אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 15. כוחות האדם

שיחה (10.6.02) על מאמר:"מתי נקרא עובד ה' בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת תזריע, עמ' 74

מכל המצבים שדרכם אדם עובר בתהליך התיקונים והמילויים שלו, מתחילת הקו, מתחתית הסולם, ועד סופו, ביגיעתו לגמר התיקון, המצבים הטובים ביותר הם אלה המביאים תחושת כישלון, אין אונים ואפיסת כוחות, כשאדם אינו יכול לעשות משהו בכוחות עצמו כדי להתקרב למטרה. רק אחרי אכזבות וייאוש האדם מגיע להחלטה אמיתית שעליו לפנות לבורא.

לפני כן אין לו צורך בכך. הוא לעולם לא ימצא בתוכו נכונות, מחשבה, רצון, דחף, לפנות לבורא שיעזור לו. ועל ידי זה שאדם פונה לעזרת הבורא הוא בעצם מתקרב אליו. כי מה הוא מבקש? אפשרות להידמות לבורא. זאת "תפילה".

בתפילה הזאת האדם משיג שני דברים:

א) כוחות להשפיע - בהתחלת התפילה הוא כאילו מחפש כוחות דלהשפיע כפי שהוא מסוגל לתאר אותם לעצמו, עוד לפני שיש לו חיבור עם הבורא.

ב) דבקות בבורא - אחר כך, לאט לאט במשך התפילה, הוא מגיע לתפילה שבעומקא דליבא, שהיא תפילה לא על הכוחות ולא על המצבים ולא על המעשים, אלא על הדבקות עצמה, כפי שהיא מתבטאת בהרגשה.

ככל שאדם משיג את כל הפירוש הנכון של התפילה, ומבין מה זה להשיג עוד משהו מהמצב הסופי, עוד איזו מידה קטנה ממנו, אז במידה הזאת הבורא מקרב אותו. וכשמגיע האדם למצב של בקשה נכונה, הוא נקרא "עובד ה'". לפני כן הוא עובד כל מיני מחשבות שלא מכוונות במדויק לבורא.

לכן ההכנה בכלל ומצבי ההכנה בכל מדרגה ומדרגה בפרט, אורכים זמן רב. תלוי עד כמה מקצר האדם את התהליכים הללו באמצעות יגיעה. העיקר הוא לקבל ולהיות ער לכך, שכל מה שמתרחש סביבי ובתוכי קורה לי כדי לדחוף אותי, להביא אותי לתפילה האמיתית הזאת. אם האדם רוצה לראות את הכל כאותות לכך, הוא מפענח אותם נכון, ומהר מאוד מגיע לתפילה הנכונה.

איך יכול האדם לתת יגיעה, אם הוא יודע שאין ביכולתו להשיג את הבורא?

בקבלה לומדים שהאדם הוא כל כולו רצון לקבל, שרוצה רק ליהנות, ולפי המבנה שלו הוא יודע כבר מלכתחילה ממה הוא רוצה ליהנות. אם כך, איך יכול האדם לשנות את טבעו? הוא אינו יכול לשנותו. איך יוכל לרצות משהו שאין בו? הוא לא יוכל.

מכאן, אין בכוחו של האדם לשנות דבר. ביכולתו רק להבחין מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש, למה הוא משתוקק. זה מותר האדם על הבהמה, שאדם יכול לחקור את רצונותיו, אבל להחליפם, לשנותם או לרצות לשנותם הוא אינו יכול.

אנו רואים אילו מאמצים יש להקדיש וכמה זמן לוקח לשנות הרגלים בעולם הזה. לדוגמה, אדם שיש לו סוכרת ועליו להפסיק לצרוך סוכר, קורא המון חומר בנושא, שומע עצות מאחרים, צופה בסרטים העוסקים בתופעות קשות של סוכרת, עד שהוא משכנע את עצמו להפסיק לצרוך סוכר ובונה מערכת כנגד תשוקתו למתוק.

זה מראה אילו דברים אנשים עושים, איזו תעשייה הוקמה לשם כך, איזה שכנוע צריך האדם לעבור רק כדי לראות את הרע בדרגה הבהמית ולהבין שזה רע לו. זאת אומרת, עליו לעצור את רצונו ולאזן אותו עם צו השכל וההיגיון. השכל אומר לו שסוכר הוא רע, אבל הרצון מאותת שטעם מתוק הוא טוב.

לפעמים חולפים חיים שלמים לפני שאדם משפר משהו בתוך עצמו. מדובר על שיפור בדרגה הבהמית, כשברור לאדם שזה לטובתו, כשיש לפניו דוגמאות, כשהוא רואה בעיניו את התופעות הרעות ואת התופעות הטובות, ובכל זאת הוא לא מצליח לשנות. זאת אומרת, הרצון הוא כה עז כי הוא הטבע שלנו, ולמרות כל המערכות השכליות שאנחנו בונים והשכנועים שאנו משכנעים את עצמנו, קשה לנו לעמוד נגד הרצון.

אלא אם כן האדם רואה מול עיניו, לצד הרצון, לצד המתוק, את המר, את העונש - ואז הוא נמנע - כלומר רק כשהשכל והרצון עומדים זה מול זה. וגם אז האדם עושה חשבון לפי מידת הסבל, כמו שהוא מוכן לסבול מזה שהוא הולך לעבוד כל היום, כדי שיהיה לו מה לאכול בערב. אבל פה החשבון מגולה. לכן בעל הסולם אומר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שאם הבורא היה מגולה וכל המערכת שלו והיחס שלו כלפינו היו מגולים, כל העולם היו צדיקים גמורים. כולם היו רואים מה יביא טוב ומה יביא רע, שכר ועונש היו גלויים, ואז לא היתה לאדם ברירה אלא לבחור בטוב. אפילו היה רוצה להשתמש ברצון, כנגד זה הוא היה רואה שיקבל מכה שלא כדאית לו, ולא היה נשמע לרצון הזה.

גם במצב הנוכחי אנו עוצרים דחפים להרבה דברים ולא נשמעים להם כדי שלא נסבול, שלא נתבייש, שלא יכלאו אותנו או יכו אותנו וכולי. זה קיים בכל אחד מאיתנו. ובכל זאת, איך נשכנע את עצמנו בנחיצות הרוחניות? למרות הקריאה בספרים על כך שיש שכר על פעולות מסוימות, על שימוש ברצון מסוים או אופן שימוש מסוים, ושלעומתו יש עונש על ההפך, אם איננו רואים מיד שכר ועונש, כי שכר ועונש אינם גלויים, זה לא עוזר להשתכנע.

איך ניצור מערכת עזר, שדרכה נתייחס אליהם כאילו היו מגולים? רב"ש אומר, שצריך ללמוד מחברים, לשמוע את דבריהם ולצפות במעשיהם, ללמוד איך הם משתוקקים, וכך לקבל כוחות להתמודד עם הרצונות הטבעיים, ולתת לחברים תמונה של יגיעה נכונה, עבודה נכונה, להשתוקק לאיזו תוצאה נכונה.

אי-אפשר להחליט מראש שתש כוחי ועלי לזעוק לבורא. אפילו מול עונש גלוי צריך לשכנע את הרצון שירפה, כדי לא להפעיל אותו. וודאי כשאדם אומר שכל הרצונות שלו לא שווים דבר, שכל מה שהוא רואה בעולם הזה חסר ערך, כולל הרוחניות שהוא משתוקק להשיגה באמצעות רצונות שפועלים אצלו לכיוון הזה, מזה אי-אפשר להגיע לפנייה לבורא.

האדם צריך להרפות מכל הרצונות הללו, להניח בצד את הטבע שלו ואז לפנות לבורא, דווקא כשאין לו שום דחף לעשות כן, כשאין לו שום קשר עמו, כי הרי הוא נסתר. האם יוכל האדם לדלג מעל ההסתרה ובכל זאת ליצור ערוץ חלופי כלשהו, ודרכו להרגיש את הבורא, ואז לפנות אליו? האם יוכל להרפות מכל המעשים שיובילוהו לאכזבה, שתביא לפנייה אל הבורא? זה עשוי לארוך שנים רבות. האם אפשר להגיע לפנייה לבורא עוד לפני שמתאכזבים מהעבודה עם הרצונות שלנו?

מאין ניתן למשוך את האכזבה הצפויה לי בעוד עשר שנים, ולהביא אותה כבר עכשיו למצב הנוכחי? האם זה אפשרי להקדים את התהליך? אפשר לנסות להסתובב בחברת אנשים מדוכאים או לבקש מהחברה לספק לי את ההרגשות הללו, שהכול חסר ערך, העבודה שלי, אני עצמי, שאין לי כוח לשום דבר. ייתכן שאנשים יספקו לי זאת בשמחה, אבל האם אתרשם מזה מספיק כדי לבקש עזרה מהבורא?

נראה שלא, כי הפנייה לבורא נמצאת מעל הטבע. הפנייה היא לשנות את הטבע ולא סתם לצעוק אליו: "תן להרוויח!" או לשים פתק בכותל. מדובר בפנייה לשינוי היוצרות שבי, לשינוי הטבע שלי. לכן על האדם לנהוג על פי טבעו, ובזה אחר זה לראות עד כמה מכשיל אותו הטבע שלו להגיע לדבר האמיתי. לראות שהוא לא מסוגל להביאו לדבר האמיתי, ורק כך יוכל לבקש לשנות את טבעו.

ובכל זאת, על האדם לעשות זירוז הזמנים, לקצר את הזמן הנדרש לתהליך. מה זה "קיצור הזמן"? יש לממש את כל המעשים, את כל הרצונות, בזה אחר זה, ולהתאכזב במהירות. זאת אומרת, ככל שמממשים יותר במרץ, רואים מהר יותר את הכישלון.

ישנם אנשים שלומדים להם לאטם, פועלים בעצלתיים, ואומרים לעצמם, לא נורא, עוד עשר שנים, עוד חמש-עשרה שנים. וישנם אלה המשקיעים את עצמם בכך לחלוטין וכבר אחרי כמה חודשים הם מרגישים ירידות ואכזבות לאינספור, וכבר אוחזים במשהו. והיתר, עדיין שמחים וטובי לב, יחכו רבות עד שיבינו.

בהחלט יש לשמוח במצבים של אכזבה. אכזבה ממה? מכוחותיו של האדם, מכך שבכוחות עצמו לא יוכל להשיג את המטרה. הכוונה היא לא לשמוח מכל מיני דברים אחרים, אלא אם כן הם קשורים למטרה. רק אכזבות מעבירות אותנו עוד הבחנה ועוד הבחנה עד הקביעה שאיננו מסוגלים. רק כך נאספות עוד ועוד עובדות המוכיחות לאדם את חוסר האונים שלו, עד כי מצטבר בו דחף אמיתי לפנות לבורא.

אין ברירה. ככל שאדם מתאכזב, כך יתאמץ על השגת המטרה. המטרה הופכת חשובה לו יותר ויותר ככל שהוא מרבה להתאכזב מכוחותיו. בסופו של דבר, האדם רוצה כל כך את המטרה ולא מסוגל להשיגה, וזה נקרא שמסתובב כל היום סביב הקוטב הזה "עד שלא מניח לי לישון" ולא מסוגל, כמו בעל תאווה עצום, שלא יכול למלא תאוותו עד כי הוא פונה בזעקה לבורא.

אם "אין עוד מלבדו" והכול מלמעלה, היכן כוחותיו של האדם?

הכוחות של האדם נמצאים בתוך מבנה הנשמה שלו. במה אדם אחד נבדל מחברו? בשניהם יש אותן התכונות, ובכל אחד מהם הן נמצאות במידה אחרת, ובקשר שונה עם התכונות האחרות. זאת אומרת, לכל אדם מבנה מיוחד של תכונות בהמיות דעולם הזה, מה שאנו מכנים אופי: פזרן, רגזן, פחדן, טוב לב. ההבדל ביניהם הוא ברמה שבה הם משתמשים במידות הללו להשגת המטרה. זה קובע את הרמה, זאת אומרת, את עביות המסך.

מתי האדם מתייאש מכוחות עצמו?

לייאוש מכוחות עצמו אדם מגיע אחרי כל החיפושים הלא נכונים. הוא מכוון את ה"רובה" שלו לכל מיני מצבים, לכל מיני דברים, ורק אחר כך הוא מגיע למצב הנכון, שמרגיש את ההרגשה הזאת. אבל רק אחרי כל המצבים.

עלינו לעבור את כל המצבים הללו, ויכולים להיות אלפי מצבים. אנחנו לא יודעים כמה אלפי מצבים הם מיליארדים של מצבים, ובהתכללות זה עם זה הם כולם בנו. אבל אם מקבלים תמיכה טובה מהחברה, עוברים אותם מבלי להרגיש באיזה קצב.

אם האכזבה הסופית מתרחשת רק בסוף הדרך, לשם מה לשנן כל הזמן "אין עוד מלבדו"?

אם רק בסוף הדרך האדם מתאכזב סופית ואז פונה לבורא, למה אומרים כל הזמן "אין עוד מלבדו"? מדוע צריך כל הזמן לפנות אליו? אפשר לשבת, לחכות, לשכוח ממנו ולעבוד כל הזמן בתוכנו כאילו הוא לא קיים, עד שבסוף נתאכזב מהכול, ואז תתעורר איזו "נקודה" במוח ובלב שתזכיר לנו שעלינו לפנות אליו.

העניין הוא, שאם אדם לא נמצא כל רגע ורגע ב"אין עוד מלבדו", כל היגיעה שהוא עושה כביכול בעצמו מופנית למטרה אחרת. הוא מחטיא את המטרה ולא מתקדם לאותו כיוון. מה זאת אכזבה מכוחות עצמו? אכזבה שנועדה לקבוע ש"אין עוד מלבדו". זאת נקודת האכזבה.

מה זה להגיע לגמר התיקון? אדם נמצא עכשיו במצב מסוים. מה פירוש להגיע במצב הזה לגמר התיקון? להגיע בכל מה שיש לו כרגע. הוא לא יודע מה עוד יהיה לו ואם בכלל יהיה לו. אולי מה שהשיג עכשיו זה "גמר תיקון", ואין עוד מדרגות? מאין יידע היכן הוא נמצא על הסולם? הוא אינו יודע דבר.

אם אדם יכול לקשור בתוכו כרגע באופן שלם ומוחלט את עצמו, את תכונותיו ואת המצב שהוא נמצא בו, את סביבתו - תנאים פנימיים וסביבתיים - עם הבורא, אם יקשור יחד את כל הגורמים כולם עד שיהיו מלוכדים לאחד בלי שום הבדל ביניהם, זה נקרא שהוא נמצא בגמר התיקון שלו.

מה יהיה במדרגה הבאה, ואם היא קיימת בכלל, מי יידע? אולי הכול עומד להתגלות לו בעוד רגע? אל לאדם לחשוב על מה שיהיה. עליו לעשות עכשיו. אם הוא מתאכזב בנקודה הזאת מכוחותיו עצמו ופונה לבורא, זה הדבר הטוב ביותר לעשותו. למה?

כי אם אכן הוא מגיע לקשור את שלושת המשתנים הללו יחד, הוא מגיע להכרה שהוא לא מסוגל. זה סימן שאכן פנה לאיחוד של שלושת הגורמים הללו יחד. שהוא כמו אדם העומד לירות ברובה, שאכן הצליב נכון את העין שלו, את המטרה ואת הקנה לקו אחד. אם האדם פונה בקריאה לבורא שהוא לא מסוגל, זהו סימן שאכן מצא אותו. אם הוא לא מכוון את פנייתו אל הבורא במדויק, הוא עדיין חושב שיצליח לעשות זאת בכוחותיו הוא.

אם אדם באמת פונה והבורא עושה לו את האיחוד הזה במדרגה שלו, הוא נמצא כמו בגמר התיקון. הוא רוכש אור פנימי, מעמד, שהוא אולי חלק מגמר תיקון. אבל מאין יידע שזה חלק? הוא לא יידע. הוא אינו יודע הכול, אינו יודע מה ערכו של החלק הזה בתמונה בכללית. המקובלים מספרים שישנם עוד 620 מצבים כאלה, עד שהאדם מגיע לגמר תיקון.

האדם מתאכזב מלהצליב יחד כאחד את ישראל, התורה וקב"ה. רק מהעבודה הזאת הוא מתאכזב. זאת העבודה וזה נקרא "אין עוד מלבדו". הוא מתאכזב מכך שאינו יכול לעשות זאת. אין מה לעשות פרט לכך.

ואם האדם מתאכזב שאינו יכול לעשות את האיחוד הזה ופונה לבורא, סימן שהוא בהחלט קרוב לאיחוד, ואולי נמצא באיחוד ממש. כי האדם פונה לבורא מתוך המצב שהגיע אליו ורוצה שהם יהיו יחד - "אין עוד מלבדו". מה עוד יש פרט לכך? עד כדי כך זה מחובר. זה סימן שהאדם באמת פנה לבורא ולא למה שדמיין כבורא. זאת הבדיקה לכך שהוא כיוון את דרכו ואת הראייה שלו בדיוק אליו.

האם אדם שפונה לבורא כבר מדמיין אותו כפי שהוא באמת?

אם האדם פונה אל הבורא, הוא מדמיין נכון מה זה בורא. הוא עדיין לא רואה אותו, הוא יראה אותו מאוחר יותר, כשהבורא יעזור לו וייתן לו את הרגשת הדבקות. אבל הוא כבר מכוון אל הבורא. ניתן להדגים זאת כך: האדם מחפש בכוחות עצמו את הבורא הנמצא מאחורי פרגוד, וקורא אליו, "איפה אתה? איפה אתה? איפה אתה?" כשהוא מרגיש שהוא לא מסוגל למצוא את הבורא בעצמו, הוא מתאכזב וצועק אליו, מתוסכל: "נו, גלה לי איפה אתה!" וזה סימן לכך שהאדם באמת נמצא עכשיו מול הבורא. עכשיו הבורא יענה לו.