18. שורשה של השנאה
שיחה (13.6.02) על מאמר: "מהו החומר דלשון הרע וכנגד מי הוא" - ב'
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת מצורע, עמ' 91
בעולם הזה מקובל, שהימנעות מלשון הרע פירושה, שאדם לא יוציא את דיבת חברו רעה, שאנשים יהיו טובים זה לזה ושכל איש יבדוק את עצמו לפני שהוא אומר דבר ביקורת על אחר. היום יש כל כך הרבה ספרים עבי כרס בנושא, עד כי אנשים, לפני שעושים משהו או פונים למישהו, בודקים קודם כל בספרי החוקים של לשון הרע לראות איך כדאי לפנות ואיך ניתן להבטיח את עצמם באמצעות הכתוב. כלומר, אנשים לא בודקים את לבם, אלא מסתכלים מה "כתוב בספרים", ונוהגים לפי הכתוב. מה שכתוב - מותר, מה שלא - לא.
כלומר, החשיבות מוענקת למה שאדם מוציא מפיו, ואילו על המתרחש בלב לא מדברים, זה כבר תורת הנסתר. לכלל, לדומם, זאת באמת הדרך המקובלת והמתאימה לדרגתו. אבל "לשון הרע" הוא בהחלט לא מה שהאדם מבטא בפיו או אפילו לא מה שהוא מרגיש בלבו כלפי הסביבה, אלא רק כלפי הבורא. רק זה נקרא לשון הרע או הטוב, וזאת כוונתו היחידה.
מפני שכל המטרה היא להגיע לדבקות בבורא והדרך היחידה היא לשפר את תכונותיי כך שיהיו בהשוואת הצורה איתו, כל מה שאני עושה תמיד הוא להשוות את עצמי אליו: איפה אני נמצא, איפה הבורא, עד כמה אני מבין מי הוא, מה הוא, איך אני יכול לעשות את התיקון הזה, לצמצם את הפער בינינו, עד כמה אני מעריך את המצב כמועיל להתקדמות שהוא בונה מסביבי ובתוכי, עד כמה אני מבין את המצב שלו.
האופן שבו האדם מרגיש את כל הסיטואציה הזאת, עוד לפני שבדק וביקר אותה, זה בעצם היחס שלו לעולם שהבורא עיצב לו, ואם חלילה הוא לא מרוצה מזה, היחס שלו לחייו נקרא "לשון הרע".
בחוכמת הקבלה לומדים שהנשמה שלנו כוללת שני חלקים:
א) גלגלתא ועיניים (גו"ע)כלים דהשפעה שנקראים "ישראל".
ב) אח"פ (אוזן, חוטם, פה)כלים דקבלה שנקראים "אומות העולם".
התיקון הכללי הוא, שעד גמר התיקון אי-אפשר להשתמש בכלים דקבלה, אלא רק באח"פ דעלייה בהתכללותם בכלים דהשפעה. כלים דקבלה עצמם נקראים "גוי", והתכללותם בכלים דהשפעה נקראים "גר".
מכאן נובע התיקון שאפשר לעשות לשני סוגי הכלים הללו:
א) התיקון לישראל, לגלגלתא ועיניים - "ואהבת לרעך כמוך" (רבי עקיבא), כי הם יכולים להגיע לדבקות בבורא. "רעך" זה הבורא.
ב) התיקון לגויים, לאח"פ - צמצום שנקרא "כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד" (הלל), מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, כלומר לצמצם את הרוע שלך. כי כלים דקבלה כפי שהם, אי-אפשר לתקנם עד גמר התיקון.
זה בדיוק ההבדל בין רבי עקיבא לבין הלל, וזה ההבדל ביחס בין שני התיקונים הללו. בגלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה, מותר להשתמש, ובאח"פ, כלים דקבלה, אסור להשתמש.
מכאן אפשר להבין מהי "לשון הקודש", שהיא לשון שמדברים בה בכלים דהשפעה, עברית, פָּנים. ומהי "לשון תרגום"? היא עדיין לא לשון הקודש, אלא לשון שבאמצעותה מכינים את עצמם באח"פ, כדי להגיע אחר כך לתיקון שיהיה כמו גלגלתא ועיניים, "אחוריים" של לשון הקודש. לכן, גלגלתא ועיניים מדברים בלשון קודש, ואח"פ מדברים בלשון תרגום. לכן גם ספר "הזוהר" נכתב בלשון תרגום, ב"אחוריים" כי הוא ספר שעדיין עוסק בתיקונים.
האם בחברה העוסקת בקבלה, לשון הרע כלפי חבר הוא כמו כלפי הבורא?
חברה העוסקת בעבודה רוחנית שואפת לפעול על פי חוקים רוחניים. כל התועלת מהחברה היא שבשורש, בנשמת "אדם הראשון", במקום שבו כולם נמצאים בדרגה הרוחנית העליונה ביותר, בה כל הנשמות מחוברות יחד - משם יכול אדם לשאוב כוח, אור מקיף. עליו להשתדל לפעול מתוך מצב שהוא פחות מדרגת הרוחניות העליונה הזאת, כאילו היה במעמד הזה, העליון, כאילו הוא כבר נמצא בו. זה נקרא שהוא משתוקק לשם, זאת יגיעה. יגיעה היא הידמות למצב עליון יותר.
אם כל חבר בקבוצה ישתדל לבנות את מערכת היחסים שלו עם חבריו כאילו הוא נמצא כבר בגמר התיקון, זה נקרא שהוא נותן יגיעה. ככל שנשתוקק כולנו שישרור בינינו המצב המתוקן של גמר התיקון, כפי שהוא נראה לנו כרגע, כך נזמין אלינו מאותו מצב מושלם אור מקיף שיטפל בנו ויתקן אותנו, ואכן ימשוך אותנו למצב של גמר התיקון. לכן עלינו לנהוג בסביבתנו ככל שניתן על פי "ואהבת לרעך כמוך".
מה יעשה אדם שכבר אוהב חלק מחברי הקבוצה?
אם אדם כבר אוהב חלק מחברי הקבוצה ועדיין לא נמצא בגמר התיקון, סימן שהוא משלה את עצמו, משקר לעצמו. נדמה לו שהוא אוהב את החברים, כשלמעשה הוא מתחמק מזה איכשהו וקורא לזה אהבה.
ואז עליו להשקיע עוד יגיעה. מהשמים מראים לאדם שהוא עדיין לא נמצא עם החברים במצב של גמר התיקון. שעוד לא תיקן באופן מוחלט את היחס שלו אליהם, שזה נקרא "גמר התיקון".
מהו שורשה של השנאה?
השורש של השנאה הוא שבירת המסך, כשאין אחדות וכל אחד מרגיש רק את ה"רצון לקבל" שלו, כשהוא חש זרות כלפי רצון לקבל ששונה ממנו. ישנן הרבה דרגות. אדם אוהב את עצמו ודואג רק לעצמו משום שכך מכריח אותו הטבע שלו.
רב"ש כותב במאמר: זאב שטורף איילה לא עושה לה רע, כי טבעו דורש ממנו למלא את עצמו, והבורא ברא אותו כך שהאיילה היא המילוי שלו. שזה תיקון לו, ותיקון לה. לנו זה נראה דבר נורא, אבל זה לא דבר נורא, זה הטבע.
הוא גם ממשיך וכותב, שישנן חיות המרעות לחיה אחרת לא מפני שהן זקוקות לכך, אלא מתוך הרגל קדום, שבעבר היה הכרחי להישרדות ועכשיו אינו הכרחי עוד. ולכן, אף שהצורך במעשיה אינו מובן, ההרגל הקדום כאילו פוטר אותה מעונש, כי היא לא אשמה שכך התרגלה, שהטבע הרגיל אותה כך. מדובר כאן רק על דרגה בהמית לחלוטין, דרגת דומם, צומח וחי. לכן לדרגות אלה אין מעשים טובים או עבירות ולא שופטים אותן על פי התנהגותן לטוב ולרע. יש להן רק טבע.
בני אדם נדרשים לעסוק ביחסם בינם לבין עצמם. השאלה למה זקוק האדם להישרדותו ולמילוי צרכיו הבסיסיים, לא נשאלת. בדרך כלל המדינה דואגת לכך שלכל אחד ואחד תהיה פיסת קרקע בטוחה תחת רגליו. ככל שהחברה מתוקנת יותר, כך היא דואגת יותר לפרטיה. חשבון הנפש של האדם מתחיל בדרגה שמעל להישרדות.
בעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון", שבגמר התיקון, בדור האחרון, תהיה דת כללית לכל האומות. ומה תהיה הדת הזאת? לא לקבל מהחברה יותר ממה שמקבל הנכשל האחרון. כך כתוב שם. זה נקרא אצלו "דת". ויתר העמים, הוא אומר, יכולים להחזיק בדתות שלהם, במנהגים שלהם, במסורת שלהם, וזה לא מפריע. זה מצביע על יחסו של בעל הסולם לכל הדרגה הבהמית הזאת. כלומר, אני עושה חשבון מה הדבר ההכרחי לי לפי האדם הנכשל האחרון, מי שבאמת מקבל פחות מכולם. אם אני מקבל יותר ממנו, אני מקבל מותרות. כך אומר בעל הסולם. זו האידאה, הדת של הדור האחרון.
אבל להכרחיות ישנן דרגות רבות. ישנה דרגה שבה אדם מתייחס רק לעצמו ולצרכיו וישנה דרגה שבה הוא כבר מתחיל להתחשבן עם הזולת. מה זה להתחשבן עם הזולת? לאדם יש רצונות בהמיים שיש גם לחיות ובהמות: אוכל, מין, מחסה, משפחה, דברים הכרחיים.
"הכרחי" הוא דבר שאדם עושה רק לצורכי גופו. כשהוא כבר מתחיל להסתכל מה יש לאחרים, זה אומר שהוא כבר לא מתחשב רק במה שהוא צריך לגופו, אלא חושב איך ייראה בעיני אחרים. פתאום הוא צריך בית עם חמש קומות, וזה נקרא שהוא מתחיל לחשב את צרכיו לא לפי גופו, אלא לפי עיני האחרים.
רב"ש מספר, שבירושלים בתחילת המאה ה-20 היה למשפחתו חדר אחד. בפינת החדר היו מזרונים, ובלילה כל אחד היה פורש לעצמו מזרון וישן עליו. להוריה העשירים של כלתו היו שני חדרים. כל המשפחה גרה בחדר אחד, ואת החדר השני השכירו. זה היה נורמלי וכך חיו כולם. היום הכרחיות היא, שלכל אחד יש חדר, פינה פרטית משלו.
כשאדם מתחיל להתחשב בחברה ולשקול מה הוא צריך לקבל ממנה על פי מה שהוא רואה סביבו, זה משפיע גם על צרכים הכרחיים כמו אוכל ובית: הוא בוחר את מזונו וביתו על פי המגוון המוצע לו בסופרמרקט ועל פי הבתים שבונים האחרים, כל הדברים הופכים מצורך גופני בסיסי, לצורך שיהיה לנו מה שיש לשכנינו. זה כבר לא הכרח, אלא התייחסות לסביבה.
כשכל הצרכים הללו מושווים למה שצורכת החברה, הם כבר מקבלים צביון אחר, ואינם נקראים הכרחיים, אלא מותרות, השייכים לרצונות אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות. אלו רצונות המושפעים מהחברה, אף על פי שלכאורה הם קשורים לגוף. למעשה, הגוף אינו זקוק להם.
ברצונות אנושיים, רצונות המתייחסים רק לחברה, ישנה כבר מחשבה על מה אני רוצה לתרום לחברה, הפוכה למחשבה על מה אני רוצה לקבל. אבל אני רוצה לקבל, האם אני רוצה שלאחרים לא יהיה מה שיש לי או שכן יהיה, ואולי יחד נוכל לגרום שיהיה טוב לכולם. ברצונות אנושיים יש את כל קשת הגוונים, החל מיחס טוב לזולת ועד שנאת הזולת.
איך ניתן להגיע אל הבורא על ידי יחס לחבר?
בחברה של מי שרוצים להיות מקובלים, מתנהגים לפי הכלל, שמאהבת החבר מגיעים לאהבת ה', כפי שכותב רב"ש במאמרים על מה צריכה לתת לנו אהבת החברים. לכן יש להבין, שביחסנו לחברים אנו קובעים, בסופו של דבר, את יחסנו לבורא. אם אמנם אינני מסוגל להתייחס אליהם יפה אך אני מודע לכך, וברצוני לבדוק אם אני משתפר, עלי לבדוק אם משהו ביחסי אליהם השתנה. אם משהו השתנה באופן מהותי, אפילו במעט, סימן שעשיתי צעד גדול ברוחניות.
אינני יכול למדוד רוחניות, אבל אני יכול לאמוד מנקודת מבט של הלב איך אני מסתכל על אחרים, האם עיני פחות צרה בהם, אולי אני כבר מסוגל קצת לדאוג להם, אולי יש בי כבר איזו הכנה לכך. זאת הבדיקה. כי אדם לעולם אינו יודע לדמיין מדרגה רוחנית גבוהה יותר. כשמשהו פתאום מתגלה לו, אם פתאום הבין משהו, בשבילו זה גילוי של ממש.
אז איך ניתן להשתוקק למצב עליון יותר? מה שיש לעשות הוא להיזכר במצב הטוב האחרון שהיה לי, כשהשתוקקתי לבורא, חשבתי עליו, נהניתי להרגיש אותו, הייתי מחובר אליו, ולהשתדל להחזיק במצב הזה גם כשהוא כבר חלף. צריך לבנות בדרך כלשהי כל הזמן את מעמד היחסים ביני לבין הבורא, כי לשם כך נתנו לי דוגמה.
האם לא הגיוני יותר להגיע מאהבת ה' לאהבת הבריות?
לפי חוכמת הקבלה, אהבת ה' היא הדרגה האחרונה של התפתחות הרצון, תיקון הרצון. הרצון נמצא בהסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש ואהבה. אהבה נחלקת שם לחלקים מספר, כשהאהבה נצחית, היא הגדולה ביותר, האחרונה.
כלומר, יש להגיע לגמר התיקון הסופי, ורק משם להבין שאני צריך להתייחס טוב לאותו חבר שאני נמצא איתו ולומד איתו כאן. אחרת, לשם מה ברא הבורא את כל העולם הזה, את החברים, וקיבץ אותנו יחד? מטרת קיומו של העולם הזה, המכביד על הנשמה ומעמיס עליה, היא להשתדל להיות בגמר תיקון למרות ההפרעות שהבורא נותן עכשיו לאדם. זה בעצם כל עניין העלייה במדרגות.
האדם נמצא בגמר התיקון גם עכשיו, רק אינו מרגיש אותו מפני שלבו מכוסה ב-125 כיסויים. יש לנטרל את הכיסויים הללו כדי להרגיש את גמר התיקון. איך מנטרלים את הכיסויים? על ידי כל מיני אמצעים העומדים לרשותנו.
אפילו הצדיקים הגדולים, הנמצאים בגמר התיקון, יורדים לעולם הזה כשעליהם לעזור לנשמות הנמצאות בו, ומתחילים אותה דרך מחדש, משיגים את גמר התיקון בחייהם, כותבים ספרים למעננו, עוזרים לנו, מטפלים בנו ומלמדים אותנו, הכול מתוך דרגת העולם הזה. הם עדיין קשורים לגמר התיקון בתוך עצמם, אבל נמצאים איתנו כאן. כלומר, כל הכיסויים שניתנו לאדם למען לא ירגיש את גמר התיקון, נועדו להביאנו להתגבר עליהם. כדי שנתייחס אליהם, נשתמש בהם. ככל שההפרעה גדולה יותר, היא תהפוך לאחר מכן להארה גדולה יותר.
חוקי הטבע של העולם הזה מוכיחים לנו זאת. פעולת התנגדות בחשמל, הקשר בין התאים בגוף, הקשר בין כל הדברים. כוח ההתנגדות הוא כוח חיובי, אם משתמשים בו למען מטרה. רק באמצעותו אפשר להרגיש משהו, רק באמצעותו אפשר להפיק תועלת. כשחשמל עובר בחוט בלי שום התנגדות, הוא לא מורגש. אם שמים לו התנגדות ניתן להפיק ממנו תועלת: חימום, קירור, הפעלת מכשירים שונים.
כך גם לגבי ההכבדה שגורם הרצון לקבל. בלעדיה לא היינו מרגישים אור. באפס עביות לא מרגישים. אם בים האור יש עביות, לפי העביות נוכל להרגיש באור העובר דרכה, בתנאי שנניח לו לעבור. לכן נקרא כוח המסך כוח ההתנגדות, הוא פועל ממש כמו נגד, המפעיל התנגדות חשמלית.
מהי בחינת ידיעה ומהי בחינת אמונה?
אדם לא יכול ללכת בדרך ידיעה, כי דרך ידיעה היא קבלת התגמול בכלים מתוקנים. מה היא "ידיעה"? הידיעה ניתנת לאדם כשהאור נכנס לכלי ונותן לכלי הרגשה, והאדם מבקר אותה בשכלו, ומודע לכל הנסיבות שהביאוהו להרגשה הזאת: מודע לפעולות שפעל, באילו רצונות, עד כמה הם מתוקנים, באילו דרגות עביות, איך בכלל בנה את ההרגשה הזאת. מבנה ההרגשה, גישתו של האדם אליה, כמה עבד, איך הוא נהנה מכך עכשיו, כל הדברים הללו נותנים לאדם ידיעה. ניתן להגיע לזה ברוחניות רק על ידי האמונה, כלומר על ידי תיקון של חפץ חסד. אמונה וידיעה הן שתי דרגות. "אמונה" נקראת אור חסדים, ו"אמונה שלמה", שבאה ידיעה בתוכה, נקראת "אור חסדים בהארת חוכמה".
אור חסדים משיגים על ידי מסך של עביות שורש, א', ב'. גם בעביות ג', ד', חייב קודם לכן לבוא אור חסדים בעוצמה מתאימה לאור חוכמה. אמונה הוא התיקון הראשון. הכול מושג על ידי אמונה. מה זאת אומרת "אמונה"? צמצום וכלים דהשפעה - דרגת בינה. "בינה" נקראת אמונה. ג"ר דבינה נקרא "אמונה שלמה", כשמגיעים מלמטה למעלה, כשמלכות מגיעה לדרגת בינה, היא משיגה קודם לכן את הבינה, שזה נקרא חפץ חסד, ואחר כך, כשהיא מתקנת כלים דקבלה שלה בתוך הבינה, זה נקרא שהגיעה לג"ר דבינה, ושם היא כבר מקבלת הארת חוכמה.
וזאת בניגוד למה שחושבים ההמונים בעולמנו, שאמונה פירושה עצימת עיניים, שאדם הופך פנאטי ועושה מה שאומרים לו בלי להפעיל את הראש. בכלים רוחניים זה בהחלט כך, "לא להפעיל את הראש" פירושו לא לעבוד עם אור חוכמה, אבל יש "להפעיל את הראש" כדי לעבוד עם אור של חסדים, שזה אומר הרבה תחכום והרבה יגיעה. אין מדובר בלמחוק את הרצונות, מדובר בלדעת אותם, ועל גביהם לבנות יחס של הליכה למעלה מהם, וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
לא קיימת סתם אמונה. מכיוון שאנו כלים דקבלה, אפילו בעביות שורש, א', ב', ג', אפילו בעביות שורש, כל דבר שאדם עושה הוא בעצם רכיבה על רצון לקבל. אין אצלנו רצון להשפיע, רצון להשפיע זה בורא, אצלנו קיים רצון לקבל, שיכול להיות מתוקן לצורך השפעה. לכן, גם אם אדם עושה עבודה בעביות דשורש, זאת עדיין עבודה על פני רצון לקבל של עביות דשורש, שהוא כבר שונה מהשפעה נקייה של הבורא. אם אדם מגיע לעבודה רק בלהשפיע, הוא עובד מעל אותו הרצון לקבל.
גם ברצון לקבל יש דעת - העביות שלו, אפילו עביות דשורש, ואם האדם עובד למעלה מזה הוא מנטרל את עצמו, וזה נקרא "עובָּר" (עביות דשורש המתוקנת נקראת "עובר"). האדם מבטל את עצמו לחלוטין וכל כולו בביטול, אבל הוא יודע על מה הוא מוותר ומה הוא מבטל. בביטול הזה האדם כאילו נמצא בשליטה מלאה של הבורא, וזה נקרא "עובר בבטן אמו" - מוסר את נפשו לגמרי לעליון. זה למעלה מהדעת. כמה שיש דעת - למעלה מזה. ובכל דרגה יש מצב שנקרא "עובר". כלומר יש 125 מדרגות, ובכל מדרגה מתקדמת יותר ישנה עביות שעליה האדם מוותר ומוסר את נפשו. להיות עובר בדרגה 100 נגיד, זה הישג רב יותר מלהיות גדול בדרגה 99.
אם אהבת חברים היא אמצעי להגיע לבורא, איך בודקים שהמטרה לא הוחלפה באמצעי?
במקרה שבו אדם שוכח שקנה אהבת חברים כדי להתקרב לבורא, אך עדיין החשיבה הכללית שלו מכוונת למטרה, וניתן להיזכר במטרה באמצעים פשוטים כמו, למשל, צעקת המילה "מטרה" או תזכורת כלשהי מאדם אחר. גם בדרגה שלנו זה פועל.
שכחת המטרה היא תוצאה של הסתרה. כמובן, יש צורך להיעזר באחרים כדי לזכור, ועל מי שזוכר להזכיר לכולם, אבל בעיקרון אי-אפשר לזכור את הרוחניות אם היא אינה מאירה לך. במקרה כזה, גם אם תרשום תזכורות על כל הקירות, לא תראה את שכתבת. אם הרצון לקבל של האדם לא מכוון לזה, הוא לא יראה. כך האדם בנוי. איך איננו רואים רוחניות? הרצון לקבל שלנו לא יכול להרגיש אותה כשאינו מכוון אליה. הדברים נכונים לגבי כל רגש וכל דבר אחר בחיים.
ולכן אפילו במצב כזה, שבו אדם לא זוכר את מטרת הבריאה, פעולות שונות שיעשה יתלכדו מאוחר יותר עם מחשבות וכוונות שיבצע בזמן אחר. לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה, שהוא דרגה שיש בה מציאות של זמן. ברוחניות, ברגע שאדם עושה דבר מה, אם הוא נמצא בדבקות ופועל בהתאם לה, זאת פעולה. אם הוא לא נמצא באותו רגע בדבקות זה לא נקרא רוחניות ולא פעולה. ובעולם הזה כל יגיעה ויגיעה יכולה להתחבר מאוחר יותר עם כל מחשבה ומחשבה ולפעול יחד. זה הפלא המיוחד שיש בדרגה הנמוכה הזאת, הנקראת "העולם הזה".
בעל הסולם כותב על כך ב"מאמר לסיום הזוהר": תלמיד הנמצא עם רבו אמנם לא נמצא באופן קבוע בדבקות עמו, אבל אם הוא מגיש לו כוס תה, ורק מאוחר יותר הוא חושב שעל ידי זה שהגיש תה הוא רוצה להתחבר לרוחניות, המחשבה והפעולה יעבדו יחד כאילו אכן לצורך ההתחברות הוא הגיש לרב כוס תה. זאת אומרת, הזמן פועל לטובתנו. הזמן מחבר את כל היגיעה, את כל מה שאיננו מסוגלים לחבר. ולכן, על ידי זה עולים במדרגות.
כשנמצאים כל הזמן בחברת אדם גדול, ממש בקרבתו, קשה מאוד להחזיק את עצמך נכון. באופן טבעי האדם ירגיש פתאום זלזול, חוסר רצון, לא מתחשק לו ונמאס לו ללמוד ממנו. זה טבעי כיוון שהאדם, בגלל שהוא רואה גוף, אינו רואה שום הבדל בינו לבין האדם הגדול, והרי הפנימיות נסתרת. לכן אומר בעל הסולם, שאפילו עושה אדם דברים מתוך שהוא מרגיש איזה הכרח, חובה אנושית או אי נעימות אם לא יעשה, ואחר כך יחבר למעשיו סיבות רוחניות כגון רצון להגיע כך לרוחניות, אפילו בעתיד, כשלא ישהה בקרבה לרב וזה יקל עליו לחשוב על כך, המחשבה והפעולה מתחברות יחד. כך זה גם עם חברים. העיקר לעשות, כדי שיהיה למחשבה העתידית במה להתלבש.
למה לא תמיד ניתן להבין פעולה או מחשבה?
האדם לעולם אינו יודע למה פעל כך או אחרת. למה הוא מיטלטל ממחשבה למחשבה, ממצב למצב, כי כל אלה תלויים במבנה הפנימי של הנשמה. על האדם לברר עכשיו את הרצון הזה, אחר כך רצון אחר, בהתאם למבנה הנשמה שלו. האדם לא יודע עם אילו נשמות ובאילו דברים הוא קשור במבנה של "אדם הראשון". גם את עצמו הוא לא מכיר, על אחת כמה וכמה אינו מכיר את הנשמות שאיתן הוא נמצא בקשר ואת סוג הקשר. אין לו דרך לדעת זאת על פי הגוף הפיזי של האנשים הקשורים עמו.
לכן מביאים לו כל מיני מקרים ומצבים, שנדמים לו כמקרים, כי אם היה רואה את המבנה של כל "אדם הראשון", מתוכו היה יודע מה עליו לעשות עכשיו, מה יעשה בעוד רגע ומה יינתן לו בעתיד.
לכן מקובלים נותנים לנו עצות פשוטות בנושא הזה: בכל מצב ומצב שאתה נמצא בו אל תתחשבן עם יתר הנשמות איך לפעול. האדם נמצא בגוף, וגם הגוף לא צריך לחשוב איך פועלים בכל רגע כל התאים בגוף, איך מתוכנן ומתפקד כל תא כדי לדעת איך עליו לפעול. בסופו של דבר הגוף באמת פועל כפי שתוכנן, כמערכת סגורה על כל חלקיה ולו הקטן ביותר, אבל איננו נמצאים בדרגה שבה אנחנו יכולים להכיר זאת. במצבנו איננו מסוגלים כלל לעכל זאת. רק אחר כך, בגמר התיקון, כשנכללים במערכת הזאת בלי שום הפרעות, מתגלה כל המבנה על כל תפקודיו.
ולכן העצה הכללית הנכונה והפשוטה ביותר הניתנת לאדם היא, שהוא, הפעולה שלו והמטרה שלו חייבים להיות כאחד. האדם ירד מהשורש, שם היה דבוק בבורא. מי זה "בורא"? בורא הן כל יתר הנשמות שהאדם נכלל ביניהן, וכולן יחד מקבלות בתוכן אור עליון. ההרגשה הזאת בנו נקראת "בורא". איננו יודעים מה מחוצה לנו, מחוצה לנו זה עצמותו. מה שאדם מקבל בהקשר לכל יתר הנשמות, במצב המתוקן, בגמר התיקון, בשורש שלו, נקרא "בורא".
"ממעשיך הכרנוך" - אנו מכירים אותו מתוך ההרגשה שלנו. על האדם להשתוקק לזה מתוך הפעולה העכשווית שהוא עושה. אם אדם כל הזמן מדרבן את עצמו כך, ממש לוחץ רק על הנקודה הזאת, בסופו של דבר יגיע בדיוק אליה.
אין אפשרות לתת לאדם את התוכנה הגדולה הזאת, שלפני שיעשה את הפעולה הקטנה ביותר בהבנה, בתבונה. בשליטה מלאה הוא יבין אותה מקצה לקצה. איך יוכל להכיר מראש את כל המערכת לפני שהוא דבוק עם כל הנשמות, עם כל חלקי המערכת, למבנה אחד?
לכן נותנים לנו פתרון, אם ברצונך להיכלל במערכת הזאת כחלק טוב, פעיל, עליך להתכוון לכך שאתה, הפעולה שלך ומצבך - דבקות בבורא, יהיו אחד. עליך לרצות כבר עכשיו להיות בגמר התיקון כמו שאתה מדמיין אותו, לרצות לממש וליצור את המצב של גמר תיקון.
האם החוק הזה פועל לגבי כל הנשמות, בלי קשר לקבוצה?
החוק הזה פועל לגבי כל הנשמות אם הן נמצאות בקבוצה ואם לא, אבל אדם המשתייך לקבוצה מזמין אור מקיף מגמר התיקון, מפני שהוא מחובר אל חבריו כאן כפי שהוא מחובר אליהם שם.
לפי אותו מעמד שהוא בוחר להתחבר איתם כאן, הוא מזמין אליו, כאילו מושך אל עצמו פיזית את המצב משם, מפני שהוא רוצה לקיים אותו כאן, עכשיו, בעולם הזה. זה נקרא שהעולם העליון יורד עד העולם הזה, וכך בעצם יהיה בגמר התיקון.
למה אהבת חברים נחשבת לפעולה החשובה מכל, גם מפעולות כמו הסתפקות במועט ומתיקונים אחרים?
מפני שבקבלה יודעים שהאדם אינו מסוגל לתקן את עצמו. מה שיכול לתקן אותו הוא האור העליון, אם הוא בא אל האדם ממצב מתוקן יותר ומאיר לו. רק כך הוא מתקן את הכלים שלו. לכן האדם לא צריך לפעול בעצמו לתיקון הכלים, כאילו היה בידו מפתח שוודי והוא פותח, סוגר, מתקן. עליו להזמין אליו "שיפוצניק" שיבוא ויתקן לו את המערכת. אור כזה האדם צריך להזמין.
ולכן איננו עושים פעולות ישירות לתיקון: מחפשים איפה נמצא המסך, מביאים אותו, מלבישים אותו על הרצונות לקבל, דופקים בו כמה מסמרים כדי שלא ישתחרר, מתקינים למטה רצון לקבל, למעלה מסך, כמו בשרטוטים, ואז הרצון לקבל מכוסה במסך. אלא אנו מחפשים אמצעי שיביא לנו מסך, שיביא לנו תיקון. האמצעי הזה אינו גישה לתיקון עצמו, אלא גישה למתקן.
העניין הזה מהווה מכשול גדול לאנשים לפני שהם מתחילים להבין שיש לחפש את המתקן, ולא את התיקונים עצמם. בלי המתקן פשוט לא יהיה תיקון. בדיוק כפי שמכונת הכביסה מתקלקלת ואתה מנסה לתקנה בעצמך בלי שום ידע, זה לא מצליח. תיאלץ להזמין מומחה שיביא עמו את החלק הנדרש ויידע להרכיבו במקום הנכון. לכן צריך לחפש את האדם הנכון שיידע לעשות את העבודה הזאת. ה"אדם הנכון" הזה הוא האור העליון.
לכן הפעולות שיש לעשות אינן כאלה המתייחסות לכלי עצמו, אלא פעולות שבאמצעותן ניתן למשוך את האורות המועילים ביותר לתיקון. המקובלים אומרים לנו, שהאור המקיף המועיל ביותר לתיקון מגיע כשאדם קורא בספר קבלה, בזמן הלימוד, עם הכוונה להגיע לשורש שלו - למקום שבו האדם, הפעולה שלו, הלימוד והבורא נמצאים בדבקות בנקודה אחת. עוד אומרים המקובלים, שכדי לשבת וללמוד בכוונה נכונה חשובה בעיקר הכוונה. איך מגיעים לכוונה?
וכאן מקובלים מתארים כמה אמצעים לבניית כוונה נכונה. בעל הסולם כותב ב"מאמר החירות", שהחברה קודמת לכל. בלי החברה אדם לא יכול ללכד את הרצון שלו למטרה ולהגבירו, והכוונה שלו תהיה קטנה ממה שנדרש למשיכת האור המקיף.
ואם אדם מייסר את עצמו במשפטים כמו "אני לא בסדר", "אני קמצן", "אני תאוותן", "אני שאפתן", "אני רע לב", הוא משקיע את עצמו בתוך הרצונות לקבל הלא טובים שלו. במקום שבו נמצאות מחשבותיו של אדם, שם הוא נמצא. מהמקום הזה לא נותר לו אלא להשתכר או לקחת סמים כדי להקהות את הכאב הנורא שהוא חש. הלקאה עצמית היא חסרת תועלת. לכן כתוב: "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", התנהגות כזאת היא כסילות של ממש, כי היא אינה מפנה את האדם לכיוון הנכון. בכך שאדם מסתכל בזוהמה שבו, הוא לא מנקה אותה. כשחלק במכונית מתקלקל יש לתקנו אצל מומחה, שיביא חלק חדש ויידע להרכיבו.
פעמים רבות אדם מפנה ללא הרף את מבטו לתוך הכלים שלו ומאמלל את עצמו. הנה פרושה הפנימיות שלו מול עיניו, והוא לא יודע כיצד להתנתק מהמראה הזה, והוא יושב ומצטער ומתאבל על עצמו. על החברה להשפיע על כל אחד ואחד לצאת מהר מהמצב הגרוע הזה, כי ממנו בא לאדם "לשון המרגלים" על הבורא.