אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 17. לשון הרע

שיחה (12.6.02) על מאמר: "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא - א"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת מצורע, עמ' 91

בעולם הזה, בדרגה שלנו, אנחנו נמצאים בהסתרה כלפי הדרגה הבאה, שהיא כבר מעבר למחסום. יש להבין שבכל דרגה ודרגה, התחתון נמצא בהסתרה כלפי העליון. ההסתרה נועדה לאפשר לתחתון לרכוש כלים דהשפעה. אם לא היתה הסתרה, והיינו רואים את המצב הנאור, השלם, שבו הכול ידוע וגלוי, ודאי שלא היתה לאדם שום אפשרות לנתק עצמו מהרצון לקבל. זה יהיה כמו לחשוב על משהו מאוד מושך, להתנתק ממנו ולחשוב על אותו דבר, רק על מנת להשפיע - איך ייתכן?

לכן על התענוג שבקדושה יש הסתרה, אבל על הקדושה עצמה אין הסתרה, והאדם יכול להרגישה. וברגע שהוא מוותר על התענוג לעצמו שבקדושה, מיד הוא רואה את הקדושה ומרגיש אותה. כלומר, הקדושה עצמה, הרוחניות, אינה נסתרת, נסתר רק התענוג הישיר שאפשר לקבל ממנה לכלים דקבלה. רק על זה יש צמצום. כי ברגע שמתקנים ולא רוצים להשתמש בכלים דקבלה, מיד מתגלה הרוחניות, ואנו נוכחים לדעת שגם קודם לכן היא לא היתה נסתרת, אלא משום שהכלים היו בעל מנת לקבל, היא היתה נסתרת.

זאת אומרת, יש בנו כאילו שני ערוצים, באחד אנחנו יכולים לקלוט רוחניות, וההפרעה היא רק בערוץ השני, מפני שאנו רוצים למשוך את הרוחניות על מנת לקבל. אבל אם נרצה לקלוט את הרוחניות לא לעצמנו, אלא כדי לעבוד איתה כפי שמגיע לה, בהשוואת הצורה אליה, ניתן לראותה ואפשר לעבוד עמה. מכאן, הכלים דקבלה הם אלה המסתירים מהאדם את הרוחניות.

איך יכול אדם לא לרצות לקבל דבר מה, אם ממילא מעולם לא קיבל אותו?

משום שהרוחניות נסתרת, אנו לכאורה רוצים בה, אבל למעשה אנו רוצים יותר להיפטר מהייסורים שלנו. נותנים לאדם כל מיני ייסורים במצבו בעולם הזה, והוא חייב לברוח מהייסורים, ואז נדמה לו שהוא נמשך לרוחניות מפני שהוא רוצה בה באמת. ובאמת, הוא לא יכול לרצות בה לפני שראה והרגיש אותה. גם כל הקסם שבלא נודע שאדם מדמיין לעצמו הוא לא רוחניות. רוחניות היא על מנת להשפיע, לא מה שאנו מדמיינים. בכל פעם מתברר לאדם צביון אחר, תמונה אחרת של רוחניות, וככל שהוא מתקדם, משתנה אצלו הצורה של הרוחניות ללא הרף.

לכן אדם לא יכול לרצות רוחניות כפי שהיא באמת, כי זה משהו שהוא ההפך ממנו. האדם נדחף אל הרוחניות בגלל שנראה לו שהיא תפטור אותו מבעיות. ואז את הרצון לקבל הקטן שלו כלפי רוחניות, שהוא בעצם התעניינות פשוטה, הוא מפתח לאט לאט באמצעות הלימוד, על ידי כך שהוא שומע מהסביבה, מהחברה: "זה כדאי", "זה חשוב", "זה גדול". זה מושך אותו והוא מחייב את עצמו ללמוד ולעבוד ולפעול פעולות שיהיו לו לעזר. הלימוד והפעולות הללו עוזרים לו למשוך אור מקיף.

כשאדם מושך אור מקיף, הוא מקבל חן דקדושה שלא היה לו מעולם. אפילו שנדמה היה לו שכה רצה רוחניות, החן דקדושה שקיבל הוא משהו אחר. חן דקדושה פירושו שאדם מתחיל להסכים עם העובדה שיש להגיע לעל מנת להשפיע. זאת תופעה מוזרה מאוד, לא טבעית, שבתוך ה"לא לשמה" הכללי מתחיל להיות קצת "לשמה". זאת אומרת, האדם רוצה לעשות את העבודה כדי שיהיה לו ויהיה לבורא. כמובן, אם לא יצא לו מזה שום דבר, הוא לא יעשה את העבודה, אבל נוצרת שם כבר איזו כוונה שיהיה גם לבורא, מין משהו הנקרא "לא לשמה" שמביא "לשמה". מופיע שם כבר המעבר הזה כמו בשבירת הכלים, שיש בכלי, במלכות, איזה ניצוץ מבינה, שבאמצעותו מלכות יכולה לקבל תיקון מאוחר יותר.

האם כל הרוחניות צומחת מתוך הניצוץ הקטן?

כל הרוחניות צומחת מתוך החשבון הזה, מהניצוץ הקטן. על ידי הלימוד הניצוץ מקבל חן דקדושה, ואז האדם מפתח ומגדל אותו. מלכתחילה ודאי שאין לאדם שום הבנה מה היא רוחניות ואין לו שום תשוקה אמיתית אליה, אלא ממה שנכנס בו מחן דקדושה, שנקרא "לשמה", הוא מתחיל לרצות להיות על מנת להשפיע, מתחיל להיווצר בו היחס הזה, שהוא ממש בגדר נס, כשבתוך הרצון לקבל מתחילים להיווצר ניצוצות של השפעה.

מה הוא חן דקדושה?

חן דקדושה כשמו כן הוא: "חן דקדושה". זאת מעין משיכה למשהו נעים וטוב. זה לא רצון, כי אין חיסרון לחן דקדושה, התחושה היא של "זה נחמד לי". אין בזה נחיצות טבעית, אלא משיכה, תחושת "אני אוהב את זה", "יש בזה יופי". "חן" היא המילה המדויקת. מפליא איך המקובלים כינו בשם מדויק כל תופעה ותופעה. הם הרגישו אותה עד שורשיה ואז הלבישו אותה במילה הנכונה.

מה המשמעות של "טוב ועונג שרצה הקב"ה להיטיב לנבראיו"?

מדובר על דרגת הבורא. אין טוב ועונג אחר מהבורא עצמו, כלומר ממצבו, מדרגתו. ולכך רצה הבורא שהנברא יגיע. פחות מכך לא נקרא "להיטיב לנבראיו". פחות מכך הם פשוט רחמים על הנברא. כי טוב זה הוא הבורא, כפי שאנו מכנים אותו "טוב ומיטיב", ולטוב הוא רוצה שנגיע. על האדם להגיע למצב של הבורא, שזה ודאי יותר מלקבל ממנו או להרגיש אותו. זה להגיע ממש למצב שלו.

לכך הכוונה בהשתוות הצורה היא מה שנקרא דבקות. "ממעשיך הכרנוך" - שאנו מכירים את מעשיו ומשתווים עמם ומתוך כך נמצאים באותה רמה, באותה דרגה. וכשמשלימים אותו זה לא שמקבלים ממנו, אלא הופכים להיות כמו זו"ן שנמצאים "בזיווג דלא פסיק בקומה שווה", ואז אין שום פחיתות בנברא כלפי דרגת הבורא, וזה נקרא "טוב ומיטיב".

מה קורה במדרגות שלפני דרגת הבורא?

כל המדרגות שלפני כן הן דרגות השתוות הצורה, שאט אט מביאות את האדם דרכן להשתוות מלאה. יש לאדם 620 רצונות, ועליו להשוות את השימוש בכל רצון ורצון עם שלו עם השימוש שעושה הבורא ברצונותיו. האדם משווה כל רצון שיהיה על מנת להשפיע, כלומר השימוש ברצון הופך זהה לשימוש של הבורא ברצונות. הבורא ברא את הרצון הזה על ידי אור מסוים, המאיר כנגד הרצון הזה. אם מהבורא יוצאים 620 אורות, אז כל אור בורא באדם רצון מסוים על מנת לקבל. האדם מתקן את הרצון הזה לעל מנת להשפיע, ואז הכלי נעשה כמו האור, אותו רצון מידמה לאור המסוים הזה, כי הוא המשפיע חזרה לפי הפעולה. וכך יש לאדם 620 כלים כאלה המשפיעים בחזרה לבורא, כפי שהוא ב-620 אורות משפיע לתוך הכלים הללו - ונוצרות שתי מערכות שפעולת ההשפעה שלהן זהה. זה נקרא שנברא נעשה בדיוק כמו בורא.

מה זה "לשון הרע"?

"לשון הרע" מכוון רק נגד הבורא. אין הכוונה לכך ששני אנשים מדברים סרה באדם שלישי. לשון הרע באמת מכוונת רק כלפי הבורא. כי הרי אין לאדם שום יחסים עם שום דבר אחר פרט לבורא. כל מה שמפריע לאדם להתייחס נכון אל הבורא, כלומר בת הקול הפנימית והחיצונית שלו, שעשויה להחליש או לקלקל את היחס שלו לבורא, נקראת "לשון הרע".

למעשה אפשר לקרוא לכל ההפרעות "לשון הרע", כי כל הפרעה והפרעה, חיצונית או פנימית, מדברת באדם כנגד ייחודיות הבורא, כנגד הטוב ומיטיב, וזה נקרא "לשון הרע".

האם נגד לשון הרע יש להגיד כל הזמן "ברוך השם"?

לא, האדם לא צריך להגיד כל הזמן "ברוך השם". הוא צריך להגיד "ברוך השם" אחרי שבדק את עצמו, התמודד עם לשון הרע הזה והוא יודע מאין זה נובע - מהכלים שלו עצמו. כשהוא מכיר את הסיבה ללשון הרע, ויורד לעומקה, הוא מרגיש עד כמה היא מנוגדת למטרה ומפריעה לו להשיגה. אז האדם יכול לומר באמת: "הלשון הזה רע לי כי הוא רע לבורא". ובכך הוא כבר מתאחד עם הבורא נגד הלשון הזה, ואז הוא יכול לבקש מהבורא לתקן אותו. לפני שהאדם מתאחד עם הבורא מול הרע, הוא לא יכול לבקש ממנו לתקן.

האם יש לשון הרע כלפי חבר?

כשחבר חוזר ואומר דברים כגון: "צריך להקדיש לזה את כל החיים, אולי עשרים שנה יעברו עד שאתחיל להרגיש, להשיג משהו, מי יכול לעשות זאת, מי יבחר בקושי הזה?" זה נקרא לשון הרע. החבר הזה מטפטף לך רעל. מייאש אותך. שמעת את דבריו והשאלה הזאת תנקר באוזניך כל הזמן, לכל אורך הדרך, וכבר לא תוכל להיפטר ממנה, תיאלץ להתמודד איתה בלי הרף. לכן אסור להקשיב לדברים כאלה.

זאת אומרת, כשחבר מדבר לשון הרע זה מחליש, מסיט מהדרך ומהמטרה ומכניס מחשבות מיותרות והרסניות. לשון הרע פועל לרעתי. אולי תארך הדרך עשרים שנה, אבל בסוף אגיע. כשאני מתייאש מראש אני עומד לבזבז עוד כמה גלגולים ולשוב, לבסוף, לאותה נקודה. לכן אסור לשמוע דברים כאלה. ואם יש בחברה רוח כזאת של דברים, יש לסלק אותם מיד בלי להתלבט אם כדאי לא כדאי, פשוט "להקיא החוצה" מהחברה את אותו אדם. אדם הנוטה לדבר דברים ממין אלה בחברה עלול להביא להרס מוחלט שלה.

זאת המהות של לשון הרע, שאדם אחד עשוי לקלקל מאוד כי הוא מנצל את הטבע של השומעים וזה מקל עליו את מלאכת ההרס.

אם היה פועל נגד הטבע הגשמי, הוא לא יכול היה לגרום הרס רב. ראינו כבר כמה יגיעה יש לגייס כדי לאזן בין כוח הטוב וכוח הרע שבנו. זאת אומרת, עלינו לפתח בררנות בכל הנוגע למה אנו רואים או שומעים. למה אנו מכניסים לתוכנו. צריך לדעת מתי לפתוח אוזניים ועיניים ומתי לסגור אותן. אם אנו שומעים משהו רע או מחליש עלינו, חשוב מאוד להיעלם מיד מהמקום ההוא.

איננו יודעים לקבוע עד כמה עמוקה ההשפעה. אנו חושבים: "אני אתגבר על זה, אני אתחזק עוד יותר". מחשבות כאלה הן חסרות תועלת. הדיבורים הרעים הללו יישארו בתוכו ויחזרו אליו בכל מיני מצבים שבהם לא יהיה כה חזק.

ישנם מצבים שבהם, כשצריך, נותנים לאדם לשון הרע מבפנים, אבל זה משהו אחר. להקשיב ללשון הרע שבא מבחוץ זאת כבר בחירה של האדם עצמו, ועליו להתרחק מזה. לכן נקבע שבקבוצה חייבים כל הזמן לדבר על רוממות המטרה וכל הזמן להחצין את האהבה ואת כל המעשים היפים שכביכול עושים זה למען זה.

האם הוצאת לשון הרע על הבורא גרועה מהרשעתו?

אין ספק. האדם מרשיע את הבורא בגלל שכך הוא מרגיש, כי הוא לא מתוקן, וזאת תגובתו הטבעית. אם אדם אינו מרוצה מחייו זה נקרא שהוא מרשיע את הבורא, אך הוא לא צריך לדבר על כך. ככל שרע לו, כך הוא אומר שהבורא רע. אבל הוא אומר זאת מתוך סבלו, ואז לאט לאט הוא מתקן את ההרגשה הזאת ומשיג יחס נכון אליו, ורואה שהרע הזה בא אליו למטרה מסוימת.

אבל אם אדם שומע מבחוץ לשון הרע על הבורא, הוא מוסיף לעצמו שליליות מבחוץ. מטרת הקבוצה היא להתאחד ולקבץ זה מזה יחס טוב לבורא, משיכה אליו, רצון אליו, כדי שכל אחד יגביר את רצונו. חס ושלום אם כל אחד ייקח מחברו לשון הרע על הבורא או על המטרה. זה נקרא לקבל מבחוץ השפעה רעה, שמועה אחת רעה עשויה לקלקל עבודה רבה שעשית קודם לכן. לכן הנושא הזה חשוב מאוד.

לכן קיים פחד בקבוצה אפילו לראות אדם שנחלש ומזלזל. לא מדובר במישהו שנחלש כי התעייף מכובד המאמץ שהשקיע בעבודה. אדם כזה ישן הרבה, ניכר בו שהוא סחוט כי נמצא יום ולילה במאמץ העבודה, אין לו זמן וכוח והוא מתמוטט. מקרה כזה מעורר תחושת כבוד, כי רואים שאותו אדם באמת עובד בכל כוחו. אבל אם אדם מתחיל כך סתם להפגין זלזול בקבוצה, הוא יכול לתת יגיעה ולא רוצה ועוד מצדיק את עצמו, לחברה קשה לסבול אותו. הוא עשוי להיות בחור טוב וחכם, אבל התנהגותו מפריעה מאוד, היא מהווה דוגמה רעה גם מבלי שנאמרת מילה על כך.

לשון הרע זה לא לשון ממש, הוא כל דבר המעורר באחר זלזול במטרה, מחליש אותו. ב"לשון" הכוונה היא גם למשהו שאדם קורא או רואה, ולאו דווקא שומע.

האם ביקורת בקבוצה עלולה להחליש כמו לשון הרע?

לא, צריכה להיות ביקורת, אבל עניינית ויצירתית, כזאת שבעקבותיה מתאספים כדי לדון בבעיה ובדרכי שיפור ותיקון. בלי ביקורת ובלי לראות את הרע אי-אפשר להתקדם.

מה עושים נגד לשון הרע?

כתוב: "הקהה את שיניו" - החלש את כוחו, מפני שאין שום עובדה בשטח שתעמוד כנגד המוציא לשון הרע. אדם המוציא לשון הרע לכאורה צודק, הוא מדבר על עובדות נראות לעין ומתבסס על האגו של האדם ועל המציאות שאדם רואה סביבו. הוא מסתמך על חייו של האדם במציאות, על המצב כרגע: "אתה אדם חלש, בעל משפחה, יש עליך הרבה לחצים, אתה עייף ממאבקי החיים", הוא יגיד לך אלף ואחד דברים וכל דבר שיגיד יהיה נכון וצודק. הבעיה היא שלפי המישור הנוכחי שהאדם נמצא בו, הוא צודק.

אדם המוציא לשון הרע דומה לאם האומרת לבנה מתוך דאגה: "אתה חולה, אתה חלש, יש לך ילדים, משפחה. רחמנות עליך, דאג לבריאותך, איך אפשר לא לישון בלילה?" וכל הדברים הללו נכונים, והרשימה ארוכה עד אין-סוף. במישור הזה היא אומרת דברים נכונים וצודקים, פרט לדבר אחד, שישנה מטרה רוחנית. היא לא מדברת מהנקודה שבלב, היא מדברת סתם מהלב, מתוך השכל האנושי, ומתעלמת מהשכל האלוקי.

למה אין אמצעי תקיף נגד לשון הרע?

ודאי שיש אמצעי תקיף נגד לשון הרע. אפשר פשוט לא להקשיב. האדם לא יכול להרוס את לשון הרע, אין לו די כוח, כי לשון הרע מדבר מתוך הטבע. אפשר רק לבקש מהבורא לשנות את הטבע, וכך להחליף לשון הרע בלשון הטוב. והאדם - לעולם לא יוכל לעשות זאת בעצמו.

אי-אפשר להכניע אחרת את לשון הרע, מפני שלא ניתן להתמודד נגדו במישור האנושי, שהרי לפיו הוא תמיד צודק. על פני השטח אכן נראה כאילו ניתן להשיג כסף, כבוד, מושכלות, ביטחון ובריאות בכל מיני דרכים מקובלות. וכשמנסים להשיגם בדרכים מקובלות, רואים שזה בלתי אפשרי לפתור בעיות באמצעות השכל, מבעיות בריאות ועד השגת ביטחון, האדם לא מסוגל. השכל, אם כן, לא יכול לפתור דבר, אבל האדם צריך להגיע לזה בעצמו, על ידי בירור.

בעזרת מה מבררים?

דווקא בעזרת לשון הרע הזה, אבל בתנאי שמנתבים אותו לתועלתנו ואז רואים שקיומו נועד לעזור לנו לראות את הרע. זאת אומרת, לשון הרע צריך להיות בשליטת האדם, ואז הוא נוכח לדעת שלשון הרע הוא עזר כנגדו, וזה טוב מאוד.

מדוע לשון הרע הוא "עזר כנגדו"?

במציאות אין דבר כזה: נגד. לכן בתורה תמיד אומרים: "כנגד", זה כנגד זה. מה זה "כ"? "כמו", "כאילו", נגד זה. שאחד בהחלט תומך באחר, וכדי לברר את האחר בא דבר כנגדו. לעתים נדמה לנו, מפאת חוסר הבנה וחוסר ראייה כוללת של מה שמול עינינו, שיש משהו שסותר והורס. ונכון שכך קורה, בסופו של דבר, אבל גם הדבר הגרוע ביותר מטרתו להוות משענת, בסיס, למבנה ולמדרגה הבאה. איך אדם מקבל את הופעת הקדושה אליו, אם לפי השתוות הצורה שלו לקדושה ואם לפי הופכיות הצורה שלו מהקדושה, זה תלוי רק בו.