא. עליו לפנות לבורא ולבקשו לבצע בשבילו את הפעולה הזאת, מפני שראה שהוא עצמו לא מסוגל לה. זאת אומרת, אם האדם לא היה נתקף אכזבה וייאוש בכל פרט ופרט בעבודה, לא היה פונה לבורא. למה הוא פונה אליו? מתוך הכרח שהעבודה תתבצע. אבל כל פעולות ה"לא לשמה" הללו מביאות אותו להכרה שמה שבעצם חשוב לו הוא קשר עם הבורא ולא הפעולות עצמן, לא הלבנים ולא יתר הדברים. כל היתר הן רק סיבות, שמפני שהאדם כך בנוי, מחזירות אותו בסופו של דבר לכוונה. להבנה שהוא לא זקוק להם. שהוא צריך רק להיות קשור אל הבורא על מנת להשפיע לו.

זאת שרשרת מחשבות, סיבות, סיבה ומסובב, דרישות חיצוניות שהולכות והופכות לפנימיות, שרשרת המתפתחת באדם ומביאה אותו ממצב שבו הוא רוצה לשים אבן על אבן ולא מסוגל ומתרגז על עצמו, להיזכרות שבעצם עניינו הוא הבורא. האדם מתרגז על הבורא שלא נותן לו לשים אבן על אבן, ואחר כך מתחיל להיזכר שזאת לא המטרה, לשים אבן על אבן, אלא עליו להיות קשור אל הבורא. שהדגש, מרכז הכובד, עובר בהדרגה ממנו אל הבורא. וכך עולה חשיבות הקשר עם הבורא, והקשר הוא כבר לא בגלל האבן, אלא בגללו עצמו. והוא לא קשור עם הבורא אלא על מנת להשפיע לו. ישנם הרבה פרטים להתעכב עליהם, אבל בכך שאדם לוקח כל פרט ופרט ומבצע אותו בעולם החומר, הוא בסופו של דבר סורק את כל הפרטים, ממש מקצה לקצה. לכן כתוב: "שבע יפול צדיק וקם" - על כל פסיעה יש רגע כישלון, חרטה, כל הפרטים של הבירור והכרת הרע ותיקון. כך נברא האדם. עליו להתעכב על כל פרט ופרט.

האדם עצמו לא קובע את המצבים האלה. הוא אינו יודע מתי כל רצון חדש יתבהר, איך יתבהר ומה לעשות לשם כך. כשאדם שקוע כולו ברצון, הוא לא יכול להיות פילוסוף, לראות תמונה רחבה ו"לטייל" בכל מיני מצבי תודעה אחרים שלו. מה שקובע הוא ההילוך הכללי, שהאדם מתמיד בו, כמו שכתוב: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".

המאמץ הכללי שאדם משקיע הוא המביא אותו להשתלשלות האירועים הזאת, המעבר ממצב למצב, עד שמגיע לסיום של בירור ותיקון, לכוונה על מנת להשפיע. לשם יש להתקדם. כל מה שאדם עבר עד מצבו הנוכחי, הכל רק אמצעים כדי להגיע לנקודת האיחוד עם הבורא.

וכשאדם גמר את ההבחנה הזאת, שוב נותנים לו להניח "אבן על אבן". ושוב הוא מתחיל להניח אבן בלי נוכחות הבורא. הוא רץ ופועל בכוחות עצמו, ונראה לו שהוא עושה דבר גדול. שהוא בתהליך של בנייה. וזה יכול לקרות בכל עשייה בעולם הזה, מהעשייה הבהמית ביותר ועד הרוחנית ביותר, אפילו בעבודת הפצה של חוכמת הקבלה או במתן הרצאה חשובה, שנדמה לאדם שעכשיו הוא הולך לעשות איזה מאמץ. אנו שקועים בתוך המעשה ושוכחים את התוצאה הדרושה של המעשה - הידוק הקשר עם האלוקות.

איפה בתהליך הזה נמצאת הכרת הרע?

הכרת הרע מתרחשת בתהליך הזה, כשאדם מכיר בכך שהוא שקוע יחד עם "האני" שלו בתוך האבנים; בכך שהתאמץ על סידורן וחשב מה לעשות בכוחות עצמו, בניתוק מהעובדה שהתהליך הזה מסודר לו מלמעלה כאמצעי בלבד. ממש כפי שכל העולם הזה הוא אמצעי בלבד. כל הקיים פרט לגמר התיקון הם אמצעים לגמר התיקון, גם המצבים הרוחניים, וודאי מצבנו הנוכחי. הכרת הרע מתרחשת, כשאדם רואה ששכח כל זאת ו"הפך את הקערה על פיה", שאת האמצעי הוא הפך לעצם.

האם אדם הנמצא ברוחניות עדיין שוכח את הבורא?

גם ברוחניות, בכל דרגה ודרגה ישנה עבודה מתוך הרבה מצבים מנוגדים, בשני קווים המכחישים זה את קיומו של זה. אבל שם מתחילה העבודה האמיתית, כשאדם חווה את הרגשות האמיתיים שלו ועובר דרכם, כשרגשותיו אינם מעורפלים עוד. אחרי המחסום המצבים הם עסיסיים מאוד.

האם אדם שעובר מחסום "בונה בית" מכוונות?

אחרי המחסום, בניית הבית היא לא במעשה, אלא בכוונה. אבל אי-אפשר לבנות כוונת "השפעה" אם לא בונים אותה על כוונה הפוכה. אחרת אין בירור. את בניין הקדושה בונים כנגד הקליפה. במקום שיש חורבן, שם בונים את בית המקדש, ולא במקום אחר וגם לא לפני שהתרחש חורבן. החורבן קודם לבנייה. כל החורבנות, כל השבירות, חטא עץ הדעת, היו לפנינו, עוד לפני שנבראנו. כי אנחנו מתחילים מהנשמות, והן נמצאות למטה מאצילות.

איך מתרחש המעבר מכעס על הבורא להכרה בחשיבותו?

אדם כועס נמצא ברצון גדול מאוד לקבל, והוא שקוע בעצמו ובצרכיו. ולמה הוא כועס? כי משהו נמצא בניגוד לרצונו. האדם רוצה לעשות כך, והבורא רוצה לעשות אחרת, ולא מניח לאדם להשיג את רצונו. איך מכירים בחשיבות הבורא מתוך הכעס? הרצון לקבל ללא הרצון להשפיע חושב על תועלת עצמו. ברגע שעומד מולו מישהו חזק ממנו, המתנגד לרצונו, הוא מיד נכנע לו מפני שזה לטובתו. הוא מתחיל לאהוב אותו בגלל היותו חזק ממנו, אף על פי שהוא נגדו. והוא מתחיל להיות תלוי בו.

בעולמנו, אם נרצה או לא נרצה, החזק הוא הצודק. מה פירוש "בעולמנו"? ברצון לקבל. מתוך הרצון לקבל, כדי לעבור מחשיבות עצמו לחשיבות הבורא, על האדם פשוט להכיר בכך שהבורא חזק ממנו, ואי-אפשר לשנות זאת. מתוך הטבע של הרצון לקבל נוצר "הבורא טוב", "הבורא גדול" וכולי. ומתוך כך האדם מתחיל להגיע למצבים המלמדים אותו להשפיע. מה זה "להשפיע"? לתת לאדם עצמאות לומר: "אני רוצה להשפיע, ולא כי הבורא חזק יותר..."כאילו להתייצב מולו.

ואז האדם נמצא בבחירה חופשית. רק כשאדם יכול לעשות כל מה שירצה, הוא מתחיל לבדוק באמת אם הוא רוצה לעשות מה שטבעו מחייב או שהוא רוצה לדמות לבורא. לרצון לקבל מספיק לראות שהבורא הוא הכול, שהוא צודק, שהוא גדול. אז אין לו שום בעיה, הוא מסכים להבין שהבורא הוא הכול והצדק עמו. אם האדם הוא כל כולו רצון לקבל, הוא נכנע מיד. אף על פי שזה ממריד, זה הטבע שלנו ואין טעם להתנגד לכך. לכן מלמדים אותנו על ידי מכות. כי הרצון לקבל אוהב את הכוח, מתכוון לפיו, ותמיד מוצא לעצמו צידוק. בעל הסולם קורא לזה "כוח האגרוף". כך עובד הרצון לקבל. אם הרצון לקבל מחפש מילוי, וחוץ ממילוי לא איכפת לו דבר, אין לו שום חשבונות אחרים; במקום שבו הוא מקבל מילוי, שם נמצא מה שהוא קורא "טוב". לא חשוב באילו אמצעים הוא משיג את המילוי הזה, נאותים יותר או פחות. נאות או לא נאות אינם שייכים לרצון לקבל עצמו, למילוי, אלא שייכים למערכת הקדושה שהכניסה לרצון לקבל כל מיני הבחנות של מידות השפעה. בפועל, לרצון לקבל לא משנה כלום חוץ מלקבל מילוי. לא משנה לו ממי, מהבורא, מפרעה, רק שייתן לו וימלא אותו. לכן, כל עוד האדם נמצא בקליפה, הקליפה מגדלת אותו, וזה נקרא "שומרת עליו". היא מגדלת אותו על ידי כך שנותנת לו עוד ועוד מילוי.

אם כך, איך אדם מגיע לקבלה? על ידי כך שהוא מתאכזב מכל מיני "תחנות תדלוק" מזויפות. הוא רוצה למלא את עצמו בכסף, בכבוד, במין, באוכל, רואה שהוא לא מסוגל ואז הוא פונה אל הבורא, ומקווה שאולי רוחניות תמלא אותו. זה מה שהרצון לקבל מחפש. להתמלא בכל מחיר. לכן לא כדאי להתייחס לכך שאנשים רוצים או לא רוצים. צריך להראות להם שבקבלה יש מילוי, ואז הם ירצו בה. רואים זאת היטב בהתנהגותם של תאים ביולוגיים או בהתנהגות בעלי חיים בזמן הזדווגות. איך בוחרת להקה את המנהיג שלה? רק על פי כוחו.

ניתן לראות שבאופן טבעי הכול מסודר בשבילנו למען נגיע לאמת. בטבע שלנו, ברצון לקבל, בהיפוך הצורה, מושרשים כל התנאים הללו, שמתפתחים ישירות לכישלונות, למכות ולהתכופפות.