אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 31. צמצום הרצונות

שיחה (28.6.02) על מאמר: "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמניין, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת במדבר, עמ' 8

מה שקיים הם בורא ונברא. כדי לאפשר לנברא להיות עצמאי ולהגיע בעצמו לדרגת הבורא, הבורא חייב להסתיר את עצמו ולתת לנברא את כל האפשרויות לעבודה פרטית משלו. אם הנברא לא עושה את כל התהליך לבדו, ביגיעה עצמית, הוא לא רוכש את הכלים שבהם יוכל להרגיש את השלמות והנצחיות, את הטוב ועונג, שיש במטרה.

לכן חייב האדם להתגלגל משורש הנשמה שלו עד לעולם הזה, למדרגה הנמוכה ביותר, שבה הכול נסתר. אמנם גם במדרגה הזאת הוא נמצא בחיבור עם הבורא, בגמר התיקון, במצב המושלם, אבל המצב הזה נסתר ממנו.

רב"ש מדמה את המצב הזה לאדם שלא יודע שהפקידו לו הרבה כסף בחשבון, ומרגיש עני. כך אנו מרגישים את עצמנו עכשיו. איננו רואים איפה אנחנו נמצאים, כי החושים שלנו לא קולטים את המצב האמיתי ולא מרגישים אותו. בדיוק כפי שעיוור או חירש לא קולטים את המציאות, כך אנחנו לא קולטים את המציאות שבה אנחנו נמצאים, מפני שהבורא בכוונה מסתתר מאיתנו, מאחורי 6000 מסכים או 125 מסכים על פי ספירה אחרת.

אבל מה יקרה אם במקום שהבורא יסתיר עצמו מהאדם, כדי לאפשר לו עבודה עצמאית, האדם יסתיר את עצמו מהבורא, כלומר יסתיר את הרצון לקבל שלו מהאור, על ידי המסך, כדי לא להיות מושפע מהתענוגים, אלא רק ממטרת הבריאה? ככל שאדם יצליח לעשות על עצמו מסך שיסתיר את הרצון לקבל שלו, הבורא יסיר מעצמו מסך שמסתיר אותו.

וכך האדם רוכש לעצמו עוד ועוד מסכים, והבורא, בהתאם לזה, פותח את עצמו יותר ויותר. המסכים שאדם עושה על עצמו הם המדרגות שבהן הוא עולה ומתקרב לבורא.

ובתהליך הזה, עד שהאדם מגלה את הבורא בשלמותו, יש כל מיני שינויים ביחסים ביניהם: פעם הבורא נסתר מהאדם, פעם האדם מסתתר מהבורא, פעם שניהם זה מזה, ופעם שניהם מתגלים זה לזה. שינויי המצבים הללו בונים באדם כלים, וכשהוא מגיע לדרגה האחרונה, הוא מקבל אפשרות להיות ממש כמו הבורא. כמו שכתוב: "שבו בני ישראל עד ה' אלוקיך".

הכלים של האדם מיתקנים בהדרגה. בהתחלה הוא רוכש מסך רק על אור דחסדים, זאת אומרת, רק משפיע על מנת להשפיע, והבורא פותח את עצמו. אבל זה עדיין לא מספיק, כי האדם צריך לקבל גם על מנת להשפיע. כלומר, לא רק לראות את הבורא, אלא להיות כמוהו.

כדי לראות את הבורא, מספיק להיות חפץ חסד. אבל אחרי כן, חוץ מלראות את הבורא צריך גם להיות כמוהו לפי השתוות הצורה, לפי השתוות המעשה. כמו שהבורא משפיע, האדם צריך להשפיע על ידי קבלה על מנת להשפיע. ואז, חוץ מחפץ חסד, מתחיל השימוש בכלים דקבלה.

מלכתחילה לא נמצאים ברשותו של האדם כלים דקבלה. הוא מפתח אותם במשך אלפי גלגולים בקבלת תענוגים מהעולם הזה. קודם תענוגים גופניים ואחר כך תענוגים אנושיים. תענוגים גופניים הם תענוגים הנובעים מאוכל, מנוחה, מין, בית. תענוגים שאפילו היה האדם חי לבדו, מטבעו היה משתוקק אליהם.

תענוגים אנושיים הם תענוגים שהחברה מביאה לאדם. היא מביאה את החסרונות בהם ואת התענוגים הנובעים מהם. אם היה האדם חי לבדו, לא היה נזקק להם, לא היו מתעוררים בו חסרונות כאלה. הם מתעוררים בו בגלל שהוא חי עם אנשים, ובהתקשרות זה עם זה נולדים יחסים המגבירים את הרצון בכסף, כבוד ומושכלות. ואז האדם רודף אחר תענוגים כאלה.

אחרי כן מתחילה להתעורר בו הנקודה שבלב, רצון שלחלוטין לא שייך לעולם הזה. הרצון הזה שייך לנשמה, ולא לגוף. כל הרצונות של העולם הזה הם רצונות של הגוף, והנקודה שבלב היא כבר התחלת הנשמה. לכן כל התענוגים המשתייכים לנקודה שבלב, וכל מה שאדם רוכש בנקודה הזאת, נשאר שלו לנצח, אפילו כשהוא נפטר ולא יכול להתענג עוד בתענוגים גופניים או אנושיים. כי התענוגים הללו שייכים לעולם הנצחי, לרוחניות.

את הנקודה שבלב אפשר להגדיל ולפתח רק על ידי האור. כי כמו שלומדים בקבלה, הכול עושה האור - האור בונה את הכלי, מתקן את הכלי, ממלאו. לאדם נותר רק להמציא תחבולות חיצוניות איך למשוך את האור, לתת לו יותר הזדמנות להשפיע על הנקודה שבלב, ולגדל אותה מהר יותר וביתר עוצמה כדי ליצור ממנה פרצוף רוחני הנקרא "נשמה".

כשאדם מגדל פרצוף רוחני, הוא רוכש כלים דהשפעה וכלים דקבלה. כלים דהשפעה נקראים "ישראל", כי הם כולם משתוקקים לקשר עם הבורא. כלים דקבלה נקראים "אומות העולם", "גויים". אחרי שהאדם רוכש כלים של ישראל, הוא חייב, כדי להתקדם, לקחת כלים מאומות העולם ולקשור אותם לכלים של ישראל. לקשור את האח"פ לגלגלתא ועיניים (גו"ע) ולתקן אותו.

וזאת הדרך הרוחנית. בכל מדרגה ומדרגה יש קודם לתקן כלים דהשפעה ואחר כך כלים דקבלה. במדרגה גבוהה יותר שוב לתקן כלים דהשפעה וכלים דקבלה שלה, וכן הלאה. כלומר, לאדם יש תמיד חילופי מצבים, חילופי עבודות ויחס שונה לתיקונים.

ואם בכלים דהשפעה לא שייכת קביעת הכמות, אלא השפעה, אז בכלים דקבלה, כמו שרב"ש כותב, יש "מניין". על האדם לדעת מה בדיוק הוא מקבל, באיזו מידה, באיזו צורה, ועליו לקבל בכלים דקבלה, כלומר, בדיוק לפי עביות המסך וחשבון.

מה קובע באיזה עולם נמצאים?

היחס של האדם למה שנמצא לפניו הוא הקובע באיזה עולם יימצא. אדם העובד בכוונות לקבל על מנת לקבל ובלהשפיע על מנת לקבל - שני האופנים הם על מנת לקבל, ולכן נקראים "העולם הזה". כלומר, סוג העבודה, היחס של האדם לתענוגים, שהוא יחס לעצמי, נקרא "העולם הזה".

אם האדם יכול לעבוד בלהשפיע על מנת להשפיע ובלקבל על מנת להשפיע, היחס שלו לתענוגים שאיתם הוא עובד, שכן אז הוא נמצא כל הזמן בקבלת התענוגים, הוא למען הבורא, ונקרא "העולם הבא" או "רוחניות". המעבר בין על מנת לקבל לבין על מנת להשפיע נקרא "מחסום".

מדוע לא נקבל מהעולם הזה רק לחם ומים, ועל יתר התענוגים נעשה צמצום?

נשאלת השאלה, מדוע לא ניתן לגוף את המעט הנדרש לו כדי לחיות, כפי שעושים היוגים? אפשר להפחית בכול, לנשום פחות, לאכול פחות, לשתות פחות.

זה לא נחשב שאדם מקבל משהו, כי הוא מקבל רק כדי להחיות את הגוף, ואז על יתר הרצונות עושה צמצום. ולכל מה שהאדם ירצה להתייחס ולהתקשר בעולם הזה הוא ישגיח שיהיה רק על מנת להשפיע.

הגישה הזאת נראית לנו הגיונית, ובאמת על כך מבוססות כמעט כל הדתות וכל השיטות, חוץ משיטת הקבלה. אנשים חושבים שזה הגיוני, ולפי השכל שלנו הגישה הזאת מתקבלת על הדעת. דווקא שיטת הקבלה אינה מתקבלת על הדעת, ולכן כל העולם קם נגדה. חוכמת הקבלה היא שיטה הפוכה מכל השיטות הללו, והשכל לא מבין אותה.

בחוכמת הקבלה תענוגים גופניים אנושיים לא נחשבים תענוגים. שיטת הקבלה עצמה בכלל לא מתייחסת למה שיש לאדם בעולם הזה, כי חוכמת הקבלה מתחילה מעבר למחסום, כלפי תענוגים רוחניים בלבד. תענוג רוחני נקרא הופעת ה' - האור. האופן שבו האדם מרגיש את האור, על מנת לקבל או על מנת להשפיע, הוא שקובע אם הוא נמצא בקליפה או בקדושה.

תענוגים בעולם הזה כלל לא שייכים לשיטת הקבלה, שבה נקבע היחס לתענוג לא לפי גודלו, אלא לפי היחס של האדם אליו. למשל, אם אדם צם, ולמחרת היום הוא אוכל במסעדות מבוקר עד ערב, מה ההבדל בין יום הצום ליום הזלילה? אתמול האדם הזה אמנם צם, אבל עשה זאת בשביל להרוויח לעצמו שכר בעולם הזה ובעולם הבא. היום הוא אוכל כל הזמן במסעדות, אבל הארוחה במסעדה אינה העיקר, העיקר הוא שבזמן הארוחה הוא שקוע בכל מיני מחשבות ולימודים ודיבורים על רוחניות, ועם המאכלים שהוא אוכל כיד המלך, הוא נמצא בעל מנת להשפיע. במחשבות אחרות לגמרי.

מכאן לומדים:

א) אי-אפשר למדוד את יחסו של אדם לדבר רק על פי הפעולה.

ב) טוב לקבל מה שהגוף דורש, אם היחס לתענוגים מאפשר לקבל ולהשפיע לבורא. אם כל העבודה היא במחשבה, לא משנה מה אני אוכל וכמה.

האם צמצום הרצונות הוא תנאי הכרחי להתחלת העבודה בעל מנת להשפיע?

אדם מצמצם את עצמו, ואחר כך, רק לפי יכולתו לכוון על מנת להשפיע, הוא לוקח קצת סלט, אחר כך קצת דגים, עוד קצת בשר, וכן הלאה. מי אמר שעל התענוגים של הסלט עצמו, או הדגים והבשר עצמם יש לעבוד? האם כוונת הבריאה היא, שאדם יעבוד על תענוגים בהמיים בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע?

מדובר בתענוגים רוחניים. מדוע התקופה שלנו נקראת "זמן ההכנה"? מפני שאנחנו רק מכינים את עצמנו לעבודה עם האורות, ואורות לא שייכים לתענוגים גופניים. כלומר, כל התענוגים שעליהם מדובר בחוכמת הקבלה מורגשים רק בנקודה שבלב, שמתחילה להתפתח ולהרגיש את הבורא.

וכל הקשר שלנו אל הבורא נבנה דרך היחס שלנו אליו - אם מתייחסים אליו כמקור התענוגים בתובענות או מתייחסים אליו כאל מי שאפשר להחזיר לו מה שמקבלים ממנו. כל העניין הוא רק כלפי הבורא. חוץ מהבורא והאדם לא קיים שום דבר במציאות.

חוכמת הקבלה מדברת רק על הקשר בין האדם לבין הבורא. מה שהגוף הבהמי רוצה בכלל לא נחשב. אדם העומד לקבוע קשר בינו לבין הבורא, צריך לתת לגוף כל מה שנחוץ לו. בתלמוד נותנים דוגמה לכך, שאם צריך לספק דבר נחוץ לאיש עשיר שירד מנכסיו, ובאותה תקופה הסממן לעושר הוא "רצים", אנשים שרצים לפני האדם העשיר כשהוא יוצא לרחוב, מפני שהוא רגיל ל"רצים" יש לשכור למענו אנשים שירוצו לפניו. בשבילו זה נחוץ כמו שבשביל אדם עני נחוצים חתיכת לחם וקצת מים.

מה רצו לומר בזה חכמי התלמוד? שלא צריכים להתייחס לנחיצות המנה עצמה, אם היא מנה גדולה ויפה או שהיא לחם עבש שלא ראוי למאכל, אלא יש להתייחס ליחס. אם בשביל איש עשיר "רצים" נחשב נחוץ, אז רצים לפניו. כלומר לא צריך להתייחס כלל למה שהגוף דורש. מה פירוש "לא להתייחס"? יש לתת לגוף מה שמגיע לו כך שיתאפשר לאדם להמשיך לחיות במחשבות על המטרה.

ניתן לראות שלפי שיטות אחרות, ובמיוחד לפי שיטות המזרח המחשיבות התנזרות, לא מגיעים לנצחיות ושלמות. הן רק נותנות לאדם הרגשה שהוא לא זקוק לדבר, אפילו לא לבורא. שאפילו מה שהוא מקבל מהבורא לצורך קיום הגוף הבהמי שלו לא נחוץ, ובכך הוא מתנתק והולך מהבורא.

ההתנזרות ממיתה באדם את הרצון לקבל שלו, והוא מרגיש חופשי, לא שייך לכלום, מרגיש טוב. למה? כי הוא ניתק את עצמו מדרישה כלשהי, מרצון כלשהו. ואז הוא נמצא ממש מחוץ לכלים ומרגיש כמו מלאך, אבל זה מונע ממנו להתקדם, כי להתקדם אפשר רק על ידי הגדלת הכלים.

כלומר, בנוסף לכלים שיש לאדם, הוא עומד להרחיב גם את הכלים של הנשמה, ובהם הוא מטפל, ובגוף הוא לא מטפל. אבל אם הגוף רגיל לקבל דבר מסוים, חייבים לספק לו אותו כדי שלא יפריע לעבודה הרוחנית ולא יסיט את המחשבות בזמן שאדם טרוד ברוחניות.

האם היו מקובלים שחיו חיים טובים?

ההיסטוריה מספרת שהיו מקובלים שסבלו והיו מקובלים עשירים שחיו חיים טובים מאוד. היו שעסקו בכל מיני עבודות פשוטות. הרב"ש, למשל, היה תפסן ברזל, פקיד וסנדלר. והיו כאלה שעסקו במסחר והצליחו מאוד בעסקים. כביכול, אין קשר בין הדברים. ודוגמה לכך היא, שאפילו האר"י הקדוש היה סוחר גדול.

איך התפנה האר"י הקדוש לכל מה שכרוך בלהיות סוחר גדול, יחד עם עיסוק בחוכמת הקבלה? בדיוק כפי שהתפנו לכך מקובלים שהיו רופאים או עסקו במקצועות שונים שהביאו רמת חיים גבוהה. הרב"ש סיפר איך בתחילת המאה ה-20 הוא היה הולך לבית ספר בירושלים, בלי שתהיה לו אפילו חתיכת לחם לאכול.

מדוע כתוב בספרי קבלה: "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"?

בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ה'): "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

שם לומדים שאפשר לחיות חיים כאלה כתיקון, אם אדם מתייחס לכך כתיקון באופן ישיר. כלומר, פעולת תיקון חזיתית, פנים אל פנים, בתנאי שאדם מסוגל לכך, שאז הוא ממית את הרצון לקבל על ידי העבודה הזאת. ממית אותו עד כדי כך שהוא מתעסק רק בנקודה שבלב.

בעל הסולם כותב שהדברים הללו כבר לא פועלים בדור שלנו. ולכן חכמי המשנה ולא התלמוד הם שעשו כבר לפני כ-3000 שנה תיקונים רוחניים כאלה, בעולם הרוחני, והם שכתבו: "המאור שבה מחזירו למוטב". אין שום פעולה שיכולה לתקן אותך, את הכלים שלך, את הכוונות שלך, ולקדם אותך ולקרב למטרה - חוץ מהאור.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"א) כותב בעל הסולם: "אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד", כתוב "חכמי התלמוד", אבל רב"ש כתב שגם כבר חכמי המשנה. "שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה' והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו עניין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות, שהוא 'המאור שבתורה', שיש בו די כח להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצוות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצוות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצוות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא 'לשמה'." כלומר, יש לעשות את כל הפעולות הנקראות "תורה ומצוות", כדי להזמין עלינו את האור המקיף שיתקן אותנו. אין שום תחבולה אחרת.

אם כך, איך צריך לחיות? לא משנה איך אדם חי, משנה היכן נמצאת הכוונה שלו. אם האדם עסוק ברוחניות, הוא יכול לחיות בארמון או במלונה בחוץ, ולא משנה מה יש לו. אין שום הבדל בין מגורים במערות שבהן חיו לפני אלפי שנים לבין הדירות שגרים בהן היום, בין המאכלים שאכלו לפני אלפי שנים לבין מה שאוכלים היום. אין לכך שום השפעה. חשוב יותר איפה נמצא הראש, השכל. ומה שכן או לא אוכלים לא משנה את המאור יש לתת לגוף הבהמי את שהוא דורש, ולא רק בענין האוכל, אלא בכל הדברים האחרים, הן הבהמיים והן הרוחניים כביכול, בכל גלגול וגלגול יש תנאים אחרים.

אין טעם להחשיב שום מעשה שקשור בגוף. אחד צריך להתרחץ שלוש פעמים ביום, לשני זה נראה מוגזם ומספיקה לו פעם בשבוע. השלישי מעדיף לא להתרחץ כלל, אלא ללכת למקווה כנהוג לפני שבת. כל הפרטים האלה של מנהגי היומיום לא שייכים לעניין.

על האדם רק לקשור את עצמו בראש ובלב לאור מקיף. עליו לברר כל הזמן אם הפעולה שהוא פועל עכשיו, רוחנית-פנימית או גופנית, תגביר בסופו של דבר את הארת האור המקיף עליו. רק על כך עליו לחשוב בכל מדרגה שהוא נמצא בה. זה הכול. אין יותר מכך, וזה ממשיך בכל המדרגות הרוחניות.

האם יש לברוח מפעולה המסבה תענוג?

למה צריך לברוח מתענוג? אם מונחות לפנינו מנות אוכל טובות ויפות, מפוארות, אין שום סיבה לבחור דווקא במנה עלובה, לא טעימה, ולאוכלה בכוח רק כדי לספק לגוף את מנת הקלוריות שהוא צריך. התענוג מותר. האדם לא יתקן את עצמו בכך שיאכל משהו בלי להתענג עליו. התענוג צריך להיות מתוקן על ידי הכוונה. על ידי משיכת אור מקיף הראש מקבל כיוון נכון יותר למטרה, ואז מצרפים אל האור גם את התענוגים.

האם הנאה גשמית עוצרת חשיבה רוחנית?

הנאה גשמית לא עוצרת רוחניות. ההפך הוא הנכון. אם אדם חושב שעל ידי סיגוף עצמי הוא יהיה יותר קדוש, ההימנעות מההנאה הגשמית כן תעצור אותו. הוא יתחיל לחיות כמו מלאך, לאכול גרגרים נטולי טעם וריח, העיקר לא ליהנות - ואז הוא יתחיל להתגאות, ובכך הוא סותם את הגולל וגומר על "הקריירה" הרוחנית שלו. זה מכשול גדול מאוד.

מעשים כאלה רק מביאים גאווה ויהירות, הם לא מתקנים. חוץ מהאור דבר לא מתקן. הכלל טועה לחשוב שזאת צניעות, שאדם חייב להיראות קדוש מבחוץ, שיהיה כביכול לא מהעולם הזה, בלי צרכים אנושיים, מישהו שכאילו ככל לא נזקק לעולם הזה.

עלינו לקחת מהעולם הזה כל מה שניתן לקחת, כל עוד מתאפשר לנו להמשיך בעבודה הפנימית. היהדות שונה בעניין הזה אפילו בחיצוניותה מכל הדתות והשיטות האחרות. ביהדות אדם חייב להתחתן, להקים משפחה, לבנות בית ולהוליד ילדים. הוא חייב לדאוג שיהיה לו הכול. הוא חייב לאכול ולשתות ולמלא את כל צורכי הגוף, ובשום אופן לא להתנזר משום דבר.

ביהדות התנזרות היא תיקונים מיוחדים במדרגות רוחניות, הנקראים "נזיר". "נזיר" היא פעולה מיוחדת שיש ללמוד אותה, כשהאדם חייב להביא קורבנות נוספים. זה לא פשוט. לפי הסיפורים, גם בזמן התלמוד מקובלים גדולים רבים היו עשירים מאוד. אף פעם לא אסרו על עושר או הסתכלו על זה בעין לא יפה. אלא שכלל הציבור תופש צניעות כהתנזרות.

ביהדות לא מקובל להתנזר. לעתים מתרגמים התנזרות בטעות ל"חפץ חסד". אבל "חפץ חסד" הוא כשאדם באמת לא צריך דבר לעצמו, וכל מה שהוא עושה, וכל מה שהוא מקבל הם רק על מנת להשפיע. לשם כך יש לעבוד עם כלים דקבלה גדולים מאוד.

למה כתוב בפרקי אבות שכל דבר צריך לעשות במיעוט?

על מה שכתוב במשנה אבות, מספר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות": "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך, עשה ואל תתאווה לשולחנם של שרים..."

בעל הסולם מפרט כאן את כל המיעוטים שעל האדם לעשות, בכל ספירה וספירה לפי עשר ספירות. וכנגד זה מקובלים עשו תיקונים רוחניים. לנו זה לא מתאים עוד. היתה תקופה שבה השתמשו באמצעי הזה להגיע לאלוקות. אבל המקובלים עשו לנו תיקון רוחני כך שאיננו צריכים עוד סיגופים גופניים, אלא את המאור המחזיר למוטב.

בעל הסולם מסביר זאת בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות". מה שכתוב שם עוזר מאוד לאדם לא להסתבך בכל מיני דברים חיצוניים שמתחילים רוצים בדרך כלל לקחת על עצמם, ולהתנזר מהחיים הללו. זה לא טוב ולא נכון.

מה הם כלים דהשפעה וכלים דקבלה?

המדרש מספר, ש"איש פרסי" אחד שקראו לו אברם, התחיל פתאום לתהות מה המקור של הכוכבים, הירח וכל יתר הדברים, מה עומד מאחוריהם. הוא התחיל לחפש את משמעות החיים. חיפש, חיפש, עד שהתגלה לו הבורא.

אברהם התחיל לשבת ליד פתח האוהל ולחכות שיעברו שם אנשים. כלומר, התחיל לעסוק בהפצה. הוא אסף עוברי אורח, כיבד אותם במזון, ובזמן שאכלו, הוא סיפר להם על רוחניות, על כך שיש בורא וכדאי להכירו. אומרים שגם שרה עסקה בהפצה, עם נשים. באותו דבר. המדרש מספר שהם התחילו לארגן קבוצות.

אברהם חי בערך ב-1950 מבריאת העולם. "בריאת העולם" היא נקודת הזמן ההיסטורית שממנה התחילה הנקודה שבלב לרדת לנשמות. עברנו הרבה מאוד גלגולים עד שהנקודה הזאת התגלתה לראשונה אצל אברהם. ולאחר שאברהם התמיד בהפצה, וכנראה גם הצליח בכך, עברו כמה שנים, ואז הבורא הבטיח לו שיעשה ממנו עם גדול.

מהסיפור הזה אנו למדים, שהעם שלנו הוא אותם פרסים שיצאו מאברהם, שנבדלו מהאחרים רק בכך שהיו קבוצת מקובלים. מבדיקות גנטיות עלה, שאנו בדיוק כמו הפרסים ההם, לא הערבים שכבשו את פרס וחיים בה היום, אלא הפרסים העתיקים, שעדיין חיים שם. כלומר, בעיקרון אנו עם של מקובלים, ובגלל זה נבדלנו מהאחרים.

היום אנו נוכחים לדעת שההפצה אינה הצלחה גדולה כל כך. הבורא הבטיח לאברהם לעשות ממנו עם גדול על ידי ירידה למצרים. הוא אמר לו מה יקרה. הוא אמר שיהיו לו כמה תלמידים ובן אחד, שממנו יהיו לו עוד צאצאים. עוד אמר שהבורא יכניס אותם לצרה צרורה, למצרים, ועל ידי כך הם יהפכו לעם גדול. כלומר, הצרות שאדם מרגיש עוזרות לו להתכוון למטרה.

אברהם, שהיה כבר מצוי ברזי השיטה, הבין מה הבורא אומר לו, ונרגע. הוא הבין שזאת הדרך, שזאת השיטה. למה הכוונה שיהיו במצרים ואז יהפכו לעם גדול? כשאדם מקבל נקודה שבלב, שנקראת "אברהם" - אב של עם, הנקודה הזאת היא רק השתוקקות לבורא. אבל הנקודה הזאת צריכה "בשר". מה האדם מתקן על ידי הנקודה הזאת? את הרצון לקבל. כל הרצון לקבל נקרא "מצרים" או "פרעה".

כלומר, אחרי שהאדם מכוון את עצמו למטרה, וסובל מאוד מהרצון לקבל, קודם יש לו שבע שנות שובע, ואחר כך שבע שנות רעב, והוא רוצה לצאת מהרצון לקבל ולא להיות בו, אז הוא יכול לקחתו איתו רק בתנאי שהוא לא צריך את הרצון הזה, שהוא כאילו עושה עליו צמצום. רק אז הוא יכול לקחת את הרצון לקבל איתו, "לגנוב כלים מהמצרים", ולצאת ממצרים. בשביל מה יורד האדם למצרים ועובר את כל הדרך משם לארץ ישראל? כדי לגנוב את הכלים הללו.

הוא יורד למצרים, לתוך הכלים הללו, טוב לו איתם, ובגלל שטוב לו הוא מתקשר אליהם, אחר כך הוא סובל מהם, מתנזר מהם, כאילו לא רוצה בהם. רק כשהוא לא רוצה בהם הוא יכול לקחתם, ואז הוא יוצא ממצרים, מקבל תורה - אור המחזיר למוטב, ועובד עם הכלים שלקח ממצרים כדי לתקן אותם בנקודה הזאת של אברהם, בנקודה על מנת להשפיע.

כלים דהשפעה הם כלים קטנים מאוד. אם האדם לא מצרף אליהם את הכלים של המצרים, לא נשאר לו דבר. כי הנקודה של אברהם, הנקודה שנקראת "ישראל", היא "חלק אלוקי ממעל", היא כלל אינה שייכת לבני האדם, היא שייכת לבורא. היא רצון להשפיע.

לאחר שמקבלים מהבורא את הרצון הזה, יש להתחיל לעסוק בכל התיקונים של הרצון לקבל. לשם כך מקבלים את הרצון להשפיע. גם בעולם הזה חייבת ישראל, כלל האומה שלנו, להיות מעורבת כך עם כל האומות כדי לתקנן ולצרפן לאותה עבודת ה', שזה נקרא להיות "אור לגויים". בעל הסולם כותב על כך במאמר "הערבות" ובמאמר "השלום", שהשלב הזה יבוא מאוחר יותר.

להשפיע על מנת להשפיע הם כלים שבאים מהבורא, אבל הכלים של האדם הם לקבל על מנת להשפיע, כלומר, העבודה שלנו היא בכלים דקבלה.

האם "להשפיע על מנת להשפיע" זוהי רק הכנה לדבר האמיתי?

"להשפיע על מנת להשפיע" זאת הכנה לעבודה האמיתית, שהיא "לקבל על מנת להשפיע". אבל גם את "להשפיע על מנת להשפיע" האדם עושה על פני כלים דקבלה, כי הכלים שלו הם כלים דקבלה. ואז עליו לעשות תיקונים כך שלמרות הגובה של כלי הקבלה הללו ולמרות כובדם, בכל זאת הוא לא ירצה להשתמש בהם, אלא ירצה רק בהשפעה.

צמצום כלים דקבלה בלי לגעת בהם, ועיסוק רק בהשפעה, נקראים "להשפיע על מנת להשפיע". שימוש בהם לקבלת תענוגים כדי להשפיע נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

אם האדם היה רואה את הנשמה שלו, הוא היה רואה גם שהוא כבר כלול מכל הכלים הללו. אבל בתחילת העבודה מלמעלה פותחים לו את הכלי לאט לאט, בהדרגה, לפי יכולתו לעבוד ולא לקלקל.

כיצד פותחים לאדם את הכלי בהדרגה?

ב"הקדמה לפנים מאירות ומסבירות" כותב בעל הסולם, שראשית יש רצון לתענוגים גופניים - אוכל, מין, בית, ואחר כך לתענוגים אנושיים - כסף, כבוד, מושכלות. איך עוברים מהאחד לאחר? איזה אמצעי משמש למעבר מהתענוגים האלה לתענוגים האחרים? האמצעים הם: תאווה, קנאה וכבוד.

כלומר, האדם יכול להגביר את הרצונות הללו על ידי הקנאה, על ידי התאווה ועל ידי הכבוד. שלוש הנטיות (לא רצונות) הללו מוציאות את האדם מן העולם. מה פירוש "מוציאות את האדם מן העולם"? מעבירות אותו ממדרגה נמוכה למדרגה גבוהה יותר. נראה שכדאי להשתמש בהן. אם האדם משתמש בהן נכון, יש בידו כלים שיזרזו את ההתפתחות שלו.

האם כדאי לעודד קנאה, תאווה וכבוד בתוך הקבוצה?

יש קנאה ותאווה וכבוד שהם רעים, ויש קנאה ותאווה וכבוד שהם טובים. הם רעים כשהאדם, על ידי הפעולות האלה, לא רוצה שיהיה למישהו אחר מה שיש לו. הם טובים כשהאדם רוצה שמה שיש לאחר יהיה גם לו, שהקנאה שלו תעזור לו. אם יקנא במישהו על שהוא טוב יותר, גם הוא ירצה להיות טוב יותר. אם למישהו יהיה עוד יותר טוב, גם הוא ירצה עוד יותר טוב.

האדם משתמש באחר כבאמצעי. הקנאה שלו עובדת רק אם הוא רואה שהשני שרוי בטוב והוא מקנא ורוצה את הטוב הזה. במצב כזה כדאי לו שלאחר יהיה טוב. לא מתקדמים כשהקנאה מביאה לרצון שלאחר יהיה רע, כדי לשכך את הקנאה ולהירגע.

אפשר גם לקנא וגם לרצות שלאחר יהיה טוב. זאת קנאה חיובית ומועילה, ובכל זאת אני רוצה שיהיה לאחר טוב רק כדי שאני עצמי אתקדם באמצעותו, זאת אומרת, על מנת לקבל. מאוחר יותר ישנה קנאה אחרת - "קנאת סופרים תרבה חוכמה". כלומר, אפשר להשתמש ברגשות הללו גם בכוונה על מנת להשפיע. גם כלפי הבורא קיימים קנאה, תאווה וכבוד. כבוד שמים וכולי.

מהן העבירות שהאדם עושה ומהם התיקונים עליהן?

התיקונים של האדם שניים הם, והעבירות שלו שתיים הן. שתי העבירות שהאדם עושה הן תוצאה מהסתר כפול והסתר רגיל:

א) בהסתר כפול עושים "זדונות" - כשאור מקיף נסתר מהאדם, מה שלא יעשה, ירצה או לא ירצה, הכוונות שלו הן זדון. הוא יכול לעשות דברים כביכול טובים, לחלק אוכל לעניים, לעזור לחלשים, והכוונות שלו יהיו זדונות.

ב) בהסתר רגיל עושים "שגגות" - כשאור מקיף מאיר לאדם קצת יותר, הוא מתחיל להרגיש שיש משהו מחוצה לו, מישהו שם, ואז הפעולות שלו, ובהתאם להן הכוונות שלו, הן שגגה.

אחרי כן, כשאור מקיף מתגלה כבר בפועל, כלומר כשהאדם כבר מרגיש את הבורא, בהתאם לכך הכוונות שלו הופכות לעל מנת להשפיע. בעל מנת להשפיע יש שתי דרגות שהן מעבר למחסום:

א) דרגת שכר ועונש - שהאדם רוצה בעל מנת להשפיע, והיחס שלו לזה הוא ממש כשכר ועונש. כלומר, הוא עושה על מנת להשפיע מפחד שלא יוכל לעשות דברים טובים. זאת יראה, לא יראה על חשבון עצמו, אלא על חשבון הבורא. אבל גם יראה על חשבון הבורא היא יראה. עצם המחשבה "האם אעשה כך או כך", זאת אומרת, שמשהו תלוי במעשים שלך, ויש כאן שכר ועונש כלפי הבורא.

ב) דרגת אהבה נצחית - זו דרגה גבוהה עוד יותר. אם אדם יודע שהבורא אוהב אותו ללא תנאי, באופן ישיר, בלי גבול, ולא משנה מה יעשה, אזי השכר והעונש נעלמים. זו בעיה מאד גדולה, איננו יכולים להבין את הדרגה הזאת. איזה מניע יש בה לאדם? באילו כלים הוא מתקדם, אם כשהוא חוזר הוא עדיין רואה רק אהבה מושלמת? האהבה הזאת נחלקת לכמה סוגים, ועל מה שאחריה כלל לא מדברים.

מהי העבודה עם כלים דהשפעה וקבלה בכל דרגה ודרגה?

בכל מדרגה משתי המדרגות, "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", ישנו שלב שבו רוכשים כלים דהשפעה, ואחריהם שלב שבו רוכשים כלים דקבלה. ובכל מדרגה חייבים שיהיה גלגלתא ועיניים ואח"פ השייכים לאותה מדרגה.

"האני" הוא עשר ספירות, רק שלד, והשלד הזה הוא מקורי של האדם, והוא אינו מתחלף. מה מתחלף ממדרגה למדרגה? הרצון שהאדם מלביש על השלד הזה מכל מדרגה.

נניח ששני אנשים יוצאים למסיבה שיש בה אפשרויות שונות להנאה. האחד, על פי טבעו, יבחר ליהנות מהמאכלים והשני ייהנה מהמוסיקה ומההופעות. כל אחד בוחר ליהנות ממה שתואם את טבעו. שניהם נמצאים באותה מסיבה, באותו עולם, באותה מדרגה רוחנית, אבל כל אחד מתרשם ממנה לפי עשר הספירות המקוריות שלו.

כל אחד משני החוגגים לובש על עשר הספירות המקוריות "בשר" משלו, ובהתאם לכך יש לו צורה משלו, אבל שניהם נמצאים באותו מקום. הם הולכים לקראת המדרגה הבאה כאילו נכנסו למסיבה אחרת. עשר הספירות המקוריות נשארות כפי שהן, לכל אחד הן כשורש מנשמת "אדם הראשון", ובכל מדרגה מקבלים כלים דהשפעה וכלים דקבלה חדשים, הנקראים "בשר".

בכל מדרגה על האדם להדביק לעצמו כלים דהשפעה, ולהדביק לעצמו כלים דקבלה, ומזה יש לו פרצוף שאיתו הוא עובד ומקבל את מה שיש בדרגה הזאת: כלים, אורות, ידיעות, השגות. כשהאדם גומר את כל התיקונים הללו, הוא ממשיך הלאה.