12. על משכבי בלילות
שיחה (7.6.02) על מאמר: "על משכבי בלילות"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת תזריע, עמ' 51
באדם יש ג' מצבים עיקריים: שכיבה, ישיבה ועמידה. כך הם נקראים ברוחניות. "ברוחניות", הכוונה בנשמה. בבואנו לדבר על קורות הנשמה, אין לנו שפה שבה נוכל לתאר זאת. כי נשמה היא רצונות ישרים, עירומים, גלויים, ללא לבוש בגוף.
הנשמה קיימת גם כשהיא מלובשת בגוף וגם כשהיא לא מלובשת בגוף. חוכמת הקבלה מדברת על המצבים שבהם הנשמה מלובשת בגוף. המקובלים אינם נוטים לדבר על המצבים שבהם הנשמה נמצאת ללא גוף, אבל הם יודעים על קיומה, לומדים עליה, מתקשרים איתה. יש קשר בין הנשמות.
מי שעולה מעל המחסום, ככל שהוא עולה מעליו, ככל שיש לו מסך, כך הגוף מפסיק להפריע לו. ככל שהוא נמצא בסולם המדרגות מעל המחסום, הנשמה שלו מרגישה את עצמה ללא הכבדת הגוף, מרגישה את עצמה חופשייה, אם הוא נמצא בגוף ואם לאו.
על האדם להגיע לכך, שבזמן חיותו בעולם הזה, בזמן שהנשמה עדיין מלובשת בגוף, הוא מתקן את כל הרצונות שלו, עד שהגוף כבר לא מהווה מחיצה בינו לבין הנשמה ללא גוף, מצב הנקרא "גמר התיקון".
בכל אופן, נדרשת שפה מיוחדת כדי לדון בנשמות בכל המצבים שלהן. את השפה הרגילה לקחנו מהעולם הזה, מאין ניקח מילים ושמות כדי לתאר נשמות? המקובלים, שמרגישים מה קורה בנשמה, ראו שהגוף עשוי מחומר שונה לחלוטין, אבל יש בו אותם חלקים שיש בחלקים הרוחניים שבנשמה. ואף על פי שאין ביניהם שום קשר, זה אפשר למקובלים לכנות חלקים ופעולות של הנשמה בשם של חלקים ופעולות של הגוף. וכך הם המציאו את "שפת הענפים".
ומפני שהמקובלים השתמשו בשפה של העולם הזה, ניתן היה להמציא את "שפת הענפים" מתוך כל שפה. בספר "הזוהר" רואים איך הותאמה "שפת הענפים" לארמית. אלא שהזיקה בין מה שרואים בעולם הזה לבין מה שמרגישים בעולם הרוחני, בנשמה, נמסר רק לאנשים שהשתייכו לאומה הישראלית, זאת אומרת, לאלו ששפתם עברית. הם שקישרו בין שפתם בעולם הזה לבין הפעולות והתכונות שבנשמה. לכן הקבלה נלמדת בשפתם: בשפה העברית.
ואנו, שקוראים בקבלה מילים המשמשות אותנו בעולם הזה, אל לנו לשכוח שאנו קוראים על הנשמה ולא על הגוף. עלינו להתכוון למצוא את הפירוש הרוחני של המילים, ולא את הפירוש הגשמי. המילים המשמשות אותנו ברוחניות ובגשמיות הן אותן מילים. למשל, גם ברוחניות וגם בגשמיות ישנה המילה "שולחן".
בגשמיות אנחנו יודעים מהו "שולחן", אבל מהו ברוחניות? אדם המרגיש מה זאת רוחניות, מבין מה זה "שולחן" ברוחניות. אבל עוד בטרם הבין, עליו להשתהות עם השאלה מה זה, ולא לדמיין את המילה כפי שהיא מתפרשת בעולם הזה. אחרת לא ישתחרר האדם לעולם מכבלי העולם הזה. המקובלים נתנו לנו דווקא את שפת הענפים, וחייבו ללמוד את ספרי הקבלה, כדי שבזמן הלימוד נשתוקק להבין מה כתבו, מה מסתתר מאחורי המילים הללו.
זאת אומרת, הם רצו שנתרגם מהשפה האנושית לשפה הרוחנית, כמו שמתרגמים משפה אחת לאחרת, כשמילה מסוימת באנגלית, למשל, מוחלפת במילה העברית המקבילה. כך יש לפנינו מילים בעברית שמזמינות אצלנו דימויים אנושיים מהעולם הזה, ועלינו להשתוקק להתקשר למילה במובן הרוחני שלה. עלינו לשאול את עצמנו מה מסתתר מאחורי המילה עצמה, על איזו תכונה היא מדברת, על איזה מעשה רוחני, על איזה מצב, מה היא רוצה למסור לנו.
ולכן, כשכתוב בשם המאמר: "על משכבי בלילות", עלינו לתרגם את המילה "משכבי", את המילה "בלילות", מה הן ברוחניות. כמו בגשמיות, גם ברוחניות יש לנשמה שלושה מצבים. המצב הנמוך ביותר נקרא "שכיבה". בעולמנו, מצב שבו האדם מתנתק כביכול ממודעות עצמית, מהרגשת המציאות והסביבה, נקרא "שינה". "שכיבה" היא מצב שבו האדם לא עומד במלוא קומתו. כשראשו ומרכז גופו ורגליו נמצאים באותו מישור. המצב הבא אחריו הוא "ישיבה", ואחר כך "עמידה". ניתן לראות זאת בשלבי ההתפתחות הגופנית אצל תינוקות. קודם הם רק שוכבים, אחר כך הם יכולים לשבת ובסופו של דבר לומדים לעמוד וללכת. אלו הם שלבי ההתפתחות.
וכך הם שלבי ההתפתחות של הנשמה. נשמה עם מסך קטן, עם תיקונים קטנים, יכולה רק לשכב. היא לא באמת שוכבת, אבל נמצאת בשלב ראשוני הנקרא "שכיבה". ככל שהיא מתפתחת, היא מסוגלת ל"ישיבה", ואז ל"עמידה" ול"הליכה". זאת אומרת:
"על משכבי", נקרא המצב שבו בנשמה יש אור קטן מאוד, המאפשר לה להיות רק במצב של שכיבה.
"לילות" - "לילה", נקרא לא רק מצב של חוסר אור בנשמה, אלא שגם האור המקיף שסביב הנשמה נמצא בחיסרון. שהתנאים הסביבתיים הם כאלה שאין הארה חזקה. המצב הזה נקרא "לילה" - "הסתלקות המוחין" הכללית, ההארה הכללית, וגם הפנימית, בנשמה.
ובמצב הזה, מה נותר לאדם לעשות? "הזוהר" כותב, שכשהאדם מחוסר כוחות הוא כמו תינוק. מה הוא עושה? הוא בוכה, הוא צועק, הוא דורש מהעליון שלו, מההורים בעולם הזה, שיטפלו בו, שיעשו משהו כדי שיגדל. למעשה, המצב הזה מאוד מבורך לנשמה, אם האדם מתחיל להבחין את המצבים האלו ומה הם צריכים להביא לו. לאט לאט הוא מפתח את הגישה הנכונה לעליון שנקרא "בורא", ופונה אליו.
ובאמת, חוץ מתפילה, כמו שכתוב בכל הספרים, אין לאדם שום כוח אחר כדי לעבור תיקונים ולעלות לדרגה גבוהה יותר. מפני שכל מה שיש באדם, רשימות, דעות, כוחות, הכול שייך לאותו מצב שהוא נמצא בו. אותו מצב, אותה מדרגה שהוא נמצא בה, קובעים גם את התנאים הסביבתיים ומה משפיע עליו. אם האדם מחכה עד שהתנאים ישתנו מאליהם, הוא יחכה עד אין קץ. עד שיבואו ייסורים ויכריחו אותו לעלות. לפיכך, מה הם ייסורים? רשימות חדשות מבפנים.
אלא "ישראל" נקרא שמזרז את הזמנים, למעלה מכוכבים ומזלות. זאת אומרת, בכוחו של האדם להאיץ את הזמן, לזרז את ההתפתחות. כלומר, לקחת כוחות מבחוץ, לא משלו, לא מהמדרגה שנמצא בה. איך? לקבל התעוררות מספרים ומקבוצה. הוא מקבץ התעוררות שיש אצל חברים, אותם אלה שהוא מרגיש שנמצאים מעל לדרגתו.
כך הוא יכול לקחת מהם התרוממות, ולא משנה באיזו דרגה הם נמצאים. אין לו צורך לבדוק את דרגתם כי הוא לעולם לא יידע בדיוק איזו דרגה היא. איש אינו יודע אפילו מהי דרגתו שלו. אם הוא מתפעל מעוצם המשיכה של החברים לרוחניות, ההתפעלות יכולה לשמש לו חומר דלק, דחף לרוחניות.
ייתכן שמקובל גדול יתפעל מתלמידיו, אף על פי שהם מתחילים ואין להם מושג והישגים בקבלה. ההתפעלות תלויה רק ביחסים בינך לבין החברים, באופן שבו אתה רואה אותם בפנימיותך.
אם האדם זוכה להתפעלות מחבריו, זה מראה שחידש את הרשימות הפנימיות שבתוכו, ועם הרשימות האלה הוא יכול לפנות למעלה, להעלות מ"ן. "העלאת מ"ן" היא בקשה מהעליון, ממדרגה עליונה יותר, להעלות אותי מעלה.
כאן נפתחה בפני האדם אפשרות להיפרד מקצב ההתפתחות של האנושות, שמתפתחת ממצב למצב בקצב טבעי באמצעות מכות, והוא יכול לאסוף התרשמויות חיוביות מהסביבה, לקלוט אותן כמו חיסרון של עצמו, ועל ידי כך להתעלות. האדם מתרומם, קם מ"שכיבה" ל"ישיבה" ו"לעמידה", מה שמתבטא בסופו של דבר בתפילה, בבקשה לעליון שירים אותו.
בקבלה לומדים, שהאח"פ של הפרצוף העליון, החלק התחתון של הפרצוף העליון, נמצא בתוך הפרצוף שמתחתיו. אלה שני חלקים שנכנסים זה בזה כמו שני קונוסים. בחלק המשותף ביניהם נמצאת כל המודעות של האדם. שם הוא מרגיש את עצמו טוב או רע, שם הוא מרגיש אם יש לו יחס לרוחניות ואם לאו.
כל הדברים שנמצאים בתוכנו בתנועה פנימית, נעים מפני שהחלק של העליון שנמצא בתוכנו כל הזמן משנה אותנו, גורם לנו כל מיני שינויים כדי לעורר אותנו. אם האדם יתחיל לחפש את העליון שנמצא בו, להתקשר אליו, לדרוש ממנו שירומם אותו, זה אכן יקרה. חסר לנו רק רצון, ורצון מקבלים מהסביבה.
ורב"ש מסביר, שיש לאדם שני חלקים, כוחות דהשפעה וכוחות דקבלה. זה לא מדויק, מפני שבקבלה משתמשים בקיצורי מילים, בקיצורי הגדרות. לאדם אין כוחות דהשפעה, אין לו כלים דהשפעה, אלא כלים דקבלה, רצון לקבל, שזה כל מהותו, בכל הרמות האפשריות. כשאותו הרצון לקבל מקבל תיקון מסוים, ויכול לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע, בנתינה בלבד, הוא נקרא "כלים דהשפעה". לפני הכול, עובדים עם כלי ההשפעה.
זאת אומרת, אדם שמתחיל להתקדם על ידי לימוד והשתייכות קבוצה, נכנס קצת יותר פנימה, לפעולות פנימיות, לפעולות רוחניות. הן עדיין לא פעולות רוחניות ממש אלא רק פעולות של הכנה, אבל העבודה הזאת מתבצעת בעיקר עם כלים דהשפעה. הוא כאילו מתנתק קצת מהעולם הזה, ומקבל את כל הלימוד כמשהו מנותק מהמציאות.
אחרי שהאדם מבין את המציאות הרוחנית, בא החלק השני של הפעולות שלו, שיכול לכלול גם את הגשמיות שלו: בית, אישה, ילדים, עבודה, כל מה שכוללים חייו, יחסים עם אנשים אחרים, יחסו להליכה בדרך הרוחנית, ועוד יותר מזה, יחסו לתענוגים שבאים מלמעלה. ואז זה נקרא שהוא כבר משתמש בכלים דקבלה.
אבל לפני כן לומדים ומשתמשים רק בכלים דהשפעה. כלים זכים, קטנים, מנותקים יחסית מהמציאות שלנו. האדם לא משתמש בכל חייו כדי להתקדם לעבר הרוחניות, אלא רק מעדיף התקדמות רוחנית על פני התקדמות גשמית.
מהם נפש דקדושה, נפש דקליפת נוגה ונפש ד"ג' קליפות הטמאות"?
הבורא רצה לברוא משהו שידמה לו. ולא רק שידמה לו, אלא שישתוקק לדמות לו. זאת אומרת, שהנברא יכיר בשלמות, בגדלות, ובנצחיות כטובים והנעלים ביותר. שיגלה זאת בכוחות עצמו. ויגיע לכך בכוחות עצמו.
שיהיו לנברא כלים כמו הרצונות של הבורא, ושהכלים הללו יהיו מתוקנים עד כדי כך, שבסוף התיקונים, בסוף העבודה של הנברא, הוא יגיע למעמד הבורא. זה נקרא ש"ישראל", על ידי פעולות שנקראות "תורה", מגיע ל"קוב"ה", שנקרא "חד הוא"אחד. בקומה אחת, בעוצמה אחת, בתכונות זהות.
איך עושים זאת? אפשר להשיג כל דבר רק מתוך המצב המנוגד לו. לכן במצב ההתחלתי הנברא חייב להיות ההפך מהבורא. אבל אם הנברא יגלה שהוא ההפך מהבורא, לא יהיו לו כוחות להתקדמות, לתיקון. הוא יהיה חסר אונים. לכן צריכים לבנות מערכת שבאמצעותה הנברא יגיע בהדרגה, החל מגילוי השוני הקטן ביותר ותיקונו ועד השוני הגדול ביותר ותיקונו, ממצב החושך לגילוי כל האור. מכאן, הדרך מהמצב ההופכי עד המצב המושלם, עד הבורא, היא דבר והיפוכו.
זאת אומרת, שאף על פי שבמצב הנוכחי האדם הפוך לגמרי מהבורא, נמצא במצב המקולקל ביותר, הוא לא חש בזה. וככל שהוא מתקדם ומתקרב עוד ועוד לבורא, הוא מגלה עד כמה הוא מקולקל לעומתו. זה לא הגיוני במיוחד. הרי האדם התקרב אל הבורא, איך ייתכן שבכל מדרגה ומדרגה שהוא עולה הוא מרגיש את עצמו גרוע מקודם?
כך באמת נדמה לנו. אדם הפוסע ולו פסיעה אחת קדימה, ברגע שרגלו דורכת במצב הבא הוא מרגיש את עצמו גרוע ממה שהיה קודם לכן. אחר כך הוא מתקן אותו, המצב חולף ואז הוא מרגיש טוב יותר, קרוב יותר ומבין יותר ממה שהיה קודם לכן. כל מצב ומצב נבנה מ"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". הכול מתחיל מלילה, ואחר כך בא יום.
למתחילים קשה מאוד להסכים עם הדברים הללו, מתוך תחושת בלבול הדרך, התחושה של אי הימצאות במקום הנכון או בהילוך הנכון. לכן נדרשים תמיכה, כוחות, ספרים, שישמשו לאדם משענת מתמדת ויספקו לו ביטחון.
ישנם כאן הרבה כוחות שפועלים בו בזמן, אבל בכיוונים שונים. מצד אחד, ככל שהאדם עולה הוא מתקרב יותר לבורא, לתכונותיו, והוא מתקן עוד ועוד את התכונות שלו עצמו. מצד אחר ה"קליפה", הרצונות הלא מתוקנים של האדם, נפרשים לפניו עוד ועוד, ואז הוא מרגיש את עצמו זר יותר ויותר, מרוחק, הפוך מהבורא.
ככל שאדם עולה בסולם המדרגות הרוחניות הוא נמצא יותר ויותר בין כוחות מנוגדים, ימין ושמאל, תכונות הבורא ותכונות הנברא. תכונות הנברא, הרצונות הלא מתוקנים, נקראים "קו שמאל". ותכונות הבורא, שבהן האדם מרגיש מי הוא הבורא, נקראים "קו ימין". והאדם נמצא באמצע.
אפשר לדמיין ימין ושמאל כתכונות הבורא למעלה ותכונות הנברא למטה. וחלק הרצון שהאדם יכול לתקן בכל מדרגה ומדרגה, אותו חלק קטן מהרצון הנוסף שהתגלה זה עתה, ושהאדם עדיין לא יכול לקבוע אם הוא טוב או רע, ושהכל תלוי בו, נקרא "קליפת נוגה". אם האדם מלכד את החלק הזה עם תכונות הבורא, הוא נכנס לקדושה. הוא מתקן את החלק הזה. אם הוא לא מצליח ללכד אותו עם הבורא, את החלק הנתון לבחירתו, אם להעלותו לדרגה עליונה יותר או להידבק חס ושלום לקליפה, הוא מדביק ל"ג' קליפות הטמאות".
כל הכוחות הללו: תכונות הבורא - קדושה, תכונות הנברא - קליפה, וגם קליפת נוגה, החלק שמתבהר כניטרלי, שבו הוא יכול לעשות תיקונים, כולם נמצאים באדם, ולא מסביבו. תכונות הבורא אינן נמצאות אי שם למעלה, בשמים, בעוד עמוק בתוך כדור הארץ אש בוערת ושם נמצאות הקליפות, תכונות הנברא הלא מתוקנות. כל הדברים האלה כולם נמצאים בתוך האדם. הכול נמצא בתוך עשר ספירות של הנשמה. אין דבר פרט לכך. ולא ניתן ללמוד דבר פרט לכך.
גם מלכות דאין-סוף היא מערכת סגורה של רצונות, שאותם יש לתקן כדי להידמות לבורא באופן מוחלט. אנחנו עוסקים במבנה סגור. לכן אין טעם לדמיין כל מיני דמיונות, שאמנם יפים וציוריים הם ומושכים את האדם, כאילו יש איזו כניסה לגיהינום או פתח לגן עדן. כל אלה קיימים כדברים רגשיים בתוכנו. אין דבר מחוץ לאדם.
בקבלה לומדים, שמחוץ לאדם יש רק אור עליון פשוט, הממלא את כל המציאות. מה שהאדם קולט מהאור העליון הזה בחמשת החושים שלו ואיך שהוא קולט, מציירים בתוכו אך ורק את תמונת העולם הזה. אם היו לו תכונות אחרות, הוא היה קולט אחרת את האור העליון והיה מכנה אותו בשם של עולם אחר. אבל פרט למודעות האדם, לקליטה שלו, להיותו מעין קופסה שחורה, קיים רק אור חסר צורה, ובלעדי האדם הוא נקרא "עצמותו". אם האדם קולט אותו בכללותו, הוא נקרא "בורא", ואם האדם קולט אותו בפרטי פרטים באמצעות המסכים, הוא מחלק אותו לפי המסכים ולפי יחסיו עם האור: חוכמה, חסדים, גדול, קטן, מקיף, פנימי וכדומה.
לכן, "קדושה", "קליפה", "קליפת נוגה" ו - "ג' קליפות הטמאות", הם המבנה הפנימי של אדם, שבו הוא חי ודרכו הוא רוצה להעביר כל פעם חלק נוסף מהרצונות הלא מתוקנים שלו אל הרצונות המתוקנים. החלק שנמצא ברשותו כדי לתקנו נקרא "קליפת נוגה", ועליו הוא נלחם. כי על קדושה אין מה להילחם, היא כבר חלק מתוקן שלא יכול להתקלקל, ועל קליפה אין לאדם עדיין כוחות להילחם. הוא רק מפחד מהרצונות הללו, נרתע מהם, לא רוצה להשתמש בהם כדי לא ליפול מהרוחניות, כדי לא להתרחק מהקדושה. ככל שהאדם נרתע יותר משימוש ברצונות הללו, הוא בורח מהקליפה.
"נוגה" הם אותם רצונות שבמדרגה הנוכחית יש לאדם, ודווקא לאדם, אפשרות לקבוע מה הוא יעשה בהם. ואז מתוך "נוגה" האדם מעלה את המ"ן, מבקש כוחות מלמעלה. איך הוא מבקש? אחרי שהוא מלקט מהסביבה שלו את ההתרוממות שלהם לרוחניות, הוא מעלה את הכוחות הללו, את ההתפעלות הזאת, למעלה, בתור מ"ן, כתפילה, ואז העליון נותן לו כוח. ומהעליון יורד למטה אל האדם אור ע"ב-ס"ג, שמתקן אותו ומעלה אותו. אז ה"נוגה" הזאת נדבקת לקדושה. האדם לקח חלק נוסף מהקליפה והעבירו, באמצעות שימוש בו כמו בנוגה, לקדושה. כך כל פעם מחדש.
הפעולות הללו פשוטות מאוד. הבעיה עם זה, כמו עם כל הקבלה, היא לשמור על גישה נכונה. אם אדם לא מתבלבל, וכל הזמן רואה נכון ובכנות מה קורה איתו, מרגיש שאכן מתרחשים דברים בתוך הרצונות שלו, כלומר בתוך הנשמה שלו, שהיא אוסף רצונות, מהר מאוד הוא מוצא דרך לסדר את הדמות הפנימית הזאת בתוכו.
האם בשלב ההכנה יכול אדם לקבוע באילו רצונות הוא נמצא?
בשלב ההכנה האדם אינו יכול לקבוע באילו רצונות הוא נמצא. איפה נמצאת קבלה, איפה השפעה. הוא לא יודע בדיוק על מה הוא עובד. אין לו שום מושג בזה. בזמן ההכנה המפתח לעבודה נכונה הוא לשייך הכול לעליון. כי המצב הרוחני הפחות ביותר שהאדם נכנס אליו, נכלל בו, אחרי שעבר מחסום, נקרא "עובָּר". זה מצב שבו האדם מבטל את עצמו כלפי העליון, ומניח לעליון לעשות בו כרצונו. זה נקרא לשייך הכול לעליון, שהוא גדול והוא הפועל והוא עושה הכול בתוכי ומסביבי.
וזאת האמת, אלא שהאדם צריך לתרגל אותה, כי הוא לא מסוגל להצליח לשייך הכול לעליון. כל פעם זה נשמט ממנו ועליו לשוב אל האמת הזאת, ושוב לשטוף בה את שכלו ולשכנע את עצמו שזה אכן כך. אבל הוא פשוט אינו יכול, כי רק על ידי כך שאדם רואה את הבורא, את המציאות הזאת מתרחשת מולו, הוא משתכנע.
הרצון לקבל הוא תכליתי מאוד - "הראה לי, וזהו", "תן לטעום". למה אומרים: "טעמו וראו כי טוב ה'"? למה צריך גם לטעום? למה לא די לראות? כי רק אם טועמים, מקבלים תמונה חושית ברורה של מה שטעמנו. ממש כפי שילדים קטנים ותינוקות חווים חפצים ומרגישים אותם באמצעות חוש הטעם שלהם. זה החוש הכי בטוח. לכן תינוקות לא מסתפקים במה שרואים, ומכניסים כל דבר לפה כדי לטעום את טעמו. עד שהאדם לא טועם את הבורא כאור פנימי, אין לו ידיעה ברורה מה הוא. לכן, האדם ודאי אינו מסוגל להגיע לידיעה לפני שפותחים לו את המחסום, לפני שאור נכנס לתוך הכלים שלו.
על האדם להשתוקק למצב הרוחני הראשון הקרוב אליו. ואם אל כל ההזדמנויות שנותנים לאדם מלמעלה הוא משתוקק, הוא ממצה את כל האפשרויות שלו, ואז הוא באמת נכנס למצב הזה, כי עשה את כל ההשתדלות הנדרשת. מתי מסתיימת ההשתדלות? האדם לא יודע זאת מראש. זה תלוי במבנה של כל נשמה ונשמה. מה הסימן לגמר העבודה? כשנפתחים השמים. עד אז צריך רק לעשות.
במאמר הראשון מספר "שמעתי", הנקרא "אין עוד מלבדו", נמצאת כל התורה למתחילים וגם למי שיפסע לאחר מכן במעלה המדרגות עד גמר התיקון. שם, אחרי המחסום, העבודה היא מסוג אחר. אבל המשימה היא תמיד, בכל מצב ומצב, להגיע להרגשה ש"אין עוד מלבדו" למרות מה שקורה, ולא משנה מה יקרה.
על האדם להתגבר על ההתנגדויות ולהגיע אל ההרגשה הזאת מבלי להתנתק מהמציאות של העולם הזה. לא חוכמה לחיות במקום נידח, צריך לחיות את כל המציאות, שדרכה משפיעים עלינו כל מיני הפרעות, להזדהות איתן, ודרכן למצוא "אין עוד מלבדו".
אם אדם גומר את העבודה הזאת, הוא גמר את העולם הזה ונתקל בהפרעות אחרות, הפרעות רוחניות. באמצעותן הוא מתקדם הלאה ומתקרב והולך כדי לממש שוב את "אין עוד מלבדו" במלואו. מה פירוש "אין עוד מלבדו"? הידיעה המוחלטת שבסופו של דבר, הבורא, אני וכל הדרך שעברתי: המעשים, ההפרעות, הרצונות הלא מתוקנים והמתוקנים - הם אחד.
מה במצב העיבור נקרא "זכר" ו"נקבה"?
"זכר" ו"נקבה" בעובָּר הם מצבים. כלים דהשפעה וכלים דקבלה, להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע. אם האדם עובד עם כלים דקבלה, זה חיסרון הנקרא "נקבה". וההפך, אם החסרונות הללו מתוקנים, הם נקראים "זכר".
"נקבה" באה מהמילה "נקב", חיסרון, מקום שעדיין ריק, דורש תיקונים. "זכר" הוא הפוך, המשפיע. זאת אומרת, אלה מצבים מתוקנים או לא מתוקנים באותו אדם, באותה נשמה, הנמצאים בכל דרגה ודרגה.
הנשמה כלפי הבורא היא תמיד נקבה כלפי זכר, כי ממנו באים התיקונים. יש העלאת מ"ן לתיקון המציאות, תיקון הרצונות, והעלאת מ"ן למילוי הרצונות. בשני המקרים הללו הבורא מופיע כצד הזכרי, והנשמה היא כנוקבא כלפיו - המקבלת.
בקבלה זה מתואר כזו"ן דאצילות - זעיר אנפין ונוקבא דאצילות. זעיר אנפין דאצילות נקרא קדוש-ברוך-הוא, המשפיע, הנותן, המתקן, הממלא. ומלכות דאצילות, נוקבא דאצילות, היא אוסף של כל הנשמות. שכל החסרונות נמצאים בה, וכל אחד מאיתנו הוא רצון פרטי, חלק אישי ממנה.
האם עוּבַָּר הוא זכר או נקבה?
בעולמנו עובָּר יכול להיות זכר או נקבה. ברוחניות אדם עובר מצבים שונים כדומם, צומח, חי, מדבר, מלאך, ודמוי בורא. בכל אחד מהם יש עוד אלפי שלבים. כנגד כל מצב וכנגד כל שלב ישנו העתק גשמי שקיים בפני עצמו.
זאת אומרת, כל נשמה ונשמה עוברת התפתחות של נקבה ואחר כך של זכר, ושוב נקבה, ושוב זכר. והמצבים הללו לובשים בעולם הזה צורה קבועה, רק של זכר או רק של נקבה, מפני שהעולם שלנו כלפי רוחניות הוא דומם, לא משתנה. לכן כל שלב ברוחניות, כל מעשה, כל תכונה, כל מה שקיים שם ומשתנה כל הזמן, מקבל בעולמנו צורה קבועה ולא משתנה, כמו שקורה לעובָּר.
פרט לכך קיים גם שוני בסוג הנשמות. תלוי מאיזה חלק של "אדם הראשון" בא הרצון הזה. הנשמה היא רצון פרטי של הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון", ותלוי מאיזה חלק של הגוף הרוחני הזה היא באה. בגוף "אדם הראשון" יש הרבה מאוד הבחנות. מבדילים בו צד ימין, צד שמאל, מעלה, מטה: למעלה מחזה, למטה מחזה, וכולי.
גם התאים בגוף האדם שונים זה מזה. בכל תא יש משהו אחר. הוא פועל ומתנהג אחרת, קשור עם יתר התאים בגוף בכל מיני צורות של קשר האופייניות לו. כך גם ברוחניות הקשר בין הנשמות. התאים שלנו הם רק תוצאה, העתק, ביטוי פיזי למה שקורה ברוחניות. ומכאן אפשר ללמוד עד כמה שונים אנו זה מזה, ובכל זאת כולנו קשורים זה עם זה בגוף אחד.
איך ייתכן מושג כזה, "כלי דהשפעה" - גם כלי וגם משפיע?
אכן, יש משהו מוזר במושג "כלי דהשפעה", רצון לקבל דהשפעה. מכיוון שלמקובלים חסרו אמצעים מילוליים שבעזרתם יוכלו להביע מצבים רוחניים, הם השתמשו בכל מיני נוסחאות מקוצרות, פשוטות. אם לא היו עושים כך, היה עליהם לכתוב ספרים שלמים על מצבים של "עיבור", "קטנות", "ראש", "תוך" וכולי, וגם בזה לא היה די. לכן הם המציאו שפה שתאפשר להם להביע מצבים רוחניים.
איך פועלת השפה? באמצעות מעין סיסמה מוסכמת מראש, ניתן מידע. הסיסמה כוללת מידע רב בנוגע לנושא המדובר ולכוונות המדבר. אם הקורא נמצא במדרגתו הרוחנית של המדבר, יש להם עולם מושגים משותף ואז הוא מבין מיד למה הכוונה בסיסמה המוסכמת. למשל, מי שלא יודע מה פירוש המילה "ראש" בעברית, לא יידע מה לעשות כשישמע את המילה הזאת. צריך להכירה כדי להבין את משמעותה. ולא די בהכרת המילה הזאת כדי לדעת על מה מדברים, צריך לדעת גם את הכוונה של השם הזה.
שפת הקבלה היא מעין שפת סתרים, שרק מי שמכיר את הקודים שלה, מבין את המשמעות המסתתרת מאחורי המילים. זאת אומרת, כדי לקרוא בספרי הקבלה יש לדעת למה התכוונו המקובלים במילים הללו. המקובלים כותבים זה לזה כמו שמרגל אחד כותב לחברו המרגל, ואיש פרט להם אינו יודע מה הם כותבים.
לשם מה צריך לקרוא בספרי הקבלה? בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר ספירות" באות קנ"ה, שמתוך השתוקקותו של אדם לדעת את התוכן הפנימי של המילה, בלי שישלה את עצמו ויצייר בעיני רוחו איזה דימוי בצמוד למילה (כפי שמדמיינים את הסיפורים ההיסטוריים שכביכול כתובים בתורה), בלי שידמיין את הכתוב בצורה בהמית, מתוך רצון עז לדעת את הפירוש האמיתי של הדברים הוא מזמין אור מקיף מהמצב שהם מתארים בכתובים.
אבל אם במקום להבין ברבדים עמוקים מה שמקובלים כותבים, מדמיינים תמונות מהעולם הזה, אז גם הסיפור וגם התמונה נמצאים במסגרת העולם הזה, והאדם לא מזמין אליו שום הארה מלמעלה. הוא נשאר דומם ולא מתקדם. וזה כל ההבדל בין השיטה של חוכמת הקבלה לבין כל שיטת לימוד אחרת של התורה. בלימוד הקבלה אנו רוצים שיבוא אלינו אור מקיף. רוצים להבין את הפירוש הפנימי. זה נקרא ללמוד את פנימיות התורה. ללמוד על מה בדיוק היא מדברת בשפת הקודים שלה. ואז, כשאנו מזמינים אלינו תוך כדי לימוד אור מקיף פעם אחר פעם, לאט לאט אנו מתקדמים עד שנכנסים לעולם הרוחני.
איך ניתן לקבל כוח לעבודה מתוך חוסר אונים?
איך יוכל אדם המגלה שאין לו ידיעה נכונה, שהוא חסר אונים וחסר יכולת לרכוש משהו ממה שהוא קורא, שרואה שהדלת לרוחניות סגורה בפניו - להתמלא בכוחות ולהתקדם, אם עליו עצמו מוטלת העבודה הזאת ולא על מישהו אחר? מאין ישאב כוח לעבודה?
ישנם שני מצבים נבדלים לגמרי, שהאדם קושר אותם יחדיו:
הראשון הוא מצב שבו האדם אפסי ובהמי ואין לו שום כוחות רוחניים. הוא לא מבין דבר בעולם הרוחניות וגם לא בעולם הזה. הוא לא יודע מה יקרה בעוד רגע איתו או עם העולם. אין לו מושג איך הכול בנוי ומסתובב. ככל שהוא פוקח יותר את עיניו, הוא מרגיש את עצמו כמו ילד קטן המשחק באבנים על שפת האוקיינוס הגדול, כמו שאיינשטיין אמר על עבודתו המדעית. וזאת הרגשה נכונה. כך זה להרגיש במידת מה את עוצמת הכוחות של הטבע. זה מצבנו. אדם אינו יכול לעכל בכוחות עצמו את העניין הזה.
המצב המתואר הוא קרש קפיצה למצב הפעיל - פעיל במה? שיכול לדרוש שיהיו לו כוחות, שיהיו לו תיקונים לעשות בעצמו. המצב הקודם נועד להראות לנו שבמדרגה הנוכחית כך אנחנו באמת. איך אפשר לטפס ממנה? האדם שכח שאכן אין בו הכוחות הללו. בשביל מה הבורא עשה שבכל פסיעה ניתקע וניווכח לדעת שאנחנו אפסים? כדי שמתוך חוסר האונים ניזכר שקיים בורא. אז אנו פונים לבורא, והוא מסדר לנו הכול כך שיהיה לנו טוב יותר, שנבין, שנעשה וכולי.
למה הבורא תיכנן זאת כך? מפני שכל התהליך הזה הוא רק אמצעי לאדם להיקשר לבורא. כדי שייכנע, כדי שירגיש נצרך לבורא ועל ידי כך ירכוש את תכונות הבורא. בסופו של דבר הבורא רוצה שנהיה נצחיים ושלמים כמוהו. כל פעם מחדש הבורא מראה לאדם חולשה, חוסר אונים, חוסר תקווה, חוסר ידע, חוסר אחיזה במציאות, את הנקודה ההפוכה ממנו, כדי שנרצה לפנות אליו ולקבל ההפך ממה שאנו מרגישים. "ההפך ממה שאני מרגיש" נקרא לקבל קצת מהבורא, תכונות שלו, מדרגה שלו.
אז מתוך דבר שכנגד, האדם מגיע בכל פעם למצב המושלם. ככל שאדם שקוע יותר ברע, כנגד זה הוא משיג יותר טוב. כך בנויות כל המדרגות.
האם "תפילה" היא בקשה לכוח לעבודה?
"תפילה" משמעה שאדם מבקש אחרי שאין לו ברירה. האדם פונה לבורא רק מאין ברירה. הוא לאט לאט נזכר בקיומו. וגם את זה הבורא עושה, שהאדם כאילו ייזכר בו, כי האדם לעולם לא היה חושב עליו בעצמו. הרצון לקבל בנוי כך שהוא סגור בתוך עצמו. זו מערכת סגורה. הבורא מחדיר באדם קרן אור קטנה, לא מורגשת, והאדם חושב פתאום: "הו, אבל הבורא נמצא". הוא כאילו נזכר בעצמו, בלי עזרה.
אבל בעצם הבורא הזכיר לו את קיומו, ואז האדם יכול לפנות אליו. וכך כל פעם מחדש. וכל זה נועד רק כדי לחזק את הקשר איתו. כי בכך האדם בונה את המערכת הפנימית, הרוחנית שלו. בכך הוא רוכש מהבורא את התכונות שלו, והופך דומה לו. אבל לפני כן, כדי להראות לאדם מה הוא ההפך מהבורא, מי "האני" שלו, הבורא חייב להכניס את האדם למצבים לא נעימים, שהם ההפך מאותו מצב שאותו האדם עומד לרכוש.
האם התהליך הזה קבוע מראש?
התהליך עצמו יקרה בוודאות. ההיתקעות בכל פסיעה אכן כתובה עוד לפני היות האדם. אם האדם היה רואה מראש את כל הדרך, הוא היה רואה איזו מכה הוא עומד לקבל ומה היא תלמד אותו. אבל בלי לקבל את המכות הללו ולהתמודד איתן אי-אפשר לגדול - "מכה אותו ואומר לו גדל".
האם אפשר לברוח ממכות?
אי-אפשר לברוח ממכות. כל הלימוד שלנו מתבסס על איך לצלוח את המכות. אמנם כל המצבים הללו קבועים מראש, אבל האדם לומד לעבור את הדרך בהכרה שלו, ברצון שלו, כך שאפילו לא היה צריך לעבור זאת, אפילו היו נותנים לו משהו אחר במקום, הוא היה מעדיף ללמוד מי הוא וכמה הוא הפוך מהבורא. זאת אומרת, האדם רוצה לעשות את הדרך במודעות עצמית. וכשהוא עושה זאת הוא לא חש במכות, הוא עובר אותן בשמחה.
האדם כואב את האכזבות, אבל עם זאת מסתכל על עצמו מהצד ורואה את עצמו כמו גופה המונחת על שולחן הניתוחים, מוכנה לניתוח ולתיקון. הוא עצמו משתתף בתיקון הזה. לעבור את המכות במבט מבחוץ זאת הרגשה אחרת לגמרי. במקום לעבור כל מכה ומכה במשך חמישים שנה, האדם עובר אותן תוך עשר דקות.
תיקונים שעושים משך חיים שלמים ביגיעה של עולם החומר, על ידי סבל (כי גם סבל מזכך את הגוף), אינם בני השוואה עם תיקונים שעושה אדם שלומד קבלה. אנו כלל לא יודעים מה פירוש לעבור מכות במודעות. מה שעשתה האנושות כל ימיה, ומה שעשינו במשך עשרות גלגולים, אפשר לעשות עכשיו בגלגול אחד, בקפיצה אחת.