13. הטבע האמיתי
שיחה (8.6.02) על מאמר: "אשה כי תזריע"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת תזריע, עמ' 65
האדם לא יוכל להגיע לשורש שלו, למטרת הבריאה, בלי לעבור דרך כל מצב ומצב. לפעמים אולי נדמה לו שכבר עבר משהו מסוים או שלא יצטרך לעבור אותו כי הוא כבר מכיר ויודע, אבל זה לא יעזור לו. עליו לעבור דרך כל המצבים.
האדם כלול מכל ההבחנות שכתובות בספרים, וגם מאלה שלא הוזכרו, זאת אומרת, הוא חייב להיכנס לכל ההבחנות של קליפה, קדושה, פרעה, מלאך וכולי, להיות בהן, לרצות לא להיות בהן, להכין את עצמו לצאת מהן ולהמשיך הלאה - לעטות כל פעם דמות חדשה ותפקיד חדש, כמו שחקן, וכך לעבור הרבה מלבושים.
האדם אינו יכול להימנע מלהבחין במשהו, זאת אומרת, לקפוץ מדרגות. הוא לא יכול לרצות להיות זכר לפני שהיה נקבה. עליו להיות ולהרגיש נקבה, לפסול את זה, ואז מתוך הפסילה הזאת, מתוך החרטה, הוא יגיע למצב של זכר. בכל מצב ומצב צריכים להכין חיסרון לתיקון, ואחר כך חיסרון למילוי.
אז מהו הטבע האמיתי שלנו?
הטבע שלנו הוא לא זכר ולא נקבה. זכר ונקבה הם שני מצבים שאדם עובר דרכם בזה אחר זה, בכל מדרגה ומדרגה, "זכר" ו"נקבה" מייצגים כוונה, לא רצון לקבל.
האם "נקבה" היא הכוונה הטבעית שאיתה אנו נולדים?
האדם לא נולד עם כוונה טבעית על מנת לקבל. בעל מנת לקבל זו כוונה שמתבטאת רק כלפי הבורא, ולא בסתם שאיפה ליהנות מהחיים. בשביל סתם ליהנות מהחיים לא צריך לתקן דבר. אם אדם שותה כוס מים על מנת לקבל, זאת אינה פעולה שתהפוך את זה לעל מנת להשפיע. על מנת לקבל או על מנת להשפיע מתבטאים רק ביחס כלפי הבורא, לא בשום דבר אחר. לכן הקבלה לא מתייחסת לעולם הזה, היא מתייחסת רק לאלוקות. היא עוסקת באיך האדם מתייחס אל הבורא, אם הוא רוצה לשאוב ממנו או לתרום לו.
האם "נקבה" - משפיע על מנת לקבל, היא קליפה?
משפיע על מנת לקבל נקרא "קליפה". אבל קודם לכן צריך שיהיה הכלי הזה, ואחר כך האדם מאבחן אותו כנקבה, ומשם מפתח רצון להיות זכר. זאת אומרת, שלב הנקבה הוא הכרחי.
איך אפשר לרצות להיות זכר, להיות משפיע, בלי לדעת מהו?
רצון של זכר ניתן מלמעלה. זה כמו "מחצה" או מחצית השקל. את החצי הראשון של העבודה האדם צריך לעשות, ולאחר מכן, ככל שהאדם מוכן לכך, בא האור מלמעלה וגומר את העבודה. זאת אומרת, יוצר את הכלי. כמובן, על האדם להצטייד ברצון שייעשו בו התיקונים הללו. הוא מכין את עצמו לעשות את התיקונים הללו על ידי אור מקיף.
למה זקוק האדם לאור מקיף? מפני שהוא נכנס לצרות. הבורא מחשיך לו הכול מסביבו, זאת אומרת הבורא עושה חלק מהעבודה בהסתר וחלק בגלוי.
למה אדם הרוצה כלים דהשפעה, רוצה גם אותם על מנת לקבל?
האדם תמיד ירצה כל דבר על מנת לקבל, אבל להשתייך במשהו לרוחניות, לקליפות. כשנכנסים לרוחניות יש צד שמאל וצד ימין. ואנו וכל עולמנו נמצאים תחת צדה השמאלי של הקדושה, בקליפות. בני אדם הם תוצאה של הקליפות.
מה שצריך הוא להגיע ל"לא לשמה" כה עז, שממנו אפשר להגיע ל"לא לשמה" שלמעלה מהמחסום ולהתהפך שם ל"לשמה". האדם לא יכול לתאר ולרצות משהו למעלה מזה. אבל ברצון "לא לשמה" שלו יש גם משהו מ"לשמה", מפני שהנקודה שבלב עובדת ומגרה את האדם לרצון כזה.
איך אפשר להגיע למצב של "לא לשמה" לפני המחסום, כדי שהבורא יעביר אותי מחסום?
רב"ש אומר, שלפני מחסום יש להגיע למצב "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני". עד כדי כך שהאדם מתאווה אל הבורא והתאווה הזאת לא סרה מעיניו כל היום וכל הלילה. רק זאת הוא רוצה והוא נעול על מושא תאוותו. מצב כזה אומר שהאדם הכין כלי, והבורא מבחין בהכנה של האדם, ולפי ההכנה נותן את התיקון, את הדרגה, את הכלי. הבורא לא יכול לתת לאדם מה שלא ביקש. האדם לא מקבל את המילוי בכלי שהכין, אחרת היה הופך לקליפה, אלא קודם הוא מקבל תיקון, את המסך הראשון.
איך מגיעים לרצון "עד שלא מניח לי לישון"?
"עד שלא מניח לי לישון" הוא הרצון הסופי לפני מעבר המחסום. בעל הסולם אומר, שהרצון הסופי כולל שלוש הבחנות: באותו זמן, באותו מקום, באותה אישה.
זאת אומרת, יש לאדם מטרה מול עיניו, והוא מתייחס אליה כמו ילד הרוצה להשיג אופניים, אך קבלתם מותנית בכך שיסיים את לימודיו בהצטיינות. איזה קשר יש בין השניים? מכוונים את האדם למטרה הנכונה באמצעות שקר.
כך צריך האדם למצוא כל פעם תיקון שבו ישקר לעצמו כאילו יש לו מטרה זמנית וילך בעזרתה לקראת המטרה האמיתית ולרצון לקבל שלו הוא ייתן בינתיים פיצוי כלשהו, כדי שיעבוד. בעל הסולם אומר על זה, שאז יוצא שגוף שעובד לא מקבל דבר וגוף שלא עובד מקבל את כל התכלית.
ואיך מגיעים מכאן לתשוקה עזה לאלוקות, לבורא, "עד שלא מניח לי לישון"? לאדם דרושים חברה וספרים כדי לספק לו את הרצון הזה. האדם מקבל מלמעלה לא יותר מרצון התחלתי, היתר מגיע מתוך התרשמות מהחברה.
לפי מה בוחר האדם חברה שתביא אותו לרצון הנכון?
לפי כמה שאדם מתרשם מהחברה, מהחברים, וחושב שהרוחניות שהם עוסקים בה מיוחדת, גדולה ומאפילה על הכול. אם הוא מתרשם כך, זאת החברה הנכונה לו. אם הוא לא מתרשם כך מאיש בחברה, החברה הזאת לא טובה בשבילו.
אם הוא מתבונן היטב בחברים וכל כמה שהוא מתבונן עדיין אינו מתפעל, ייתכן שהוא לא רוצה לראות דברים אלה כטובים, וייתכן שהוא מסתכל ומחפש באמת, אבל איש לא עושה מעשה שמפעים אותו, שגורם לו להתפעלות ואז עליו לחפש חברה אחרת.
זאת אומרת, על האדם לדאוג באופן מתמיד לשיפור החברה הסובבת אותו. בעל הסולם כותב שזאת הבחירה היחידה העומדת לרשותנו.
איך אפשר לדאוג לשיפור החברה?
ככל שזה תלוי בו, על האדם להכין את עצמו ולעשות מעשה. עליו להיות רגיש למה שקורה אצל חבריו. אולי כל מה שחסר לו נמצא אצלם, אבל הוא לא רואה זאת ולא מרגיש בכך, כמו חתול שמסתובב בין רגלי האנשים ולא חש כלל במצבים המשתנים. לכן, לפני הכול על האדם לעורר את רגישותו לכל דבר שקורה בחברה שלו, להתפעל מהחברים, ולא לבטל אותם.
על האדם לדאוג שחיישני התפישה שלו יהיו רגישים מאוד לדברים המעוררים התפעלות מהחברה. ולשם כך הוא צריך:
א) לעורר את עצמו על ידי קריאה בספרי קבלה, שמיעת מוזיקה קבלית, וכולי.
ב) לדרוש מהחברה שלמרות רגישותו, "ישחקו לפניו", יפעלו כדי לגרות את חושיו כדי שיוכל לחוות את המעשים שלהם בחושיו, לראותם, לשומעם, שלא יהיו לו לצדיקים נסתרים, וכך, כשמעשיהם גלויים, יוכל להתפעל מהם.
נכון, המשחק הזה הוא מעין שקר, אבל על ידי השקר הזה האדם מגיע לתכלית. לכן לא משנה אם אנשים רק משחקים זה מול זה. ביהדות ובחסידות נהוג, שכל אחד צריך להראות לחברו איך הוא מתפלל, איך הוא עושה, כי כך לומדים זה מזה. אבל בקבלה, לעומת זאת, לומדים זאת לצורך השגת מצב פנימי.
איך מרגישים מצבי זכר ונקבה לפני מחסום?
כל ההבחנות הרוחניות שרב"ש כותב עליהן, נמצאות בנו כהעתק. גם לפני המחסום אפשר לדמיין כל מיני מצבים רוחניים. אמנם הם נמצאים רק בדמיון, אבל כבר יש לאדם תחושות קלות מסוימות. אין בו עדיין הרגשות. מה שהוא מדמיין אינו נכון, אבל יש במה שדמיין איזה דמי.
זאת אומרת, בתוך הנקודה שבלב כבר יש נפח מסוים, מקום לכל מושג, לכל הרגשה, וליחסים שביניהם. יש מרחק מסוים, מעין חלל, בין כל הגדרה והגדרה בתוך הנקודה שבלב. אדם יכול לשער שזה שייך לימין וזה לשמאל. שזה קצת קרוב וההוא רחוק קצת יותר. יש לו כנגד אלה הרגשה פנימית, אבל אין לו עדיין הרגשה של ממש, אלא רגישות קלה, הוא כביכול מריח את הדבר האמיתי, מאחר שעל ידי שבירת הכלים נמצאים בו הניצוצות הללו, שבהם הוא יכול להרגיש משהו.
איך אפשר להרגיש משהו בניצוצות? אם האדם עובד עם הנקודה שבלב, הוא מזמין אליו אורות מקיפים שונים. האור שבא בזמן הלימוד הוא לא אור אחיד, אלא יש בו הרבה אפשרויות, בהתאם לכלי. הוא אור פשוט, לא אור מקיף ולא אור פנימי. זאת הארה שנמצאת תמיד סביב האדם. בהתאם לדרך שבה האדם עובד על הנקודה שבלב, איך הוא מפתח אותה ומרגיש בה הבחנות, האור המקיף פועל לתוך ההבחנות הללו, כל פעם קצת אחרת.
אמנם האור הזה עדיין לא דומה לאור פנימי, נרנח"י, המשתייך באופן מובהק לאיזו מדרגה, לחסדים, לחוכמה וכולי, אבל בכל זאת יש בו שוני, גוונים. לכן הוא לא רק מְפתח בתוך הנקודה שבלב רגישות, הוא גם מתפיח אותה ועושה בה מעין הכנה לגידול האברים העתידיים, כמו מתא זרע. האדם רגיש במידה מסוימת לכך, שבתוך התא הזה נמצאים זרעונים קטנים, נקודות זעירות כאלה, שמהן יתפתח גופה העתידי של הנשמה. עוד לפני המחסום יש לאדם רגישויות כאלה.
אבל ודאי שזה עדיין זרע, טיפה. זאת אומרת, על האדם להכין את עצמו לקראת הטיפה הזאת, לחשוב שהוא רוצה שיתפתחו ממנה אברים וחלקים ויחסים שונים כלפי הבורא. האברים "יד", "רגל", "כבד", "ראש" וכדומה הם התייחסויות שונות הנובעות מרצונות שונים של האדם כלפי הבורא. האדם רוצה שכך יהיה, לא מוצא בתוכו את הרצונות וההבחנות הללו, אבל הוא מחפש אותם, מחפש איך יוכל להתייחס אל הבורא דרכם.
כשאדם מסיים את החיפוש, את המאמץ הזה (מתי? לבורא פתרונים), רק אז הבורא נותן את תשובתו, מחייה את הטיפה הזאת והיא מתחילה להתפתח. זאת אומרת, חצי מהעבודה האדם עושה במאמציו שלו, ואחרי שהקדיש את כל המאמץ וסיים את חלקו, מה שנקרא "מילא את סאתו", הוא מקבל מלמעלה.
האם תפילה היא אמצעי?
תפילה אינה אמצעי. על ידי מה האדם מעבד את הרצון שלו שיהיה טוב יותר, שיתפקד, שיקבל צורה אחרת? על ידי התפילה. מהי "תפילה"? חיסרון בתוך הרצון, שהרצון ישתנה.
איך ישתנה הרצון?
האדם לא אמור לעסוק בשינוי הרצון, כי זה אינו בידיו. האדם לא יכול לשנות רצונות. ההכנה שלו מתבטאת באבחנה שהרצון לשנות רצון אינו טוב, שהנברא אינו יכול לשנות דבר. רצונות נבראו על ידי הבורא. אדם לא יכול לשנות בעצמו את רצונותיו או אפילו לעבור בעצמו ממחשבה אחת לאחרת, מרצון לרצון שבתוכי. זה נעשה מלמעלה על ידי שינויים באור.
איך לכוון את הרצונות?
האדם לא יכול לכוון את הרצונות שלו אלא על ידי כך שיבדוק אם הרצון הזה מועיל למטרתו. אם אין לו מטרה פרט להתמלאות הרצון, הוא כמו בהמה, שכשפוקדים עליה לרצות עשב, היא אוכלת עשב. אם פוקדים עליה לנוח, היא רובצת, שותה מים על פי פקודה, וכולי. במצב הבהמי הזה האדם כל פעם מבצע איזה רצון שעלה בו, וזהו. אין לו שום תוכנה פנימית אחרת המוטבעת בו חוץ מביצוע אינסטינקטיבי של רצונות. ואז הוא נקרא "דומם", "צומח" או "חי". בדרגת "מדבר" לאדם יש מטרה. יש לו תוכנה נוספת שקושרת אותו ל"בעליו" באמצעות התהליכים המתרחשים בתוכו.
רב"ש אומר שיש מה שנקרא "קיום המציאות", הוא מה שיש בדומם, בצומח ובחי. האופן שבו כל גוף חי, איך יש בו רצון לקבל, איך שהוא מקיים את עצמו, מה שהוא רוצה שיהיה לו. וחוץ מזה ישנה מטרה - איך להביא את המציאות הזאת למצב מיוחד. חוכמת הקבלה לא מדברת על קיום המציאות, על הדרך שבה ניתן לכולם רצון ואיך בן אדם מקיים אותו כמו בהמה. היא עוסקת בדרכים האפשריות להגיע למטרה, שזאת תוכנה פנימית נוספת שהוטבעה בנברא.
ואז הוטבעו באדם שתי תוכנות ונוצר בו פיצול אישיות, הוא לא יודע לאיזו תוכנה להיענות, מה יהיה טוב יותר בשבילו. התוכנה הראשונה דורשת שידאג שהבהמה שבו לא תיפגע, והתוכנה השנייה מחייבת אותו להגיע למטרה. ואז האדם מתרוצץ בין הרצונות: רוצה כסף - רוצה כבוד, רוצה כבוד - רוצה בורא, רוצה בורא - רוצה מטרה, כן לעשות - לא לעשות, הוא נע ונד בין ערבוביה של דחפים, וכל זאת משום שהוטבעו בו שתי תוכנות. כמו שמסבירה הקבלה, כשיש בעל בית ויש גם אוכל על השולחן, שני הדברים סותרים זה את זה.
מה פירוש "מאכל בהמה" ו"מאכל אדם"?
כל דרגה רוחנית ניזונה בהתאם לקומתה. מאכל בהמה הוא צומח. מאכל אדם הוא צומח וחי, כי האדם שייך לדרגת מדבר. במה עולה האדם על הבהמה? בדרגה שלו. בעל הסולם אומר, שמאכל אדם הוא מה שמעובד מחיטים, ומאכל בהמה הם הגרעינים והחיטים עצמם.
הוא מסביר זאת היטב ב"ספרא דצניעותא" שבספר "הזוהר": אדם בא לעיר - "עיר" היא עולם האצילות - ורואה שכולם שם אוכלים מיני צנימים ועוגיות. הוא מסתכל על המאכלים ומציעים לו: "טעם". הוא טועם, והמאכלים הללו טעימים לו מאוד. ואז הוא שואל: "ממה עשויים המאכלים הללו?" אומרים לו: "מחיטים" והוא תמה: "איני מכיר מאכלים כאלה כי אני, כבהמה, אוכל רק חיטים כל חיי".
האדם הגיע ל"עיר", לאצילות, ראה שמוכרים שם וגם אוכלים מאכלים המוכרים לו, אך הם עשויים בדרגה אחרת, שנקראת "מאכל אדם". רק האדם מכין מאכלים כאלה, ורק הוא מעבד את המזון עם "מים" ו"קמח", שהם כל ההבחנות הללו, של חסדים וחוכמה.
מהו המושג "עולם האצילות" בעבודת האדם?
האדם עושה כל מיני בירורים מול מטרת הבריאה, מול הבורא, בודק את מערכת היחסים שלו עם הבורא. הוא משתדל להכניס את ההפרעות שיש לו ב"אין עוד מלבדו". זו העבודה שכנגד כל מיני הפרעות שהבורא שולח לו. עליו לחזור ולהכיר מתוך כל הפרעה ב"אין עוד מלבדו" - שכל זה נשלח לו מלמעלה כדי שייקשר לבורא.
אבל מהעבודה הזאת הוא עדיין לא רואה תועלת. הוא משתדל לעשות ולא מסוגל, וכל פעם נמצא במאבק, זה צועק, וזה נותן מכה, ובתוכו הוא מאוכזב ועייף, ושוב משהו לא מסתדר, והנה מגיעה עוד הפרעה.
אחרי שהוא גומר מכסה מסוימת בעבודה הזאת, מגיעה הארה מלמעלה. עוזרים לו להתחבר למושג "אין עוד מלבדו" מעל כל היגיעות שעשה. וזה נקרא עניין "עולם האצילות", שאין בו הפרעות, "כל דינין מתעברין מיניה", הדינים יורדים למטה מתוך האדם. לבו וראשו נקיים והוא יכול למשך כמה רגעים להידבק ב"הוא ושמו אחד". זה נקרא "אצילות".
ההרגשה הזאת מתפשטת באדם, והוא מממש את עצמו דרכה עם כל היגיעה הקודמת, כל ההבחנות הקודמות שליכד אותן על פני כל מיני הפרעות. זה עדיין לא גמר התיקון, אלא מצב שכנגדו.
למה בעל ואישה מולידים יחד נקבה וזכר, ולא כל אחד את מינו?
בעל ואישה מולידים יחד נקבה וזכר, ולא כל אחד את מינו, כי כל מדרגה כוללת את שניהם, ובזיווג בין שניהם מולידים את המדרגה הבאה. במדרגה הבאה יש פיצול בין זכר ונקבה, שהם שני צדדים מנוגדים זה לזה, עזר כנגדו, עד שמוצאים תיקון שבו הם דבוקים יחד, ואז בדבקות יחד הם מולידים עוד מדרגה, את מצב הבא. בכל מצב חדש שאדם נמצא בו, הוא מגלה בו את שני הדברים המנוגדים הללו, זכר ונקבה, ואז מתחיל לקשור ביניהם ולאחדם.
האדם מוצא בתוכו את ההבחנות הנקראות "אישה". הוא מתקן את הרצונות האלה למטרה, פעולה הנקראת "זכר" - "זכר" נקרא הקב"ה שבאדם, החלק המשפיע שבו - ועושה זיווג ביניהם, ואז הוא מוליד את המצב הבא שלו. ובמצב הבא הוא עובר אותו תהליך. אלה הם גלגולים שאדם עושה בתוכו. אדם יכול לשבת בשיעור למשך כמה שעות בלבד ולעבור אלפי גלגולים מדור עד דור, הורים, בנים, והכל מתרחש בתוכו.