24. כנגד הטבע
שיחה (20.6.02) על מאמר: "מהו רשע יכין וצדיק (ילבש), בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת אמור, עמ' 133
זהו מאמר מיוחד מאוד, המסביר מדוע כשאנו מגיעים סוף סוף לקבלה, כדי לפתור את בעיות הטבע שלנו, להתקרב לבורא, להיכנס לרוחניות ולרכוש את הדבר החשוב ביותר מכל העולם הזה ובכל המציאות כולה, דווקא אז אנו מרגישים רע - קושי, חולשה,אבל זה סימן טוב, כי אדם שמתקדם בדרך נכונה, נותנים לו להרגיש רע במידה שבה הוא כבר מוכן לתקן את הרע הזה ולהופכו לטוב, ואז הוא מרגיש תקווה והתרוממות.
כולנו התרגלנו לעולם הזה ולמה שיש בו, לדרך שבה מארגנת לעצמה האנושות מערכות חינוך שונות, מערכות חיים בחברה, לרוב באמצעות דיכוי ואונס. כבר נוכחנו לדעת עד כמה זה חסר תועלת - פושע יוצא מבית סוהר פושע מדופלם, ילד הנתון תחת לחץ מוגזם לא מגיע להישגים ונכשל, וביום מן הימים הלחץ מתפרץ ומביא לתוצאות קשות. דבר המגיע תחת לחץ לעולם לא יניב פירות טובים.
מדוע זה כך? כי לא על האדם לתקן, וכל ניסיון ללחץ או דיכוי - מנוגד לטבע. החברה לוחצת על האדם, מגבילה אותו, מדחיקה לתוכו את הרע שבו - שהוא הבריאה שבו והייחוד שלו. הרי האדם נולד כדי להעלות את הרע הזה על פני השטח ולתקנו, ואילו החברה מכריחה אותו, באמצעות הלחץ, להסתיר את הרע הזה ולהדחיק אותו פנימה, לא לראות אותו או לגעת בו, ומאלצת אותו ללבוש על עצמו לבוש חיצוני מלאכותי ולהתנהג כפי שהיא מכתיבה לו. לחץ החברה על האדם מסב בהחלט נזק גדול.
וכאן רב"ש מסביר שחינוך נכון, שמתוודעים אליו כשמתחילים ללמוד בספרי קבלה, אין בו כל הגבלה, אלא רק "המאור שבה מחזירו למוטב", זה הכוח המתקן היחיד הקיים. בקבלה לומדים שרק האור יכול לשנות, שבדיוק כפי שברא את הכלי, כך הוא גם יכול לתקנו. הבורא לא ברא דבר חוץ מרע, והטוב הוא האור הנמצא בו, שבא אלינו במידה שבה אנו מעוניינים בו.
לכן חינוך לא בא מתוך אונס, ותהליך החינוך העצמי בלימוד הקבלה צריך לבוא רק מתוך הרצון. אי-אפשר להשתנות בלי רצון פנימי והחלטה להשתנות. על פי מידת הרצון להשתנות האדם רואה את הרע שבו, והוא גם מתקן אותו לפי מידת הרצון שלו. לא ייתכן אחרת. לכן נקראת הקבלה "תורת הנסתר", כי הדברים שהיא מדברת עליהם אינם נראים. הכול תלוי ברצון הפנימי של האדם, וגם התיקונים מגיעים לפי הרצון, אף על פי שהאדם עצמו לא רואה את זה.
רק כשהאדם מתקדם למחסום, וודאי כשהוא עובר מחסום, הוא מתחיל לראות לאט לאט עד כמה הדברים האלה מסודרים להפליא, כשטוב ורע מופיעים כיחידה אחת וממש תומכים זה בזה כפי שאומר רב"ש, "כאש ופתילה".
לכן, בכל הנוגע לעבודה הפנימית של האדם, אין להכריחו לעשות תיקונים. תיקונים מתוך הכרח לא יהיו תיקונים, אלא קלקולים. לא מדובר כאן על חיוב בהתנהגות חברתית מסוימת, כי אם אדם רוצה לחיות בחברה, עליו לסגל לעצמו התנהגות חיצונית על פי מגבלותיה. אבל כשמדובר בתיקונים פנימיים, יש להשאירם לרצון האדם עצמו ולבחירתו.
בדומה, לא ניתן להצביע באופן מלאכותי על הרע שבאדם ולומר לו: "ראה כמה רע אתה". זה לא יועיל כי האדם לא רואה את הרע הזה, הוא עוד לא מוכן לראותו. הוא יוכל לראות את הרע שבו בהתאם למידה שבה ילמד, בהתאם לעוצמת האור המקיף שיאיר עליו. רק בהתאם לאור מקיף הזה הוא יגלה שהוא רע, וירצה לתקנו. כל אמצעי אחר פסול, כי הוא לא יביא תיקון.
לכן מוכרחה החברה להבין ולקבל, כמו שכותב רב"ש, שלא משנה טוב או רע, יש לשפוט כל מצב רק על פי מידת הקשר של האדם עם הבורא דרכו. הבורא בדרך כלל מזכיר את קיומו דרך המצבים הלא טובים, כי במצבים הטובים האדם נמצא בשלמות, לא זקוק לדבר ולא מרגיש דבר. חושיו אינם מוכנים להרגיש משהו זר בנוסף.
ולכן מקבל האדם ירידות, מכות, דברים לא נעימים, ומתוכם הוא כאילו מגלה את הבורא. ודאי שלא הוא מגלה, אלא יש לו דרישה פנימית למצוא הצדקה למצבו, ואז הוא מרגיש את האור המקיף הזה. יש להבין מתוך המצב הלא נעים שהעיקר הוא הקשר עם הבורא, ולפתח את הקשר הזה תוך התעלמות מההרגשה שלו. יש לעשות זאת ככל שניתן, כי אנו נמצאים תמיד במצב והיפוכו.
רב"ש אומר על כך: לקבל עול מלכות שמים נקרא שהאדם מקבל את המצבים ש"נופלים" עליו בלי להתייחס להרגשה שהוא מרגיש בינתיים, טובה או רעה. כלי ההרגשה שלו לא מתוקנים, והם מרגישים בהתאם למה שהם כרגע, אבל הוא רוצה להעריך את המצבים שלו בהתאם לעד כמה הם קרובים או רחוקים ממטרת הבריאה, לכן עליו להתייחס רק לזה.
ואם האדם מתייחס לכל מצב ומצב מתוך הכרה שהוא מקרבו למטרת הבריאה, ולא איכפת לו שהוא מרגיש בו לא נעים, זה נקרא שהוא נכנס למלכות שמים, לשליטת העליון. שהוא רוצה שהעליון ישלוט בו בלי קשר לאיך הוא מרגיש. אם האדם מתבטל כך בפני העליון, הכלים שלו מתחילים להשתנות, להיתקן, ובקרוב הוא ירגיש טוב יותר.
מה פירוש לבדוק אם יש לאדם קשר עם הבורא?
"לבדוק אם יש לאדם קשר עם הבורא" הכוונה היא קודם כל לבדוק אם הוא בכלל נזכר בקשר הזה. ואם האדם נזכר בקשר הזה, זאת אומרת, יש לו מידה מסוימת של הארת המקיפים, עליו לבדוק אם הוא רוצה להשתייך לאורות המקיפים הללו או להזדהות עם מה שהוא מרגיש בבהמיות שלו.
למשל, אדם עשוי לחשוב שאולי טוב יותר יהיה לו עכשיו להתנתק ממטרת הבריאה וליהנות ממשהו, לשבת לשתות עם החבר'ה, לספר בדיחות. כי למה לו לחשוב על מטרת הבריאה, הרי המחשבות על מטרת הבריאה מקלקלות לו את כל התענוג. אדם המעוניין לבדוק אם יש לו קשר עם הבורא יכול להיעזר בדוגמאות כאלה ואף בהמיות יותר, שבהן הוא לא רוצה שהבורא יעמוד בינו לבין הנאותיו, ולשקול אם יש לו או אין לו קשר עם הבורא.
מה הקשר בין אכילה או בהמיות עוד יותר זולה לבין מטרת הבריאה?
אם האדם מאמין, כלומר מקבל ומסכים מראש שיש קשר בין הדברים, ורוצה לגלותו, מחפש קשר בין כל מה שנברא ונעשה ומתרחש כדי להוכיח שכולם נועדו להביאו למטרת הבריאה, אם זו מטרתו, הוא ימצא קשר בין כל דבר ודבר. האדם רק מגלה את הקשר הזה בין כל הדברים.
אם האדם קושר בכל רגע את המצב שלו, הסיבה לו, המצב עצמו ותוצאתו למטרת הבריאה, זה נקרא: "ישראל קוב"ה ואורייתא חד הם". אז הוא נמצא בנתיב הנכון. פרט לכך אין לאדם שום צרה או בעיה בכל רגע ורגע. כך כתוב.
כמובן, ישנן צרות ובעיות נוספות סביב העניין המרכזי הזה, אבל השאלה היא האם האדם מבין שכל הבעיות נועדו להביא לייחוד הזה, או שהוא מאמין שאת הבעיות והצרות הללו יש לפתור בלי קשר לייחוד, ואז הוא נקרא "עובד אלוקים אחרים". כאילו יש עוד מישהו שמנהל את העולם פרט לבורא, ולא הוא שנתן לי כל מצב ומצב כדי ליצור דרכו ייחוד. זה נקרא לעשות ייחודים.
איך להתייחס למצב שבו חברים חוגגים ונהנים ומישהו קם ואומר שיש מטרת בריאה?
מדוע יש להגיד בזמן הסעודה: "אתם יודעים, יש מטרת הבריאה"? לא צריך להגיד זאת. זה צריך להיות ברור לכולם. כל אחד ואחד, לפני שמכניס משהו לפיו או פונה לחבר או מברך לחיים וכולי, עליו לעשות את הייחוד הזה - זה נקרא "לעשות ברכה", ולפי זה להמשיך במה שהתחיל.
אין טעם לדבר על מטרת הבריאה. יש פשוט להפנים זאת ולדבר על הא ועל דא. מוטב לספר בדיחות מבחוץ ולהיות רציני מבפנים. אבל אם פה ולב אינם שווים, קיים חשש שאנשים יתחילו לספר בדיחות וגם הלב ילך אחריהן. במקרה כזה, רק באין ברירה, מוטב לדבר על דברים רציניים, ואז אולי גם הלב ישמע קצת.
אפילו לא להזכיר את קיומו של הבורא ואת גדולתו?
מוטב להוציא החוצה כמה שפחות, ואפילו את קיום הבורא הגדול לא להזכיר. שלב מתקדם הוא שלב שבו צריך להסתיר יותר ולגלות פחות. כתוב: "אדם הפותח מצפוני לבו נותן בכך אחיזה לחיצונים". יש מושג כזה "עין רע", אף על פי שאיש אינו יודע מה הוא. כתוב: "תשעים ותשעה מקרי חולי ומוות קורים בגלל עין רע".
איך ייתכן שאדם שנמצא בעיצומה של הדרך מתחרט פתאום "על הראשונות"?
מה פירוש מתחרט "על הראשונות"? שאדם מתחרט על כך שהתחיל בכלל את הדרך, שהלך בה, שהגיע למצב שהגיע. הוא חושב שבתחילת הדרך היה לו טוב יותר, שהוא יכול היה להסתדר. למה זה קורה כל פעם? כי האדם צריך לבדוק את הסיבה להליכה שלו בדרך, ולא ללכת בה באופן סתמי.
בקבלה אומרים, שגילוי הרע מגיע לאדם החזק, שיודע להתמודד עמו ולתקנו לטוב. אם אדם התקדם עוד עשרים צעדים בדרך: למד, עשה כל מיני דברים בחברה, בהפצה, ופתאום הוא נופל ומתחיל להרגיש שהכול חסר ערך ומתחרט על הדרך, על כל השנים שבזבז על הקבוצה, על הרב, על הספרים, זה סימן לכך שעכשיו עליו להעריך עוד יותר את הסיבה, כגדולה יותר כדי להתחזק בה, ולכן מראים לו דרך השליליות עד כמה הוא נמצא בדרך.
בכל פעם שאדם עולה דרגה, עליו להתחרט "על הראשונות", כאילו לבדוק אותן, ואחר-כך להמשיך הלאה. כמו שאדם נכשל ומצליח לסירוגין בדרכו, כך קורה גם בעניין הסיבה ללימודיו, וזה סימן טוב, אבל הרבה יותר קשה לצלוח זאת מאשר לשרוד התחלפות של כל מיני מצבים או מצבי רוח. אם האדם מתחרט, זה סימן לכך שהוא אכן מחליף דרגה, וכאן טמונה סכנה. כדי שאדם אכן יעלה, שהחרטה "על הראשונות" לא תעצור אותו, על החברה לתמוך בו הרבה יותר ממה שהיא תומכת באדם שסתם נופל. כאן זאת עבודה רצינית, שהיא כולה הכנה.
איזה יחס צריך לפתח כלפי המצב בזמן שנמצאים בו?
כשאדם נמצא ברע, הוא לא יכול לעשות דבר אם לא דאג לפני כן להכין לעצמו קרקע רכה לנחות עליה ולא ביטח את עצמו. אבל "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", הנפילה נמשכת ונמשכת עד שמרחמים מהשמים, כי בכל זאת יש לו שם כמה זכויות שקנה בעשייה קודמת או בישיבה בין אנשים בעלי זכויות, ואז גוררים אותו מהמצב הזה.
ובכל זאת, צריך לבטח מראש: חברים, קבוצה, לוח זמנים. לוח הזמנים חשוב מאוד. למה כה חשוב לרשום מי בא לקבוצה ומתי? כי הסדר חשוב מאוד. יכול אדם לבוא לשיעור ולישון בו, כולנו מבינים זאת, אבל לא לבוא בכלל זה לא בא בחשבון. אדם יכול להיעדר כשתכנן והחליט זאת מראש, כשיש לו התחייבויות, אבל לא להיעדר בגלל חוסר התמודדות עם חולשה או מתוך התרשלות ושכחה.
למה לוח הזמנים חשוב כל כך?
לוח הזמנים חשוב מפני שאור מקיף מאיר לפיו. אם אדם נמצא בשיעור, פותח ספר, יושב בין החברים, גם אם עיניו עצומות, האור מאיר עליו, יש עליו הארה כללית כי הוא נמצא בקבוצה, בין האנשים, וזה הרבה מאוד. זה חשוב עד כדי כך שבעל הסולם אמר: "אפילו מי שלא מבין את השפה, אם הוא יושב בין הלומדים, הוא משתפר".
האם לוח הזמנים פירושו הופעה מתמדת לשיעור או שיש לו משמעויות נוספות?
לוח הזמנים פירושו לפני הכול הוא לבוא לשיעור הבוקר. לכך אין תחליף. יש שוני בין מי שיושב בשיעור עצמו לבין מי ששומע דרך טלפון או אינטרנט או קלטת, שזה יעיל פחות. ובכל זאת, למידה באמצעות התקשורת יעילה בהתאם למי שמשתמש בה. אם אדם בהחלט רוצה ומקשיב באמת, הוא כמעט שלא יאבד קשר. ואם כתוספת לכך הוא גם משתדל לעשות בסביבתו פעולות שונות, קבוצה, הפצה וכולי, זה לא פחות יעיל מנוכחות בשיעור עצמו. מי שיושב לבדו ושומע את השיעור, ורוצה להיות בשיעור ובין החברים, כאילו ממש נמצא במקום. כמובן, יש להביא בחשבון גם את גורם הזמן.
האם אפשר להכריח חבר לעשות תיקונים?
אי-אפשר להכריח אדם לתקן את עצמו, כיון שתיקון היא נטייה פנימית שיש בלב. האדם מבין מה רע בו ומה עליו לתקן בהתאם לעוצמת האור המאיר עליו. רק האור יכול להמחיש לאדם מה רע בו. אדם יכול לראות את מיקומו של הרע בו רק לעומת האור, כי בסופו של דבר עליו לִדמות לאור. יש שוני בין האור של אדם מסוים לבין האור של אדם אחר, המידה שבה הוא מאיר, האופן שבו הוא מאיר אליך, האופי. כל אדם צריך דברים אחרים כדי להתאים לאור. לכן רק כך יכול להתרחש תיקון.
אי-אפשר לקחת דוגמה או קנה מידה מאדם אחר, ועל פיהם לדעת איך עלי להתקדם מכל מצב ומצב. איש לא יוכל לתת לי כוח לשנות את עצמי נכון ואין מי שיוכל להגיד לי ששיניתי נכון. האור ממלא אותי לפי השינוי שחל בי. רק האור פועל ועושה את כל הפעולות הללו בעקביות, בזו אחר זו, בתוך האדם. אנשים אחרים יכולים רק לתת לאדם מהצד עוד חיסרון, עוד דחיפה, לארגן לו תנאים נוספים. כפי שבעל הסולם כותב ב"מאמר החירות", שבכל התיקונים הללו בידי האדם רק לקבל מהחברה חיסרון נוסף. אבל האדם עובד בעזרת האור המקיף שלו עם החיסרון הכללי, שבא עם הנשמה הפרטית שלו, על פי המבנה שלה.
האדם, מצדו, משתמש בחברה, ובהתאם לכך על החברה להכין לו דברים שאם ירצה, ייקח ממנה: רצון כללי למטרה, לוח זמנים, אפשרות להפצה, ללימוד, לחיי חברה. להכין, אבל לא ללחוץ; לא ללחוץ לתיקון. חברה יכולה לחייב בדברים כלליים, שלפיהם כל החברה נוהגת, אבל לא לבוא לחבר ולהגיד: "הדבר הזה בך רע, אתה חייב לתקן אותו".
איך יכול אדם להגיע לתיקון אם מהסביבה הוא יכול לקחת רק התפעלות?
ממה האדם לוקח התפעלות? מהמטרה, לא ממעשים. לא התפעלות מכך שהחברים עושים ארוחת בוקר משותפת, אלא מהמטרה המחייבת אותם לעשות ארוחת בוקר משותפת. וזה כבר עוזר לאדם להיכלל בהם, ובאמצעות פעולות שונות לעורר על עצמו אור מקיף. אין דבר חוץ מאור מקיף. זה האמצעי. אם אדם מגיע אליו - הוא מצליח. אם לא מגיע - לא מצליח. בעל הסולם כותב על כך בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות", שישנו המאור, וצריך להתרגל לרעיון של קיומו.
מאין אני יודע מתוך איזו כוונה עושה חברי מעשים שונים בחברה?
באיזו כוונה החבר עושה מעשים טובים - זה לא נוגע לך. אם החבר עושה הפצה, לומד, עושה משהו למען החברה, לא משנה מה הכוונה שלו. אפשר להבין מהמעשים שלו שמשהו דוחף אותו, ולשער שחשיבות המטרה היא המניעה אותו, אחרת, לשם מה יעשה כל זאת?
אם אדם עושה זאת סתם מפני שהוא אוהב חיי חברה, הוא נכנס לחברה בהתפעלות גדולה, משבח את החברים ואת נדירות מעשיהם, מתפעל מכך שהם עושים הכול יחד, וכולי. מתפעל, מתפעל, מתפעל, נכלל בין החברים, פועל איתם, ואז מתחיל לפעול עליו אור מקיף, והוא נוכח לדעת שעליו להשתנות. אז הוא חושב "למה לי להשתנות?" ועוזב.
לכן, אם אדם מצטרף לחברה ועובד בה היטב, הוא יתקדם מהר או יעזוב מהר. אם אין לו עדיין נקודה שבלב, לאור המקיף אין במה להיאחז, האדם מתחיל לראות שזה לא בשבילו, ועוזב. לפעמים יידרשו לכך כמה שנים, במיוחד אם אדם שואל מתוך שכלו ולא מתוך לבו.
ישנם כאלה שמטרת החיים אצלם עדיין שכלתנית ולא רגשית, לבבית. שלא תחושות מרות ורעות בלב מניעות אותו לשאול ולחפש, אלא הוא לא מוצא סיבה הגיונית לפעול. תן לו מטרה כלשהי בחיים שלשמה כדאי לפעול, והוא יעבוד לשם כך כמו מכונה משוכללת, אבל עליו לראות את הכדאיות שבכך. במצב כזה הנקודה שבלב עדיין מסתתרת תחת מלבושים. אדם כזה ימצא את מקומו בחברה למשך כמה שנים ואז יעזוב.
מה עושים כשמשתלט רצון לברוח מבעיות העולם הזה?
המטרה של מי שעוסק בקבלה היא לא למצוא מקלט ברוחניות, מפחד הבעיות שמביאים לנו בעולם הזה. זאת גישה מוטעית, שמי שמחזיק בה, מעכב את ההתפתחותו. יש אנשים המפסיקים לעבוד, יש כאלה המזניחים כל מיני תחומים בחיים ומפסיקים לתפקד בהם. הם חושבים: בשביל מה צריך אישה וילדים? כדאי להתגרש ורק ללמוד, לחיות כמו מלאך. רבים הם המשלימים עם החולשה הזאת, שבעצם נובעת מחוסר "חומר דלק" בהמי, כשאדם מרגיש שלא כדאי להתקרב לתענוגי העולם הזה, שאין בהם דבר ושלא כדאי לו להתאמץ.
אבל מוכרחים לעבור את המצבים הללו ממש בכוח, ולקשור אותם לכך שהבורא נותן לנו אותם, שהוא השולח. אין ברירה אלא לעבור את המצבים הקשים הללו, את תחושת התשישות וחוסר המשמעות, במחשבה שזה בא ממנו.
כל המצבים, לא רק במשפחה או בעבודה, אלא גם מצבים מדיניים ועולמיים שעוברים עלינו עכשיו, הם ממש גילוי האלוקות, גילוי ההשגחה - אמנם התחלה של גילוי ה"אחוריים", אבל גילוי של ממש. אנו רואים שאין לאיש פתרון לבעיות שמכניסים אותנו אליהן באופן כלל עולמי. במיוחד אותנו, אבל גם את העולם כולו. כל העולם נמצא בחוסר כיוון מוחלט, מצב שלא זכור שהיה אי פעם בהיסטוריה האנושית. הכול מודעים לכך, גם מדענים גדולים העוסקים בהתפתחות האנושות ובהיסטוריה האנושית. לאיש אין תשובה.
אין תשובה בפרט ואין תשובה בכלל. ובמיוחד אנו, מכלל האנושות, מרגישים שאין פתרון. בקרוב נדע כולנו שגורל האנושות תלוי על חבל דק מאוד, כשמתחתיו תהום. אם נצליח לקשור את כל הדברים הללו למטרה ולעבוד בהתאם לזה - נצליח. כלומר, בדרך הטוב נלך לגמר התיקון. אם לא נקשור אותם ולא נעבוד כלפי המטרה - יהיו לנו חיים קשים.
הכל תלוי בדרך שבה נשתמש באור מקיף. ככל שנפנים עוד מהאור המקיף לתוכנו כאור פנימי - האור הפנימי שלנו הוא אור מקיף לגויים - הם ירגישו שמאיתנו בא להם אור מקיף ויהיו תלויים בנו וקשורים אלינו, ירצו שיהיה זה בטוב ולא ברע. היום הגויים מסתובבים סביבנו כמו כלבים שוטים חורשי רעה. למה? כי בתת ההכרה שלהם הם יודעים שטמון אצלנו משהו בשבילם, והם חשים שאיננו נותנים להם אותו. איך תתייחס לאדם שאוחז את חייך בידיו ולא מאפשר לך לחיות? למעשה, כך זה קורה.
הגויים ירגישו אור מקיף רק בתנאי שיהיה לנו אור פנימי. לכך מתכוונים בביטוי "אור לגויים". הגויים נמצאים בדרגה תחתונה יותר, וזה הסדר של המדרגות. כשהם יתחילו לקבל אור פנימי מאור מקיף, אנו נתחיל לקבל אור חיה ויחידה. ואחר-כך יתרחש איחוד, לכולם יהיה אותו אור, כלומר גמר התיקון הכללי. לכן עלינו להבין זאת ולקבל את כל המצבים הללו, שנועדו למטרה ולא באים עלינו באקראי מאיזה שליט אויב זה או אחר.
כיצד ניתן לענות לשאלה מי הביא את השואה?
התשובה היא שהבורא הוא שעשה זאת. האם יש מישהו אחר שפועל בעולמנו?
האם התשובה יכולה להיות "נסתרות דרכי ה'"?
"נסתרות דרכי ה'" אינה התשובה, וגם לא שאי-אפשר לדעת למה כיוון הבורא ולמה זה קרה. אי-אפשר לפטור סתם כך את העובדה ששישה מיליון אנשים נספו בשואה, ושהיום אנשים ממשיכים להירצח - והמספר רק גדל והולך. אי-אפשר לפטור זאת בלא כלום כי המקרים האלה ניתנים לנו כדי שנתקדם, כדי שבעקבותיהם נעשה משהו. אין דבר שבא ומתגלה ואין לו סיבה. הבורא אינו פועל פעולות ללא מטרה, ואפילו פעולות של תינוקות נועדו להתפתחות.
למה לומר "נסתרות דרכי ה'"? נכון שאיננו יודעים בדיוק מה גרם לשואה וזה נסתר מאיתנו. אבל אל לנו להשתמש במשפט הזה כדי לומר שאיננו רואים בפועל מה הוא עשה. האם קורה משהו בעולם שלא בא מלמעלה? האם יש כוח אחר?
מה שיש לענות הוא, שכל מה שקורה, קורה מאת ה', גם הדברים הגרועים ביותר. בעל הסולם כותב זאת במכתביו הראשונים:
העיקרון הראשון - הכול ה' עושה לטובה, ואם נאמין לכל או לא, הכול בא ממנו.
העיקרון השני - הכול בא במטרה, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". השואה היא מעשה, וגם המעשה הזה היה במחשבה תחילה כדי לגרום לסוף המחשבה, הנמצא בגמר התיקון. כלומר, כל דבר מקדם אותנו לגמר התיקון.
עכשיו נשאלת השאלה, האם מה שמקדם אותי לגמר התיקון יהיה טוב או רע? אם אין משהו שניתן לעשות, פשוט מחכים ומקוננים וחיים ומתים כמו בהמות, ומובלים "כצאן לטבח".אבל ישנו אמצעי להתקדמות באופן מועיל, יפה, טוב ונעים. האמצעי הוא האור המחזיר למוטב, המושך אותנו למוטב, למטרה, ל"טוב ומיטיב", מהר יותר מהמכות שהייסורים נותנים כדחיפה מאחור.
הבה נשתמש בכוח החיובי שמושך אותנו, ולא נחכה לכוח השלילי שישיגנו מאחור. נשתוקק למטרה, נברר אותה ואת האמצעים שיאיצו את הגעתנו אליה. אם נפקח עינינו ונביט היטב, נראה שאין לנו לאן לברוח ושלא קיים שום אמצעי אחר, שהכול בידינו. בואו נפסיק להתחמק. וכשאומרים שמשהו לא הגיע מהבורא, ומנסים להתכחש לזה, שומטים למעשה מהאדם את ייחודיותו כ"אדם".
יש להשתמש בכוח החיובי בכל פעולה ופעולה, גם כשקורה הדבר הגרוע ביותר, גם כשחרב חדה מונחת על הצוואר. אם לא נשתמש באמצעי הנכון, דברים נוראיים מאוד יקרו, כי חשבון שנעשה לפי הרצון לקבל, מביא צמצום וחושך אכזריים ביותר.
בעניין השואה, אין כל ספק שהיא מעשה הבורא. עשר שנים לפני שהתרחשה השואה, אמר בעל הסולם: "היזהרו מהעתיד לבוא, בואו נתחיל לעשות משהו, בואו נלמד, אפשר להיטיב את מצבנו". אך איש לא שמע ולא הקשיב, וכך חלפו להן עשר שנים בלי מעש, ואז זה הגיע.
גם עכשיו אנו יכולים לצעוק בראש חוצות, ברחובות, באמצעי התקשורת: "חברים, בואו נתחיל, יש לנו מה לעשות, אנחנו יכולים למשוך אור. חיסרון האור גורם לכל הרע, האור הוא הגורם לכל הטוב. אפשר להזמין אלינו אור מקיף". אם ישמעו - יהיה טוב, לא ישמעו - יהיה רע.
איש לא מבטיח שהשואה לא תתרחש שנית. בזמן החורבן היו לא פחות בעיות. כתוב שדם כיסה אז את ירושלים. זה יכול לקרות גם היום. איננו מעכלים באיזו צרה אנו נמצאים. יש המנבאים שכולם ירצו להשמיד את היהודים, ושהערבים הם רק גורם אחד מהם. גם האירופים ירצו להשמידנו.
האמירה שהשואה מוכיחה שאין כוח עליון, שאין אלוקים, היא תחילת הגילוי. האדם מתקשה לקשור במודעות שלו מצב כזה עם הבורא, כי הבורא טוב ומיטיב. זאת נראית בעיניו סתירה. מובן מאליו שזה נראה לו כך, הבורא הוא נעלם בשבילנו, קיומו לא מוכח, הוא בגדר סימן שאלה, אבל את השואה האדם רואה וחווה. הוא ראה מה קרה למשפחה שלו. המסקנה המתבקשת היא שאם השואה קיימת, הבורא לא קיים, כי הם נמצאים בסתירה זה לזה. האדם מוחק את קיום הבורא, וגם מקבל על כך חיזוקים מסביבתו.
איש לא יכול לתת הסבר מניח את הדעת כדי ליישב את הסתירה הזאת. גם למאמינים אין תשובה על כך, והם מתעלמים מהשאלה כלא קיימת. ואילו העוסקים בקבלה דווקא מתחילים לעבוד מהשאלה הזאת. הבעיה היא, שאדם שתאמר לו שהשואה אירעה באשמתו, ושהתנהגותו היא שהרגה את קרוביו, יהיה מוכן להרוג גם אותך: "איך יכול להיות? מה פתאום?..." אבל זה אכן כך.
איך בכל זאת אפשר לקשור את השואה לבורא שהוא טוב ומיטיב?
"הבורא טוב ומיטיב" הוא האור. אור המגיע לכלי נותן לכלי הרגשת טוב ומיטיב. כשחיסרון האור מופיע בכלי, זהו האור המופיע בכלי, אבל ב"אחוריים" שלו, כך שהוא נותן לכלי את ההפך ממנו, את הרגשת חוסר טוב וחוסר מיטיב, שזאת תחושת מוות מוחלטת. זה נקרא "הארת המלכות", וזאת תהום נוראית. נורא יותר מלמות ולא להרגיש דבר, זה להרגיש את ההפך מהחיים - תחושה איומה.
התגלות של הבורא מביאה טוב, שלמות, נצחיות, והסתרתו מביאה את ההפך מזה. אבל הוא נתן בידי האדם אפשרות לגרום להתגלותו או להסתרה שלו, ואין זה משחק מצדו, אלא חוק טבע בלתי מתפשר, "חוק נתן ולא יעבור".
כיצד ניתן לעמוד מול אנשים לנוכח הקושי להסביר דברים ממין אלו?
הבעיה היא אכן הקושי להסביר. אבל לאט לאט הבעיה הזאת תיעלם. הכול תלוי במצב שהאדם נמצא בו. קשה להסביר לאדם חסר אונים ומבולבל, אבל ההבנה "מתבשלת" לאט לאט.
לעם ישראל יש יותר הכנה, אף על פי שאנו עם קשה עורף. מי הוא "קשה עורף"? מי ששוכח מיד. "עורף" זה "אחוריים", ואנחנו נאחזים בהם. ולמרות שזה כך, שאחרי רגע אנו שוכחים, חוזרים ל"אחוריים" ולא לפנים, בכל זאת לאט לאט אנו לומדים, ורואים שפשוט אין מנוס ושאין לאן לברוח. האדם ירגיש לכוד במלכודת ואז ייאלץ למצוא קצה חבל, והחבל יהיה רק חוכמת הקבלה, רק קשר עם האלוקות.
האדם ירגיש באמצעות הצרות הללו שמה שבאמת חסר לו זה אור. הוא יתעמק יותר ויותר בצרות האלה, ב"אחוריים" הללו עד שירגיש בעצם חיסרון האור. הוא יגיע לזה בעצמו. בקבלה לומדים, שהתפתחות, באה מתוך התעמקות במצב הנוכחי, וממש בסופו, בעומקי עומקיו, נמצאת התחלה של חיים, של דרגה חדשה.
אותו דבר יתרחש כאן. השאלה היא רק כמה נצטרך להתעמק, כמה זמן זה ייקח ובאילו אמצעים נחפש את שורשי הבעיה עד שנגיע לתשובה, שזה חיסרון האור. אם נמשוך אורות מקיפים, נראה מהר את התשובה, בתוך חודשים ספורים. אם לא נעשה דבר וננהג כמנהג האדם הפשוט מהרחוב, נסבול כמוהו ייסורים קשים עוד שנים רבות לפני שזה יגיע אלינו. זה נתון לבחירתנו.
רק האור יכול לגלות את החושך ולהביא לנו הבנה מהו, ולהביא לנו תיקון. רק האור לבדו. קשר עם האור יכול להתקיים רק על ידי אמצעי אחד - ספרי הקבלה, הנכתבים בדרגה של האור ומביאים לנו אור מקיף בזמן הקריאה בהם, בזמן הלימוד.
האם בכך שמקובלים מושכים יותר אור על ידי הלימוד, האחרים מרגישים יותר סבל?
הקצב הכללי של האומה אינו תלוי במקובלים. ההפך הוא הנכון, בכך שלומדי קבלה מושכים את האור לעצמם, והלא הם קשורים עם העם ועם כל האנושות, הם מאירים לכולם. האור שלהם יהיה אורות מקיפים גם לאחרים המקורבים ללומדי הקבלה.
אפשר להיות מקושר למקובל אפילו דרך זה שהוא, למשל, קונה נעליים באיטליה. בזה שהוא קונה נעליים, הם נותנים לו שירות. ישנם שם חליפין. כל האנשים הקשורים בדרך כלשהי לנעליים הללו, מקושרים אליו במידה מסוימת ומקבלים קצת ממה שיש לו. לכן היום כל העולם הפך לכפר אחד קטן. על אחת כמה וכמה אנחנו, לומדי הקבלה, הקשורים באותן הפעולות והצרות אל העם שלנו, שאנו חלק ממנו, מביאים לו אור, כלומר הכרה מהירה יותר בצרות שיש לו. אבל את הצרות עצמן לא המקובלים גורמים. לימוד או משיכת האור לעולם לא גורמים צרות, רק הכרה מהירה יותר בהן.
האם להבטיח לאדם טוב ועונג או לדבר על צרות שקרבות?
אם האדם לא מרגיש צרות, אין עם מה לפנות אליו. צרות מופיעות באופנים שונים. למשל אדם שהוא מיליונר, שיש לו הכול, שקט ורוגע מבחינה חיצונית, צרתו היא שאין לו במה להחיות את נפשו. נשמה לא מתמלאת ממעדנים משובחים ומתענוגים בהמיים או אנושיים, היא מתמלאת רק מהאור. אם הנקודה הזאת מתגלה בו פתאום, לא יעזרו לו כספו ואמצעיו. גם אם יהיה מלך, לפתע הוא ירגיש את עצמו כפחות הערך והנחות שבבני האדם.
לכן יש לפנות קודם כל לאנשים שיש להם החיסרון הזה, הנקודה שבלב. יש לומר להם שמי שיש לו נקודה שבלב, מרגיש צרות. אפשר לייעץ לו איך להיפטר מהצרות, ואפשר לומר לו: "בוא, אני מציע לך משהו טוב". ההבדל הוא רק בשפה שמשתמשים בה, באיזה לבוש מלבישים את העצות הללו. יש לדבר אל האדם בשפתו הוא, לדבר אל החיסרון האישי שלו, על פי הדבר שהוא מכוון אליו.
למה לא לפנות לקהל בדרכי נועם?
אם אנו לומדים מהמעשים של הבורא, אנו רואים שגם דרכיו אינן "דרכי נועם". האדם מבין את מה שהוא חווה על בשרו, ולעתים הוא זקוק לטלטול רציני כדי להבין, ולא תמיד גם זה עוזר. לעתים זה גורם רתיעה, וקשה לצפות זאת. נושא הטיפול בקהל מורכב מאוד. בעל הסולם ביקש שיורידו אותו ממדרגות גבוהות למדרגות כאלה שיוכל לדבר אל אנשים, שיוכל לכתוב את "תלמוד עשר הספירות".
למקובל קשה מאוד לתקשר עם אדם הנמצא במצב לא טוב, ולהתחיל להסביר לו הסברים מדרגה גבוהה יותר. האדם רואה דרגה גבוהה יותר כ"אחוריים". איך יוכל להסכים לזה ולקבל את זה? הוא צריך מילוי בדרגה שלו, ובדרגה הזאת הוא מרגיש חשכה.
מקובל לא יכול להעלות אותו לדרגה עליונה יותר ולמלא אותו שם. אם הוא מראה לו ממקום הימצאו בדרגה תחתונה את המילוי שיש בדרגה עליונה, הוא יראה אותו כחושך. לא רק שזה לא יעניין אותו, זה ירתיע אותו.
אז מה עושים? בעניין הטיפול בקהל צריכים לעסוק לאו דווקא מקובלים, אלא אנשים עם הבנה פסיכולוגית מעמיקה, אלה הקשורים יותר לטבע האנושי, ולא לטבע הרוחני. יש להקים לשם כך מערכת. בעל הסולם כותב במאמר "דור אחרון", שאפילו בגמר התיקון רוב העם יישאר בדרגה שבה יבין את המקובלים רק דרך מלבושים, והמקובלים ייאלצו לרדת הרבה בסולם הדרגות עד לדרגתם, כדי שיבינו אותם.
אם האורות המקיפים מתגלים באנושות כחושך, האם הכרחי לסבול בדרך לגמר התיקון?
נכון שמהארת המקיפים האנושות מגלה חושך, אבל לא חושך במובן של צרות, אלא חושך של הכרת הרע, שזה דבר אחר. כשנמצאים ברע, הוא לא נגרם על ידי אור מקיף. אלא שברע הזה מתחילים לראות למה זה רע, מה הסיבה לרע, איך אפשר לצאת ממנו, מי מסובב אותו, וכל זה כבר נגרם על ידי האור המקיף. זאת אומרת, הרע עצמו כבר נמצא והוא נובע מחוסר התיקון שלנו, אך האור המקיף מביא לנו יכולת להכיר את הרע.
נכון שאפשר לתפוש זאת כך שאור מקיף מחבר עוד יותר לרע וגורם סבל, כי עכשיו אנו מתחילים לסבול לא רק מהרגשת הרע שלנו, אלא מכך שאנו מרגישים שהרע הזה מנוגד לתכלית וכולי. אבל אז הרע כבר מתחיל להיות רע מוחלט, יצירתי, זו כבר התחלת כלי של נשמה.
מה הקשר בין הכוונה של אדם בזמן הלימוד לבין צרות העולם?
בזמן הלימוד לומדים מהספר את הכתוב. אך לפני שניגשים ללימוד, וגם במהלכו - יש כוונה, שהיא המתקנת. בכוונה הזאת נכללות הצרות של העולם בכלל, של עם ישראל בפרט, הצרות הפרטיות של הלומד, של החברה שלו, הקבוצה שלו. דווקא כך ניתן להתקרב אל הבורא. האדם מעלה את כל הדברים הללו אל הבורא לא כדי שיהיה לו טוב, אלא כדי להתאחד עמו.
אז ודאי, אם נרצה ואם לא, אנו כוללים בתוכנו את הצרות של כל העולם. כל מי שלומד עושה זאת, גם אם הוא לא חושב על כך בזמן הלימוד, כי לפני כן הוא כאב את כאב העולם, עשה עוד איזה מעשה, חש צער כלפיו, ובאופן לא מודע כלל אותו בתוכו. ואז הלימוד הוא התרופה. ואף על פי כן לנו אין שליטה או הבנה על מה הבורא עושה כלפי כל נשמה או ברייה, וכיצד כל אחת פועלת בעצמה.
אפשר לגלות זאת רק בדרגות גבוהות מאוד, ולשם כך האדם צריך להיות בגדלות. זאת אומרת, להגיע לאח"פ דעלייה, ואז מבינים איך זה מתפשט הלאה, ליתר הנשמות. אלא שבכלים דהשפעה אי-אפשר לעשות זאת. רק בדרגות מסוימות אפשר אולי לעשות חשבונות פרטיים.
קשה לתאר במילים איך מתנהגת כל מערכת הנשמות, איך עולם האצילות מעורר אליו את הנשמות בכך שעוצר את האורות ומעביר אותם. איננו מסוגלים להביע במילים כמה תיקונים יחד. בעל הסולם אומר שנשמות הנמצאות בבי"ע מעלות מ"ן, ולא מוסיף.
אולי יקום אי פעם מישהו שיוכל לכתוב כל זאת במילים, ואם העולם יתקדם במהרה, אולי גם אנו נזכה לראות זאת מהר ולהעלות את הדברים על הכתב.
האם יש סיכוי להשיג זאת?
איננו מסוגלים לאמוד סיכויים. אנו מדברים רק על מה שיש להשיג. האדם מחפש דרכים להיטיב עם גופו, הוא לא יכול לקחת בחשבון איפה יהיה טוב יותר לנשמה. כך בנוי האדם. כן אפשר לומר, שהסיכוי הטוב ביותר להתפתח הוא רק בישראל.
האם הגלות תמה או שצפויה גלות נוספת?
בעל הסולם מסביר שישנן בסך הכול ארבע גלויות כנגד ד' בחינות. עכשיו אנחנו גומרים את הגלות האחרונה. נשאלת השאלה אם גמרנו את הגלות אם לאו. בעל הסולם מסביר בספר "מתן תורה", ב"מאמר לסיום הזוהר", שמלמעלה יש כבר נתינה, נתנו לנו את ארץ ישראל, אבל לקבל אותה נוכל רק כשנעשה בתוכנו הכנה לארץ ישראל, שנהיה בדרגת ארץ ישראל. שיהיה לנו רצון לבורא, לאל - רצון נקרא "ארץ", ישראל זה "ישר" ל"אל".
אם נגיע לרצון הזה, נהיה כלי לקבלת ארץ ישראל של מעלה. מלמעלה ישנו אור שצריך למלא את הכלי הזה. נתינה מלמעלה, שהבורא נתן לנו "ארץ ישראל", זה נקרא שהקדיש לנו את האור הזה, הכין לנו אותו. האור כבר מוכן, אבל הכלי עדיין לא קיים. לכן עדיין לא יצאנו מהגלות. אנו נמצאים כאן, אבל למעשה, עדיין בגלות. בעל הסולם כותב: מה הסימן לכך שאנו נמצאים עדיין בגלות? הסימן הוא, שאף על פי שאנחנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, אנחנו רוצים לברוח לחוץ לארץ.
מה צריך לעשות? להכין את עצמנו כך שהרצון שלנו אכן יהיה "ישר" "אל". זה הכול. אם הוא לא יהיה "ישר" "אל", נימצא בגלות, ולא משנה איפה יהיה הגוף שלנו. כרגע איננו שייכים גם לארץ ישראל הגשמית. רואים כמה רע לנו כאן, ובהתאם לכך כמה טוב לערבים. אם נרכוש את הרצון לארץ ישראל, לערבים יהיה רע מאוד כאן, והם יעזבו מרצונם.
ההתאמה הגשמית תלויה ברצון הרוחני שרוכשים. אם הרצון שלנו יהיה "ארץ ישראל" ו"ירושלים", זאת אומרת, יראה שלמה לנתינה וכל הקשור בכך, לא יהיו כאן ערבים, הבעיה פשוט תיעלם, כי זה ה"אחוריים" שלנו. אין לנו דרך אחרת לסדר את הדברים פרט לשינוי הרצון שלנו. איננו יכולים לסלקם מכאן, לא באמצעות טנקים ולא בכל אמצעי אחר. ההפך הוא הנכון, הקלקול שלנו מזמין אותם אלינו.
איש לא מעוניין לשמוע את האמת, אבל אולי תימצא איזו דרך להסביר את העניין ואת חשיבותו, אחרת נישאר בגלות. זאת אומרת, נמשיך להיכנס לארץ ולצאת ממנה. מנקודת המבט של אדם הנמצא בחוץ לארץ, "ארץ הקודש" היא הארץ הנכספת, ולמעשה הנמצאים בארץ הקודש שרויים בסבל. במצב היום, מה בדיוק מושך בארץ ישראל? אבל מי שיעזוב, יהיה לו גרוע יותר. ומצפים לו גלגולים קשים. בלתי אפשרי להוכיח ולהסביר זאת, אבל מי שחי בארץ ישראל חוסך לעצמו גלגולים רבים והמון צרות. כל יום שעובר על מי שנמצא כאן, עובר כתיקון טוב.
אם הדברים הללו נוגעים מאוד ללבי, מה עלי לעשות?
צריך לעשות משהו כדי למשוך יותר אור לעולם שלנו. על ידי לימוד, על ידי הסברה, על ידי אמצעים שונים. אין מה לעשות פרט לכך. הדבר המועיל ביותר לעשותו הוא ללמוד ולחשוב בזמן הלימוד גם על הצרות וגם על גדלות הבורא, לקשור אותן יחד.
האם קריאה בעיתון במקום במאמרים מחברת אותנו לעוד צרות?
אי-אפשר לקרוא עיתון וגם לחשוב על האור העליון. צריך להמשיך את האור מלמעלה, להתקשר למקור שלו. לכן קוראים מאמרים, שנכתבו מדרגה רוחנית. כשאדם קורא אותם ומתפעל מהם בדרך כלשהי, נקשר אליהם, האור מאיר אליו. ספק אם מקריאה בעיתון יבוא אלינו אור מקיף, אלא אם כן נמצא במערכת העיתון איזה מקובל נסתר.