אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך א / 32. קנה לך חבר וגדלות הבורא

שיחה (29.6.02) על מאמר: "קנה לך חבר"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת אבות, עמ' 349

האדם לא מרגיש את הבורא, לא רואה אותו, אולי הוא בכלל לא קיים. איך האדם מגיע להכיר את גדלות הבורא? כלפי מה ימדוד את גדלותו? האדם מודד גדלות וחשיבות בכלים שלו. למשל ילד קטן משווה כל אחד לאביו. ומפני שהאדם לא מרגיש את הבורא ולא רואה אותו, עליו להמציא כל מיני תחבולות כדי להגיע להרגשת החשיבות והגדלות. ככל שירגיש חשיבות וגדלות, כך יוכל לעסוק בהשפעה לבורא. אם הבורא יהיה גדול בעיניו, הוא ירצה לתת לו, להשתייך אליו.

מה הקשר בין "גדלות הבורא" לבין "עשה לך רב וקנה לך חבר"?

גם חבר וגם רב הם הבורא. מתי מכנים את הבורא רב? כשהאדם מודד את גדולתו, מכיר את גדולתו. אחרי שאדם מכיר בכך שהבורא גדול, מה הוא עושה? מתחבר עמו, ואז הבורא נקרא חבר שלו. כלומר, גם "רב" וגם "חבר" הן שתי דרגות או שתי צורות של יחס לבורא.

אי-אפשר להתחבר עם הבורא לפני שמכירים את גדולתו. לפני כן האדם לא רוצה בזה והגוף לא מתרומם אליו. כלומר, הכול תלוי בהרגשת החשיבות של הבורא.

מה הוא החיוב "ואהבת את ה' אלוקיך"?

התורה מצווה עלינו להגיע להרגשה, ועל האדם להמציא תחבולות כדי להגיע למה שמצווה עליו. לא כתוב איך להגיע, כתובה העובדה, המדרגה שאליה יש להגיע. הפקודות כתובות והאדם צריך להגיע אליהן, אך לא יכול לבצען.

כתוב: "הוא גדול" - האדם צריך להגיע לזה שהוא גדול. כתוב: "הוא גיבור" - האדם צריך להכיר בעצמו שהוא גיבור. "ואהבת" - צריך להגיע להרגשת האהבה. התחבולות הן עניינו של האדם. איך מגיעים לבצע את שמצווה התורה? איך מכינים את הלב שיאהב? על האדם לדעת בדיוק אילו תחבולות מביאות אותו לפעולה שהוא פועל. למה כתוב "קנה לך חבר" ורב"ש מדבר על גדלות הרב? כי האדם כל הזמן משקיע ומשקיע, כלומר "קונה" את הבורא רק באמצעות ההשקעה.

יש להגיע להרגשת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", בכל הרצונות. על האדם להרגיש בכל תר"ך הרצונות שלו שהוא אוהב את הבורא. כל שעליו לעשות הוא למצוא תחבולות שיביאוהו לקיום המצווה הזאת, הציווי הזה. זאת מטרת הבריאה.

מדוע המשפט "ואהבת את ה' אלוקיך" חשוב כל כך?

בדרך ליישום המשפט "ואהבת את ה' אלוקיך" האדם עובר דרך כל מיני שאלות, תשובות, התפעלויות, תיקוני רגשות, בשביל מה צריך, למה צריך, מה איכפת לי, ואם כך, למה, ועל ידי מה, וכולי. כל הפרטים המרכיבים את חייו נמצאים בתוך המשפט הזה. אל לאדם לשקר לעצמו, אלא לבדוק בדיקה אמיתית וכנה למה המשפט הזה, "ואהבת את ה' אלוקיך", הוא באמת החשוב ביותר. ויש לעשות זאת דווקא כשהוא נראה כמו השקר הגדול ביותר. הרי האדם לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, לא צריך אותו. ואם הוא מרגיש אותו, הוא מכירו כמי שעושה לו את כל הדברים הרעים.

לא פשוט גם להגיע לידיעה שההרגשה הרעה באה מהבורא. יש לעבור את כל שלבי ההיכרות, שלבי ההערכה, התלות וכולי, עד שמגיעים לאהבה בכל הרצונות. כלומר, בכל הכלי שיש לאדם, בתר"ך החלקים של נשמתו, בכל עשר הספירות שלה, כדי שיתמלא עד תום באור חסדים, בהארת חוכמה - כך כתוב שצריך להיות.

איך הכרה בגדולת הבורא מביאה את האדם ל"דע את ה' אלוקיך ועבדהו"?

בתורה כתובים לנו מצבים, שמות של מדרגות, ועל האדם למצוא תחבולה כדי להגיע לשם הזה, לתכונה הזאת.

מתי יכול אדם לומר שהבורא גדול? הוא מסתכל על הבורא מתוך החוש השישי, מתוך הנשמה שלו. מתי הוא מרגיש בנשמה שלו שהבורא גדול? זה לא פשוט. עכשיו האדם מבין שיש לו עשר ספירות, ובתוך עשר הספירות הללו עליו לקבל התרשמות כלשהי, כמו ראייה, שהבורא גדול. "גדול" פירושו חוכמה. "רחב" פירושו חסדים. כלומר, האדם כבר צריך להתחיל להכיר אותו, לדעת איך הבורא שולט בו, ממלא אותו, מניע אותו. מסתבר שלהרגיש שהבורא גדול זאת כבר הכרה, מצב שלא יבוא סתם כך.

כדי להרגיש אותו יש לעבור מעל המחסום. שם אין ברירה אלא להשתוקק להגיע ל"דע את ה' אלוקיך ועבדהו".

איזה מעשה אפשר לעשות כלפי הבורא?

ברוחניות, מעשה הוא מה שיש לאדם בלב. אי-אפשר לשנות שום דבר ברוחניות באמצעות הידיים והרגליים. האדם יכול לעשות משהו רק עם עשר הספירות שיש לו בלב - נשמה, רצון שלו, שאיתו הוא יכול לעשות משהו.

גם את הרצון עצמו האדם לא יכול לשנות, הוא כן יכול לגרום שישתנה או לקבוע איך ישתנה. הוא יכול לגרום לכך שירצה שהרצון ישתנה, ואז האור המקיף, הבורא, ישנה לו את הרצון. המעשה שהאדם עושה הוא מציאת תחבולות לכך שהבורא ישנה לו את הרצון.

כיצד ניתן לקנות משהו חדש על ידי ויתור על הדברים שכבר הושגו?

באמצעות חישוב חשבונות. אם האדם רואה שמשהו טוב יותר מדבר אחר, מה שטוב יותר נחשב בעיניו יותר. הוא רוצה בו יותר. כלומר, הכול ניתן לשיקול קר ולפעולה פשוטה מאוד של השוואה, "מה טוב לי יותר".

הכלים לא מתבטלים. הכלים של האדם הם כלי קבלה, והם נשארים עמו תמיד. בהם הוא בודק הכול, גם ברוחניות. אמנם נוספת לכלים דקבלה כוונה על מנת להשפיע, ואיתם האדם בודק את הדרך האחרת כיצד הוא נותן לבורא, אבל בכל זאת הוא תמיד בודק גם בכלים דקבלה איך הוא נותן לבורא וכמה הוא נותן לו.

אין לאדם קנה מידה אחר, או לעצמו או אליו, הכול באותם כלים. כמו אם שכל בדיקה שהיא בודקת, אם למען התינוק ואם למען עצמה, היא בודקת דרך גופה, בטבע שלה.

מה הכוונה ב"שיקבל עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת"?

על האדם להגיע למצב שבו הוא מרגיש שהבורא שולט בו, שהוא מעל הטבע שלו ומעל שכלו ומעל ההרגשה שלו. הבורא שולט. "שולט" מתכוון לכך, שעוד לפני שאדם מרגיש את עצמו איך הוא חושב ואיך הוא מרגיש, הבורא מכניס בו את ההרגשה ואת השכל ואת כל החשבונות, ומתקין הכול בפנים. זה נקרא למעלה מהשכל ולמעלה מהדעת. לפני שאדם מרגיש את השכל והדעת, הבורא כבר נמצא בו ומסדר לו הכול. הוא נמצא מעליו.

מתי האדם מגיע לבחינת מעשה לבד, כלומר ללא הסכמת הגוף?

כשאדם מגיע להרגשת הבורא או ל"דע את ה' אלוקיך", הוא רואה שהבורא מתלבש בו כמו רוח בגוף מת, ומחיה אותו ומניע אותו עוד לפני שהגוף מתחיל להכיר את עצמו. האדם מרגיש אז שגם הרצונות הגופניים וגם האנושיים וגם הרוחניים, את כולם הבורא מעורר בו. זה לא שבנשמה הוא שולט ובגוף האדם שולט. הוא יודע שאין הבדל בין מעשה בידיים וברגליים לבין מעשה בנשמה, הכול מתרחש על פי אותן פקודות ממנו.

כיצד ניתן לעשות מעשה אם הגוף לא מסכים לו?

לא יכולה להיות הרגשה נגד הגוף, אם הגוף לא מסכים לה. שום מעשה לא יעזור, אם הגוף מתנגד. אי-אפשר לאהוב משהו על פי פקודה אם הפנימיות לא מסכימה לו.

אבל אם האדם מרגיש בכל גופו שהבורא שולט, אם ירצה ואם לא הוא יקבל את המרות הזאת, את ההרגשה שהבורא גדול. אמנם מלכתחילה הגוף לא מסכים להרגשה הזאת, לא מרגיש אותה.

הרגשה והסכמה הן אותו דבר עצמו. אם מקבלים ממישהו מתנות כל הזמן, אם רוצים ואם לא רוצים מרגישים כלפיו הרגשה טובה. לא נדרשת לזה איזו עבודה פנימית או הסכמה. באופן טבעי אנו מרגישים יחס טוב כלפי תענוג.

כיצד מתגלה באמצעות החוש השישי שהבורא גדול?

"החוש השישי" הוא רצון לקבל הנמצא בדרגה שבה הוא מרגיש את האור שעומד למלא את הנשמה. בחוכמת הקבלה לומדים על נשמה - רצון לקבל, מלכות דאין-סוף, שכוללת חמישה חלקים: בחינת שורש, א', ב', ג', ד'. כדי לגרום תיקון לבחינה ד', שתשתווה, שתהיה זהה לבחינת שורש, מלכות דאין-סוף או נכון יותר לומר שהאור עושה מיני הכנות הנקראות "עולמות". חמישה עולמות לפי חמש הבחינות שיש במלכות דאין-סוף.

גם בחינה ד' עצמה נחלקת לחמישה חלקים, ויש בה חלק שהוא דומם ממש. בהשתלשלות של כל העולמות מלמעלה למטה, מלכות דאין-סוף מכינה את מערכת התיקון מלמעלה למטה, חמש דרגות הסתרה של הבורא ממלכות, לפי חמש דרגות של עביות: ד', ג', ב', א', שורש. בדרגות עביות האלה העביות היא כה גדולה, שבהן אפשר להרגיש את הבורא, ולכן הבורא צריך להסתיר את עצמו מהרצונות הללו, להיות חלקו גלוי חלקו נסתר. עד שמגיעים לעביות כה קטנה שנקראת "העולם הזה".

העביות של "העולם הזה" היא עביות כמו בכל הדרגות, אבל כה פחותה שלא ניתן להרגיש בה את נוכחות הבורא. ולמרות זאת, גם בעביות הזאת יש חמישה חלקים, שנקראים בקבלה "רצונות", רצונות לתענוגים שהם רצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד ולמושכלות. בעביות הזאת מתרחשת גם התגשמות מרצונות לחומר מסוים מיוחד מאוד, שהוא חומר של דומם, צומח, חי, מדבר.

והכול הוא אותו רצון לקבל שיש במלכות דאין-סוף, ואין דבר חוץ מזה. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לפתיחה לחוכמת הקבלה" - הכול דרגות, מדרגות, רמות של רצון לקבל, תלוי רק באיזו רמה הם נמצאים. אם כך, ודאי שהבורא, האור הזה, שולט בכל הרצונות ופועל בהם באופן מלא, שהרי לאור אין שום הגבלה.

האדם ההולך להשיג מורכב בעצם מכל המלכות דאין-סוף, כפי שכותב בעל הסולם: "נעשה אדם אחד מקצה לקצה". או כפי שנכתב בהתחלת "תלמוד עשר הספירות" חלק א', הקומה הזאת הוא האדם.

לכן אנחנו כוללים את כל הכלים, מקצה עד הקצה. אבל אנחנו משיגים את הכלים שלנו ואת הקומה שלנו בהדרגה. בקבלה מדברים על המדרגות, על הדרגות, עד איזה גובה, עד איזו קומה האדם משיג. אדם שמשיג עד עולם הבריאה, זה נקרא שרגליו עומדות בעולם הזה וראשו מגיע לעולם הבריאה, זאת קומתו, וכן הלאה.

כלומר, אדם העומד להכיר את האלוקות, הוא מכיר באיזו מידה הבורא פועל בכל הרצונות שלו. ואז, ככל שהאדם מרגיש שהבורא פועל, כך הוא מרגיש את גדלות הבורא. לפי מה מרגישים את גדלות הבורא? לפי הגדלות שלנו, לפי הקומה שלנו. לפי הכלים שלנו שהוא מתלבש בהם. אם אנו מכירים אותם, נגיד: "הבורא גדול".

עד כמה הוא גדול? נניח בגובה עולם הבריאה, כי למעלה מזה איננו רואים ולא יכולים להגיד. אבל "הבורא גדול" עד הגובה הזה, עד כמה שאנו יכולים להכירו. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". לא יותר ממעשיו, מהמעשים שהוא עושה בנו, שלפיהם אנו יכולים להגיד את גדולתו.

כמו שילדים קטנים אומרים שיש "סבא למעלה בשמים"?

לא "סבא למעלה בשמים", אלא כוח עליון שמתלבש בנו. הוא לא נמצא למעלה בשמים, הוא בנו. למה הוא נקרא למעלה מאיתנו? כי הוא קדום מאיתנו - הוא עושה בנו כל מיני דברים ואנו מרגישים רק את התוצאה של מעשיו. אפילו מחשבות ודיבורים עליו הוא מבצע ועושה, ועם זאת הוא נתן לנו יכולת לדבר על זה שהוא עושה ועל מה שהוא עושה. אם האדם אכן חוקר כך את היוצרות, את הסיבות לנעשה בתוכו, זה נקרא שהוא פועל להכיר את הבורא.

מה זה "בורא"? "בורא" נקראת המדרגה הגבוהה מזאת שאנו נמצאים בה, מי שברא אותנו. איך אפשר לכנותו בורא אם לא מרגישים שכל מה שיש בנו הוא עשה? אם אדם עוצר לרגע ומבצע סריקה על הכול עד לרגע הנוכחי ויודע: "כל הדברים הללו הבורא עשה". אם האדם רואה זאת, בודק זאת, מרגיש שזה כך, הוא מכנה את מי שעשה את כל הדברים הללו "בורא".

האם זה הכוח שפועל מלמעלה?

זה נקרא הכוח שפועל מלמעלה, מעלינו. בקבלה מתארים מצב שבו או שהוא למעלה ואנו למטה, או שהוא בפנים - מתלבש בנו, ואנו החיצוניות. שהדברים הרוחניים הם פנימיים יותר והלבושים הם חיצוניים יותר.

מה זאת מדרגה?

המדרגה היא כלפי האדם. עד כמה האדם מכיר שהוא עצמו זה הבורא העושה בו. מידת ההכרה הזאת נקראת "מדרגה". האדם מטפס במדרגות עד שהוא מכיר את הבורא בשלמותו. מה פירוש "מכיר אותו"? מכיר בפעולות הבורא בו בכל הזמנים, בכל המקרים, בכל עומקן. זה נקרא שהאדם הגיע לסוף ההכרה, לגמר התיקון, לגמר התקנת ההרגשה.

מה פירוש "מעשה לבד אף על פי שאין הגוף מסכים"?

אם האדם עושה, אף על פי שהגוף לא מסכים, כלומר ממציא כל מיני תחבולות כדי להגיע להרגשה שהבורא גדול, כל הפעולה שלו נקראת "עשה לך רב".

ודאי שמלכתחילה הגוף אינו מסכים. פירוש, האדם לא מכיר בכך, לא מרגיש שהבורא גדול. זה כך גם אם אין לו דבר נגד הרעיון הזה והוא לא מרגיש שייכות לעניין הזה, וגם אם הוא נמצא כבר בדרגת "פרעה", הוא לא מסכים שהבורא גדול.

"לא מסכים" כוונתו לא מרגיש. הכול מתרחש, כל המצבים מתקיימים פרט להרגשה שהוא גדול, ששליטתו מוחלטת בכול.

מהו המעשה שצריך להיעשות?

רב"ש כותב על כך ("שלבי הסולם" כרך ה', עמ' 349 פסקה אחרונה): "ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו 'עשה' ו'קנה', ו'לכף זכות'. והנה 'עשייה' נקרא דבר מעשי". עכשיו האדם לא יודע, לא מרגיש, אין לו דבר. אין לו "שום שכל, רק מעשה לבד", כלומר, הוא לא מכיר את הבורא, לא יודע עליו דבר. יש לפניו רק מטרה, נאמר לו שעליו להגיע למצב שנקרא "הבורא גדול".

"היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות", לא מתחשק לו להכיר בכך שהבורא גדול, אפילו להכרה הזאת הוא לא מתעורר, "אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה", לשם מה לו לשים מישהו או משהו מעליו, שישלוט בו? לגוף אין דחף לכך. האדם עושה מה שהוא יכול לעשות, רק דברים שהוא מסוגל לשלוט בהם. אדם יכול לשלוט רק כשהוא פותח את אוזניו לדברים שמדברים אליו מבחוץ . "זה נקרא עשה, היינו בחינת כוח לבד בלי מוח", השכל לא רוצה, האדם עצמו לא מסכים, אז הוא מביא את גופו אל החברים, ויושב ביניהם כדי שיעבדו עליו.

"משום שהוא נגד הדעת". אין לאדם שום קשר, שום רצון, שום גישה, להתחברות עם הבורא, להרגשה שהוא גדול. הוא לא יודע מי הוא הבורא, וטוב שכך. אם האדם היה יודע, הוא היה מתנגד לכך בכל תוקף. הוא לא היה מביא את עצמו לקבוצה שתשנה את חייו. לא היה בכוחו כלל לצאת מהרצון לקבל שלו, שיקפדו את ראשו - שהרי בעיניו זה מוות ממש.

אז למזלנו הטוב קיימת הסתרה, ואפילו ההתנגדות של האדם אינה התנגדות ממש, כי הוא לא מבין, הוא מבולבל. ואז הוא חושף את עצמו להשפעה חיצונית. זה נקרא "עושה". חוץ מלהביא את גופו למקום כלשהו, אין לאדם שום אפשרות לפעול. הוא לא שולט ברצונות שלו, האור שולט בהם. כך גם במחשבותיו. המחשבות שלו באות מתוך הרצון לקבל, מתוך תענוגים או ייסורים, מהתגלויות והסתרות של האור, שכתוצאה ממה שמרגיש הרצון שלו, האדם עושה איתם חשבונות. האדם לא שולט לא במוחו ולא בלבו.

מדוע המעשה נעשה בלי שום שכל?

מה שהאדם עושה הוא בלי השתתפות השכל. השכל לא מסכים, והאדם אינו יודע ולא רוצה שום חלק בדבר הזה. אבל לכאורה ניתנת לו שליטה בגופו.

כיצד ניתן להביא את הגוף לנוע ממקום למקום?

המוחא וליבא של האדם והגוף שלו לא מחוברים יחד. הם שייכים לשני עולמות. הגוף של האדם לא סובל מהבורא וגם לא רוצה את הבורא, הוא לא שייך אליו. הוא שייך לרמה אחרת של רצון, שבה אין הרגשת הבורא ואין הרגשת הסתרת הבורא. אלה פשוט שתי דרגות של עביות. להיות נגד הבורא, לא לרצות להכיר את הבורא, לא להסכים איתו, כל אלה שייכים לכלי הרוחני, והגוף שייך לדרגה פחותה מזאת.

לכן אפשר לעשות עם הגוף מעשים שונים. אבל המעשים הם לא העיקר. השאלה היא איך שמועה שמגיעה אל האדם על הבורא משפיעה עליו לשנות את דעתו. איך זה פועל? באמצעות איזה כלי? יש כאן חיבור. דרך כלי גשמי בא אל האדם כוח רוחני. האדם הולך ומתחבר עם גופים אחרים, שדרכם הוא מקבל כוח רוחני.

מפני שאני מתחבר עם החברים על ידי התבטלות כלפיהם בדרגה הבהמית, וכאילו נכנס איתם ל"ואהבת לרעך כמוך", אני עושה בדרגה הבהמית אותה מידת ההתאמה כמו בשורש. וכנגד זה, מתוך שאני מקשיב למה שהם אומרים, אפילו שהם עצמם לא יודעים מה הם אומרים על גדלות הבורא, אותה מידת רוחניות שיש בקשר שקשרנו בינינו פועלת עלי עכשיו.

כלומר, לא חשוב אם מדברים או לא מדברים על "ואהבת" או על "הבורא גדול". אין צורך לשמוע זאת. החשוב הוא שאם מבטלים את האגו זה כלפי זה, מידת הרוחניות שיש בפעולה הזאת פועלת עלינו, לא מילותיהם של החברים. הרוחניות השוכנת בתוך המילים פועלת בשיתוף עם מה שהחברים משננים לנו באוזנינו, ש"הבורא גדול".

רק זה לא היה משפיע עלינו בלי הכוח הרוחני הפועל עלינו, שבא מהתאמה בין ענף לשורש, כשבשורש נמצאים יחד וגם בענף עושים פעולה של התחברות. אז פועל עלינו אותו האור ומשפיע על הכלי הרוחני שלנו, שמתחיל לשמוע ולהכיר בכך שהבורא גדול. המילים לא משנות, הן יכולות להיות כתובות גם בסינית, העיקר שמתבטלים קצת זה כלפי זה.

מה זה לבטל את האגו?

אדם מסכים איכשהו לוותר על כבודו, על עצמיותו, ומוכן במידה מסוימת לקבל את גוף חברו כגופו שלו. זה כבר חשבון מתוך כלי רוחני, לא חשבון מתוך הגוף הבהמי. החשבון הזה יכול לבוא גם מבהמיות, כמו בצבא, כשחייבים להצליח במשימה, ובאה דרגת חיבור גדולה מאוד בין החיילים.

מהו "חשבון מתוך כלי רוחני"?

האדם עושה דברים שהמורה מלמד אותו לעשות. המורה, נניח רב"ש, כותב לו שכך צריך לעשות, ואדם מתחיל לעשות. מה הוא עושה? יושב יחד עם חברים ומקלף תפוחי אדמה, אבל הוא עושה זאת כי רב"ש אמר לו, ולכן, אם ירצה ואם לא, פעולתו רוחנית.

מהי ההתנגדות?

ההתנגדות אינה גופנית. הגוף לא מתנגד לבורא ולא בעדו. הגוף בכלל לא מבין זאת. הוא כמו אותו חתול שמשמיעים לו סימפוניה גאונית ואין לו כלים לקלוט אותה. היא לא נוגעת אליו. מידת ההתבטלות הגופנית שאנחנו מקיימים האחד כלפי האחר דומה למה שמתרחש בשורש, שם אנו מחוברים זה לזה ודרך החיבור בא אלינו הכוח הרוחני.

יש לנו שתי דרגות עביות, דרגת העביות הפחותה נקראת "גופנית" ודרגת העביות הגבוהה נקראת "רוחנית". ובדרגה הרוחנית האדם לא יכול לעשות דבר.

האם הדרגה הגבוהה יותר היא עבודה עם השכל?

הדרגה הגבוהה יותר היא עבודה עם השכל, עם הרגש ועם כל הדברים. זאת עבודה רוחנית. הדרגה הגופנית לא נקראת שכל ולא רגש, אלא כתוב לעשות, עושים, בלי שכל ובלי רגש. אם האדם יבטל את עצמו בדרגה תחתונה יותר, הוא יהיה מוכן לעבודה כזאת.

זה כל עניין הגוף, שאפשר להפעילו ולעשות בו משהו. בנשמה, ברצונות פנימיים, אין שליטה בשום דבר. דרך התבטלות זה כלפי זה מקבלים השפעה רוחנית.

לכן בפסח עובדים קשה, כי העבודה הקשה מזככת. מקובלים מוכנים לעשות הכול בשביל פסח, ותמורת השקעה גופנית אפשר לקנות רוחניות.

ואם החיבור עם החברים נעשה מחישובי כדאיות?

עם חברים מתחברים כדי להרוויח. אחרת, לשם מה להתחבר? חברים נמצאים יחד כי לכל אחד מהם יש חשבון רוחני ברור. אחרת לא היו נפגשים כלל, אפילו לא גרים ברחובות סמוכים.

לשם מה נמצאים בקבוצה אם לא מתוך חשבון רוחני? הרווח הוא רוחניות, לא חשוב שעל מנת לקבל, אבל רוחניות. ואז אין ברירה אלא לשבת ליד החבר ולקבל את דעתו. להסכים לשבת ליד חבר פירושו לבטל את עצמך.

מדוע קבלת דעתו של החבר נקראת ביטול?

כי כל אחד, בעיני עצמו הוא היחיד בעולם! החלום הכי ורוד שלו הוא להיות יחיד ומיוחד, שכולם ייעלמו ולא יהיה אף אחד אחר. אם אני לבדי בעולם, אני יכול לטייל ברחובות, להתבונן בחנויות, זמני בידי ואיש אינו מציק לי או עוצר אותי. אין איש פרט לי. לכל אחד יש חלומות כאלה. זאת כביכול נקודת המוצא של האדם. "האני" שלו, יש מאין.

לכן, אם אדם מסכים להיות בחברה, הוא עשה חשבון של כדאיות. בקבוצה העוסקת בעבודה רוחנית, החשבון הוא רוחני. בהצטרפות לחברה הנוהגת לבלות במועדונים בתל אביב, החשבון הוא גופני, חשבון של תענוג גופני. בקבוצה רוחנית התקווה היא לתענוג רוחני, אחר.

הידיעה הרוחנית היא ידיעה פשוטה, שבה הוסרו כל המלבושים. עד שלא נוכל לדבר זה עם זה בפשטות, מתוך עשר ספירות של הנשמה, התהליך לא מסתיים.

קשה לתאר זאת במילים, אבל צריך להשתוקק לכך, שיהיה זה דבר פשוט, שנגיע להשגה הברורה והפשוטה בכל החושים ובכל הכלים השכליים. לא נשאר על מה לחשוב, מה להרגיש, הכול מלא ופשוט. לזה צריכים ממש להשתוקק.