אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 27. נקודת המבט של האדם

שיחה (24.6.02) על מאמר: "הקב"ה וישראל יצאו בגלות"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בחוקותי, עמ' 157

מי יוצא מהגלות, הבורא או ישראל? מסתבר שזה אותו דבר. הכלים שאיתם נברא האדם, שהם כל מהותו, הרצון לקבל, הפוכים מהבורא. לפי חוק השתוות הצורה, מפני שהבורא רוצה לקרב את האדם, הוא מתגלה אליו רק במידה שהאדם דומה לו. לכן הוא נקרא "אדם" - אדמֶה לבורא.

אם האדם לא נמצא עדיין ברצונות מתוקנים, בהשוואת הצורה, הרצונות שלו הפוכים מהבורא. וגם כך, אם האדם משתוקק לדבקות עם הבורא הוא נקרא "ישראל" - "ישר" "אל". "ישראל" היא דרגת השתוות הצורה.

אם האדם מגיע להשתוות הצורה עם הבורא הוא נקרא "ישראל", ולפיכך הבורא מתגלה לו ושניהם יוצאים מהגלות: האדם יצא מהגלות, מהכלים הלא מתוקנים שלו, רצונות שהם הפוכים מהבורא, והבורא יצא מהגלות בכך שהתגלה לאדם במידה שבה האדם תיקן את הכלים שלו.

ואם האדם נמצא עדיין בגלות בחלק מרצונותיו, באותה מידה הבורא נסתר ממנו. דרגות גילוי או הסתרה של הבורא כלפי האדם נקראות "עולמות", מהמילה "העלמה". ברצונות מתוקנים הבורא מתגלה, ברצונות מקולקלים הבורא נסתר. כך נקבע באיזו דרגה או באיזו מדרגה האדם נמצא כלפי הבורא.

באדם יש סך הכול תר"ך רצונות, זאת אומרת, ממנו ועד הבורא יש תר"ך פעולות שעליו להפעיל על הרצונות שלו, לתקן אותם ולמלאם בנוכחות הבורא. לפי זה הוא יוצא מהגלות, רוכש רצון של "ארץ ישראל", נכנס לארץ ישראל, וחי בהחי במקום שבו הבורא נמצא כל הזמן.

בארץ ישראל חי עם אחד, עם ה"יהודים", אלה הנמצאים בייחוד כל הרצונות עם הבורא. בחוץ לארץ חיים "גויים", "אומות העולם", שיש להם רצונות מפוזרים לכל עבר, מכוונים לכל יתר התשוקות והרצונות, רק לא לכיוון הבורא. כלומר, אם תר"ך רצונות של האדם מכוונים לעצמו, הם נקראים "אומות העולם". אם הוא מתקן אותם כדי להשפיע לבורא, כל רצון ורצון מה"גוי" נעשה "יהודי", "גר" שנקרא "גוי מקרב גוי". וכך הוא מגיע לייחוד עם הבורא.

כיצד ייתכן שהבורא מתגלה בצורת גלות, אם הוא טוב ומיטיב?

מטרת הבריאה, מצד הבורא, היא להביא את האדם למצב הטוב ומיטיב המוחלט, דרגת הבורא. כדי שהאדם יגיע למצב הזה עליו לרצות בו. כדי שירצה בו עליו להיות במצב הפוך מטוב ומיטיב, ולגלות לאט לאט שהוא במצב הפוך ועד כמה זה רע. ואם יהיה בו רצון להגיע לדרגת הבורא, הוא יגלה כמה זה טוב.

את כל הפעולות הללו על הרצון המנוגד לטוב עושה האור, כלומר הבורא, ולא האדם עצמו. על האדם לגלות בכל פעם את מצבו הנוכחי, ומתוכו להשתוקק למדרגה אחת קרובה יותר לבורא. כלומר, עליו לקבוע את כיוון הרצון, את כיוון השתוקקות, הנקרא "כוונה". כוונה באה מהמילה "לכוון", לקבוע כיוון שאליו רוצים להתקדם, להגיע. לקבוע את המטרה.

זאת הקביעה היחידה המוטלת על האדם. את כל יתר הדברים עושה הבורא. האור מתקן את הכלים. הוא מקלקל אותם לפי הצורך, מתקן אותם, ממלא אותם, מרוקן אותם - והתפשטות והסתלקות האור בונות את הכלי. הכול עושה האור. על הכלי להיות רק בנקודת המודעות למצב שבו הוא נמצא ולמטרה שאליה הוא רוצה להגיע.

כלומר, עליו להכיר את הרע שבמצבו ולדעת מה הכיוון, מהי הכוונה, מה המקום הרצוי הבא.

כדי להביא את האדם למצב הסופי שבו נמצא הבורא, דרך כל המצבים הללו, שיהיה לו כלי גדול, רצון גדול, תשוקה כלפי, מצב שבו נמצא הבורא, הבורא חייב להעביר את האדם דרך כל מיני מצבים שבהם ילמד מה ההבדל בין מצב הבורא למצב ההפוך לו, ילמד להבדיל בין אורות לכלים, בין אור לחושך. כי רק מדבר והיפוכו אפשר ללמוד על הדבר עצמו, על היפוכו, ועל שניהם.

כיצד ניתן לעשות זאת? הבורא עושה זאת והאדם צריך רק להרגיש ולהתוודע למצבו. איך הבורא עושה זאת? הוא פועל על האדם גם בחושך וגם באור, גם בזמן הגלות וגם בזמן הגאולה. בכל המצבים הוא בא ועושה הכול, גם "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם - "גם יוצר את הגלות, גם יורד איתם לגלות כדי ללמדם מהי. ובכך שהוא מראה להם מהי גלות, עד כמה היא רעה, הוא מושך אותם מגלות לגאולה, לרצון לצאת ממנה. ואם הם רוצים לצאת, הוא מוציא אותם.

הכול נעשה מאת ה', ועל האדם רק לקבוע את יחסו לזה. מצד אחד, עליו לקבל הכול כפי שהוא, ומצד שני להודות על הרע ביותר כמו על הטוב ביותר, מפני שגם הרע מתקשר למטרה, והמטרה חשובה לו. הוא מכיר ומבין עד כמה המצב שהוא נמצא בו הכרחי כדי להגיע למטרה, ושאין מצבים אחרים. הוא יודע שגם המצבים הרעים ביותר הכרחיים, ושלא ייתכן מצב שאין בו צורך. הוא צריך להכיר את המצבים הללו, להסכים עמם, לרצות להיות בהם - בגלל המטרה. אבל עליו להעדיף מצב קרוב יותר לתיקון, לא משום שרע לו ויהיה טוב יותר, אלא מפני שהנתק עם הבורא לא התרחש מתוך רצון הבורא.

על האדם לגלות לאט לאט את ההבחנות הללו, לאסוף אותן, ואיתן הוא כבר יגיע לתכלית.

בכל מצב ומצב עליו להכיר ש"רע לי", ואחר כך ש"רע לו", לבורא. מצד המטרה המצב הזה טוב לי, ומצד מטרת הבריאה הוא לא טוב לבורא, כי הבורא קובע שהדבקות עמו היא המטרה, כלומר שההתקדמות תהיה על מנת להשפיע. עד שהאדם מגיע לכך הוא עובר הרבה מצבים. בקבלה זה נקרא קו שמאל וקו ימין. עיבור, יניקה, מוחין בכלים - עיבור, יניקה, מוחין באורות.

האם עוברים תהליכים כאלה גם לפני המחסום?

התהליכים הללו מתקיימים רק לאחר המחסום. לפני המחסום יש כנגדם כל מיני מצבים, אבל לא באותן דקויות כמו לאחר המחסום. האדם לא מבדיל בהם, הוא לא בדיוק מבין את מקומו ומצבו, אבל הוא חייב לעבור אותם.

אותם בלבול וחוסר האונים שדוחפים אותו להתקשר לבורא, הם המקדמים אותו. לפני המחסום אין הרבה הבחנות ברורות, כי נמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל, שפירושם חושך.

לפני המחסום מגיעות הארות, שבהן האדם בהחלט מבין ומרגיש ונותן. כלומר הוא מפיק מהן כל מיני הבחנות לעצמו, ומתקדם. הדרך הזאת אורכת כעשר שנים. אדם עובר אותה, ואז מבין. ועד כמה שגדלות חוכמתו והבנתו ויכולתו להבדיל בין המצבים, הוא מכיר יותר את כל ההבחנות האלה, שיזדקק להן מאוחר יותר, ויודע שהזמן לא נמרח סתם ללא צורך.

התקופה הזאת אורכת שנים רבות, מפני שמעל המחסום על האדם לעבוד עם כל ההבחנות האלה בגילוי פנים. הוא לוקח את כל החסרונות הנקראים "זדונות ושגגות", ועובד איתם הלאה. רק אז הוא רואה באיזה מצבים היה. במצב הנוכחי, שבו הוא נמצא בזדונות ושגגות, הוא לא יודע שהן זדונות ושגגות, אלא רק אחר כך, מעל המחסום, הוא מגלה אותם. במצבו הנוכחי הוא כמו תינוק. חלק ההכרה והמודעות שבו קטן מאוד.

כיצד ניתן לקבוע מצב?

האדם לא קובע את מצבו, הוא רק מבדיל באיזה מצב הוא נמצא. זאת אומרת, הוא לא בעל המצב, אלא הוא נמצא במצב שהבורא אירגן לו, ורק אומד אותו, מעריך אותו.

ביחס למה יכול האדם להעריך את מצבו?

האדם מעריך את מצבו לעומת המידה שבה הבורא מתגלה אליו. למשל, אדם מרגיש שרע לו והוא שרוי ברע הזה, והוא מקונן ומתלונן: "רע לי, רע לי", "מי אני, מה אני", "אין לי שום דבר בחיים" וכולי. אחר כך הוא נזכר שאף על פי שרע לו, הוא נמצא בתהליך שנועד למטרה מסוימת. הרע שהוא נמצא בו יש לו מטרה, ואחרי שיעבור אותו, יתרחש לימוד מהרע הזה והוא יזכה להכרת הטוב.

דווקא מתוך הרע הזה הוא מבין יותר, הוא מבדיל יותר, ובקרוב יוכל להכיר ברע מתוך הטוב, לדבר עליו כבר מהצד השני. ככל שהמצבים הללו מנוגדים יותר, הוא יבין יותר. ככל שגובר הבלבול, תגבר לאחריו ההבנה. איך האדם קובע במה הוא נמצא? לפי כמה שהבורא מתגלה לו לעומת המצב שהוא נמצא בו.

כשרע מאוד, הבורא מתגלה לו קצת יותר, ועם ההרגשה הרעה הוא כבר פותח ספר "שמעתי", ומתחיל מתוך זה לראות שהרע שלו אינו רע עד כדי כך, שזה משהו שעליו לעבור בדרך ושיש בו סיבה. לכן הרע הזה הוא לא כל כך רע. רע בהרגשה, אבל לא רע בהתקדמות.

זה כמו אדם הנושא לבנים כבדות עד לקומה העשירית כי הוא רוצה לבנות בית. זאת עבודה קשה לסחוב את הלבנים ולהעלותן, אבל מהלבנים האלה ייבנה הבית. אם מסתכלים על המטרה, סחיבת לבנים כבדות היא לא כל כך נוראה. אם הוא רק פועל, ודאי שזו עבודה קשה.

באיזו מידה תלויה נקודת המבט באדם?

גם נקודת המבט לא תלויה באדם. אם הבורא מתגלה, האדם שרוי בטוב ויכול להצדיק אותו. אם הוא לא מתגלה, האדם שרוי ברע ומקלל אותו. כלומר, מקלל את המצב. באדם תלויים קצב ההתקדמות והכיוון. והכיוון הוא הקצב.

כתוב: הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר: "בחר לך". והאדם לא רוצה לבחור בגורל הטוב. למשל, הוא לא בא ללמוד, הוא מחכה להיות מוכן, אולי בגיל אחר, כשיעבור הזמן העמוס והתוסס. כלומר, הוא לא מתחזק. וכך עוברות להן השנים. האם בחירתו היתה בקצב, בהתחזקות או בכיוון?

במה האדם בחר?

האדם בחר לא ללכת במסלול הגורל הטוב.

האם ניתנת לאדם הזדמנות לבחור?

המקובלים אומרים לנו דבר שנסתר מאיתנו. האדם חי כאילו היה חופשי, אבל למעשה הוא חופשי רק בדבר אחד, וביתר הדברים אין לו חופש. הוא חופשי רק כלפי מטרת הבריאה, כלפי הקשר עם הבורא. רק בקשר עם הבורא יש לו חופש. אם האדם לא מתקרב כשהבורא מורה לו כך, זאת בחירתו.

וכל יתר הדברים, ליקוק גלידה, לעיסת מסטיק, משחק כדורגל או שינה, אם יהיה האדם פושע, גנב, צדיק, פרופסור או רופא - בכל אלה האדם אינו בוחר. הוא בוחר רק בדבר אחד - בקשר עם הבורא. כי בכל המציאות יש רק בורא ונברא, והמציאות הזאת פתוחה בפני האדם רק כלפי הבורא. הנתיב כלפי הבורא הוא היחיד שפתוח בפניו. ירצה ללכת בו - יתקדם, לא ירצה - לא יתקדם.

קצב ההתקדמות תלוי באדם עצמו. ישנם עוד 359 כיוונים, פתחים, חוץ מהכיוון האחד הזה. אם האדם לא בוחר בכיוון הבורא אלא ביתר 359 הכיוונים, אין לו בהם בחירה. הוא יפנה לכל מיני מצבים, לכל מיני אופנים, כדי שיתבלבל בהם, יפעל משהו ויגיע שוב לבחירה הזאת. ואם שוב לא ירצה, שוב יתעה ביניהם ושוב יגיע לבחירה הזאת. אנו כמו מחוג של שעון, שמניחים לו לנוע בכיוון הנכון. אם נרצה לצאת מהמעגל ולנוע בכיוון הנכון, נבחר בכך. לא נרצה, נמשיך להסתובב במעגלים.

ההכרה בקיומה של בחירה מגיעה מאוחר יותר, והיא קיימת רק בנקודה הזאת. כל המציאות נבראה רק למען נקודת הבחירה הזאת. אחרת, אם דבר לא היה תלוי באדם, לשם מה להביא אותו דרך כל המצבים הללו לגמר תיקון? החשוב הוא לא שאדם עובר מצבים, מכות ופרסים, כי אלה אינם בונים באדם כלי. את הכלי בונה החיזוק המתמיד לקראת המטרה. זה הכלי שלנו, זאת הכוונה. גם מלכות וגם כתר לא בונות את הכלי. הכוונה של האדם, שאותה הוא עצמו קובע, כביכול, היא הכלי. רק בכך יש לו בחירה חופשית.

לכן החיפוש של אנשים בכל העולם אחרי שלום, צמיחה וכולי הוא חסר תועלת. אנשים מחפשים בכיוונים לא נכונים, שרק מסבכים אותנו, עולים כסף רב, גובים מחיר דמים והם חסרי תוחלת. כמה התפתחות יצטרך עוד העולם לעבור עד שיבין שהתפתחות תוכל להתרחש בכיוון אחד בלבד? מתי יבינו הכול, שהתפתחות המדע, הטכנולוגיה, הרפואה, התרבות והחינוך בטעות יסודה? אנו טועים בכך שאנו נשמעים ליצרים שלנו ומפתחים כל מיני דברים שאין בהם שום צורך. אף על פי שבינתיים הכול נראה טוב ויפה ונדמה לנו שאנו מתמלאים, מה שממלא אותנו אלה קליפות.

יכולנו להמשיך לחיות במערות ולהיות בקשר עם הבורא, ואז היינו שמחים ומאושרים. לא היה משנה לנו היכן אנו חיים.

אם כך, מהי נקודת הבחירה?

נקודת הבחירה היא הכיוון אל הבורא, שהבורא מעורר באדם, ועליו להתחזק בו. המחוג של הרצונות מסתובב סביב 360 המטרות, ופעם אחת הוא מגיע לכיוון המצביע אל בורא, ועל הכיוון הזה האדם צריך ללחוץ עד הסוף. מכאן האדם צריך לצאת, ואם לא ייצא, הרצונות בתוכו מתחילים שוב להסתובב במעגל.

מהו החיזוק הפנימי שאפשר לעשות?

חיזוק פנימי זה ספרים וסופרים, אבל לא די בכך. רבים האנשים שאין להם חברה והם מסתדרים עם ספרים וסופרים. אמנם הם מתוסכלים מכך שאין להם עבודה פנימית, אבל אי-אפשר לומר שהם לא הם מתקדמים. הם מתקדמים ולומדים הרבה, וחושבים נכון ושומעים ויש בהם הבנה מהי עבודת ה'. הם יודעים שחוכמת הקבלה היא עבודת ה', ושאין אמצעי אחר לעשות את הדרך הזאת.

האם יש סיכוי להתפתחות כללית בכיוון הנכון?

בינתיים ישנם רק יחידים שיש בהם נטייה מתוך עצמם לקרבת ה', להגיע למטרת החיים. עוד לא נמצאה הדרך להסביר לכלל הציבור שכדאי לו לעסוק בקבלה. אם אין לאדם חיסרון פנימי, דחף פנימי, יש לעורר בו את הדחף הזה, ועדיין לא ידוע איך לעשות זאת, אם באמצעות הטוב או באמצעות הרע.

בעל הסולם כותב איך לעשות זאת, במאמר "דור האחרון", בפרק "תעלומה". הוא כותב שמצד אחד יש להראות לאדם כל טוב, ומצד שני להראות לו שהוא עומד לפני מלחמת עולם שלישית. הבעיה היא לא רק של ישראל, כל העולם נמצא בסכנה גדולה והוא מתקרב אליה במהירות. לכן יש להשתדל להביא להתפתחות כללית ולקוות שנצליח בדרך כלשהי לעשות זאת.

האם האדם מסוגל להכיר בכך שהוא נמצא במצב של בחירה?

האדם אינו יודע שהוא נמצא במצב הבחירה. הוא צריך להאמין בכך בכל פעם שהוא נזכר בזה. אם הוא לא נזכר בזה, כבר לא משנה אם הוא נמצא במצב בחירה או לא נמצא בו. על האדם לדאוג שיקיפו אותו תזכורות שונות, שיזכירו לו ללא הרף שהוא יכול להוסיף עכשיו קצת מעצמו לכיוון הנכון. אם יעשה כך, בתוך שלוש עד חמש שנים הוא לבטח יגיע למטרתו.

מה שהמקובלים כתבו הוא אפשרי, אבל לשם כך צריך ליצור מערכת צמודה מאוד לאדם, שכל הזמן תעוררו למטרה. בזמננו זה הופך אפשרי יותר ויותר. עוד בתקופת הגמרא כתבו על כך, אבל בעצם התכוונו לזמננו. כתוב שכל מה שנכתב, לימות המשיח נכתב, לדור האחרון. כי לפני הדור האחרון רק יחידים עלו לעולם הרוחני, ולהם היתה תורה אחרת. משכו אותם מלמעלה. מה שכתב משה וכל מה שנכתב בספרים הקדושים, נכתב בשביל הדור שלנו.

נקווה שאכן יקרה כפי שנכתב - "משלוש עד חמש שנים". ואכן, הזמן מתקצר מאוד בשביל המתחילים. אנשים מסוימים, חודש אחרי שהחלו בתהליך, כבר מרגישים ומבינים דברים שבעבר נתפשו רק אחרי שנתיים-שלוש. זה שייך להתפתחות. היום יש לאנשים רגישות, הבנה, תפישה וקשר לקבלה שלא היו בעבר.

אם תפישת העולם, החיים והמציאות של לומדי הקבלה שונה משל אחרים, איך יוכלו להעביר את המסר של הקבלה?

מי שלומד קבלה אינו בלתי מעודכן או מזלזל, הוא פשוט מתייחס אחרת לנעשה סביבו. מה שמתרחש הוא סימן בשבילו שעליו לפתור את הבעיה בדרך שבה הוא מאמין.

אילו פתרונות ישנם בחוץ? נראה שאין פתרונות. אנשים שומעים חדשות, רואים את הזוועות ומצטערים או לא מצטערים. אחרי דקות ספורות הם כבר בוהים בתוכנית בידור בטלוויזיה.

בקבלה הגישה היא מטרתית, זאת אומרת, מסתכלים מצד המטרה. לכן איננו מצטערים על הנעשה, אלא מצטערים שכך מקובל בציבור, ועל כך שהוא עדיין רחוק מהכרת הרע.

והרע? הרע נמצא לא בפיגוע עצמו, אלא במצבנו, ברע הפנימי שמזמין את הפיגוע. לצערנו, עדיין איננו מוצאים דרך או גישה לקהל הרחב, שבה ניתן יהיה להסביר לו שהרע הוא בו ושהרע בחיצוניות רק משקף את הרע הפנימי, שכל הדברים מתפשטים מבפנים החוצה.

מדוע מי שעוסק בעבודה רוחנית צריך לדאוג לכלל הציבור, אם העולם מתקיים בצורת פירמידה?

נשאלת השאלה, אם מי שעוסק בעבודה רוחנית נמצא בפסגת הפירמידה וצריך לעשות קשר עם הבורא, מדוע לא יישארו היתר כפי שהם, ובהתאם לחיסרון שהבורא ייתן להם, כמו שנתן לאלה שכבר נמצאים בעבודה רוחנית, הם יצטרפו וישתוקקו ויגיעו לאט לאט מתחתית הפירמידה לפסגה, אל הבורא?

העניין הוא פשוט, ולומדים אותו מ"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" או מהקבלה בכלל. ההתקדמות לא מתרחשת מתוך הכלי של האדם. הכלי של האדם נקרא "יש מאין" - ל"ב האבן. זאת אומרת, ב"אני" שלו, ב"יש" שלו, האדם לא יכול לקבל אור, התגלות האלוקות, קשר עם הבורא, דבקות, כי ה"יש" שלו הוא מאין.

אלא אם כן האדם עושה צמצום על "האני" שלו כך שאינו צריך דבר פרט לדברים הכרחיים, שהרי הכרחיות נקראת אפס, ועובד לטובת העולם, כלומר מתחבר עם יתר הנשמות, לכל חלקי ל"ב האבן הללו, שהם יתר הנשמות. מפני שהוא מבטל את עצמו מולם, הם הופכים בשבילו מל"ב האבן ל-ט' ראשונות, ובהם הוא מקבל את האור.

כשהוא מצרף את החסרונות של כל הנשמות האחרות אליו, הם הופכים להיות אצלו כלי לקבלת האור, והכלי שלו פסול לקבלת האור עד גמר התיקון. למה הכוונה "עד גמר התיקון"? כשאדם מחבר לעצמו 599,999 ל"ב האבן האחרות, כלומר מתקן את הקשר איתן, מבטל את עצמו ועושה למענן, מה שנקרא "ואהבת לרעך כמוך". אותו אדם מקבל בהן את התגלות האלוקות, שזה נקרא למעלה ממני, למעלה מהרצון לקבל שלי, בעולם האצילות, בהתכללות בגו"ע - השפעה לכולם נקראת "גלגלתא ועיניים". אחרי כן הבורא עושה משהו, מתקן גם את ל"ב האבן הפרטי שלו, ובו האדם מקבל, יחד עם יתר הנשמות שחיבר אליו, אור "יחידה", שהוא אינו יודע מהו. ואז הוא שווה לכל הכלי שהבורא ברא, וכל האור שנמצא בפנים, שזה הבורא, הבורא שלו.

מכאן, בלי לחשוב על כלל הציבור ולקיים את הכלל של התורה "ואהבת לרעך כמוך" האדם לא יוכל להגיע לדבקות. חיבור עם יתר הנשמות הוא האמצעי להיות בדבקות עם הבורא. אין הכוונה לכך, שעל האדם להיות קרן תמיכה ולחלק לכולם לחם ומים. מדובר בתיקון פנימי. אם האדם לא גורם לזה, הוא לא מתקרב אל הבורא. אם הוא מקרב ומקדם נשמות אחרות, זאת ההתקדמות שלו, זה ממש היינו הך. לכן זה נקרא "כלל גדול בתורה".

קשה מאוד להכיר בכך, להבין זאת ולהסכים עם הדרך הזאת. רק מאוחר יותר, כשכבר רואים במה מדובר, נעלמת הסתירה וניתן לראות כמה הכול פשוט.

האם אפשר להשתמט מלהביא לעולם תיקונים?

ודאי שהיה הרבה יותר טוב למי שכבר יש לו קשר עם הבורא, לשבת בצד ולהתעלם ממה שקורה בחוץ. לי יש כבר קשר ואני רוצה להתרכז בבמה שקורה בפנים, לא איכפת לי מכל האחרים. אבל זה בלתי אפשרי, זה נגד הכיוון.

לכן מי שסתם יושב ולומד ומסרב להקדיש מחשבה לאחרים, נדמה לו שהוא צדיק, שהוא קשור עם הבורא ושהוא עושה עבודה. למעשה, לא חשוב אם הוא לומד גמרא או לומד "תלמוד עשר הספירות", הוא בכלל לא נמצא בכיוון.

לכן יש לחשוב על התחברות עם אחרים ככל שמאפשרים מלמעלה. צריך איכשהו לעבור בהצלחה את כל הבלבולים והמבוכות, ולכן הפצה נמצאת בראש סדר החשיבות של הדברים. כל עשייה, כל קבוצה, לא משנה מה התוצאה, הן חלק מהמגמה הזאת. כי התחברות והליכה לבורא הן לאותו כיוון.

הפצה ועבודה פנימית נעשים בזמנים שונים, כיצד ניתן לאחדן?

עבודה פנימית היא עבודה פרטית של אדם בקשר לבורא. עבודה חיצונית היא עבודה למען הכלל, שאינה מכוונת לתוכו, אלא מחוצה לו. לכאורה אלה שני דברים שונים. איך יוכלו להתקיים יחד? אם אדם לא משפיע לקהל הרחב, הוא אינו יכול לגדול.

אם יושבים רק עם הספרים, מתנוונים. אם מפסיקים לעסוק בכל הדברים החיצוניים וממשיכים בכול חוץ מהפצה - שיעורים, סעודות וכולי, אחרי זמן מה משתלט השעמום, כי האדם לא מבטא את הרצון שלו לאלוקות אם הוא לא פועל בהתפשטות.

איך מתחברים ליתר הנשמות בזמן ההכנה ואחרי המחסום?

במצבו הנוכחי, האדם לא יודע איך להתחבר ליתר הנשמות, איך לעבוד למענן. זה עדיין רחוק ממנו. הוא לא נמצא בעל מנת להשפיע, שהוא יכול לחשוב איך יהיה להן טוב. יש לו משימה כללית, שהוא מבצע אותה, כי הוא יודע שאם לא יבצע יהיה רע, והוא מציע לנשמות פתרון משלו.

אבל אחר כך, כשאדם עובר מחסום ויש לו קשר עם הנשמות ועם הבורא, העבודה שלו נעשית כך שלאט לאט הוא מתייחס ליתר הנשמות כמו לחלק שלו, ואז הוא גורם להן תיקון בכך שהוא נכלל בהן.

בזכותן הוא מקבל מה שמקבל, בתוך כלים שלהן, וזה נקרא שהוא עולה למעלה ומתקרב לבורא. לכן ישנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". מה זה "כלל"? החוק הכללי שבאמצעותו מגיע האדם למטרת הבריאה.

איך ייתכן שבעולם ישנם שבעה מיליארד איש, ורק שש-מאות אלף נשמות?

לכל אדם הנמצא בעולם הזה יש חלק רוחני, נקודה שבלב, שאולי עדיין נסתרת, אבל נמצאת בו. החלק הרוחני נמצא עדיין "בטמירו", מה שנקרא "בגניזא".

בקבלה לומדים שבהתחלה היו רק שבע ספירות, ואפשר להגיד גם עשר ספירות, של אדם הראשון, שנשברו. אחר כך, לא משנה איך, סופרים אותן כשש מאות אלף. כך סוברים שהיה "אדם הראשון" בשבירה הראשונה.

אבל אחריהן יש דרגות רוחניות של קין והבל ודור המבול ודור ההפלגה, שבהן היתה עוד ועוד שבירה. זה כמו בעולם הניקודים. בעולם הניקודים לא סופרים כמה חלקים יש באמת, אלא אומדים את חלקי השבירה, אף על פי שגם שם השבירות התרחשו בשרשרת. עושים זאת עד שמגיעים בשרשרת למקום כמו העולם הזה. כלומר, הדרגה האחרונה והתחתונה ביותר, שזה נקרא שהכול נשבר.

כשמגיעים לזה, מדובר במיליארד-מיליארדים של הבחנות. ואם בעוד עשר שנים יהיו לא שבעה מיליארד איש בעולם, אלא שמונה מיליארד, מאין יופיעו עוד נשמות? ההבחנות הללו ממשיכות להתחלק כל הזמן. גם באדם אחד הן כל הזמן מתחלקות.

העניין הזה פשוט לא מובן לנו. הגוף שלנו נמצא בתוך ים של הבחנות או רצונות או חלקיקים, אין לו יכולת לקבוע משהו, והכלי שלנו כל הזמן נמצא בהתקלפות, בהתחלפות, בהתקשרות עם כל היתר.

איננו יכולים לתפוש את התמונה הזאת, לכן אנו מדברים על כך שכאילו יש בנו חלק קבוע, נשמה, ואותה אנחנו מתקנים כל הזמן. איננו מבינים שכל תיקון חדש מביא עמו נשמה חדשה, כלי חדש, כלי אחר.

האם יש מקום לשאלה מדוע פוגשים דווקא אדם מסוים או מגלים דווקא תכונה מסוימת?

יש מקום לשאלה, אך אין מקום לתשובה. לא ניתן לענות לפני שמגיעים לזו"ן דאצילות, ששם נקבעים כל הדברים הללו. "לענות" נקרא לגלות. וכדי לגלות צריך כלים שיוכלו לתפוס את הדברים הללו. לשם כך יש לדעת את הקשר שלי עם יתר החלקים, עם יתר הנשמות, למה אני כך והוא כך, מה מהות הקשר בינינו וכולי.

ספר "שער הגלגולים" לא נכתב בשפת הקבלה, אלא כסיפור. מה ניתן להבין ממנו? בתחילתו יש הקדמה כללית: נרנח"י, עשר ספירות וכולי, ובדפים הבאים נכתב סיפור היסטורי: היה מין רב'ה שכזה, והיו לו תלמידים שכאלה, ואתה יודע מדוע הוא היה קשור לזה וזה, כי היה לו גלגול כמשה שם, ויעקב כאן, ועוד מישהו בתקופה כלשהי, וכולי.

זאת אינה שפת המקובלים. חיים ויטאל הביע זאת כך מפני שלא נמצאה לו שפה אחרת להביע בה את שרצה. כדי לדבר על התחומים הללו יש להיות לפחות בזו"ן דאצילות. אנו לא עושים חשבונות כאלה, לשם מה לנו לפנות לעבר? מי שפונה לעבר הופך ל"נציב מלח". אדם צריך לחשוב על הרגע הנוכחי והלאה ממנו, להפנות מבטו קדימה. אם הוא מסתכל לכיוון הנכון, די בכך. אסור לחשוב על מה שקרה לפני רגע, זה לא מוסיף דבר, רק מבלבל. מצב שהתקבל ברגע נוכחי הגיע מלמעלה והוא אינו תוצאה של רגע קודם. אז למה לחשב כל מיני חשבונות ישנים?

רק נדמה לנו שיש קשר בין הדברים. שטות היא לומר: "עשיתי כך וכך ותראה מה קורה לי". מי אמר שצריך לקרות אחרת? איפה נאמר לך שדבר מסוים מוביל לדבר אחר, לתוצאה מסוימת? לכן הגישה הבריאה היא רק להסתכל קדימה. יש להתייחס לכל דבר בנפרד, לעשות את שיש לעשותו ולצרפו לקשר שלי עם הבורא, כל דבר בנפרד.

הגישה הפשוטה היא הטובה ביותר, יש בורא, והוא נותן לי מצב שבו אני קשור עמו, ואחריו מצב נוסף שבו אני קשור עמו. יש לזנוח את יתר החישובים והחשבונות.