אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 28. השגת שמותיו של הבורא

שיחה (25.6.02) על מאמר: "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בחוקותי, עמ' 166

חוק ומשפט הם שני דברים היוצאים מהדין, כשהרצון לקבל, כדי להיות במצב נצחי, ראוי לתפקידו, חייב לקבל על עצמו תיקונים. תיקונים הם הגבלות ושינויים, וזה נקרא "חוק ומשפט".

נאמר שאדם חייב להשיג את שמותיו של הקב"ה, שהוא טוב, מיטיב, רחום, חנון וכולי. אבל המילים הללו לא מדויקות, כי כל פעולה או מחשבה על הבורא שאדם פועל או חושב כנגד עצמו, כנגד הרצון שלו, יוצאות הפוך. השגת השמות הקדושים פועלת על האדם אחרת. אפשר להשיג אותם רק לפי השתוות הצורה.

ולכן השגת השמות הקדושים כוונתה לקבל על עצמי תיקונים שנקראים "שמות הקדושים". אם האדם מגיע להשגה של "רחום", תכונת הבורא "רחום", במידה הזאת הוא הופך בעצמו רחום. כדי להשיג את "חנון", עליו להיות בעצמו חנון. הכול משיגים לפי השתוות הצורה.

כלומר, השגת שם ה' מתרחשת כאשר האדם עצמו הופך להיות בעל שם ה', שזה נקרא "ויהי השם ה' עליך", ואז על הקליפות נכתב - "ויראו ממך". האדם המשיג מקבל בעצמו את התכונות הללו. כלומר, הוראת התורה להשיג את השמות הקדושים - "טעמו וראו כי טוב ה'" - "טעמו וראו" הופך את האדם, בסופו של דבר, להיות כ"טוב" וכ"ה'".

כי הבורא הוא האור הכללי המלובש בכל תרי"ג התיקונים שהאדם עושה על תרי"ג הרצונות שלו. סך כול הפעולות הללו נקראות "תרי"ג פקודין", שבכל פעולה מופקד אור מיוחד המיוחס לאותו תיקון, ואם האדם גומר את כל התיקונים, האור הכללי שמתלבש בו, נרנח"י הכללי, נקרא "הבורא". על כך כותב בעל הסולם במכתב בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות").

אז מה עושים לשם כך? זעיר אנפין נקרא "משפט", ומלכות, שנקראת "חוק", צריכה להיות כ"משפט". עליה לקבל על עצמה את אותן התכונות שיש בזעיר אנפין, בלמעלה מהדעת, כלומר במדרגה גבוהה ממנה הנקראת למעלה ממדרגתה, למעלה מדעתה. כי "דעת" קובעת את המהות של המדרגה.

ולכן חייבים לקיים משפט כחוק. מה זה "משפט כחוק"? אותן תכונות שיש בזעיר אנפין יהיו כחוק במלכות, זאת אומרת, כתכונות של המלכות. זה מה שרב"ש אומר, "מהו שחוק ומשפט הוא השם של הקב"ה", שהאיחוד הזה בין חוק ומשפט, בין זעיר אנפין ומלכות, מגלה את כל השמות, כלומר את כל תכונות הבורא בנברא.

האם השגת שמותיו של הבורא היא לפי מידת התיקון?

בנושא הזה משתמשים בדרך כלל בדוגמה של מקלט רדיו. כדי לתפוס גל רדיו יש ליצור בתוך מקלט הרדיו עצמו גל שיהיה באותו תדר של הגל שבחוץ, זה נקרא אפקט תהודה, אחרת לא ייקלט הגל שבחוץ. מחוץ למקלט הרדיו ישנם מיליוני גלים ותדרים שונים. איך קולטים תדר מסוים? כל מקלט הוא גם משדר. הוא לא רק קולט, הוא גם יוצר. ראשית עליו ליצור את אותו תדר מסוים שרוצים לקלוט מבחוץ, ואז קולטים את התדר שבחוץ לפי השוואת הצורה, השוואת התדרים. ואז, מה שיש בגל הזה מבחוץ, הנושא עמו אותות שמע, נקלט כקול.

כך באדם חייבת להתרחש השוואת הצורה עם מה שהוא רוצה להרגיש ולחוות. עיניו ואוזניו נוצרו כך שיקלטו מרחב מסוים של השפעה חיצונית, לפי המנגנון הנמצא בתוכם שיכול לייצר אותם תדרים שמחוצה להם. המנגנון הזה הוא מערכת עצבים, כשבקצה העצבים ישנם חיישנים מיוחדים לכל תדר ותדר. חום, קור ולחץ הם בסך הכול תדרים שאדם תופש לפי השוואת הצורה, בין הכלי שלו לבין מה שיש מחוצה לו.

כיצד יוכל אדם להגיד שהבורא חנון או רחום, אם לא יצטייד לפני כן בתכונה שיכולה לתפוש מה זה חנון או רחום? על האדם לעשות תיקון על עצמו, שבעקבותיו ירגיש שאכן הבורא הוא כזה.

לפעמים מתארים מישהו כחסר לב. רוצים לומר שהרגשות שלו אינם מפותחים. אם יראה מישהו בוכה או שרוי בצער, הוא לא יצטער איתו ולא יבין את הרגש הזה. כפי שתינוק רואה מבוגר בוכה לידו, הוא לא מבין את הבכי. הוא עדיין לא התפתח מספיק רגשית כדי שיבין שלמבוגר יכול לקרות משהו, שיגרום להתרגשות כזאת. כשיגדל והכלים שלו יתפתחו, הוא ירגיש מה זה צער ומה זאת שמחה. ואז, כשיתבונן מחוצה לו, יוכל לקלוט מה קורה שם. אדם תופש את כל הדברים רק לפי השוואת הצורה.

כיצד ניתן לפתח את החיישן כך שיקלוט השפעה רוחנית?

הבורא משפיע על האדם, הוא מציף אותו בכל טוב בלי הגבלה. האדם נמצא תחת זרם של השפעות טובות ולא מרגיש בדבר, מפני שהרגש הזה, תחושת השפע, לא מפותחים אצלו. הוא כמו תינוק, שאינו מבין ולא מרגיש מה שהבורא מוסר לו. זה נקרא "הסתרה".

כלומר, ההסתרה נמצאת בנו, בתוך החוש השישי שעדיין לא מפותח. פיתוח החוש השישי נקרא "חוכמת הקבלה". החוכמה לקבל מה שהבורא נותן, בלי לדעת איך לקבל. אפשר לעשות זאת רק על ידי האור המחזיר למוטב. בזמן הלימוד מעוררים אורות מקיפים שמזככים את האדם.

מה זה "מזככים"? עושים את הרגש הזה זך, עדין, רגיש. ואז האדם מתחיל להרגיש, לפי איך שהאור המקיף מזכך את האדם - נותן לו כל הזמן השפעות, מלמד אותו הבחנה כזאת ואחרת, כפי שמלמדים תינוק. אבל לתינוק לוקח עשרים שנה ללמוד את שעליו ללמוד, לאנשים כמונו לוקח אלפי שנים להשתכלל.

אבל אנו רוצים לעשות זאת מהר, לא לחכות, ולכן אנחנו מעוררים אור מקיף שיזכך אותנו במהירות. לא לפי קצב ההיסטוריה, משך אלפי שנים, אלא מהר יותר, בתוך חמש או עשר שנים. היינו רוצים, כמובן, שזה יקרה מהר עוד יותר, אבל זה קשה מדי.

כל שאנו רוצים הוא לזרז את התפתחות החוש השישי הזה, וכל שנדרש הוא למשוך אור מקיף. זאת כל עבודת האדם. ככל שהאור ילמד אותו בקצב מהיר יותר, ככל שתעלה התדירות שבה ישתנו בו כל מיני תופעות, כך יעבור האדם מהר את הלימוד - התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו. כלומר, על האדם לעבור באופן המקסימלי ממצב למצב, משינוי לשינוי, מעליות לירידות מהקבוצה, מהספרים, וכך יגיע מהר יותר למצב שיש בתוכו מספיק הבחנות, וכנגדן יתחיל להרגיש ולתפוש דברים מבחוץ.

אדם הנמצא לפני המחסום מתחיל להבחין ולהבדיל כל מיני דברים, שלפני כן היה אדיש אליהם לחלוטין או לא תפש אותם בחוש הזה. השינויים מורגשים בכל אחד ואחד שמתפתח בו החוש השישי, אפילו שלא הגיע עדיין לסף ההיפתחות לרוחניות, הוא מתרחב ויש בו כל מיני הבחנות. הנשמה היא זו שמתפתחת על ידי הפעילות הזאת. האדם נמצא בבחירה חופשית רק לגבי פיתוח הנשמה, ועליו לעשות זאת בעצמו.

אם אדם לא מתכוון לכך שיבוא אליו אור ויתקן את נשמתו, שייתן לה הבחנות ורגישות לעולם הרוחני - לא יבוא אליו אור מלמעלה. האור ייתן לו ייסורים כדי שירגיש עוד ועוד בחסרונו, אבל לעולם לא יתקן את האדם בלי שהוא יעלה מ"ן, בלי שיבקש להרגיש את האור, להתקרב אליו ואחר כך לדבוק בו בהשוואת הצורה. נשמה לא יכולה להתפתח בלי עבודת האדם: שהיא הבקשה, התפילה, העלאת מ"ן. והאור המקיף כבר מתקן את הנשמה.

האדם תופש תכונות של הבורא לפי מה שהאור מתקן, לפי התכונות שהוא מתחיל להרגיש בנשמה. וכנגדן הוא "תופש" את תכונות הבורא, כלומר, אם אדם תיקן איזו תכונה מתר"ך התכונות של הנשמה, בתכונה המתוקנת הזאת ירגיש את הבורא.

כלומר, ב"מצווה" שאדם עושה - פעולה בתכונה המתוקנת, הוא בזה מתייחד עם הבורא, הוא אומר שהבורא ממלא את התכונה הזאת - "אור ממלא את הכלי", את החלק המתוקן.

האם כל חיסרון מתקבל כבקשה לתיקון?

כולנו מבקשים כל הזמן דברים שונים. "תפילה" היא מה שאדם רוצה בתוך לבו. לבנו מחובר לבורא ואין דבר הנמצא בתווך. גם מה שאדם מרגיש במצבו הנוכחי, רצון לנוח, לאכול, לגנוב, להתאהב, כל הרצונות הללו מורגשים מיד בבורא, ובהתאם לכך האדם מקבל תיקון כתגובה, תיקון כיוון הרצונות.

באמצעות מערכת פנימית, אמצעים פנימיים שהבורא עושה בתוך הלב, או באמצעות מערכת חיצונית, אמצעים סביבתיים, הבורא מלמד לאט לאט את האדם מהו הרצון הנכון. ומהי עבודת האדם? לחפש בעצמו מה הם הרצונות הנכונים. ואז, כשאדם מגיע לרצונות הללו, כשהם נמצאים כבר בלבו, זה נקרא שהוא מתפלל.

"אני מתפלל" זה מה אני מרגיש, מה אני רוצה, בלי שליטה או פיקוח. הרצון נברא לפנינו. כלומר, הרצון כבר נמצא באדם לפני שהוא מרגיש אותו, לפני שהוא מודה, לפני שהוא לומד אותו, לפני שהוא יכול להבחין ולתת לו שם.

הבריאה היא רצון - רצון לקבל, לכן אי-אפשר לשנותו, אלא רק להבחין מהו ועד כמה הוא נכון בהתאם למטרת הבריאה. לפי זה יש להפעיל כל מיני תחבולות חיצוניות: חברה, ספרים, הדרכה, כדי שהרצון שאינו מכוון היטב למטרת הבריאה יתחלף. כלומר, לא על ידי חדירה ללב וסיבוב איזה בורג שם. האדם לא מסוגל לעשות זאת. הוא אינו בעל-בית של הרצון.

כיצד ניתן לשנות את הרצון באמצעים חיצוניים?

פשוט מאוד, באמצעות תחבולות. אני מביט על משהו ומתאהב בו. אחר כך, כדי להחליף את הרצון שלי, אני מתחיל לשמוע מוזיקה. המוזיקה מביאה לי רצון עדין יותר, שעדיין לא מכוון בדיוק למטרה. אז אני, מתוך ספרי הקבלה שיש לי, פותח את ספר הקבלה שעכשיו יכול להשפיע עלי, להביא לי רצון עדין עוד יותר, דק, מכוון יותר. כך אני גורם לשינוי ברצון באמצעים סביבתיים. ולא שאני מסוגל לשנות את הרצון בכוחות עצמי.

מתי רצון או חיסרון הופכים לבקשה?

הרצון שבלב, הוא הבקשה. אין לו צורך באמצעי נוסף כדי להיות הבקשה עצמה. לא מדובר בבקשה הנשלחת במעטפה הממוענת לבורא. אותו רצון שבלב הוא שמתקבל מיד אצל הבורא, כי בלב נמצאים האדם והבורא יחד. וזה לא תלוי ברצון של האדם, מה הוא מרגיש. כל מה שאדם מרגיש בלב נקרא מ"ן, תפילה. כמו החיסרון לגשם שמרגישים בלבם החקלאים בנגב, גם הוא תפילה.

כיצד עוזר האור המקיף לשנות את הרצון?

על ידי האור המקיף האדם מתקן את הרצון שלו באופן מכוון, בבחירה חופשית, כך שהרצון שלו יהיה חד, נכון ומכוון יותר ויותר למטרת הבריאה, למטרת החיים. ושלא יהיה מכוון לכל מיני מטרות שקריות שעליהן הוא לא רוצה לבזבז את חייו.

האור המקיף עוזר לאדם לכוון את הרצון לאן שדרוש - אליו. האור המקיף הוא מעין מקור של גלים מיוחדים, שהאדם רוצה שלבו, כמו מכ"ם, יקלוט רק את הגלים שבאים מהמקור הזה. מסביב לאדם ישנם עוד מיליוני גלים שיכולים לפעול עליו, אבל הוא רוצה רק את הגל הזה. ולכן הוא רוצה שאותו אור מקיף יבנה בו את החיסרון אליו.

האם הרצון באור עצמו והרצון באור לשם תיקון הם אותו רצון?

לרצות באור או לרצות בו לשם תיקון זה לא אותו דבר, אבל זה כבר שלב בדרך להשפעה. בהתחלה האדם רוצה סתם ליהנות, אחר כך הוא כבר מבדיל את סוג ההנאה שהוא רוצה, אחר כך התיקון עצמו הופך להנאה ולבסוף התוצאה מהתיקון היא ההנאה. מהי התוצאה? התוצאה מהתיקון היא השפעה לבורא.

מה פירוש להכין את הדרישה בזמן הלימוד?

יש רק אמצעי אחד להזמין אור מקיף שישנה אותנו, והאמצעי הזה הם ספרי הקבלה והכוונה בזמן שלומדים בהם. מהי "כוונה"? אותו חיסרון בלב, שהוא חיסרון מלאכותי. כלומר, בזמן הלימוד חושבים: "אני רוצה שאור מקיף יתקן אותי".

אם לאדם היה רצון כזה, לא היה עליו להתאמץ ולתת יגיעה. אבל נאמר לו שעליו לתת יגיעה. למה עליו להתייגע אם כבר יש לו רצון? היגיעה נועדה לקליטת אור מקיף בזמן הלימוד, שיגרום לרצון להיתקן ולהשתנות על ידו.

כלומר, עצם המחשבה על מה שהאדם לומד היא אמצעי. הידע הנשאב מהספרים, המספרים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, נועדו רק לקשור אותו לעניין, להכניסו לסיפור המרכזי, כדי שמתוכו יוכל לבחור בדיוק מה הוא רוצה ממנו.

כלומר, אדם פותח ספר, מתחיל ללמוד, ובספר מספרים לו על דברים שונים שכביכול מתרחשים בעולם הרוחני או בתוכו עצמו, הוא עדין לא יודע מה הוא רוצה בדיוק, ומתוך הלימוד עליו כבר להיות מוכן לדרוש כמה שיותר, בצורה נכונה. היגיעה מתקיימת גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד.

בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז: "ולפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד, להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך..." על כך שאדם מתייגע, הוא רוצה שהבורא יביא לו תיקון.

"ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה", המחזיר למוטב, שזה האור המקיף, "שגם אמונתו" הרצון להשפיע, "תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה... כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה". זאת ההכנה טרם הלימוד.

אבל באות י"ח אומר בעל הסולם, שהבעיה היא לא רק להתחזק באמונה ובהכנה טרם הלימוד: "אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה... או יכול להיות, שמילאו את 'כמות' היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב'איכות', כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם". אמונה נקראת אור חסדים, תכונת בינה. מה שאנחנו רוצים, בעצם, הוא תיקון לרצון לקבל. זאת אומרת, יש לנו עבודה גם לפני הלימוד וגם בזמן הלימוד - בעת "העסק בתורה". וזה העיקר, וחוץ מזה אין שום דבר. היתר הם דברים שוליים.

מה פירוש "יכוון לבו"? אם הלב לא רוצה, כיצד ניתן להגיד בפה "אני רוצה"?

"להגיד בפה" אין הכוונה לפתוח את הפה ולומר, אלא לעשות פעולות חיצוניות, שעוזרות לאדם לשנות את הלב. כמו ללכת לשמוע את החברים ולקבל מהם התרשמות. הבורא ברא את האדם בתוך סביבה, כדי שתשפיע עליו. על האדם לבחור סביבה טובה יותר, המכוונת למטרה.

וכשאדם נמצא בסביבה עליו ללחוץ עליה בכיוון למטרה, לכוון אותה עוד ועוד למטרה, מפני שהיא המקור היחיד שיכול להשפיע עליו לשנות את רצונות הלב. לכך קוראים לומר תפילה בפה.

"פה" הוא מקום המסך, המקום שבו האדם יכול לקבוע משהו בעצמו. כולנו מדברים הרבה ומשקרים הרבה, כי רובנו לא יודעים כלל מה הוא הלב שלנו, מהו הפה שלנו, ומה ההבדל ביניהם. ישנה רק פעולה אחת שבאמצעותה אפשר לשנות את הרצון שבלבל - הניח באופן מכוון להשפעה כלשהי מבחוץ להגיע לאוזנינו. עלינו לפתוח את אוזנינו במקום הנכון, רק אל הדברים נכונים, ולהיאטם אל יתר הדברים.

כיצד ניתן לקשור את הרצונות עם חומר הלימוד?

האם יכול אדם להחזיק בזמן הלימוד לא רק את המחשבה, אלא גם את לבו, ככתוב: "דעתם ולבם", כדי לזכות למאור שבתורה המחזיר למוטב? בזמן הלימוד חייב האדם להיות כל הזמן בחיסרון כדי שיבוא האור ויתקן אותו בעל מנת להשפיע.

אבל הבעיה היא, שאחרי המילה הראשונה האדם כבר שוכח שהוא קורא, ושוקע כל כולו לתוך החומר ועובד שם עם השכל. איך יוכל לקשור את מה שהוא רוצה מהחיים עם מה שהוא לומד?

עליו לשמוע לאט לאט מהחברה ומהסביבה, אף על פי שגם שטיפת מוח עצמית עובדת, שמה שכתוב בספר מדבר עליו. שהנשמה שלו היא שעוברת את הפעולות המתוארות בספר. שעשר ספירות זה מבנה הנשמה, ומה שאדם לומד עליהן קורה בתוך הנשמה שלו. ב"תלמוד עשר הספירות" הוא לומד בדיוק על מה שקורה בתוכו, רק שבמצבו הנוכחי הוא לא מרגיש זאת.

ואז האדם רוצה להרגיש את הפעולות הללו ורוצה להבינן, כי אם הוא יתקשר לזה הוא יכנס לחיי נצח, שהרי חיי הנשמה הם נצחיים. על האדם להרגיל את עצמו לחשוב כך כל הזמן, ולשמוע ולשמוע. ואז החיסרון שלו בזמן הלימוד הוא לא בידע, אלא בקשירת הידע אל עצמו. בלימוד הוא כבר קושר את הספר אליו, הוא לא לומד על עולם מרוחק כלשהו. אין עולמות מחוץ לאדם, הם כולם נמצאים בו.

בתוך תר"ך הרצונות של האדם ישנם רצונות השייכים לעולם אחד, לעולם שני, לעולם שלישי, כך זה מחולק. כל תר"ך הרצונות של האדם הם תר"ך מדרגות ממנו ועד גמר התיקון. כל תר"ך המדרגות הללו נחלקים לחמש קבוצות, כשכל קבוצה נסתרת באופן מסוים, מתגלה באמצעות פעולה מסוימת ומקבלת אור מסוים, מילוי. לכן זה נקרא "עולם". כל המצבים הללו הם בתוכו פנימה, מחוץ לו נמצא עצמותו.

מדוע לא להגיע לרוחנית באמצעות בריחה קצרה מהעולם הזה, שיבה אליו וצירופו לרוחניות?

מדוע לא לעבור מחסום, לצאת מהעולם הזה כדי לצבור כוחות, להתכוונן נכון, להתחזק, ולאחר מכן לחזור לעולם הזה, לצרפו למצב שהשגנו ולהעביר גם אותו מחסום?

השאלה הזאת נובעת מחוסר ראייה של המציאות הכוללת, של התמונה בכללותה. הרי כל מה שאנחנו נמצאים בו הוא בסך הכול מדרגה שנקראת "העולם הזה". הדרגה הנמוכה ביותר, הפחותה ביותר, החשוכה ביותר, שנקראת בשם המיוחד הזה, מדרגה אחת מכל המדרגות.

לכן אי-אפשר לצאת ממנה אם לא עובדים עם מה שנמצא בה. בעולם הזה ניתנו לאדם תנאים סביבתיים, שהם בעצם התכונות שלו עצמו, רק בהעתקה ממנו החוצה.

האדם רואה את העולם לפי הסדר הפנימי שלו. אם יסדר את התכונות שלו אחרת בתוכו, במקום העולם הזה הוא יראה רוחניות, שתדחוק את כל תמונת העולם הזה כמדרגה תחתונה. הוא יראה זאת ממקומו החדש שירכוש - מעליה.

אם כך, איך יוכל האדם להיפטר מהמדרגה שהוא נמצא בה, אם כל מה שיש לו לעזר הן התכונות הלא מתוקנות שלו? הרי אם לא יתקן אותן, לא יעלה למדרגה עליונה יותר.

אמנם אפשר לעשות פעולות שונות שכביכול יבדילוהו ממנה, כדי להתחזק קצת. אבל אז יצטרך לשוב למדרגה הזאת ולהתקשר אליה שוב, כדי לקחת ממנה עוד עביות, כדי לבוא ללימוד עם העביות הנוספת הזאת ולרצות לזכך אותה. יהיה עליו לשוב לעבודה, למשפחה, לטפל בילדיו ולפתור בעיות של חיי היומיום, ולשוב ללמוד לכמה שעות כדי לתקן את מה שספג משם.

ואם האדם לא סופג עביות ולא מביאה לתיקון, לשם מה הוא בא לתיקון? לשם מה הוא בא ללמוד? על מה ישפיע אור מקיף? מה יתקן האור אם האדם יהיה זך וטהור? במה ייאחז?

כלומר, אין לנו כל ברירה אלא לפרקים ללכת ו"לטבול" את עצמנו בעולם הזה, ולהביא את העביות הזאת לתיקון, שוב "לטבול" את עצמנו בעולם הזה ושוב להביא לתיקון.

לכן, כל הפעילות של האדם בעולם הזה כוללת שלושה אמצעים, שלושה מצבים עיקריים:

א) העולם הזה - העולם החיצון נותן את העביות. עושה לאדם שטיפת מוח.

ב) החברה - נותנת לאדם רצון להיפטר מהעביות שקיבל מהעולם החיצון. עם העביות שהאדם מקבל מהעולם הזה הוא בא לחברה שלו (לא לחברה חיצונית) ורוצה שהיא תשטוף את מוחו, שתעזור לו.

ג) הלימוד - האדם בא ללימוד עם העביות שהעולם החיצון נותן לו, ועם הרצון שהחברה נותנת לו להיפטר מהעביות הזאת, רצון לזככה.

כך גם בונים סדר יום של לומד קבלה. ואז, כשאדם יושב ולומד, זה נקרא שהוא בורח לכמה שעות למערה ולומד שם תורה.

ואם אכן נברח לשבוע או לחודש, זה לא יועיל בדבר, כי מהר מאוד נצטרך שוב להפרעות מהעולם הזה. עדיין לא ספגנו די הפרעות ממנו.

אפשר לבדוק זאת ולהתבודד באיזה כפר, ולהתחיל לעסוק שם בחוכמת הקבלה, בלימוד עם חברים. מהר מאוד ניווכח לדעת, שאנו משתעממים מאוד וחסרי מעש.

כך לבטח יקרה, כי במצב כזה לא מספקים חומר זה לזה. אפילו לא נוצר צורך לבוא במגע זה עם זה. אנו חייבים לקבל כל הזמן הפרעות מהעולם הזה, כדי שיהיה צורך לבוא במגע עם החברים, להינצל מההפרעות הללו ולהגיע לרוחניות. ברוחניות לא זקוקים לחברה, וודאי שלא ללימוד.

אל לנו לחשוב שהלימוד יהיה יעיל יותר אם נתבודד ונסתגר מהעולם הזה. הוא לא יהיה טוב או יעיל יותר, הוא פשוט לא יהיה. הלימוד יהיה תיאורטי לחלוטין, נקי ולא חי, בלי שום דרישה פנימית אליו. אין לנו ברירה אלא להתחבר לחיים.

אם כך, מדוע בפסח אנו מבודדים את עצמנו?

בפסח אנחנו עושים לעצמנו מצב מיוחד, וגם פסח עצמו הוא מצב מיוחד מלמעלה. לפני פסח עושים יגיעה גדולה מאוד, ואז כל הפסח נהנים מהיגיעה שנתנו לפני פסח ובפסח.

אף חג אחר פרט לפסח לא דורש מאיתנו יגיעה שכזאת, המתבטאת גם בכסף וגם במאמץ, במשך חודש ימים לפני כן ובשבוע של החג עצמו. לכן זוכים בהתבודדות, ואי-אפשר לקנותה אחרת.

מדוע יש ללחוץ על החברה להתכוון יותר אל המטרה?

גם הלחץ על החברה להתכוון למטרה הוא בחירה חופשית של האדם. האדם מניח לחברים "לשטוף" אותו בהשפעה, כאילו עמד מתחת לזרם המקלחת, ואל לו לשכוח לבדוק מה הם משפיעים עליו, שלא ישפיעו עליו קלות ראש או מושב לצים. לכן עליו לדרוש שוב ושוב מהחברה להשתפר.

מה הכוונה ב"ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצוות התורה"?

"מצוות התורה" היא הסיבה ללימוד, מה רוצים מהלימוד. בקבלה לא לומדים בשביל להגדיל את הידע, ולא משנה כמה האדם זוכר ממה שלמד. עד שאדם לא רואה ולא מרגיש את שלמד, מה שהוא זוכר שווה כקליפת השום.

אם כן, מדוע כותב בעל הסולם שיש לשנן את ההגדרות ולדעת אותן בעל פה כאילו היו מונחות בראש כבתוך קופסה? כדי שאם נתחיל לעבוד עם ההגדרות הללו, לא נצייר אותן לעצמנו, אלא נעמיק בהן ונדרוש את הפירוש הרוחני שלהן. במקום לצייר לעצמנו צורות גיאומטריות של "עיגולים" ו"יושר" ו"עולה ויורד", נדרוש את ההרגשה הפנימית, נדרוש לדעת מה בדיוק מסמלת כל צורה גיאומטרית כזאת.

מה שהאדם דורש מהלימוד, הוא החשוב. כל אחד יכול לפתוח את ספר "הזוהר" ולקרוא בו. אבל אלה המרגישים מהנקודה שבלב, שיש טעם לעיסוקם בזוהר, דורשים יותר מכך. צריך לדעת מה לדרוש.

"מצוות תורה" היא למשוך ולהוציא מהתורה את המושג "תורת חיים", ובאמת להגיע לחיים. בעל הסולם כותב על כך בתלמוד עשר הספירות. הוא לא מתכוון שם ללימוד עצמו, אלא לתוצאה של הלימוד.

האם עבודה למען החברה מביאה לדרישה נכונה יותר בזמן הלימוד?

אם אדם עובד במטבח, ומתכוון ורוצה בעבודה הזאת להשיג משהו בחייו, הרצון שהוא מקבל מוכפל בתועלת שהוא מביא לחברה, כלומר, הרצון שלו מוכפל ברצון הכללי של החברה, שמטרתה להגיע לרוחניות, והכפולה הופכת להיות הרצון שלו. בכך הוא קונה רצונות האחרים, כולל אותם בתוכו.

האדם כולל את הרצונות בתוכו בכך ששירת את החברים, והרצונות הללו משפיעים עליו, מכוונים את הרצון שלו נכון יותר, להפיק מהתורה את המאור המחזיר למוטב, ולא להיות איזה רב גדול.

איך תיתכן "בריאת התורה" בד בבד עם "יצר הרע"?

כתוב: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", וגם: "יוצר אור ובורא חושך". כשמדובר על חושך, בריאה משמעותה בר, מחוץ למדרגה. אם הוא "בורא חושך", איך יכולה אותה מילה לשמש גם ל"בראתי תורה תבלין", כפי שנכתב על התורה?

הכוונה ב"בראתי תורה תבלין" היא לא לתורה ממש, אלא לתורה כתבלין, כלומר התיקון שנמצא בתוך הרצון לקבל.

יש אור ויש פעולה של האור בתוך הרצון לקבל. "בראתי תורה תבלין" מתכוון לכך, שבתוך רצון לקבל פועל האור, והוא משנה את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע.

התוצאה של פעולת "לקבל על מנת להשפיע" היא הידמות לאור. אור בורא את הרצון לקבל ואור בורא גם בתוך הרצון לקבל תיקון על מנת להשפיע. הכול בתוך הרצון לקבל. לכן זה נקרא "בראתי תורה תבלין". כך שניתן להגיד על תורה שהיא האור, שאותה בראתי. לא מדובר על התורה, אלא על פעולה שלה בתוך הרצון לקבל.

לכן כתוב "בראתי תורה תבלין", שהיא תוספת לרצון לקבל, פעולה המתרחשת בתוך הרצון לקבל. לכן גם היא נקראת בריאה - דבר חדש.

למה חדש? לומדים שהאור בורא את הרצון לקבל, ומפני שהוא אור התענוג, הוא בורא רצון לקבל תענוג. אחרי כן, לפי שהוא רצון להשפיע, הוא מעורר בתוך הרצון לקבל הרגשת בושה לגבי הקבלה, שהיא תחושה חדשה באמת.

הבורא נותן לי מאכלים, ובמנותק לגמרי מהנתינה הזאת, מראה לי שהוא זה שעשה לי זאת ושעשה זאת לטובתי, וכך הוא מעורר בי תגובות שונות, ביניהן תחושת בושה לגבי העניין הזה.

גם זאת בריאה בפני עצמה. בושה היא בריאה בפני עצמה, היא פעולה של האור. זה נקרא "בראתי תורה תבלין", כי כך הרצון לקבל עובר תיקון שנקרא "תבלין".

מדוע כתוב שלא התירו לעסוק בתורה במצב של "לא לשמה"?

בזמן שהאדם עדיין אנוכי, לשם מה יעסוק בתורה? אם הוא נמצא בדרגת בהמה, שיחיה כבהמה. אדם יכול לעסוק בתורה ישתמש במאור שבתורה כדי להיתקן ולהחזיר את עצמו למוטב. מי שלא עוסק בתורה מהמקום הזה, כלומר לשם המטרה הזאת, עיניו מתעוורות ונעשה לו אור כחושך וחושך כאור.

כיצד יידע אדם את מצבו?

לפי פקיחת עיניים בתורה. הבורא נפתח, וכתוצאה מהרצון של האדם הוא נמצא איתו בדבקות. הבורא, באותו רצון שהאדם רוצה להשפיע לו, ממלא אותו בנוכחותו, באור, שזה אומר שהרצון של האדם הוא אכן על מנת להשפיע לו לפי השתוות הצורה. אם לא כך, האדם אומר שהוא רוצה להשפיע לבורא כמס שפתיים, והוא, כמנהגו, משקר לעצמו ולאחרים.