36. מיהו הנברא האמיתי
שיחה (2.7.02) על "מאמר התשובה - ב'"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 25
מהי התשובה ומהם מאפייניה? תחילה יש לברר מיהו הנברא. הנברא הוא לא הרצון לקבל. הרצון לקבל, שהבורא ברא, נמצא בשליטתו, והוא בלתי נפרד ממנו, ולכן הוא לא נקרא נברא. אורח שיושב ליד השולחן, ורואה את המאכלים, ומבקש לאכול מהם, למעשה נמצא במצב נתון. את האורח, את המצב שבו השולחן מלא מאכלים, ברא הבורא. זה לא נקרא נברא.
"נברא" יכול להיקרא רק מה שנמצא מחוץ לרצונו של הבורא ולשליטתו. במילים אחרות, רק חופש השליטה שקיים מחוץ לבורא נקרא "נברא".
אם כך, הבורא ברא את הרצון לקבל, והרצון הזה לעולם לא יכול להיות חופשי, והוא לא נקרא נברא. כמו בדוגמה שציינתי קודם לכן, כשאורח יושב ליד השולחן, ומגלה שיש בעל בית, הגילוי הזה מעורר באורח כל מיני תגובות, ויוצר מערכת יחסים איתו. מה שנולד מהתגלות בעל הבית, הוא דבר חדש שאותו ניתן לכנות "שורש הנבראים".
אם אורח מתחיל לחוש כלפי בעל הבית, שישנו משהו מיוחד שמקורו בו, שהוא רוצה או להנות לבעל הבית על מנת להשפיע, או לקבל מבעל הבית על מנת לקבל. כלומר, אם נרקמים יחסים בינו לבין בעל הבית, ולא עם "הפירות" שהוא מקבל ממנו, ומערכת היחסים בנויה על בסיס צורת התייחסותו לבעל הבית, אז ניתן לכנות יחסים אלה, הרגשה זו, בשם "נברא".
"נברא" הוא הכוונה, לא חשוב אם היא על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אבל היא דבר שלא בא באופן ישיר מהבורא. בה כביכול לא שולט הבורא אלא הנברא, וזאת בכך שהוא יכול לקבוע את הכוונה שלו לפי מידת הגילוי או ההסתרה של בעל הבית. כשבעל הבית נסתר, האדם רוצה ליהנות ממנו על מנת לקבל. כשבעל הבית נגלה, כלומר, כשהתכונות שלו נגלות, לפי מידת גילוי תכונותיו צומחת ההתעוררות להשפיע לו.
אם כך, כוונות הנברא הן לא עצמאיות. הנברא הופך לעצמאי כשבידיו יש את היכולת לווסת את ההתגלות או את ההסתרה של בעל הבית. אם האדם יכול לעמוד נגד התגלות האלוקות, אם הוא יכול לקבוע את מידת גילוי הבורא או את מידת הסתרתו בכוחות עצמו, אז המידה הזו נקראת "מידת העצמאות". לפי המידה הזו הוא נקרא "נברא", "עצמאי" - אל מול הבורא.
ולכן שורש הנבראים הוא צמצום והסתר. ואחר כך נקרא הנברא "מסך", היכול להסתיר לגמרי את הבורא, ולפי מידת רצונו והחלטתו לגלות אותו. ואז לפי מידת גילוי הבורא, מתקיימות בנברא תופעות טבעיות שלפיהן הוא מתעורר להשפיע. מכאן שכדי שהנברא יוכל להשפיע ולבנות כלים דהשפעה או כלים דקבלה, זה פועל יוצא ממידת גילוי הבורא לפניו. ובכך תלויה מידת ההשפעה. כלומר, המפתח להשפעה, להתאמה, לחזרה למקור, "תשוב ה' לגבי ו'", תלוי באדם. ומידת היכולת להשפיע, היא מידת העצמיות, מידת העצמאות, מידת הנברא שבו.
לכן הגילוי של כל הפרטים הללו לאדם הוא דבר הכרחי: גילוי שהרצון לקבל הוא לא הנברא אלא הכוונה. שהכוונה יכולה להיות פועל יוצא של מידת התגלות הבורא. שעל הבורא אפשר להשפיע אם יש מסך, והאדם עושה צמצום על עצמו, ויכול להתמודד עם האור העליון ולחוש אותו כתענוג, ואף לדרוש אותו רק ככוח התיקון. כל הכוחות האלו, החשבונות האלה, אם אדם יכול לעשותם, מכונים מידת הנברא שבו, ולא הטבע שבו שנשלט בידי אלוקים.
האם יכולה להיות פעולה או כוונה שלא מגיעה לבורא?
את הרצון לקבל ברא הבורא. והרצון להשפיע הוא תוצאה של התגלות הבורא בתוך הנברא. האור בא וממלא את הכלי, וכך הכלי מגלה את טבעו של האור, את הכוונות שלו, את הרצונות שלו ואת המניע שלו. מכאן ברור, שלפני התגלות הבורא, לפני שהאור מתגלה ופועל בתוך הנברא ומגדיר את זהותו, לא יכול להיות בנברא משהו מהכוונה הנכונה.
אם כך, מה הן כל הפעולות שהאדם עושה בזמן שאין לו כוונה נכונה? רב"ש אומר, שהבורא העניק לאדם גם כוונה שהיא לא תוצאה ברורה מההתגלות שלו. האדם יכול באמצעות קבוצה, להתחיל לאט לאט לקבוע את העצמיות שלו. מהי "עצמיות"? האדם יכול לרכוש עצמיות במידה רבה יותר מזו שהבורא העניק לו על ידי יגיעה בחברה, בקרב חברים. אם האדם משקיע בחברים, אז הוא קונה מהם תוספת רצון שהבורא לא העניק לו. אמנם צריך לבדוק עד כמה פעולת ההשקעה היא עצמאית, אבל יש בה לפחות מידה מסוימת של עצמאות. כמו במשחק ילדים. נכון שזה זמן הכנה, אבל בפעולות אלה ודאי שיש יגיעה שלנו.
בהמשך, כשנותנים לאדם אפשרות לגלות את הבורא, אז כבר מעניקים לו מסכים. המסך הראשון הוא המחסום. במילים אחרות, בעקבות התגלות הבורא, ש"נגלה להם מלך מלכי המלכים", "אני ולא אחר", "אני ולא שליח", נוצר באדם מסך. והמסך הזה הוא קודם כל נגד הבורא. כי האדם אינו רוצה בהתגלות הבורא למילוי הכלים, אלא קודם כל לתיקונם.
הכוח הזה, שבסיועו האדם יכול להתמודד נגד רצונו ולקבוע שהוא יכול להיות במעמד עם הבורא, ושכוח זה יתקן את הכלים שלו, הכוח הזה, היכולת הזו, היא נקראת "עצמאות", או "נברא".
האם מאחורי כל הפעולות של הנברא נמצא הבורא?
ודאי שהבורא הוא שורש הכול. אם ניקח לדוגמה זרע ברחם אשה, כל עוד הוא לא מתפתח, מייחסים את התפתחותו להורים. וכשהזרע מתפתח, מייחסים אותו לעובר, ובהמשך לתינוק, לילד, לבוגר. ודאי שבשורש הכול שייך לבורא, אבל האדם עובר תהליך התפתחות, שמשלב כלשהו אפשר לומר שהוא נברא עצמאי. במילים אחרות, שהבורא מסתיר את עצמו ולא שולט עליו, ונותן לנברא לשלוט על חייו במו ידיו.
אנו מדברים על עצמאות כלפי הנברא, ולא כלפי הבורא. אנו כלל לא מדברים על כך שהנברא שולט על הבורא באופן מלא, אלא מה שחשוב הוא עד כמה הנברא עצמאי בשליטתו על עצמו. זו נקודה מאוד עדינה. אבל האם הבורא יכול להמשיך ולשלוט עליו או לא? הבורא בהחלט יכול, אבל הוא לא עושה את זה. למה? כי הוא רוצה לאפשר לאדם להיות כמוהו. אבל מי ינצח אם יהיה מאבק ביניהם, הנברא או הבורא? ודאי שהבורא.
המושג "עצמאי" מתייחס לתחושת הנברא. אבל זוהי תחושה אמיתית של עצמאות. הנברא מבדיל את עצמו מהבורא באמצעות המסך, הוא מבדיל בין הרצונות העצמיים שלו לבין התענוגים שיש בבורא. בזה נבדל הנברא. בזה הוא מפר כביכול את החוק שהבורא קבע. שכן הבורא קבע שיש רצון לקבל והוא זה שממלא אותו. והנברא אומר: "די! כאן אני שם מחיצת ברזל. לא מקובל עלי שהתענוגים הם בידך, ושאתה הוא השולט על רצוני. לא! אני רוצה לקבוע איך בדיוק הרצון שלי ינהג". וזוהי מידת העצמאות.
נכון שאת הכוח להיות עצמאיים שואבים מהתגלות הבורא ומתחושת חשיבותו. אבל לכך יש להוסיף נתון נוסף מהבורא כדי לדעת להתמודד עם התענוגים, והוא: לקבל ממנו את הכוח לחוש את חשיבותו של הנותן. אבל כבר האדם קובע שקיימים שני כוחות מחוצה לו: התענוג וחשיבות נותן התענוג. ומה הוא רוצה? הוא רוצה תחילה את חשיבות נותן התענוג, כדי שהוא יקבע בעצמו איך הוא מקבל. אולי הוא כלל לא רוצה לקבל. ואם הוא כן רוצה לקבל אז חשובה לו הידיעה: למה הוא מקבל ולשם מה? ורק לאחר מכן יהיה לו קשר עם התענוג עצמו. המידה הזאת של קביעתו נקראת "עצמאות", והוא נקרא "נברא". רוחניות היא לא כמו גשמיות, שבה יש גופים נבדלים וניתן לומר: זה משה, זה יעקב, זה יצחק. ברוחניות מורגש מיד שזה כוח בשליטת הבורא, ואלה הם כוחות, רצונות, מחשבות, כוונות, בשליטת הנברא. רואים כאילו שני צבעים שונים.
אם הנברא מגיע להכרה שהסתרת הבורא היא הכרחית, האם הוא יכול להסכים עם ההסתרה?
הנברא לא רק מסכים עם ההסתרה. הוא רוצה בה, ואף קובע אותה. באותה המידה שהנברא קובע את ההסתרה, כך הבורא מתגלה. והנברא מכסה אותו ומשתמש בו רק למה שהוא רוצה.
באיזה שלב מגיע הנברא להכרה הזאת?
השלב שבו מגיע הנברא להכרה שהסתרת הבורא הכרחית הוא שלב המחסום והלאה. כל מדרגה רוחנית קובעת את מידת התגלות הבורא ומנגד - את מידת הסתרת הבורא שבאה מצד הנברא. תמיד קיימת מחיצת בידוד שלמה ביניהם, שנקראת "צמצום א' לא מתבטל". לאורך כל סולם המדרגות הרוחניות, הצמצום הזה קיים, ונשמרת המחיצה בין הבורא והנברא כמו שנקבע בצמצום א'. ההבדל הוא שבדרגה התחתונה ביותר, הבורא הוא המחזיק בצמצום, ובדרגה העליונה ביותר, הנברא הוא המחזיק בצמצום, למרות שהבורא עשה את זה.
ובכל מדרגה רוחנית הבורא והנברא הם כמו שני משולשים, עליון ותחתון. למשל, מדרגה מספר 20 מתוך 100 מדרגות, קרויה מדרגה 20 כי הנברא מחזיק בצמצום ב-20%, וכך מגלה הבורא את עצמו ב-20% ומסתיר את עצמו ב-80%. כך נמשך התהליך עד שהנברא לוקח על עצמו להחזיק בכל הצמצום ואומר לבורא: "אני שומר על הצמצום במאה אחוז. אני לא זקוק לתענוגים. אני צריך רק את הגילוי שלך כדי להידמות אליך". אבל בכל מדרגה ומדרגה נשמר הצמצום באופן מלא. רק מידת הצמצום בין הבורא לנברא משתנה, וזה מה שקובע את גובה המדרגה.
מי קובע את הדרכים שבהן הנברא מגיע לבורא?
הנברא הוא הקובע את הדרכים להתקדם אל הבורא. לאחר שהנברא יכול לבודד את עצמו מהבורא, ולקבוע שקודם כל הוא רוצה שגילוי הבורא ישמש לו ליצירת המסך, אז הוא למעשה כבר הקובע את כל התהליך. מה הנברא עושה? הוא מגלה שרק התגלות הבורא יכולה לתקן אותו ולהפוך אותו לעצמאי, ובכך הוא חפץ. אבל הכול נעשה על ידי יגיעת הנברא.
ואין כמה דרכים. דרך תורה ודרך ייסורים הן דרך אחת כדי לגלות את העניין הזה, שאני צריך לדרוש את גילוי האלוקות כדי שהוא יתקן אותי. עד שלב ההחלטה הזה יש לאדם שתי דרכים כביכול: דרך תורה ודרך ייסורים. אבל כשהוא מגיע להחלטה הזאת, אין לו כבר שתי דרכים. התיקון נעשה רק על ידי התגלות בעל הבית. ובתיקון אני חש בושה, אני רוצה להיות כמוהו, לתת לו, להיות המשפיע.
האדם יכול לסבול יותר או פחות, ולגלות את זה בסיוע החברה או על ידי הסבל הפרטי שלו, אבל בהמשך דרכו אין לו שום אפשרות לקבוע את טיב המדרגות, את מבנה הנשמה שלו, את אופן התקדמותו בדרך. את אלה האדם לא קובע. אלא הכול נקבע בידי הטבע: הטבע של המבנה הפנימי שלו, הטבע של הבורא ואופן התגלותו.
כל הקביעה של האדם, כל החופש שלו, הן רק להגיע להחלטה בכוחות עצמו כביכול, לפיה עכשיו הוא רוצה בצמצום בין התענוגים לרצון לקבל שלו, וכן רוצה בגילוי של הבורא כבעל הבית, כגדול וכחשוב, כדי שהוא ייעזר בו ליצור את המסכים.
האם ההחלטה הזו מקורה בבורא?
החלטה זו של האדם היא פועל יוצא מכך שהבורא מתגלה כאור מקיף. אז איפה, אם כן, "האני" של האדם? במעשיו בכל מיני הזדמנויות, במיוחד בחברה, בהפצה של הדרך הרוחנית ועוד. כך האדם מעורר את האור המקיף.
משימתו היא להפעיל את כוחות הטבע - כוחות הבורא והכוחות הטבעיים שלו. אבל לאחר שהוא מפעיל אותם, קובע בכמה אחוזים הם יתערבבו ויפעלו, הוא משתמש בכוחות שנמצאים בטבע, אותם הוא לא יכול לשנות. אלא הוא רק יכול לקבוע שזה יקרה, לרצות שזה יקרה.
אם אין בקרב האדם רצון, אז הפעולה הזאת לא ניכרת בו. כך הוא לא מתקן את עצמו. האדם צריך להגיע לתחושת חיסרון. אם יהיה לו חיסרון לפעולה כלשהי, לתיקון כלשהו, והוא לבסוף יתרחש, אז בדרך זו הוא מתקן את החיסרון שבו. אחרת, הפעולה עוברת כביכול לידו, והוא לא מרגיש אותה.
אדם יכול ללמוד שנה שנתיים ולהאזין לשיעור קבלה. ומה שמדברים למעשה עובר לו ליד האוזן. עובר, ועובר, ועובר – ולפתע - בום! הוא שומע. לפתע הוא מתעורר. מצליח לשמוע איזו מילה. למה קודם לכן הוא לא שמע? כי הוא לא יכול היה לשמוע, מפני שלא הכין כלי פנימי. לאחר שנוצר בו כלי פנימי, אותו עניין שעובר כבר כמה שנים ליד האוזן, נקלט ונכנס לתוך אוזנו. כאילו נוצר "חור" כדי לשמוע דווקא דבר מסוים וכך אותו דבר יכול להיכנס לאוזנו, לתוך תוכו. אז בלי שהאדם יעשה את ה"חור" הזה, לא ייקלט דבר.
אם התגלות הבורא היא התנאי בה' הידיעה כדי לזכות ב"מסך", למה היא באה בשלבים?
האדם מקבל את כוח המסך, כוח לחזור למקור ההשפעה, לפי גדלות הבורא. אם התגלות הבורא היא במאה אחוז אז היא מיד מחזירה את האדם להשפעה במאה אחוז. בשביל מה הוא צריך לעבור את מדרגות ההתגלות האלו לאט לאט? כי אם הבורא יתגלה בבת אחת, לא תהיה לנברא האפשרות להיות עצמאי. המדרגות האלה קובעות עד כמה האדם יכול לשמור על עצמיותו למול הבורא, באופן כזה שהבורא לא ישלוט בו.
מה מהותו של המסך? מסך דוחה בחזרה. מה הוא אומר? "אל תשלוט בי! נכון שבראת בי רצונות לקבל והם מכורים לתענוג שלך, אבל אני לא רוצה שהם יהיו במגע עם התענוג, אחרת לא אוכל לשלוט בהם". אז הצמצום נשאר. זה נקרא ש"אור שבא - המסך מחזיר אותו לאחוריו".