29. שלווה בתהליך התיקון
שיחה (26.6.02) על מאמר: "מהו שצדקה לעניים עושה השם הקדוש, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ב' - ויקרא, פרשת בחוקותי, עמ' 173
המאמץ של האדם להגיע למטרה מתבטא בכמה שלבים. את המאמץ הראשון הוא עושה בלי לדעת לשם מה הוא עושה אותו. הוא מתחיל בבלבול, ולא יודע מה קורה לו. עד שהוא מתחיל לבקש, ואז נדמה לו שהרוחניות מלאה תענוגים הדומים לתענוגי העולם הזה, והוא מבקש כביכול להשיגם.
בקשה היא מה שאדם רוצה. הוא לא צריך לעטוף אותה במילים יפות או לבנות משפט כמו: "תן לי, בבקשה", אלא רצון הלב של האדם הוא הבקשה. כך פועל ועובד ברוחניות הרצון הפנימי שבלב, שעובר כל מיני שינויים ברצון לתענוג.
אחר כך הוא מושך באמצעות הלימוד אור מקיף, המשנה את הלב, שמתחיל לבקש להיתקן בהתאם לאור מקיף, בהתאם למידה שהוא מרגיש תכונות באור המקיף ויודע מהו. ואם הלב מבקש תיקונים, האור המקיף מאיר יותר. ואז הלב מבקש עוד תיקונים, והאור שוב מאיר יותר. וכך זה נמשך בהתאם למידה שבה האדם משקיע בלימוד הנכון, בכוונה נכונה. הוא מתייחס, רואה ומרגיש ביתר חדות ובהירות איך הלב שלו מכוון עוד ועוד למטרה אמיתית יותר, ובכל פעם האור המקיף מאיר לו עוד והאדם תופש יותר את פנימיות האור, ובהתאם לכך הרצון שלו משתנה.
וכך האור משפר את הרצון במעגל סגור, והרצון מושך יותר אור, עד שמתחיל לרצות שיהיה לו, יחד עם קבלה לעצמו גם קצת על מנת להשפיע, שזה כבר מצב "לא לשמה", שממנו אפשר להגיע ל"לשמה". ואז כשהוא מגיע ל"לשמה", כשהוא עובר מחסום, הוא מקבל מסך ואז הפנייה שלו לאור מקיף, שהוא עכשיו מדרגה עליונה יותר, אח"פ דעליון, מכוונת יותר, והקשר שלו עם העליון הדוק יותר.
אך גם הקשר הזה מבוסס על אותו עיקרון, שיש רצון ואור מלפני הרצון, והאור הזה כל הזמן מתקן את הרצון על ידי הארה מרחוק ומקרוב, על ידי הארה פנימית. הרצון משתנה בכל אופני הפעולה האלה של האור כלפיו.
ואין עוד דבר במציאות פרט לאור ורצון. כל יתר הדברים שהאדם קיבל חוץ מכלי ההרגשה - השכל, המוח, הניסיון, נועדו רק להעניק לו אפשרות לקבוע את היחס שלו לכלי ולאור. לכן, ככל שהאדם יכול באמצעים שברשותו לסייע לפעולת האור על הרצון, כך הוא קובע את מידת ההשתתפות שלו בתהליך הכללי של התיקון שהבורא עושה.
ופרט להשתתפות בתיקון הכלי על ידי האור המקיף, אין לאדם מה לעשות עוד. כל יתר הדברים לא נחשבים, לא נרשמים, לא פועלים במציאות. המציאות מתגלגלת ממצב ה-א' למצב ה-ג' דרך מצב ה-ב', לפי טבעה והמבנה שלה, לפי פעולת האור בתוך הכלים. אין בתהליך הזה שום חידוש או דברים העשויים להתחדש פתאום ולהופיע בצורות אחרות.
יש כלי, יש אור, ומטבעו אור פועל בתוך הכלי ומעורר בכלי תגובות צפויות וידועות מראש. השוני הוא בקצב. כשהאדם מוסיף לפעולת האור בתוך הכלי, הוא קובע בכך את ההתקדמות שלו, ובזה את ההרגשה שלו, את היחס שלו לתהליך. זה נקרא מצדיק את פעולות הבורא - "צדיק".
וככל שהוא מצדיק, ככל שהוא מתמסר לתהליך הזה, הוא נמצא בדרגה רוחנית גבוהה יותר. למשל, אם הוא מסכים עם הבורא ב-60% מהתהליך, הוא נמצא בדרגה שישים ממאה דרגות בסך הכול. אם הוא מסכים עם הבורא ב-90%, הוא נמצא בדרגה תשעים ממאה דרגות. כלומר, ככל שאדם פועל בתיאום עם הבורא, ככל שהסוס משתווה עם תנועותיו של רוכבו, כך גדלה מידת ההשתתפות והדבקות וגובהת הדרגה הרוחנית של האדם.
לכן יש לשים לב רק לנקודה האחת הזאת, ולכל היתר להתייחס כעזרה או כהפרעה שנועדו לחזק את הנקודה הזאת, להשתתף בתהליך התיקון שעושה בנו האור העליון, הבורא. זה נקרא "אחור וקדם צרתני", לדבוק יחד בתהליך שנקבע לנו.
כיצד ניתן למצוא נועם ושמחה בתהליך הזה?
שמחה נובעת מהרגשה טובה. מתי אדם חש שמחה? כשהוא שלם עם מה שהוא עושה או עם מה שקורה לו. האדם רגוע ושמח כשהוא יכול להצדיק את המצב שלו, לחיות איתו ולקבל אותו. שמחה היא לאו דווקא כשצוחקים, שמחה היא פשוט שלווה.
לפי מה נמדדת השלווה?
אדם עשוי להתרוצץ מבוקר עד ערב וטוב לו כך, והוא שליו. אי-אפשר לשפוט מה יביא שלווה לאדם, לכן היא נמדדת לפי תחושת הסיפוק. יכול אדם להיות לחוץ מאוד, אבל להיות מלא חיות. ישנם אנשים היושבים בכלא ושמחים בו ומתייחסים לכך כאל חופשה בבית מלון, ויש כאלה שמספיקים להם פת לחם ומגורים ברחוב, והם לא צריכים דבר פרט לכך.
השלווה תלויה בסיפוק פנימי, ולא במה שיש לאדם. יכול אדם להיות מיליונר שיש לו הכול, ובכל זאת להתייאש מהחיים ולהתאבד. איננו שומעים הרבה על התאבדויות באפריקה, שם מיליוני אנשים גוועים מרעב וממש משתוקקים לפרוסת לחם.
כיצד ניתן להרגיש מלאות כל הזמן, במקום להיטלטל כל רגע בין שלמות וריקנות?
אם נעצור רגע מסוים שיש לי הכנה אליו ורצון, אם הרצון הזה מלא, האדם שמח, אם הוא לא מלא, הוא עצוב. ממה מתמלא הרצון? או ממה שרצה או מתיקון - או באור חוכמה או באור חסדים. בלי חוכמה ובלי חסדים - "טוב לי מותי מחיי".
דרכו של האדם רצופה במצבים שונים, מלאים או ריקים מאור חוכמה, מהרצון האמיתי. אם אדם ריק יכול לספק את עצמו באור דחסדים, הוא הופך שמח. מה זה אור דחסדים? אור דחסדים נקרא תענוג מהשפעה, (תענוג שעדיין לא מוכר בכלים שלנו); או תענוג מתהליך, ממטרה עתידית, מהשתייכות למשהו גדול. מיני גוונים שאינם בדיוק חסדים, אלא גם הארת חוכמה.
יש לחשוב כל הזמן איך האדם יכיר באמת בחשיבות המטרה, בחשיבות הבורא. איך לאחוז במשהו כדי שהמשמעות לא תברח אפילו במצבים הגרועים ביותר. יש לחשוב על כך מראש, כמעין "ביטוח", שאם לא כן האדם יברח מהמערכה. איש לא מבטיח לנו חיים קלים. אדם חייב בשעבוד בן שבע שנים למצרים, עליו לעבור עשר מכות של "פרעה" היושב בתוכו, ורק אחרי כן הוא נגאל.
רק כשאדם בורח ממצרים, הוא מבין מה היתה מצרים, שהיא היתה "חושך". רק אז הוא מבין מאין ברח, אבל הוא עדיין לא רואה לאן הוא בורח. בידו יש רק שיטה. רק אחרי הבריחה ממצרים האדם מבין באיזו שיטה ובאילו צעדים הוא יכול להתקדם למטרת הבריאה.
ואז הוא נכנס שוב למדבר למשך ארבעים שנה, עד מ' (מ' היא ארבעים), עד בינה, עד שהוא משיג תכונות בינה, הנקראת "ארץ ישראל". גם אחרי כן לא מובטחים לו חיים קלים. "קבלת התורה" היא קבלת השיטה לרכישת תכונות של בינה. "יציאת מצרים" מתרחשת כאשר האדם כבר שולט ברצון לקבל. כשהרצון לקבל, ה"פרעה", כבר לא שולט בו. הוא הצליח להימלט ממנו.
גם את ארץ ישראל יש לכבוש. יש בנו מרגלים, יש בנו כוחות טובים. כבר לא מדובר על חציית המדבר, גם כשמגיעים לארץ ישראל יש לצלוח מלחמות כיבוש. לכל מלחמה כזאת יש אופי משלה, ועל ידה רוכש האדם רצונות באופן מסוים. ואז "משה מת". כלומר, ה"משה" שבאדם מסתכל מרחוק על ארץ ישראל, מברך את האדם, והכוח שנקרא "משה" לא פועל עוד.
כיצד משמשת גדלות המטרה לבניית אמונה?
הבעיה היא שעלינו לטפס כל פעם למדרגה הנסתרת מאיתנו, שלא רואים את גדולתה. בעולם הזה, מי שרוצה להיות רופא, למשל, יודע מראש מה פירוש להיות רופא. הוא יודע שרופא מאבחן מחלות ורושם תרופות. הוא לובש חלוק לבן, יש לו כל מיני סממנים חיצוניים טובים ונכונים, המעוררים אמון בחולה, מעניקים לו כוח. גם מי שרוצה להיות כוכב קולנוע יודע במה זה כרוך, מה עליו לעשות לשם כך. ברוחניות לא רואים כלום קדימה.
אם כך, איך ניתן להתקדם ברוחניות? ניתן להתקדם ברוחניות רק בעזרת קבוצה. גם לחברי הקבוצה אין מידע, אבל הם מספרים שהבורא גדול. מאין הם יודעים זאת? הם לא יודעים, הם משקרים, אבל זה לא משנה כי הם כל הזמן יזכירו באוזני שהבורא גדול, ואני אשתכנע שהוא גדול.
האנושות עוברת שטיפת מוח כל הזמן. שבעה מיליארד אנשים מושפעים גם מדברים חסרי ערך. מדוע לא יוכל אדם להיות מושפע משטיפת מוח בנושא גדלות הבורא? בעיקר כשהאדם בוחר באופן מגמתי וסלקטיבי חברה שתשנן באוזניו כל הזמן את הדברים שעליו לשמוע.
אפשר אפילו לשלם לאנשים תמורת זה שיבואו בכל מיני תחבולות וידברו באוזנינו על מטרת הבריאה, שרק לה יש ערך. זה נקרא "קנה לך חבר". בשביל מה צריך חבר? כדי שישפיע עלינו, אפילו תמורת תשלום. זאת כל העבודה שלנו.
מה באדם נקרא "חורבן בית המקדש"?
כתוצאה מהשבירה האדם מרגיש באילו תכונות הוא נמצא. כשהוא מסתכל על התכונות הללו ומבקר אותן, זה נקרא אצלו "חורבן בית המקדש". כשהוא מתאבל עליהן זה נקרא "תיקון החורבן". לא מדובר בחורבן בית המקדש שהיה בירושלים, אלא במהות בית המקדש, שנחרב משום שירדנו מ"אהבת לרעך כמוך" לשנאת חינם. כתוצאה מכך נהרס גם בית המקדש. ממש כפי שהנחנו ל"יוונים" לשלוט בלבנו, גם בחיצוניות באו יוונים והרסו לנו את בית המקדש בירושלים.
"בית מקדש" לא יכול להיבנות אם לא נעשים תיקונים פנימיים. התנאי שבעטיו בית המקדש נשבר-נחרב, והתנאי שבזכותו יקום ויעמוד, תלוי בלב שלנועד כמה נצטער ועד כמה נתקן את החורבן. יש להצטער על הסיבה הפנימית. לפני תיקון חייבים להגיע לצער. אם הצער לא מביא תיקון, סימן שהיה זה צער חיצוני, שטחי, בכי וצעקה כדי לעורר את הלב באופן מלאכותי.
במה משפיעה החברה על האדם?
כל חיינו הם תוצאה של שטיפת מוח שעושים לנו. פרט לדברים הנחוצים כמו לחם, מים, בני זוג, ילדים, קורת גג, כל יתר הדברים מיותרים. האדם מקבל חיסרון אליהם על ידי החברה, ורק לשם החברה הוא מקיים אותם. כי אם לא היתה חברה, האדם לא היה חושב עליהם בכלל. אם היה לבדו, הוא היה חושב רק על אוכל, מין, ילדים, משפחה, צרכים בסיסיים של האדם.
את כל יתר החסרונות החברה מספקת לאדם. אנו עובדים כל חיינו רק כדי לשמש את מה שהחברה הכניסה בנו. מכאן אפשר להשכיל עד כמה מפנים האדם דעות מבחוץ ועובד לצורך מימושן. כל אחד מאיתנו תלוי לחלוטין בחבריו, ובידיו האפשרות להחליפם באחרים. זאת בחירתו היחידה, ועליו להשתמש בה. ואם החברה לא מספקת לו את החיסרון הרצוי, עליו למצוא חברים אחרים או להתבדל מהחברה עם חברים נוספים, אולי ללכת איתם למקום מבודד, העיקר לעשות, הרי מדובר בחייו שלו.
במה משפיע האדם על החברה?
על האדם לערוך ביקורת פנימית וחיצונית בכל רגע. אלה הם חייו שלו ועליו לחפש מה נכון בשבילו ומה הוא רוצה. אולי איש מכל חבריו אינו מתאים לו? אולי כולם טועים?
אסור להסכים סתם כך עם שום דבר. חברה טובה היא חברה הנותנת לאדם השראה והנעה להשקיע יותר, להכין עצמו יותר לשיעור, ובזמן השיעור הוא לומד ומושך את התיקון. אם לא, על האדם לשנות את החברה מבפנים או למצוא לו חברה אחרת. הכול קורה בהשפעת החברה, לכן יש לדרוש מהחברים, כי אנו תלויים רק בהם.
מה יש אחרי המחסום?
אחרי המחסום נדבר על מה שישנו אחרי המחסום. בינתיים יש לחשוב על מצבנו הנוכחי. איננו יכולים לתאר את העבודה אחרי המחסום, כפי שתינוק לא יכול לתאר לעצמו מה זה להיות רופא. וכשהוא גדל ורוצה להיות רופא, הוא לומד באוניברסיטה להיות רופא.
שם פורשים לפניו את התחום, מראים לו מה זה בית חולים, איך רופאים עובדים וכולי. שם הוא כבר מתחיל להכיר את התחום בפועל. יש לו הזדמנות ללמוד, לבצע משהו בעצמו, הוא כבר אדם בוגר שלא שקוע בחלומות על משהו. תינוק צריך ללמוד מה שמתאים לתינוק.
מדוע לא מרגישים צורך לקבל תמורה אם משמשים מלך גדול?
אם נתרשם מהחברה שהבורא גדול, זה ייתן לנו כוח לבקש מהבורא, אפילו לדרוש ממנו. נוכל לעבוד בהכנות לשיעור ובזמן השיעור לפנות אליו, להדביק את כל הצרות שלנו אליו, מפני שנאמין שהבורא גדול, שהוא יכול לשנותנו, שאנו זקוקים לו.
האדם שמח בכך, כי הוא מקבל יסוד. יש למי לפנות, יש למי לצעוק, יש אחראי שמכוון את הדברים ומשנה את החיים כדי להביאו למקום כלשהו. גם להרגשה הרעה יש הצדקה, וזה משמח.
ישנם דברים רבים שהאדם טורח בהם, מזיע מיגיעה, ושמח. אנשים מטפסים על הרים, זה קשה, אבל הם מתענגים על הקושי. אנשים הולכים בחוף הים קילומטרים ושמחים שהם הולכים. לעתים הם משלמים דמי כניסה כדי ללכת על החוף. הכול תלוי באופן שבו האדם מתייחס למצב שהוא נמצא בו. אם הוא מתייחס אליו ביצירתיות, זה מביא לו שמחה. הסיבה היחידה לייאוש, לעצבות, היא חוסר קשר עם המטרה.
ולמה אין לנו קשר עם המטרה? כי ברצון לקבל שלנו איננו מרגישים שהיא חשובה. איננו רואים אותה. את החוסר הזה בראייה יש להחליף בשמועה מהחברים. צריך לשמוע מהם שזה חשוב, ואז לא צריך לראות שום דבר. לשמוע מהחברים זה טוב עוד יותר מלראות במו עינינו.