אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 35. האמצעי והמטרה חד הם

שיחה (1.7.02) על "מאמר התשובה – א'"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 25

הכול תלוי בחשיבות, כלומר: באיזו נקודה אדם מרוכז. זה נקרא חשיבות. כלומר, על מה האדם מתבונן, למה הוא מתקשר. כי בכך תלוי כל יחסו לחיים. אם אדם מסתכל על כסף, אז כל הדברים שהוא עושה בחיים מהווים אמצעי כדי להשיג כסף. אם אדם רוצה כבוד, אז כל חייו - ללא חשיבות מה הוא עושה - הוא מוכן לשלם על זה כסף רב. מהבוקר עד הערב הוא משקיע רק בלזכות בכבוד.

פירוש הדבר, שלא מתחשבים באמצעי, ובלבד להגיע למטרה, למה שאדם מרוכז בו. אבל מזה יוצא, שביגיעה ובעבודה, ובהצבת מטרה, ובקבלת שכר ועונש, יש שני נושאים, שני דברים נפרדים. אמצעי לחוד, שזה כל מיני מאמצים בכל מיני דרכים, ושכר לחוד, שזה קבלת התשלום, קבלת התגמול, מה שהאדם רוצה. אם הוא מקבל מה שהוא רוצה, זהו השכר. ואם לא - זהו העונש. למה? כי הוא השקיע בכל מיני דברים צדדיים כדי להגיע למשהו, ועכשיו הוא מתחרט שהיה שרוי בכל מיני מאמצים שוליים ולא הגיע למטרה הנכספת.

אלא שכדי שאדם יהיה בטוח, שהוא לעולם לא מחמיץ, עליו להיות בנקודה כזאת, שהאמצעי והמטרה חד הם. אז הוא בטוח שמה שעשה, עשה. זה נרשם על חשבונו. ואם יש שכר, או, לחלופין, יש עונש, הם נמצאים באותו מקום. ולא ייצא שהוא משתמש בכל מיני אמצעים שאין בהם צורך, ואחר כך מצטער שהשקיע כל כך הרבה מאמצים, יגיעה, זמן, כסף ו"עצבים".

במילים אחרות, צריכים למצוא בחיים דבר מה, שהעיסוק בו יהיה למטרה. ויש בחיים שלנו אנשים שהם באמת מוכשרים בזה. הם משקיעים במקצוע שלהם, וזה בשבילם תכלית הכול, והיתר זה רק נחיצות: צריך לאכול קצת, לנהל משפחה, ועוד משהו, אבל האדם שקוע כל כולו במקצוע. הוא מאושר, ולא צריך כלום. הוא בא לעבודה, עובד מהבוקר עד הלילה, נהנה מזה, כל הזמן שרוי בטוב.

מכאן אפשר ליטול דוגמה. אם עבודת ה', כלומר, הקשר עם הבורא, ההתקרבות אליו, הרגשתו, ניהול מין מערכת יחסים איתו, זה כל המטרה, וכל העיסוק, וכל החיים, ומלבד זה אין שום דבר אחר, אז ככל שאדם שרוי בזה, באותו מקום יש לו הכול: גם שכר וגם עונש, גם בו בזמן וגם באותו נושא, אז הוא לעולם לא יצטער, ולעולם לא ירגיש שהוא עוסק במשהו לא רלוונטי, או מנגד שהוא מפסיד משהו. אלא יחוש שהוא נמצא תמיד במקום הנכון.

איך להגיע לזה? הרי האדם כל הזמן קובע לעצמו איזושהי מטרה בחיים: לרגע, לשעה, או לכל החיים. תלוי איפה הוא עובד על הכרת החשיבות שבקביעת המטרה. אדם שחייו חשובים לו ומשמעותיים עבורו, קובע איזושהי מטרה, וכל הדברים, גם אלה שעשויים לארוך שנים, הופכים לאמצעי. לפי זה הוא קובע למעשה את כל חייו.

אלא שיכול להיות, שאדם עושה הכול נכון כדי להשיג את המטרה, וכל הזמן פועל לקראתה, ובכל זאת בעיניו זה לא נקרא "בו בזמן". הוא לא שרוי בטוב, הוא לא מרגיש שהוא נהנה, כי בשבילו העבודה עצמה היא עדיין לא המטרה.

אבל אם את מה שהוא צריך להשיג בסוף הדרך, הוא מקרב באופן כזה שכבר עכשיו הוא נמצא במצב הזה, לפחות מקרב במשהו, אז הקשר שלו עם המטרה הוא למעשה כבר במצב הנוכחי. ואז בו בזמן הוא שרוי ממש בעיסוק בעניין זה. הוא ממשיך להשתוקק, אבל ההשתוקקות היא כבר בתוך העניין עצמו. בשבילו אין כבר הפרדה בין היגיעה למטרה, אלא הוא מקרב את המטרה כך שתשתלב עם היגיעה עצמה.

וכך הדבר בעניין העבודה הרוחנית. אם מחשיבים את הבורא כמשהו חשוב, משמעותי, ומעריכים את העיסוק שהוא נתן לנו, כלומר לרצות אותו, לחפש, להגיע אליו, להתקשר אליו, כדבר מיוחד, שזה בעצם השתוקקות אינסופית אליו, אז מקרבים במשהו את המגע איתו. דבר חשוב זה קובע לאדם ומציין לפניו שכבר עכשיו הוא למעשה שרוי בהרגשה טובה, באושר. הוא כבר נמצא במצב כמו שצריך להיות אדם שקשור עם בוראו, וכל הזמן הוא מחזק את הקשר הזה, ונמצא איתו במשהו.

פירוש הדבר, שהבעיה שלנו היא, שאנחנו לא מצליחים לדלג על ההסתרה. לכן אדם צריך להבין, שהוא באמת קשור עם הבורא באופן כזה ש"אין עוד מלבדו", וכל המעשים שהוא צריך לעשות לקראת זה הם "אם אין אני לי, מי לי", אבל ב"אם אין אני לי, מי לי" חסר רק הכלי, החיסרון, כדי שבאמת הוא יהיה במצב של "אין עוד מלבדו". ברגע שאדם משקיע מאמצים ב"אם אין אני לי, מי לי", שהם כבר בחירה חופשית, ומלקט חסרונות גם מכל החברים, גם מעצמו, וגם מ"ספרים וסופרים", לחיסרון שיתגלה אליו "אין עוד מלבדו", אז זה הכול.

אבל כשאדם הולך לעשות את הפעולות כדי להשיג את החיסרון להתגלות הבורא, ש"אין עוד מלבדו", וגם כשהוא עושה אותן ב"אם אין אני לי, מי לי", הוא צריך להבחין ש"אין אני לי, מי לי" שייך רק למאמץ לאסוף את ההשתוקקות הנדרשת מהחברה. זאת כדי להגיע למצב הפנימי הזה, כך שיוכל לפנות ולבקש מהבורא שיבנה לו את הכלי.

אז מה צריך? צריך לקבל מהחברה את חשיבות הבורא, שהוא מסוגל ליצור בי חיסרון, שהחיסרון הזה יהיה כתפילה, כהעלאת מ"ן. שעל בסיס העלאת מ"ן הוא יבוא ויתקן אותי, ואחר הוא יבוא וימלא אותי. כלומר, תפילה לפני התפילה, חיסרון לחיסרון, זה מה שצריך לקבל לאחר שמרגישים את חשיבות הבורא אצל החברים. ואז, עבודה, ויגיעה, ושכר ועונש - הכול יהיה במקום אחד.

וגם ביחס כלפי חברים יש "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו". איך? מאיפה אדם יודע שהשקעת מאמצים בחברה תביא אותו לדבר מה? הוא צריך להגיד: "אם אין אני לי, מי לי". כשאני משקיע בחברים, אני עושה את מה שצריך, את המקסימום שאפשר. וכשהוא אומר: "אין עוד מלבדו", כלומר, שהבורא יסדר את זה באופן שאתפעל מהם באמת, ושההתפעלות הזאת תשמש לי כקרש קפיצה אליו. וכך הדבר בכל נושא ונושא בחיים. אדם חייב להיות בו בזמן בשני ההבחנים האלה - "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו".

אם ההסתרה היא לטובת האדם, למה הוא שואף לבטל אותה?

אדם לא שואף לבטל את ההסתרה. למה הוא צריך לבטלה אם היא לטובתו? לדוגמה, בימינו יש סכנה גדולה מאוד של קרינה רדיואקטיבית. מי לא רוצה להגן על עצמו מפני דבר מסוכן כל כך? בכל מקום שיש קרינה מוצב שלט: "הכניסה אסורה - זהירות, קרינה". בכניסה למקום לובשים בגדים מיוחדים, וביציאה ממנו מוודאים שלא נחשפת לקרינה. אנשים רוצים להגן על עצמם מפני הדבר המסוכן.

אם היתה לנו אותה חשיבות, אותו פחד מלקבל על מנת לקבל, אז היינו רוצים מגן מפניו. אלא שאנחנו לא חשים שכל הצרות שלנו מקורן בלקבל על מנת לקבל. ואז זה לא משנה כמה רע שורר סביבנו - עוד ועוד לקבל - אנו לא מפחדים מזה. אבל אם אדם מבקש לדעת מה זה בדיוק הרע, הנקרא "הכרת הרע", כלומר להכיר איפה הוא נמצא, אז מפניו הוא רוצה הגנה.

אנשים באים ומבקשים הגנה מפני עין הרע. מחפשים מגן מפני כמה אנשים בעולם, שכנראה יש בהם איזו מין עין מיוחדת רעה, שפולטת איזו קרינה שמפניה הם רוצים הגנה. זה מה שחסר לנו: רגישות למה זה רע, ואז בוודאי שהיינו רוצים שתהיה לנו הגנה מפני הרע והיינו פועלים רק כנגדו.

למה אדם יושב ולומד קבלה? כי הוא רוצה שיהיה לו טוב. ואם הוא היה יודע מה עושה לו רע, הוא מיד היה מחפש איך להשיג דבר כנגדו. למה רצים אחר כסף, כבוד, מושכלות? כי אלה אמצעים כדי למלא את עצמנו. אדם לא לחינם רוצה כבוד. הוא מרגיש מהחברה, שבאמצעות כבוד יהיה לו טוב. הוא רואה שמה שהוא משתוקק אליו אפשר לקנות בכסף, להחליף תמורתו איזה מין ניירות, אז לכן הוא משתוקק. האדם מחפש את הטוב. לכן יושבים ולומדים קבלה, כי מחפשים את הטוב. אך לפני זה צריכים לבחון בדיוק מהו הטוב, ושיהיה כנגדו רצון, ושכנגד הרע יהיה מגן וחרב.

על מה מבססים את "אם אין אני לי, מי לי"?

אדם שהולך להשקיע את עצמו ב"אם אין אני לי, מי לי", מתבסס על "אין עוד מלבדו". כלומר, למה אדם הולך ועושה משהו? בשל קיומו של כוח עליון, והכוח הזה מחייב את האדם, או הקשר עימו מחייב את האדם, או האדם רוצה לחייב את הכוח הזה, לא חשוב באיזה אופן, אבל הקשר עימו, עם הבורא, הוא המניע. הקשר עם הבורא הוא המניע לכל המעשים ובעיקר, לקבל ממנו, לתת לו.

ואז כשנראה לי שאני לא מסוגל, ושאין לי שום יד ורגל במצב הזה כדי לקבוע משהו, כדי להציב לי מטרה, אני בכל זאת אומר לעצמי: "אם אין אני לי, מי לי". זה מאמץ נפשי: אני הולך ועושה משהו למרות שנראה לי ש"אין עוד מלבדו".

בעל הסולם כותב במכתב, שכשאדם קם בבוקר הוא חייב להגיד לעצמו "אם אין אני לי, מי לי". זה מאמץ. אם אדם הולך ונוהג על פי "אם אין אני לי, מי לי" ללא שום קשר עם האלוקות, אפילו לרגע אחד מסיבה כלשהי, זה כבר מעשה בהמי, מעשה שלא יצמח ממנו שום דבר.

מהי הנקודה שבה שניהם כאחד?

שניהם כאחד, זו כבר דבקות. כלומר, שהתנועה שלי והתנועה שלו הן ממש יחד, כאחד, זה נקרא "דבקות". כלומר, הכוונה היא אחת ואז אנחנו יחד. אם נמצאים בכוונה אחת, אם "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי, מי לי" הם יחד, אז כל דבר שאדם עושה בחייו הוא בהתאם לרצון הבורא. "אם אין אני לי, מי לי" זה שהאדם נטל עצמאות למעשיו, ועוד לא גילה באיזה חלק בתוך תוכו את "אין עוד מלבדו". לכן שתי ההבחנות האלה מצויות בסתירה כביכול: במקום מסוים בתוכו עדיין מתנגשים "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו". אז האדם עושה בירור עם עצמו ומבין לבסוף שהמציאות היא לא רק "אין עוד מלבדו", אלא הוא והבורא יחד, כלומר, גם המצב של "אם אין אני לי, מי לי" מתקיים.

הבורא לא בא לבטל את האדם. אין כאן ביטול אלא תיקון הכלים כדי להיות כמו הבורא. כך שבאותו מקום, באותו מעשה, האור לא יכבה את הכלי. בקבלה מציינים, שאור שממלא כלי ללא מסך - מכבה את הרצון. האדם לא מרגיש כלום, אלא רק מידה קטנה מאוד של החיות שבתוכו. וזאת למרות שהבורא ממלא אותו ללא גבול.

אבל כשאדם מפתח מתוך תוכו יחס כלפי הבורא עם מסך ואור חוזר, אז הוא נעשה כמו הבורא. אזי באותו חלק בתוכו הבורא והוא כבר שרויים יחדיו, שניהם קובעים, שניהם שולטים יחדיו, ממש כמו סוס ורוכבו. בכל דבר, בכל קומה, אין סיבה ומסובב, מי קודם מי אחר כך, אלא שניהם כאחד.

למה אומרים על דרך השלילה "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי, מי לי" במקום על דרך החיוב: "יש רק אותו", "יש רק אותי"?

את "אין עוד מלבדו" וגם את "אם אין אני לי, מי לי" האדם צריך להוכיח בהשוואה להבחנות שהפוכות לשתי אלה. לכן מציינת הקבלה, שאם אדם מגיע לפעולה מסוימת ואומר: "אם אין אני לי, מי לי", לא מצד השלילה של ההבחנה "אין עוד מלבדו", אז זהו מעשה גשמי אנושי. הוא לא חושב על הבורא. הבורא לא קיים בשבילו. בשביל אדם זה די שהוא הולך ועושה את מעשיו. בכך הוא לא מוכיח לעצמו ש"אם אין אני לי, מי לי".

המצב של "אין עוד מלבדו" אינו בא לבטל מצב שהאדם עושה. חושבים שהמצב הזה בא לבטל את מעשה האדם. שבהתחלה הוא אומר: "אם אין אני לי, מי לי", ואחר כך הוא אומר: "אין עוד מלבדו - לא עשיתי כלום, לא פעלתי כלום, הכול עשה הבורא. היה נראה לי שאני עושה, אבל עכשיו גיליתי שזו טעות". אמירה זו אינה נכונה. האדם לא גילה שטעה. אלא באמת יש לו מעשה בחירה בסוף הדרך, כשהוא ישלב יחד את שני ההבחנים האלה, את שני החוקים הללו: שהוא והבורא נמצאים כאן בקומה שווה, בזיווג, ממש כמו שני שותפים. האדם אינו מתבטל.

אך בינתיים הוא שרוי במצב של מתבטל, כמו הסוס שמתבטל לפני רוכבו, רק אם הוא חושב שהוא הקובע. למעשה, שני המצבים מתקיימים לבסוף, אחרת לנברא לא יהיה כלי. אם בסופו של דבר הכלי מתבטל, אז מה יהיה, רק נפש? הכלי חייב להיות בנרנח"י, מלא אורות, מלא כוחות, מלא עוצמה. מכל ההתגברויות שהוא עושה, הוא נעשה גבר, נעשה קומה.

בשביל מה צריכים להעצים בחברה את חשיבות הבורא אם הוא בלאו הכי נמצא בהסתרה?

קיים מקור אור - תענוג. אם מוכנים לקבל את מקור האור - נהנים, אם לא - סובלים, ומקור האור הופך לרעתך. כמו בדוגמה של בעל הסולם על שחין, כשאדם מגרד ומגרד וזה לא עוזר לו, הגירוד מביא אותו למצב עוד יותר גרוע. על האדם להיות בטוח שיש לו שכל ושיש לו כוחות כדי להתמודד עם התענוג. שהוא נותן לעצמו ליהנות רק לפי התנאי שזה יגרום לו טוב ולא רע. בשביל זה דרושים כוחות, כוח התנגדות לרצון שלנו, ולהכיר מהו טוב ומהו רע, וכן את ההשלכות מידיעה זו.

יש אנשים שיכולים להיות בדיאטה. אך אני לא יכול. כי אז אני מרגיש חלש, אני סובל, אך הם לא סובלים. הם נהנים מזה שהם נמצאים בדיאטה, שהם "רוכשים" בזה בריאות ותחושה של רעננות. ואני, אין בי כוחות, אני אוכל גם מה שלא צריך ונעשה חולה. ובסופו של דבר לא רק שאני לא נהנה, אלא גם מתייסר שאני כזה. אבל אין בי כוחות להחזיק בדיאטה. אני מבין שטוב לו היו לי כוחות לשנות את מצבי. אבל לצערי אין לי. אז מה אני יכול לעשות?

יש אנשים שבאמצעות מעשי תחבולות, כמו, למשל, הליכה לכל מיני חוגים, ומעבר של שטיפת מוח ותהליך של השפעה פסיכולוגית, רוכשים מסך מפני כל מיני פיתויים ומוכנים לעמוד כנגדם, ובכך הם משיגים לעצמם מצב טוב. האנשים האלה הכירו מהו מצב רע, וגם מהו מצב טוב. ולא רק שידעו מצבים אלה, אלא שבזכות ידיעה זו הם רכשו מגן. ובדרך זו הם יכולים עתה לחוות חיים טובים, ואני - לא.

מכאן ניתן להבין, שלא חשוב אם הבורא נגלה לפנינו או לא. מה שחשוב הוא איזה שטיפת מוח האדם מקבל מהחברה. האדם יכול בכלל לא לראות את הבורא. למעשה, לא חשוב אם הבורא קיים או לא. אלא שהאדם הולך לקבל מהחברה הזו את האידיאה שלה. אנשים בחברה אומרים שהבורא קיים, ושכל הזמן צריכים להגות בו, ולהחשיב אותו, ואז האדם נכנס לרעיון שלהם וחייו מתחילים לחוג סביב רעיון זה.

קיימים בעולם שלנו כל כך הרבה דברים זמניים, חולפים, ובכל זאת אנשים מתעסקים בהם. למעשה, בכלל לא חשוב אם דבר הוא נכון או לא נכון. בשביל לדעת את זה אין צורך בהתגלות הבורא. לכך דרושה רק שטיפת מוח מהחברה, אשר קובעת את מידת אמיתות הדבר כלפי האדם.

יש אנשים שעוברים תהליך שכנוע שהבורא קיים, וזה מחייב אותם לעשות כל מיני מעשים. הם אפילו מוכנים לשלם על זה בחייהם. בשביל אנשים אלה זה לא חשוב אם קיומו של הבורא הוא אמת או לאו, אם הם מבינים אמת זו או לא. העניין הוא שבחברה קיים הכוח להשפיע על האדם ולחייבו לחשוב כך. מכאן אפשר לומר, שאין לאדם מה להתלונן על כך שהבורא לא מתגלה לפניו, ובגלל זה הוא לא יכול להגיע למעשים מסוימים. רב"ש אומר לך איך אתה יכול לשאוב כוח מהחברה, מהקבוצה. אז אל תגיד שאין אפשרות כזו. ואם אדם לא מעוניין בקבוצה, בחברה, אז זה כבר עניינו. כתוב בפשטות: "או חברותא או מיתותא". כך מציינים כל המקובלים, גם בעל הסולם, גם רב"ש, גם רבי שמעון ב"הזוהר". זו לא תורה חדשה.

הבורא לא יתגלה. אולי למעשה הוא לא קיים. הוא אין. לכן האדם צריך להגיד: "אם אין אני לי, מי לי", כלומר הבורא פשוט אינו קיים. רק אני קיים. "אם אין אני לי, מי לי" מבטא רק את האני שלי. התוצאות של מעשה כזה או אחר שאני עושה תלויות רק בי. צריך לעמוד על הנקודה הזו, ועד שלא עוברים אותה, דבר לא יעזור. ואין מקום לברוח ממנה. זו המטרה שניצבת עכשיו לפניך. כמו בחינה שצריך לעבור, שאם לא עוברים אותה, לא ניתן להשתלב במקצוע, בעיסוק שבחרת. חייבים לעבור את הבחינה. אם לא מתמודדים עימה, דבר לא יעזור לנו.

על האדם לארגן סביבו חברה, חברה שתשפיע עליו במקום חשיבות הבורא, שעכשיו הוא יתגלה לו בצורה אינסופית. כזה ציור החברה צריכה לתת לו. העולם הזה וכל מה שסביב האדם בנוי בצורה כזאת, כדי שישתמשו בו. על כן הבורא מתראה לו עכשיו כמו העולם הזה. הוא שם אותו במקום גילוי עצמו. התגלות של הבורא כלפיך נקראת "העולם הזה". זה הוא, אבל בצורה כזאת הוא מתגלה אליך. בצורה כזאת הוא רוצה שתעבוד עכשיו. שכך תתייחס אליו: למעשה הבורא הוא הכול: הקירות, הבתים, האנשים. כל מה שיש לך כאן, זה הוא.

ואל תצפה שבמדרגה הזאת יהיה משהו אחר. לא יהיה, כי זה הבורא. זה כבר מצב נתון. מדוע שהבורא בצורה אחרת, אם זה לרצונך, למצבך, לפנימיות שלך עכשיו, הדבר שחייב להיות. איך הבורא ידלג מדרגה? הבורא הוא החוק הכללי. הוא לא יכול להיות מעל החוקים. מה שאנחנו מכנים "נס", זה הכול כלפינו. הבורא הוא החוק הכללי של המציאות, כפי שנאמר: "חוק קבע ולא יעבור", "אני הויה לא שיניתי", "אלוקים בגימטרייה טבע" ועוד.

אז למה אומרים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - האם האדם צריך כל הזמן לזכור שהבורא קיים?

השאלה היא איך משתמשים ב"שיוויתי ה' לנגדי תמיד". התורה הקדושה יכולה להיות סם החיים או סם המוות. התורה יכולה להיות גם הדבר הכי גרוע במציאות חיינו. אותה תורה, שמקורה מאותו מקור, יכולה להיות גם סם המוות. אם האדם אומר: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" או "אין עוד מלבדו", מצבים אלה מבטלים את עצמיותו, ולמעשה פוגעים בו: זה מונע ממנו לבצע עבודה, לערוך חיפוש אחר דרכו, להתייגע, ובסופו של דבר להכיר את הבורא ולדבוק בו.

הקבלה היא עבודת ה'. אנשים שונים חושבים שהם אלו שמתעסקים בעבודת ה' ואילו הקבלה היא בשבילם צירוף דברים שאין בהם חפץ, כל מיני סודות נסתרים. הם לא מבינים שעבודת ה' היא היא חוכמת הקבלה. ומלבדה אין כלום. מפני שבקבלה האדם פועל עם קו שמאל, עם "האני" שלו, והוא לאט לאט מגלה ש"אם אין אני לי, מי לי".

ביהדות העממית לא הולכים בתלם הזה ובצדק, כי אין לאדם כוחות לזה, לכן היא לא מעוררת באדם את ההבחן של "אם אין אני לי, מי לי", אלא רק "אין עוד מלבדו". שזו אותה עביות שיש לכלל הציבור, ומן ההכרח שתהיה, שכן זהו טבע האדם. אבל מי שרוצה להכיר את הבורא, להתקרב אליו, ולבנות את הכלים שלו, אזי בלי התחושה של "אין עוד מלבדו", ובלי שאני מבטל את הבורא, ומכניס את "האני" שלי לפעולה, אני למעשה לא מתקדם.

בעל הסולם כותב במאמר קט"ו על "עניין דומם צומח חי מדבר", בספר "שמעתי": מיהו ה"מדבר", הדרגה הנעלה ביותר? זה האדם שהוא כביכול נגד הבורא, שכביכול מבטל את נוכחות הבורא, ועושה הכול מתוך תוכו. בדרך זו האדם קובע ומעצב את "האני" שלו, ובכך הוא נעשה מיוחד. ועל הטבע שהבורא קבע בו הוא אומר: "לא, אני בעצמי רוצה לקבוע את הטבע שלי. אני בתוך תוכי רוצה להסכים עם מה שבראת בי ולהיות במחשבה כמוך".

העצמאות הזו מעמידה את האדם כנגד הבורא. מה שנקרא, שני פרצופים זו"ן, בקומה שווה, זה כנגד זה ובחיבוק אחד ובזיווג אחד. "זיווג אחד" שהוא זיווג ביניהם, הוא גם זיווג דהכאה, אותו אסור לתת לכלל האנשים כי אין להם כוחות לכך.

אנשים פועלים לפי: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" וזה בסדר גמור. אבל בקבלה אין די בכך שהאדם פועל לפי: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", אלא שבמעשיו יוכל לומר: "עכשיו אני ולא אתה". במילים אחרות, האדם הולך לבנות קו שמאל. לבקש מהבורא כוח, אבל כוח להיות עצמאי, לעמוד כנגדו.

לכאורה, יש בכך דבר והיפוכו. כביכול נראה שמקובל רוצה לבטל את נוכחות הבורא, והוא נחרץ בכך. בהקשר זה כותב בעל הסולם במאמר "דור האחרון": הרוצה להכיר את הבורא או הרוצה לכפור בו, זה אותו דבר, כיוון שמוקד העניין הוא עצמאותו של האדם. ואם לאדם יש הכוח לא לבטל את עצמאותו אל מול הבורא ולא לוותר עליה זה נקרא "נצחוני בני". ואז האדם באמת קם על רגליו. כך מנסים לעשות בקבלה. והדבר הזה טוב בעיני הבורא, כי כל אבא חפץ שבנו יהיה עוד יותר טוב ממנו, ובכך אף הוא מתגאה. ואין הוא רוצה שבנו יישאר תינוק, חסר כל עצמאות.

מה בעל הסולם כותב על כפירה כתנאי לדבקות?

בעל הסולם כותב במאמר "דור האחרון" ("תעמולה" - "סיפוק תשוקות") : "כי בכל אדם, אפילו בחופשי, יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלוקים" - האדם רוצה להתייחד עם בוראו, אבל בהתייחדות זו הוא דבק בבורא. וכלל הציבור לא דבק בו, כמו זרע בתוך רחם, הוא מבטל את עצמו ולא קיים יותר.

אבל אם האדם באמת רוצה להתייחד עם הבורא, אז מה קורה? "וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלוקים או לכפור באלוקים והיינו הך" - הוא כופר בבורא. למה? כי אם האדם לא כופר בבורא, אין קיום ל"אני" שלו. אבל ממצב כפירה הוא קם אחר כך על רגליו. לכן דרכה של חוכמת הקבלה היא מיוחדת מאוד ושקולה, ויש ליישם אותה בנמרצות.

למה חשוב תמיד שמה שלא עושים - זה לא מספיק?

האדם שעושה מעשה, חושב תמיד שזה לא מספיק. למה? כי אדם שנמצא בדרך הרוחנית, הוא לעולם לא מרוצה, ולא רגוע, ורוצה יותר, ותחושה זו גורמת לו סיפוק. לעומתו, הכלל מבקשים לחוש עכשיו סיפוק, מבקשים לחוש עכשיו שטוב להם. זו דרגת עביות אחרת. יש דומם, צומח, חי, ויש מדבר. על דומם, על צומח ועל חי הטבע פועל. הם מונהגים על ידי הטבע, כמו סוס שעליו רוכב, ומציית לכל מה שהרוכב דורש. בכך הם נמצאים בעביות שורש דקדושה.

אבל אם רוצים להיות יותר מזה, עלי לראות עד כמה בעביות הנוספת שיש בי, אני לא מסכים עם בעל הבית, מתוך תוכי, מתוך הטבע שלי, ואחר לעשות תיקון כדי להסכים מרצון עם בעל הבית. ויכול להיות שהאדם לא יסכים עם בעל הבית וייצא נגדו. לכן הדרך הרוחנית לא קלה ולא מתאימה לכולם. לא לחינם נאמר שקבלה היא דרך ליחידי סגולה, שהעניקו להם רצון להיות יותר מדומם, מצומח ומחי, להיות מדבר.

את הרצון הזה באדם נדרש לפתח בצורה מאוד מיוחדת. מצד אחד להעניק לו עצמאות ומנגד - תורה, כלומר לתת לו הדרכה, איך ללכת בדרך הרוחנית. גם אם זו עשויה להימשך שנים. כי הרצון הזה של האדם להיות יותר מדומם, מצומח ומחי הוא גם מסוכן. ואסור לחוש אותו בכפייה. על כל מעשי האדם לצמוח מתוך תוכו באופן עצמאי.

אם החוק של הבורא הוא קבוע ולא משתנה, אז איך הוא פועל?

החוק שהבורא קבע הוא קבוע ולא משתנה. מהי הכוונה ב"קבוע ולא משתנה"? הכוונה היא לחוק של השוואת הצורה. לגבינו יש רק חוק אחד שקובע את הכול - חוק השוואת הצורה. מידת הימצאותו של האדם בהשוואת הצורה לבורא, נקראת השוואת הצורה. היא הקובעת את מקומו, את מידת הקבלה של החיים, של האור.

איך החוק הזה מתפרש ומתבטא בכל מיני מצבים, מדרגות, יחסים? איך החוק הזה בעצמו משפיע על הנברא ומביאו ליתר השתוות הצורה? הכול למעשה נגזר מתוך החוק עצמו. אולי עוד נזכה ללמוד אותו. שכן לגבינו, הבורא הוא חוק השתוות הצורה.