23. חיזוק הקבוצה
שיחה (19.6.02) על מאמר: "מהו בעבודה איש אשר בו מום לא יקרב"
הרב"ש, "שלבי הסולם" חלק ב' - ויקרא, פרשת אמור, עמ' 127
מחשבת הבריאה היא לברוא נברא שתהיה בו שלמות כמו בבורא. כך הוא רצונו להיטיב לנבראיו - במידה שלמה, נצחית ומוחלטת. כדי להגיע למצב הזה חייב הנברא לעבור את כל הדרך מהקצה המנוגד לשלמות, מחוסר שלמות עד השלמות האמיתית, שהיא דרגת הבורא. לכן טבעו של הנברא הוא רע, "יצר רע", ההפך מטבע הבורא.
האמצעי לעבור מקצה לקצה הוא ככתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", כלומר, התורה לא ניתנה אלא כדי לזכות בה את הבריות, כלומר היא ניתנה לאפשר להם לראות את הרע שבהם, לתקנו לפי מידת גילוי הרע וכך להתקרב לטוב. כי הבורא נקרא "טוב ומיטיב", ואדם יכול להתקרב לבורא רק אם ירכוש את תכונת הטוב ואת פעולת המיטיב, כמו הבורא.
מאין ייקח אדם את הרצון הזה? הבורא נתן לאדם בחירה. מה היא "בחירה"? ישנו מעשה אחד שאותו האדם חופשי לעשות, והוא לבחור מה משפיע עליו, דברים טובים או רעים. בכך האדם קובע את עצמאותו ואת עצמיותו. הוא יכול להצטרף לחברה שכל עניינה להתקדם לכיוון בורא או לחברה המתקדמת אל כל מיני מטרות אחרות. זאת הבחירה היחידה.
כתוב שהבורא מלכתחילה לא משאיר את האדם סתם כך במבוכה ובלבול, אלא מביא אותו למקום טוב, לחברה טובה, ואומר לו: "קח לך זאת, היה בתוך זה והתחזק. חזק את החברה באופן שתרצה שתשפיע עליך, כדי שתתקיים עבודה הדדית של ממש וזו תביא אותך אל המטרה". כלומר, איש אינו יכול להגיד שהבורא לא נתן לו הזדמנות לבחור.
כלומר, הנקודה הראשונה שאליה נולד האדם, היא ההפך מן השלמות, והיא הכרחית. מאוחר יותר הוא רק מגלה עוד ועוד את צורתה האמיתית, עד כמה היא הפוכה מן השלמות, בהתאם למידה שבה הוא רוצה להשיג את השלמות. והסוף גם הוא ברור, מוחלט ומוכן. גם הדרך תלויה במבנה הנשמה, שכבר נקבע מראש מהמבנה הכללי של "אדם הראשון". אך הדרך עצמה תלויה באדם, אם ייקח את בחירת הבורא בו ואת בחירת הבורא להביא אותו לקבוצה, ויבנה קבוצה יותר ויותר מכוונת למטרה. לפי מידת ה"מומים" שיתגלו בו, כך יצטרך לשפר את עצמו.
ואכן, כל העבודה היא עבודה בחברה, בקבוצה. הפעולות שאדם עושה לארגון החברה, להפצה, בסעודות, בשבתות, בחגים, הן שמקדמות אותו. לא הפעולות עצמן, אלא הפעולה להתרחבות החברה ולחיזוקה גם ברוחב וגם בגובה. זה האמצעי היחיד שיש.
ישנם כמה תנאים הכרחיים: חברה, קבוצה, עבודה פנימית במסגרת הקבוצה, התחברות בין החברים, קניית רצון חזק מהם - "קנה לך חבר", השקעה. זה לא פשוט כל כך והתוצאות מגיעות לאט, אבל זאת הבחירה היחידה, ולפיה מתגלים ה"מומים" ומיתקנים ה"מומים".
מה זה להיות מוכן?
הכול תלוי בהכנה, ולא לחינם אנו נמצאים בשלב הנקרא "זמן ההכנה". אחר כך כבר אין בעיה, אדם שנכנס לרוחניות, הרוחניות פועלת עליו. ברוחניות, הטבע של האדם והאופי שלו לא משנים, הוא אמנם נשאר עם הטבע שלו והאופי שלו, אבל רק כלפי הגשמיות הכללית, ולא כלפי הרוחניות.
אדם הנמצא במצב טוב, עליו להתרכז בלימוד ובקריאה ככל שיוכל, וגם לחשוב על המצבים הרעים, שאם יבואו, אז לא לשקוע בהם, אלא לתכנן מראש עד כמה הוא רוצה לצרף כל נפילה קטנה שתבוא למצב הטוב שלו, לעלייה, ואז יעלה אף יותר. מאין באות העליות? מכך שאדם מצרף את הירידות למצבו הקבוע. אם הכין עצמו לכך מראש.
באיזו מידה צריך לחזק את הקבוצה?
יש לחזק את הקבוצה במידה שבה אדם רוצה שהקבוצה תשפיע עליו. ככל שיכיר בנחיצותה בשבילו, כך יחזק אותה.
איך לדרוש מהחברים לעשות מה שאני חושב שנכון לעשות?
לדרוש - זה טוב. יש לברר הכול בקבוצה, לדרוש מהחברים לעשות את שאני חושב לנכון לעשותו, ולעקוב אחר תגובתם לדרישה. עדיף "לעשות רעש" מלשתוק בחוסר מעש. עדיף להשמיע קול מאשר להיות שרוי באיזו מיתה, בתרדמה כללית. אין גרוע מלשתוק. אדם הקופץ וצועק ומכריז על דעתו בקול רם ומתנגד, הוא המביא שינויים לקבוצה.
קבוצה המתאפיינת ברצון להראות לכל אחד מחבריה את מקומו, לכופף את ראשו, אינה קבוצה טובה. צריכה להיות סבלנות כללית לשגרה, וידיעה שזאת הדרך. עד שמקבלים את כל ההבחנות יש להחזיק בשגרה ולהיטלטל מצד לצד בעקביות, אבל עם זאת צריכה להיות התפרצות. אסור לפחד מלברר הכול בקבוצה.
מה זאת כוונה?
אם בא אליך חבר ומתחיל להחמיא לך כמה אתה יפה וטוב, ואומר שמעולם לא נתקל במישהו נפלא כמוך, ובינתיים בסתר פועל פעולות נגדך, זה נקרא "כוונה" להזיק. יש מעשה ויש כוונה. המעשה הוא שהחבר בא ומדבר אליך בלשון חלקה, והכוונה היא להזיק לך. הכול תלוי בכוונה, ולא במעשה. לא משנה איך נראה המעשה מבחוץ, העיקר הכוונה. אדם התוקע סכין בגבו של אדם אחר יכול להיות מנתח או רוצח. מה ההבדל ביניהם? המעשה נראה אותו המעשה, המנתח והרוצח שניהם נועצים סכין בגוף, אבל הכוונה שלהם שונה. האחד כוונתו לתת חיים והאחר כוונתו לקחת חיים. הכול תלוי בכוונה.
מעשה וכוונה עולים בקנה אחד רק אצל חיות ובהמות - דומם, צומח, חי. למדבר כבר יש כוונה ויש מעשה, אפילו בדרגה הגשמית הבהמית בחיים שלנו. אמנם חיות מסוימות מעמידות פני ישנות כדי לתפוס טרף, אבל פעולה כזאת היא מכוח הטבע והיא אינה מודעת או מתוכננת מראש.
אצל בני אדם, הכוונה והמעשה הם שני דברים נפרדים לחלוטין. הכוונה היא נשקו של עובד ה'. אין דבר אחר פרט לכוונה. יכול אדם להתחיל לעבוד בחברה, במטבח, בהפצה ולהצטיין במה שהוא עושה כשכוונתו להיות למנהל. ייתכן שהוא יזכה במבוקשו כיוון שהצטיין בעבודתו, אבל לא יהיה לו דבר מזה ברוחניות. הוא יוכל להתקדם ברוחניות רק כשתשתנה כוונתו, והיא תשתנה משום שהוא נכלל בחברה שתשפיע עליו ותשנה אותו. התקדמות מתרחשת רק בכוונה, ולא במשהו אחר. הכוונה היא יחס פנימי למישהו או משהו, מהנקודה הפנימית ביותר בלב. כוונה היא יחס.
איך אדם בודק את הכוונה שלו?
האדם אינו יודע מה יש בלבו, ובדרך כלל גם לא שואל את עצמו. כל הכוונה צריכה להיות כלפי הבורא. כוונה כלפי כל דבר שהוא מחוץ לבורא אינה חשובה ולא מתייחסים אליה. על האדם לקשור לפני הכול את הנקודה הפנימית שלו לבורא, שהיחס שלו יופנה אל הבורא, כך שהנקודה הפנימית ביותר שבלבו תהיה קשורה לבורא. האדם כאילו מכניס את הבורא לתוך לבו, ואז פונה, עם לבו, לדברים אחרים סביבו כמו חברה, חיים, משפחה, עבודה וכולי.
כך, היחס של האדם אל הבורא קובע לו את כל מהלך החיים והוא בטוח שהוא נמצא בדרך הנכונה. הוא יודע שכל מה שיש לו בחיים בעולם הזה יבואו אליו כאמצעי. ככל שגורמים שונים בחיים יפריעו לו להחזיק את הבורא בתוך לבו, והוא יתנגד לכך, כך יתחזק הקשר הזה בתוך לבו, בבחינת "כל העולם כדאי לי". זאת ההתקדמות, ולא צריך דבר פרט לכך. "כל התורה על רגל אחת", ומתוכה הקשר עם הבורא ייקבע לפי היחס של האדם אליו.
למה העיקר היא הכוונה?
הכוונה קובעת טיב המעשה. אבל כוונה ללא מעשה, אומר רב"ש, היא כמו מלאך ולא אדם. בכוונה ללא מעשה האדם לא משתנה, לא משפר את עצמו ולא מתקדם. מה זאת כוונה? כשאדם מצא בתוך לבו את הקשר עם הבורא, הכניס את הבורא לתוך לבו, זה נקרא שהוא ביצע את הכוונה. ומה הלאה? אם על זה הוא לא יקבל הפרעות, הוא לא יחזק את הכוונה, ואז לא יתקדם אל הבורא כדי שימלא את לבו כולו ולא רק את הנקודה הפנימית.
מה עליו לעשות? אחרי שאדם הכניס את הבורא לתוך לבו, עליו לצאת לחיים ולהתמודד עמם - לעבודה, למשפחה, לחברים, ללימוד, לדברים שונים - יחד עם הנקודה הזאת. הנקודה מתחילה לקבל הפרעות, ואם האדם מתגבר עליהן, ולמרות שמתעסק בהפרעות הללו, הוא עדיין שומר על אותה נקודת הקשר עם הבורא, אז הנקודה גדלה עד לעשר ספירות. הגדלת הנקודה נקראת שהאדם עושה מעשה.
לכך קוראים כוונה ומעשה, ולומדים על כך בפרצוף רוחני: קודם יש "ראש" - נקשרים עם הבורא, מבררים כמה יכולים לקבל, להשפיע וכולי, ואחר כך מעשה - מצרפים לזה גם את הרצונות האחרים ובודקים איך ניתן לעבוד איתם. וכל אלה הופכים לעשר ספירות - לפרצוף.
איפה נמצא המעשה ביחס לכוונה? האם הוא תוצאה של הכוונה?
מעשה הוא לא תוצאה של כוונה. מעשה חייב לבוא אחרי הכוונה, אבל עשוי להיות לכאורה לגמרי לא קשור לכוונה. אבל אם לא הכוונה, לא הייתי עושה שום מעשה בחיים. טוב מאוד. זה נקרא שאתה עושה צמצום, ומנתק את עצמך מהכול, מוצא קשר עם הבורא, ואחר כך מתוך זה פועל. כך באמת עובדים. כך לומדים מהלימוד.
מה הקשר בין הכוונה לבין המטרה?
הקשר בין כוונה למטרה הוא, שראשית ישנה מטרה ברורה, ומתוך זה כוונה, ואחרי כן מעשה. כוונה היא כבר פעולה. היא כבר קביעת הקשר. איך הגיע האדם לכוונה, לרצון למצוא קשר עם הבורא? מתוך שהחל קודם לכן להכיר את המטרה.
מה פירוש "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"?
הכוונה במשפט זה היא, שאור התורה, שהוא אור פנימי בדרך כלל, נכנס לתוך ה"פרצוף" הרוחני. "מתקיימת במי שממית עצמו עליה" - מי שהמית את הרצון לקבל על מנת לקבל שלו, "עליה" - על התורה.
זאת אומרת, נעשה בהתאם לתורה רצון להשפיע, כמו האור. אז התורה מתקיימת בו, והוא הופך בעצמו לאור. זה נקרא "מיתה" - מיתה של הכוונה על מנת לקבל.
האם לכך מתקשר המושג "מסירות נפש בעבודה"?
כן, זה נקרא מסירות נפש. מה היא מסירות נפש? האדם מוסר את "האני" שלו, שנקרא הנפש הבהמית, נפש האדם. כלומר, הוא עושה עליה צמצום. את כל הפסוקים הללו יש להעביר למושגים הנלמדים ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" או ב"תלמוד עשר הספירות", ואז לא מתבלבלים. למשל, "אין התורה מתקיימת אלא במי..."מ"י זה בינה, זאת אומרת, מלכות שעלתה לבינה. יש לכך פירוש פנימי יותר.
איך לקשור בין הדוגמאות הניתנות בזמן השיעור?
אם אי-אפשר לקשור דוגמה אחת לדוגמה אחרת, יש פשוט לוותר על אחת מהן. בלימוד ניתנות דוגמאות מהחיים שלנו הממחישות מקרה מסוים. אי-אפשר למתוח את הדוגמה לעוד אלף ואחד אופנים ומצבים.
לפעמים מדברים בקו אחד, לפעמים ב-ג' קווים, לפעמים מדברים אל אדם שנמצא סתם בתוך רצון בהמי, ומלמדים אותו איך לצאת מרצון בהמי, להתבונן בו מבחוץ. אדם כזה צריך שתהיה לו קצת הרגשת האלוקות, שיידע מה זה להתבונן בעצמו מבחוץ. גם הפסיכולוגים מדברים במונחים כאלה. בדרגות נמוכות זה עדיין מובן לכל אדם. לכן אין להשתמש באותה הדוגמה בכל מקרה, אלא רק במקרה שהוצמדה אליו.
כדי לא להתבלבל, כדאי תמיד להעביר דוגמאות לשפת הקבלה. לא משנה מאיזו שפה להעביר, כל שפה - שפת דינים והלכות, שפת המדרש, שפת האגדה, שפת החומש - תנ"ך, שפה מדוברת כלשהי, את כל אלה יש לתרגם למושגים כמו ספירות, פרצופים, בחינות, עביות, זכות וכולי. אם מלכדים את כל הדברים לשפה אחת, אפשר איכשהו להשוות ביניהם ולעשות מהם מעין מדע או גישה אחידה. אחרת נוצר בלבול. צריך להיות בסיס משותף לכולם.
מדוע המקובלים לא בחרו לעצמם בסיס משותף בחיצוניות?
מסופר על פתחיה שבא אל העיר וליקט אנשים פשוטים וריקים, ולקח אותם למדבר, והם נעלמו. רב"ש מפרש זאת כך, שבא "פתחיה", איש גדול שהיה פותח את צינורות השפע, וליקט מכל העיר את האנשים שאכן הרגישו עצמם ריקים, ולקח אותם למדבר, למקום שבו ירגישו גרוע עוד יותר, כדי לפתוח אותם ולמלאם.
כלומר, ככל שאדם מתקרב לבורא, בגלל שהוא משווה את עצמו אליו הוא רואה את עצמו תמיד גרוע ואפסי לעומתו. אנשים הקשורים לקבלה הם אנשים פשוטים מאוד, וכשבאים אליהם ללמוד ומכירים אותם מקרוב, נוכחים לדעת שאין להם לבוש חיצוני כלל. אדם שמתקדם מגלה עוד ועוד את פנימיותו, וכאילו פושט מעליו את החיצוניות. בכל פעם הפנימיות של היום היא החיצוניות של מחר, שיש לפשוט אותה. הלבוש החיצוני הופך כל פעם לשכבה מיותרת.
אנשים בעולמנו סוגדים לחיצוניות ומשתוקקים אליה, ואז הם מלבישים על עצמם עוד ועוד מלבושים, ונוצר בהם צורך עז להיראות יותר ויותר. כך קורה בתחום האופנה והאיפור. צו האופנה מחייב כל הזמן להשתנות. לכן זה כה מדהים כשבאים ללמוד אצל מקובל, והוא משמיע באוזנינו דברים נפלאים, אך אין כל ייחודיות בדמותו החיצונית. כל דמותו אומרת פשטות, אפרוריות וצניעות.
לכן חברה של לומדי קבלה לא יכולה להתמקד בחיצוניות. אדם הנמשך לפנימיות לא יימשך לחיצוניות. זה ניגוד. לא לחינם הדומם מתנגד לקבלה, מפני שהוא יודע שאם אדם מתחיל ללמוד קבלה, הוא מתחיל לזלזל בחיצוניות. אדם השקוע בפנימיות מתחיל לאבד רגישות לחיצוניות.
לכן בקבלה מסתכלים על פנימיות, וככל שאדם משתייך באמת לפנימיות, כך לא יתפעל מחיצוניות. אם הוא עדיין לא שקוע ומרוכז כל כולו בפנימיות, הוא יתפעל. אם יימצא בחברת אנשים חשובים ונאים, המקפידים על לבושם, הוא עדיין יתפעל מהם, כי הקשר שלו עם הפנימיות עדיין אינו חזק דיו. אחרי כמה שנות עבודה ברוחניות, הוא כבר יתפעל פחות.
מה לעשות כשהחשכה משתלטת מבפנים?
אדם הנמצא בנפילה, מסתובב בחברה כמת מהלך, בקושי מתפקד ובקושי גורר את עצמו. במצב כזה הוא לא יכול לעשות דבר בעצמו, אפילו לא להרגיש שהוא מתנהג כמת או להרגיש שהתהליך פועל עליו - אבל הוא אכן פועל. לכן הוא משול למת, כיוון שאינו מרגיש שזה פועל. ובינתיים החברה מבצעת בו החייאה, ולאט לאט מקימה אותו על רגליו. על החברה להאמין בזה ולהמשיך להחיותו עוד חצי יום, עוד יום, עוד יומיים, וזה עובר.
השאלה היא עד כמה מסוגל האדם להתמסר לאלה שמטפלים בו, לחברה. כלומר, עד כמה הוא מנתק את מחשבותיו, מנתק את הראש, ומניח לגופו לעשות כל מה שהחברים מבקשים, כאילו אין לו כלל ראש משלו. כך לומדים גם בקבלה. מה זה להיות "קטן"? כשהגדול כל הזמן עושה את כל החשבונות והקטן מבצע. כך זה ברוחניות. ולא כמו בעולמנו, שהקטן, הילד, הוא ראש, והגדול, האם או האב, רק מבצעים את בקשותיו. האדם מוסר את עצמו לעליון ומקבל את הראש של העליון מתוך מסירות. אחר כך הוא מצמיח את הראש שלו, אבל מבטו מופנה תמיד מעלה, אל הראש של העליון, ללמוד ממנו, להיות כמותו.