אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 14. הרצון לרוחניות

שיחה (9.6.02) על מאמר: "ההבחן העיקרי בין נפש הבהמית לנפש אלוקית"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת תזריע, עמ' 66

הבורא ברא רצון לקבל, בהתאם למטרתו "להיטיב לנבראיו", להביא את הרצון לקבל לידי שלמות, כי "להיטיב", מבחינת הבורא, הוא להיטיב באופן שלם, כמותו. מה שפחות ממנו כבר לא נקרא שלם. שלמות היא רק הבורא.

כדי להביא את הנברא לידי התאמה, לשלמות כזאת, יש צורך ברצון של הנברא לתקן, לשנות, להביא את המדרגה ההופכית מהשלמות לידי שלמות סופית. השלמות מושגת רק מהנקודה ההפוכה ממנה, כיתרון אור מתוך חושך, ויהי ערב ויהי בוקר, מתוך הכלי מורגש המילוי, מתוך חיסרון מורגש תענוג. אי-אפשר להבין ולהשיג דבר אלא מהמצב המנוגד לו.

עצם התענוג, עצם האור, הוא הבורא. להשיגו ולהרגישו ניתן רק על ידי הופכיות הצורה ממנו. זאת אומרת, טבעו של הנברא חייב להיות הפוך מטבע הבורא כדי ליהנות ממצב השלמות, מדרגת הבורא. לכן מתרחשת שבירת הכלים. על ידי שבירת הכלים בנברא לתוך רצון לקבל של הנברא, שהוא "יש מאין", נופלות תכונות של הבורא "יש מיש", ואז האדם מקבל רצונות למילויים, שבהכרח באים מהבורא.

הדרך להגיע למטרת הבריאה מתחילה במדרגה התחתונה ביותר, שבה יש לאדם רצונות בהמיים-גופניים, לאוכל, למין ולבית, שהם רצונות הנמצאים גם בבהמות. אדם משתוקק אליהם אפילו יחיה לבדו. אחריהם יש לאדם רצונות אנושיים-חברתיים לעושר, לכבוד ולמושכלות, שמוקנים לו בידי החברה. רק לאחר שהאדם פחות או יותר מבין, מכיר וממלא את כל הרצונות הללו, הוא מגיע לרצונות שנקראים "רצונות רוחניים", שלא גוף ולא חברה יכולים למלאם, אלא רק הבורא.

אלו הן שלוש הדרגות של התפתחות הרצון. התפתחות מתחילה על ידי מילוי רצונות בהמיים ורצונות אנושיים, שנקראים רצונות דעולם הזה. אנו מתחילים לדון באדם רק מרגע שמתעוררים בו רצונות רוחניים, זאת אומרת, רצונות שניתן למלאם רק באור העליון, בבורא, בהרגשת הבורא. הרצונות האלה נקראים רצונות דעולם הבא, דעולם הרוחני.

אדם המפתח רצון רוחני, שהתעבר בו רצון לרוחניות, שעובד על ההתפתחות ועל מילוי הרצון הזה כנגד כל יתר הרצונות, עובד על הנקודה שבלב, שזה הרצון למילוי רוחני, לעומת יתר רצונות לבו, רצונות בהמיים ואנושיים. ואז הוא עובד עליהם זה כנגד זה, בכל כוחו ומאודו, באמצעות חברה, לימוד וחיפוש פנימי. הוא רוצה לגדל ולטפח את הנקודה שבלב, את הרצון לרוחניות, לעומת כל הרצונות האחרים לגשמיות.

אם הוא גומר את העבודה הזאת (והוא לא יודע מתי הוא גומר אותה), הוא משתוקק רק לרוחניות כל היום וכל הלילה, מה שנקרא "עד שלא מניח לי לישון", ואת המילוי בכל יתר הדברים הוא מקבל רק כי הוא חייב להתקיים, מתוך נחיצות, הכרח, ולא כמותרות. אם כל אלה מתקיימים, זה סימן לכך שסיים את העבודה בעולם הזה, ואז נותנים לו דרגה אחרת. מעלים לו את רמת העבודה. במקום הרצונות הכלליים שבלב, נותנים לו רצונות שנקראים "קליפות".

וכנגד הנקודה שבלב, במקום הנקודה שבלב שהתרחבה, נותנים לו את הרגשת הבורא. ואז במקום הלב שלו, המכיל תאוות בהמיות ואנושיות, והנקודה שבלב, המכילה תשוקה לרוחניות, לאיזו אלוקות שהוא אינו יודע מה היא, הוא מקבל לב אחר, קליפה שבתוכה נמצאת הקדושה. קליפה הם כל מיני רצונות, מחשבות נגד הבורא, נגד ייחוד הבורא, שבכללותם נקראים "פרעה". קדושה היא הרצון, התשוקה לבורא, שהיא הנשמה. אבל היחס בין הקליפה לקדושה הוא אותו היחס המבדיל בין הלב לנקודה שבלב, במישור העולם הזה.

וכך האדם ממשיך את עבודתו, עד שמגיע למצב שבו כל הקשר שלו, כל חייו, כל תשוקתו מופנים אל הבורא, כנגד כל ההפרעות של ה"פרעה". שהרי "פרעה", כמו שכתוב: "הקריב בני ישראל לאביהם שבשמים". "פרעה" בעצם ההפרעות שלו, בקליפות הללו, בסופו של דבר עוזר לאדם לחזק ולהגדיל על פניהן את הקשר, את היחס, התשוקה והרצון לבורא.

כשאדם גומר את העבודה - סוף העבודה נקרא "גמר התיקון" - ואז הוא נכנס למצב שבו כל הרצונות שלו לגמרי מתוקנים בהתאם לשלמות ולאלוקות, ומלאים באור העליון. אלו הם ההבדלים בין דרגות העולם הזה ודרגות העולם הבא, בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית.

האם ההפרעות, הקליפות, גדולות יותר מהרצון לרוחניות, מהקדושה?

הרצונות הנמצאים בתוך האדם, שקולים תמיד זה כנגד זה. למה? כי המטרה היא לקדם את האדם. ככל שאדם מתקרב והולך למטרת הבריאה, כלומר מתקרב לבורא ומתמלא בו, כך ניתנות לו כמה שיותר הפרעות, כדי שדרכו תהיה יעילה יותר.

בדיוק כפי שלא נותנים לילד הלומד בכיתה גבוהה לפתור בעיות שפותר ילד הלומד בכיתה נמוכה. כי אם הוא יתחיל להתעסק בזה, הוא יירד דרגה. צריך לתת לו דרגת קושי שהוא מסוגל לה וקצת יותר, כדי שילחץ על עצמו ויחפש פתרון בכוחות עצמו ויגיע בעצמו ליכולת, שהיא קצת יותר מהדרגה שנמצא בה. אחרת הוא לא יגדל, ויישאר ברמה הנמוכה בה הוא מצוי כעת.

ניתן לראות זאת אצל המתקבלים למקום עבודה אחרי שסיימו לימודיהם, ושמאותו רגע, למשך כל חייהם, הם עושים אותו דבר, לא משביחים עוד את עצמם כדי להתקדם. למשל, אדם למד לחשב חישובים ולשרטט בניינים, ואחר כך כל חייו הוא רק מחשב ומשרטט. הוא נשאר באותו מישור ולא מתקדם עוד. ממש כמו דומם.

לעומתו, ישנם אלה שכל הזמן לומדים. איך הם לומדים? נוטלים על עצמם בעיות קשות יותר מיכולתם ומחפשים להן פתרון. בעצם כל הלימוד מושתת על העיקרון הזה, לתת לאדם בעיות הגדולות מכפי יכולתו הנוכחית, ואז הוא יחפש וימצא פתרון. מתוך החיפוש הזה הוא גדל ונעשה מדען וחוקר. כך גם בקבלה, שהיא מדע ככל מדע אחר, ואלה הם גם כלליה.

אז נותנים לאדם קו שמאל, קליפות, הפרעות, לפחות על פי מידת הכוח שיש לו מצד ימין, ואפילו קצת יותר, שיראה שהוא לא מסוגל, שייכשל, שיכיר בכך שהוא חייב למצוא קשר עם הבורא. כי בסופו של דבר המטרה היא לא רק שאדם יתגבר על קו שמאל ויילך לימין, ושוב יתגבר על שמאל ויילך לימין, שאז אינו יוצא מהרצון שלו לקבל. המטרה היא שעל ידי המעבר מימין לשמאל הוא יקבל טבע שונה. אחרת יישאר כפי שהוא בעולם הזה.

טבע שונה אפשר לקבל רק אם משתוקקים לקבל את טבע הבורא. זאת אומרת, האדם לא מסוגל לפתור את הבעיה בכוחות עצמו, אלא חייב לקבל תוספת כוח מהבורא. ואז כל פעם הוא צריך להיכנס לשמאל, לקליפה, לראות שהוא לא מסוגל, לחוות כישלון, ואז, בתחילה בלא מודע ואחר כך במודע, לפנות לכוח העליון, לכוח האלוקי, ולקחת משם תוספת כוח.

הרצון שלו, התשוקה שלו, השבירה שלו, הם הכלי שמקבל תוספת מימין. זאת אומרת, אנו זקוקים לקליפות, כי בלעדיהן לא נוכל לקבל תוספת כוח, תוספת תכונות מהימין.

האם הרצון לרוחניות, הנקודה שבלב, הוא הגדול ביותר?

כן, אצל אדם שמתחיל להתפתח, אפילו אדם שחי לפני 5000 שנה, לפני 1000 שנה, לא משנה מתי. כל האנושות מתפתחת. מה היא התפתחות? שהרצונות גדלים והולכים. לדוגמה, לפני חמישים שנה קשה היה למצוא במכולת מצרכים מגוונים. יכולנו לקנות לחם, חלב ואולי סוג אחד של יוגורט. היום אנו נכנסים לסופרמרקט ומגוון עצום של מוצרים נפרש מול עינינו, בכל הצבעים, הטעמים והגדלים, מצרכים דיאטטיים ועתירי שומן, תוצרת הארץ ותוצרת חוץ. מעולם קודם לכן לא היה מגוון כזה. זה יכול לתת לנו מושג על התפתחות.

הרצונות גדלים כל הזמן, והם גם נחלקים לפריטים רבים, מעל לכל דמיון, וזה נותן הרבה הבחנות. בדורנו יודע האדם לבחור מתוך חמישים סוגי מאכל, שדווקא מאכל מסוים הוא צריך. זה ממש טירוף, אבל ככה זה. כמה הבחנות אפשר למצוא בסוג מאכל אחד... כך זה בכל דבר ודבר.

למה זה קורה? מפני שהרצון לקבל נמצא כל הזמן בתהליך התפתחות ודורש לספק אותו. בהתאם לצורך באים לאדם מחשבות ורעיונות איך יוכל לספק את עצמו עוד ועוד במגוון פריטים. פתאום האדם נוכח לדעת שיש שקע נוסף בתוך הרצון שלו, שיכול להתמלא בעוד איזה טעם, בעוד איזה פריט.

כך האדם מתפתח עד שכל הדברים הבהמיים פחות או יותר מובנים ונהירים לו, ואז מביאים לו רצון נוסף, את הרצון לרוחניות. נקודת הרצון הזאת, שנקראת "נקודה שבלב", עומדת כנגד הרצונות הבהמיים. עכשיו הם מתחילים להתפתח זה כנגד זה. ואז האדם מתחיל להרגיש פיצול, הוא חש שהוא נע ביניהם כמו מטוטלת, בלי להבין לאן זה מביא אותו או איך זה קורה.

האם הנקודה שבלב היא העבה ביותר?

הנקודה שבלב אינה העבה ביותר. הרצון החדש ברוחניות נעלה יותר מרצונות העולם הזה בכך שהוא מביא את האדם ללמוד קבלה. הוא גורם לו להתעורר משנתו, לעזוב את מיטתו החמה ולהתעניין פחות בכל מיני דברים ארציים ובהמיים. מה זה אומר? שהרצון לרוחניות גדול מיתר הרצונות. אבל זה נכון בזמן שהרצון ניתן מלמעלה.

כי לאחר מכן ניתן לאדם חופש בחירה, שמתוכו יתחיל לבחון את הרצונות ויעדיף את הרצון האחד על פני הרצון האחר, כלומר יגדיל את הנקודה שבלב על פני רצונות הלב. אבל אז מתחילים לעלות בו שוב הרצונות הבהמיים, ושבים אליו העייפות והתסכולים, גם בנקודה שבלב וגם בלב, זה כנגד זה, והאדם מתחיל להתרוצץ ביניהם הלוך ושוב.

ואז ישנם מי שיוצאים ממסגרת הלימוד לחודש-חודשיים, לשנה-שנתיים, ואחר כך שבים אליה. ישנם מי שביום אחד עוברים כל מיני מצבים, שזה נקרא "כף הקלע". כלומר, האדם נזרק לקלחת של רצונות בהמיים או אנושיים, ואחר כך שוב אל הרוחניות, וחוזר חלילה. וכך הוא גדל, אבל לא כפי שגדל בכל מהלך ההיסטוריה, במהלך הגלגולים הקודמים, רק כדי להגדיל רצונות לעולם הזה, אלא הוא מגדיל רצון לעולם הבא כנגד רצונות של העולם הזה. זאת אומרת, רצון לבורא כנגד רצונות לתענוגים בהמיים ולכסף, כבוד ומושכלות.

מה ההבדל בין גודל הרצון לעובי הרצון?

גודל ועובי הם אותו דבר. שניהם גדלים. לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", או שאחרי חורבן בית המקדש טעם ביאה נשאר לעובדי ה'. ביאה היא היסוד של כל התענוגים. זאת אומרת, עובדי ה' הם אלו שעובדים על עצמם כדי להגדיל את הרצון לה', וכנגד זה גדלים אצלם הרצונות האחרים. הם כל הזמן גדלים זה כנגד זה עד גמר התיקון. ותמיד נותנים לאדם כישלונות לפי יכולתו לתקנם.

למה לא מרגישים שום טעם בעבודה ברוחניות?

אם האדם היה מתקדם ברוחניות על פי אותה חוקיות של הגשמיות, הוא היה מעדיף רוחניות כי היא טובה לו יותר או מיד אחר כך גשמיות, כי היא טובה יותר. כך היה מגדיל גם את זה וגם את זה בתוך הרצון לקבל שלו.

אבל אם האדם מאמין לאלה שכבר קיבלו מילוי רוחני, המייעצים לו שגם לו כדאי, והוא משכנע את עצמו שבעולם הזה אפשר לטעום קצת תענוגים שמתכלים ממילא, ושטוב יותר להשתוקק לרוחניות, הוא מצטרף לקבוצה שעוסקת בקבלה, ומתחיל ללמוד מהם איך להתמלא מרוחניות במקום לטרוח לשווא ברדיפה אחר תענוגים העולם הזה. הוא עושה לעצמו שטיפת מוח ומגביר את הרצון לרוחניות.

האם בכך הוא חושב על מנת להשפיע? לא, הוא כל הזמן מדמיין שרוחניות נותנת לו משהו, ממש כפי שכל התענוגים נותנים לו משהו. זה נקרא שהוא גדל ב"לא לשמה". איך מגיעים מ"לא לשמה" ל"לשמה"? זאת סגולה, כי האדם לא מסוגל לחשוב לטובת הבורא בעצמו.

אל לנו להשלות את עצמנו שזה לא כך. זאת המציאות. כל אחד מאיתנו חושב רק על טובתו, ומילים יפות ונעלות לא ישנו זאת. האדם בנוי כך שהוא חושב רק על עצמו. ולא רק חושב, הוא ממש מתוכנת ומתוכנן כך שכל גופו, התאים, המוח, ההורמונים, ההבחנות, הכול בכל הרמות, מתנועות מכניות ועד ביולוגיות, נע רק לכיוון של להיטיב עם עצמו. זה מושרש בטבעו. הוא יכול להגיד "על מנת להשפיע", אבל יפעל רק כדי שיהיה לו, לעצמו.

לכן, מתוך "שלא לשמה" באים "לשמה" רק על ידי סגולה. את הסגולה נתנו לנו המקובלים בספריהם. ומפני שאנו עוסקים במה שכתבו המקובלים, והם כתבו על העולם הרוחני, אנו עוסקים ממש במושג "מתן תורה". "מתן תורה" הוא האמצעי מלמעלה, שבאמצעותו יכול האדם להכין את עצמו לעבור את המחסום.

זאת אומרת, גדילתו התמידית של רצון האדם היא רק חלק אחד מהתמונה. הרצון של האדם גדל מרצונות לתענוגים בהמיים, לכסף, לכבוד, לידע ולבסוף לאלוקות. אבל כשהוא מתקרב לאלוקות, יש איזו מין תוספת מיוחדת: לא רק שיתחלף רצון אחד באחר, אלא הרצון לאלוקות חייב לקבל צורה נוספת, הנקראת "על מנת להשפיע".

לא חשוב אם רצון הוא חיובי או שלילי, כל סוגי הרצונות שלנו גדלים כל הזמן, החל מהמצב הנמוך ביותר ועד המצב הגבוה ביותר המתגלה באדם. אם לנשמה שלי, נניח, יש טון של רצון, בכל פעם מגלים לי רק חלק ממנו, גרם אחד, חמישה גרם, עוד עשרה גרם, עוד עשרים. כאילו פותחים לי פעם אחר פעם פתח רחב קצת יותר בקופסת הרצונות שלי, ואני מרגיש יותר ויותר רצונות. הרצונות נמצאים כבר באדם, רק מגלים לו אותם לאט לאט, בכל פעם מתגלים רצונות נוספים, חזקים וגדולים יותר. האדם גדל מלמטה למעלה, מהעולם הזה עד גמר התיקון, בערך המוחלט של הרצון. אבל פרט לכך, אם הוא רוצה לגדול מעבר למישור המסוים שנקרא "העולם הזה", הוא חייב שהרצון יהיה מכוון לא לטובתו, אלא לטובת הבורא.

מהו "טעם של עפר" בעבודה?

האדם מרגיש טעם של עפר בכל פעם שהוא נמצא בקו שמאל, כנגד קו ימין. למשל, אדם קם בבוקר ומיד מרגיש שהוא רוצה כסף. אבל עליו לקום וללמוד, והוא חש זאת כטעם של עפר. ייתכן שאותו רצון בכסף מתבטא בכך שהוא רוצה לרוץ ולהרוויח הרבה כסף כדי להשיג מותרות ופינוקים, ובמקום זה עליו לשבת וללמוד.

הכוונה ב"טעם עפר" היא, שהאדם לא רואה ולא מרגיש שום אפשרות ליהנות על ידי הרצון שהיה בו אתמול, או על ידי זה שמדי פעם מתעורר בו. הוא לא מרגיש שכנגד הרצון הזה יש משהו שמאיר לו, שמפתה אותו, שהרצון הזה יכול לענג אותו.

איך מקבל אדם מילוי רוחני?

מרוחניות אפשר ליהנות בתוך רצון שיש עליו כוונה על מנת להשפיע. זאת אומרת, צריכה להיות תוספת, ואת התוספת הזו, על מנת להשפיע, שבאה לרצון, ניתן לקבל רק כסגולה מלמעלה, על ידי לימוד, על ידי אור מקיף. זה מה שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שרצון, גדול ככל שיהיה, חייב להיות בתוספת כוונה.

איזה רצון גדל בתקופת ההכנה?

בתקופת ההכנה האדם מגדל את הרצון לרוחניות שנקרא "עד שלא מניח לי לישון". בעל הסולם כותב, שזה כמו אדם תאוותן, שכה מתאווה למה שהוא אוהב עד כי רק התאווה הזאת נמצאת מול עיניו, והוא לא יכול לשכוח ממנה לא ביום ולא בלילה. זה נקרא "לא לשמה" גמור. ומתוך זה עוברים ל"לשמה".

ואיך עוברים? "יגעתי ומצאתי". למה "מצאתי"? כי בעצם האדם שואף שהרצון שלו יתמלא, ובמקום זאת הוא מקבל תיקון על מנת להשפיע וכבר מקבל מילוי שונה. יש בכך איזו אחיזת עיניים, כי האדם לא מקבל מה שהשתוקק אליו. רק אחרי שאדם מתחיל לקבל את המילוי, הוא רואה שאליו השתוקק באמת, ואפילו לא ידע זאת. הרצון הזה לבש אצלו צורה אחרת.

מה לעשות עם התנגשות הרצונות, עם הפיצול הפנימי בין רוחניות לבין עולם הזה?

בעל הסולם כותב על זה רבות ב"מאמר לסיום הזוהר". הוא אומר שבסופו של דבר על האדם להגיע למצב הזה, של התנגשות הרצונות, אבל הוא לא יכול לחייב את עצמו בפקודה: "מהיום והלאה לא אשתוקק!" הוא לא יכול להגיד לעצמו לא להשתוקק עוד לכסף, לכבוד, למושכלות, למין, לאוכל ולכל מיני בילויים. הרגשת "לא משתוקק" צריכה להיות הבחנה במצב שלו, כתוצאה ממנו.

אדם שלומד הרבה או פעיל בחברה או משקיע בהתקרבות לרוחניות בדרכים נוספות, בסופו של דבר המאזן הפנימי אצלו בין גשמיות לרוחניות ישתנה לטובת הרוחניות, ובגשמיות יהיה טרוד רק כדי להתקיים. מצב כזה נקרא, שאדם מתעסק בגשמיות לפי מידת ההכרחיות שלו בכך.

איך בודקים אם הגשמיות הכרחית או לא? אם האדם היה שמח להיפטר גם מזה. אם הוא באמת היה שמח לא להיות קשור לכל העיסוקים שלו בעולם הזה. "עיסוקים" הכוונה לכל המילויים. כשהוא לא רוצה להתמלא משום דבר, לא מאוכל, לא ממין, לא מכסף, לא מכבוד ולא ממושכלות, אלא שהם הכרחיים לו כדי להתקיים בעולם הזה.

אז זה לא נקרא שהוא מתעסק בהם, אלא שהוא ממלא את מידת החיות שחייב בה, מפני שהבורא ברא אותו כך. אז אפשר לומר עליו שהוא שקוע ברוחניות בכל מאת האחוזים.

איך מתיישב היותו של האר"י סוחר גדול עם "גשמיות לפי מידת ההכרחיות"?

לא רק האר"י היה סוחר גדול, מקובלים רבים נוספים היו בעלי נכסים גדולים. איך זה מתיישב יחד? זה לא סותר, התיקון מתרחש ברצון בלבד. אדם חייב לא רק להתפרנס, עליו להתעסק למשך כמה שעות ביום בחיי העולם הזה. לא חשוב שהאר"י היה סוחר גדול ולא חשובים הסכומים שהרוויח, חשובה ההתייחסות שלו לעיסוקי העולם הזה.

איך אפשר להיות סוחר גדול בלי תשוקה לכסף?

ייתכן שבימינו, המתעסקים בענייני כסף חייבים להשקיע את עצמם לחלוטין בנושא הזה. אבל זה אפשרי. הקושי להתמודד עם רוחניות כנגד גשמיות קיים עד המחסום. עד המחסום האדם נמצא בפיצול, הוא יכול להיות או בזה או בזה, אבל לא בשניהם יחד. הוא לא יכול לחברם.

כשאדם עובר את המחסום, הוא מסתכל על רוחניות וגשמיות לא כמנוגדות אלא כמתלבשות זו על זו. הוא רואה את הרוחניות דרך העולם הזה, ואז כל הפעולות הגשמיות מקבלות אצלו צביון רוחני ואין סתירה ביניהן. הגשמיות כלל אינה מפריעה לרוחניות. ההפך, ככל שאדם מעורב יותר בענייני עולם הזה, הוא רואה דרכם יותר פעולות רוחניות שלו.

אמנם מבחוץ עשוי מישהו לחשוב שהוא עושה משהו בהמי, כי הכוונה קובעת מה עשה והכוונה לא נראית לעיןלכן זה נקרא תורת הנסתר. האדם יכול על ידי התלבשות זה בזה לעשות תיקונים גדולים, ובהחלט אין כאן שום סתירה בין גשמיות לרוחניות.

למה כתוב ש"אדם צריך להתפלל בלשון ברור"?

הכוונה היא, שהבירורים שאדם עושה ברצון שלו יהיו מובנים ונהירים לו. כמובן, אין זה מפני שהבורא לא מבין את התפילה, שהוא כבד שמיעה או לא מבין עברית, שיש להגיד לו את התפילה מילה מילה, אות אות, בהטעמה מיוחדת.

"בלשון ברור" מתכוון לכך, שרצונו של האדם חייב להיות כל כך מבורר, כדי שתהיה זאת באמת תפילה.

האדם לא צריך לבדוק את זה מול הבורא, אלא מול עצמו. כי כל מדרגה שאדם הולך ומברר את כולה עד תום, מתחלפת מיד במדרגה עליונה יותר. האדם ישתהה במדרגה מסוימת כל עוד לא בירר אותה עד תומה, כל עוד אינו מכיר עדיין לעומק את רצונו.

למה התקדמות דורשת קודם כניסה לרע, ורק מתוכו נמשכים לטוב?

יש בזה כמה דברים. לרצון לקבל יש שתי תכונות: האחת - משיכה למנוחה, והשנייה - רצון להתמלא בתענוג. כלומר, המצב הטוב ביותר לאדם הוא להיות במנוחה ולהתמלא בתענוג. איך יכולים שניהם להתקיים יחד?

כדי להביא את הרצון לקבל לרצות להתמלא, יש ליצור בו חוסר מילוי, חלל. האדם חייב לראות את החשכה שבתוכו, לבדוק אותה, ואז לראות מה הוא צריך בדיוק, לחשוב איך להשיג זאת ומה יקרה לו כשיתמלא. עליו ללמוד את כל המצב המנוגד לו בעודו כבר במצב החושך, ואז, כשיקבל את המצב שכנגדו, אז ייהנה באמת.

כשאנו שומעים שיר יפה בפעם ראשונה, קשה ליהנות ממנו הנאה שלמה, כי הוא חדש לאוזן. אפשר להתרשם ממנו שהוא טוב. מאוחר יותר נרצה לשמוע אותו שוב, וכשכבר נכיר בעל פה את כל המילים והצלילים, הנאתנו מהשיר תגבר, כי הכלי כבר מוכן. כשמכירים את השיר, נהנים ממנו כבר שנייה אחת לפני שמיעתו, עם הצליל הראשון, כי הכלים מוכנים ועוד מעט יקבלו מילוי. כמו בדוגמה של השיר, כך צריכה להתבצע הכנה לכל מילוי ומילוי. על הכלי להיות מותאם מראש למילוי שלו, עד כדי כך שאפילו לא קיבלתי מילוי עדיין, אני כביכול מרגיש אותו עוד לפני כן. על הכלי להיות מפותח עד כדי כך, שההנאה תתאפשר עוד לפני המילוי, וכתוצאה מכך הוא אכן נהנה.

צריכה להיות תחושת חסר, צריכה להיות תחושת גדלות הנותן, גדלות המילוי עצמו, וכולי. ישנם תנאים רבים, שעיקרם לדעת ליהנות. זאת חוכמת הקבלה. לא פשוט לדעת לקבל.