אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 38. במקום בו שורה הגאווה שכינה מסתלקת

שיחה (4.7.02) על מאמר "מהו, ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 43

מה הכוונה ב"אל תהי קלה בעיניך"? הכוונה היא שהדרך לא פשוטה, ואף קשה מאוד להגיע למצב שבו האדם חושב על עצמו, שהוא סך הכול איש רגיל. שלא מגיע לו יותר מכולם. ולא שהוא זקוק לתנאים מיוחדים כדי לעבוד, כדי לעשות מעשים, אחרת הוא לא יוכל לעבוד. ושהוא חייב לחוש את התגלות הבורא, אחרת הוא לא יכול להניע את עצמו. אנשים אחרים אולי כן מסוגלים, אבל הוא לא.

כל דבר שאדם דורש, הוא מעמיד איזה תנאי, בקשר עם אחרים, או לא בקשר עמם, אם הוא מודה או לא, אבל אם קיימת דרישה מצידו לתנאי כלשהו, רק אז הוא יכול לעשות מעשה מצידו, ופירוש הדבר שיש לו גאווה. ועד שהוא לא יסלק את הדרישה הזאת מלבו, הוא לא יוכל לזוז.

זהו מצב שהאדם בדרך כלל לא מודה בו כי הוא לא יכול להבחין בו. בעיניו נראה לו שהוא דווקא בסדר, כמו כולם, אפילו חברמן כזה. אבל, אם העבודה שלו מותנית בתנאי כלשהו, והוא לא יכול לתת את ליבו, את מאודו, ממש את נפשו, ולהיות מסור להתקדמות לקראת המטרה, אז פירוש הדבר שיש לאדם עדיין תנאי כלשהו, שהבורא חייב כביכול לקיים תחילה.

ואז הוא יכול לחכות הרבה זמן, כי עד שהתנאי הזה לא יבוטל אצלו, הוא לא יוכל להתקדם. רק כשהוא יסלק את כל התנאים הוא יוכל להתקדם. זה לא מצב שאנו מודעים לו. זהו מין מצב פנימי, בו האדם מחכה שמשהו יקרה ואז, ורק אז, הוא יעשה משהו. אם יש באדם מצב פנימי כזה, הבורא כלל לא נמצא בקשר עימו. זה מצב בו האדם נמצא בגאווה. ואז גם הבורא "גאות לבש". הבורא לא רוצה להיות בקשר עם האדם שמציב תנאים.

לא לחינם כתוב שיש לקבל את העבודה "כשור לעול וחמור למשא", ללא שום תנאי. לא חשוב באיזה מצב האדם נמצא. לא חשוב מהם התנאים בהם מעמיד אותו הבורא. אם האדם, ברגע הגילוי שהוא שרוי במצב כלשהו, מיד ללא מחשבה, וללא תנאים, הוא מקבל את העבודה, פירוש הדבר שהגאווה מסולקת ממנו. ובהתאם לכך, לא חשוב באיזה מצב, אפילו הגרוע ביותר, הבורא שורה בתוכו, ועוזר לו.

כדי לסלק את תחושת הגאווה, כדי לצאת מהמצב הזה של הצבת תנאים, כלומר שהאדם מתנה את היגיעה שלו בתנאי כלשהו, דרוש רק לחוש את גדלות הבורא. ואם אדם מחכה לכך שיחוש את גדלות הבורא, ורק לאחר מכן הוא יסלק את הגאווה - הגיוני שכך יהיה, כי הרי אין כוח אחר שיוכל ללחוץ עליו להסיר מעצמו את הגאווה הטבעית שלו - אז הוא פונה לבורא שיתגלה לפניו, כדי שיוכל להסיר מעצמו את הגאווה ולא להתנות יותר תנאים בעבודה. ואם הוא פונה לבורא, יכול להיות שהבורא יתגלה אליו.

אבל האדם לבדו לא יכול לבקש זאת, אלא אם הוא מקבל כוח מהחברה. שכן הכוח של חשיבות וגדלות הבורא, שהוא מקבל מהחברה, הוא יותר מתחושת הגאווה שלו. כי גם אדם שנמצא במצב רגיל, ושיש לו גאווה מסוימת, אבל אין לו כנגדה חשיבות וגדלות הבורא, הגאווה הזו היא ה"פרעה" שעומד והוא ממש לא מסוגל לבטלו. אלא אם "וייאנחו בני ישראל מהעבודה". אם האדם מלקט כמיטב יכולתו את כל הכוחות שאפשר, ומקבל חשיבות מהחברה. אז הוא מקבל חשיבות נוספת של הבורא, שיכולה להיות יותר משיעור הגאווה שבו. וזו מבטלת את תחושת הגאווה לבקש מהבורא, שיתגלה לפניו, וייתן לו כוח לרסן את הגאווה, ולהחזיק אותה תחתיו.

אין שום אפשרות אחרת, אלא לבוא בדרישה אל הבורא, שייתן כוחות כאלה. ואת הדרישה הזו האדם מקבל מהחברה.

איך יכול להיות ששני מצבים קוטביים, כוח הרע וכוח הטוב, גדלים באדם זה לצד זה לאורך כל הקו עד גמר התיקון?

גם בזמן ההכנה, וגם מעל למחסום, כשאדם פוסע במדרגות הרוחניות, איך יכול להיות שמתגלה לו הרע כנגד הטוב, והאחד לא מבטל את השני, ולעולם לא יבטל את השני, אלא האדם חייב לעשות ביניהם מזג נכון, ולהשתמש בהם - ברע ובטוב בצורה שהיא מטרתית? איך יכול להיות שהטוב והרע קיימים באדם באותו זמן ובאותו מצב? האם יכול להיות ש"רשע גמור" יהיה עם "צדיק גמור", ש"פרעה" יהיה יחד עם הבורא באותו אדם?

הטוב והרע לא יכולים להיות יחדיו. הם יכולים להיות יחד רק אם המסך מקשר ביניהם. למעשה, על ידי הכאה, האדם עושה ביניהם זיווג, חיבור. הטוב והרע הם שני דברים מנוגדים, שני קצוות שנמצאים באדם. וככל שמחד גיסא "פרעה" ומאידך גיסא - הבורא, גדלים בתוכו, האדם נמצא במצב של התנגשות ביניהם. אם האדם מוצא מסך, אז מלאך המוות הופך למלאך קדוש, וקושר בין הטוב והרע למטרה אחת.

אבל במצב ללא מסך, לפני המחסום, לפני שהוא מקבל את המסך הראשון, שמאפשר לו לקשור את שני הרצונות, את הרצון לקבל ואת הרצון להשפיע - האור והכלי - איך יכול להיות ששני המצבים האלה מתקיימים, אם הם לא יכולים להתקיים יחד ללא מסך?

לכן לפני המחסום האדם נמצא ב"כף הקלע". הוא נזרק מקצה לקצה. פעם הוא נמצא בשליטת "פרעה", ופעם נמצא בשליטת הבורא. זה מה שנקרא "בוא אל פרעה". באין ברירה האדם הולך ל"פרעה", כי הבורא דוחף אותו לשם.

הבורא מראה לו באור שלו, מי הוא פרעה, ועומד ומכוון אותו אל "פרעה", אחרת האדם היה בורח ממנו. כמו שקרה עם משה. הוא הרג סתם מצרי אחד, וכבר לא היה מסוגל לעמוד בזה, וברח ממצרים. עד שהבורא אמר לו: "בוא אל פרעה". אי-אפשר אחרת. משה לא יכול היה לחזור למצרים. זהו קושי גדול במיוחד להתמודד עם "מצרים".

האדם נמצא לסירוגין במצבים קוטביים: לפעמים, כשמאיר לו קצת אור, הוא מוכן לתת הכול כדי שיהיה לו חיבור עם הבורא. ולפעמים הוא נמצא ברע שלו ומרגיש שזה רע, או ברצון לקבל שלו ולא מרגיש שהוא רע, אלא טוב, שאפשר להשתמש בו, קצת ליהנות, לגנוב לעת עתה קצת חיים ולא למות.

עד שאדם לא עובר את המחסום, הקוטביות של המצבים האלה נגמרת. וכשעובר את המחסום כבר יש בידיו קליפות וקדושה, שהם מצבים אחרים. אבל לפני המחסום" - אל תאמין בעצמך עד יום מותך". במילים אחרות, עד שהרצון לקבל לא גווע לחלוטין תחת המסך ששולט בו, אל תאמין שיקרה משהו, או שאתה יכול לעשות משהו. מה זה "אל תאמין"? הרי אדם חייב ללכת בבטחה, אז שיפנה לבורא שיעזור לו, ולא יסתפק ביכולת שלו לעזור לעצמו.

במה צריך לבחור, את מה להעדיף?

האדם צריך לבחור כל הזמן בקו ימין. כמו שכתוב: כל הזמן להסתובב לכיוון הימין. איך אפשר להעדיף ימין על שמאל? באיזה פעולות? האדם לא בוחר ימין על שמאל. הוא עושה את כל הפעולות כך שהבחירה שלו בימין תתקיים. אך הוא לעולם לא עושה את הפעולה עצמה. הוא אף פעם לא עושה איזו פעולה. אלא האדם הוא תוצאה של שילוב הכוחות שיורדים מלמעלה.

איזה פעולות האדם יכול לעשות כדי "להסתובב לכיוון הימין"?

האדם נדרש, במידת האפשר, לגרום לכך שהכוחות האלה, שיורדים מלמעלה, יקבעו שהוא יהיה קשור יותר לימין מאשר לשמאל שבו. איך הוא יכול לעשות את זה? רב"ש נותן כל מיני עצות: ללמוד יותר ובכך לבקש (ב"לבקש" הכוונה היא שיקרה לי דבר כזה) להיות עם חברים ולשמוע מהם כל מיני עצות איך להכיר בימין לעומת השמאל, מה זה ימין ומה זה שמאל. לברר את הדברים האלה כך שהימין יהיה מועדף על השמאל.

העניין החשוב הוא רק להתחיל לחשוב על זה. להתחיל לחשוב איך אפשר לדעת מה זה ימין, איך הוא יהיה מועדף אצלי יותר מהשמאל. חשוב להתחיל להתעסק בזה. כך אדם הולך לפחות יום אחד בכובד ראש, ומבין שאת המושגים האלה הוא חייב לפצח. לכן כדאי ללמוד איך לקבל החלטה נכונה. איך לעשות תהליך נכון של בירור וקבלת החלטות: בירור המטרה, האמצעים, בירור מדויק של המצב, ואיך לקשור את כל הדברים האלה יחד.

כי התהליך הוא של בירור וקבלת החלטה. ההחלטה תהיה נכונה במידה שהתהליך יהיה מסודר ונכון. צריך לבנות נכון את תהליך קבלת ההחלטה, ואז, ורק אז, ההחלטה תהיה נכונה. זה מסודר בדיוק לפי חוקים רוחניים. כל דבר שהאדם עושה בחיים, כולל עבודה בקבוצה, אם הוא יודע איך לגשת אליו בצורה נכונה, הוא לא יטעה.

למה האדם נדרש להשתמש בכוח הקבוצה כדי להיות מסוגל לפנות לבורא?

אדם לא מסוגל לפנות לבורא עם הכוח שלו, עם התנאים שקיימים בו. הבורא נתן לו מלמעלה דחף ראשוני. עם הדחף הראשוני הזה הוא לא מסוגל לעשות בירור. הוא לא מסוגל לראות את עומק הבעיה, ואת חשיבות הבורא. הוא לא מסוגל להבין שרק הבורא יכול לפתור את הבעיה. במצב כזה אין לאדם מספיק נתונים כדי לפנות לבורא ולדרוש ממנו שיפתור לו את הבעיה.

זה כמו בחיים: יש איש אחד גדול שיכול לסדר לך את כל החיים. אבל אתה נמצא בתחושת גאווה: "תהרוג אותי, אני לא מסוגל לפנות אליו". או שאתה נבוך ומתבייש, או שאתה חש שכדי לפנות לבורא אתה חייב לרמוס את עצמך, לדרוך על עצמך. ואת זה אתה לא מסוגל לעשות. כך טבע האדם. עם הגאווה שלו, עם "האני" שלו, הוא מוכן ליהרג ובלבד ש"האני" שלו יישאר. כי "האני" זה החלק הנצחי שבו, זה הנשמה. ולא משנה לו שהגוף ימות, שכן האידאה שלו חזקה יותר מהחיים הבהמיים.

יש הרבה אנשים בעולם שמוכנים לעמוד על משהו, ולא מסוגלים לדרוך עליו, לעבור מעליו, אף שהיו רוצים לעשות כן. בדברים כאלה אנו נתקלים מדי יום. זהו כוח הגאווה. כוח "האני". הכוח שלמעשה מפריד את האדם מן הבורא. בספר "פרי חכם - מאמרים" בעל הסולם קורא לכוח הזה "כוח השבירה".

מה האדם יכול לעשות? מצד אחד, הוא חייב לשמור על הכוח הזה. מצד שני, הוא לא יכול לפנות לבורא כל עוד הכוח הזה לא יהיה בשליטתו, שעל פניו יפנה לבורא ויבקש. הוא חייב ממש למחוק את עצמו. זה עניין רגשי. ש"האני" שלו כלפי הבורא פשוט לא קיים. האדם לא מסוגל למחוק את "האני" שלו, כי זה יש מאין. לכן על הדבר הזה שנקרא "ל"ב האבן", אין תיקון עד גמר התיקון.

מה שאפשר לעשות הוא לתקן כביכול את המצב, על ידי שהאדם מקבל כוח נוסף מהקבוצה. כך רואים עד כמה כוח הקבוצה הוא מיוחד ומחוץ לכול: מחוץ לקשר שביני לבין הבורא. הקבוצה מהווה עבור האדם עזר. צד שלישי, שהוא אינו יש מאין, ולא יש מיש. שהוא לא שלי ולא של הבורא. כביכול דבר נוסף שקיים בטבע. כי "האני" עומד מול הבורא בצורה כזאת, שהגאווה שלי והבורא הם זה כנגד זה. פרעה עומד כנגד הבורא, ואין מה לעשות.

כך שרק מהצד האדם יכול לספק לעצמו את הכוחות הנוספים האלה, כדי שיוכל במידה מסוימת "לדרוך" על "האני" שלו ולפנות לבורא. אחרת "פרעה" צועק: "מי ה' אשר אשמע בקולו". ולא משנה מספר המכות שמקבל האדם - זה לא עוזר. בעניין זה מכריע כוח הקבוצה. לכן הרב"ש אומר, שכוח הקבוצה הוא הדבר היחידי שיכול לעזור לנו. ובעל הסולם כותב, שבזה תלוי כל עתידנו הטוב.

האם יש אפשרות להתקדם גם בלי להשתייך לקבוצה?

על עניין החברה אי-אפשר לדלג, מפני שהאדם והבורא עומדים זה מול זה כמו שני קירות. אלו שני דברים שאי-אפשר לבטל. לא את "האני" של האדם וכן לא את הבורא. והבורא אינו מתגלה. אם הבורא היה מתגלה, אז "האני" שלי היה נופל. אבל הוא אינו מתגלה. למה? כי אם הוא יתגלה, אז "האני" שלי יתבטל.

איך אפשר לבקש מהבורא שיתגלה לפני וש"האני" שלי יתבטל, אבל במו ידי, כלומר, שאני אהיה בעל הפעולה, שאמנם הוא יעבוד, אבל אני אהיה זה שאזמין ממנו את המצב הזה? איך אפשר להתחיל? הדבר ניתן בכך שהאדם מקבל מהצד, מהחברה, תוספת כוחות, תוספת הכרחית.

דרך איזה קשר? דרך הקשר שקיים בשורש. בשורשן, כל הנשמות קשורות יחדיו. לכן יכולים על ידי פעולות חיצוניות בעולם הזה, לעורר אותו כוח מלמעלה. שם הכוח של האדם הוא לא רק הכוח שלו, "האני" הבודד כמו בעולם הזה. אלא שם בכוח "האני" מחוברים עוד 599,999 כוחות נוספים.

בשורש, "האני" נמצא בדרגת "אדם הראשון". כך כל נשמה ונשמה נמצאת שם. וכאן, בעולם הזה, נמצא רק החלק המזערי מהנשמה. לכן משם, מלמעלה, האדם מושך את הכוח. והקבוצה שלא שייכת ליש מאין, היא זו שיכולה לספק את הכוחות הנוספים.

לפי איזו אמת מידה בודקים כל פעם האם נמצאים בסביבה הנכונה?

סביבה נכונה היא סביבה שמכוונת את האדם לקשר, לדבקות, ליחס כלפי הבורא, בכל הכוחות, בכל הרצונות, ובכל המחשבות, שיש באדם. אלה כל התנאים הפנימיים שזקוק להם האדם כדי לפתח את הנקודה שבלב, שהיא נקודת הקשר בינו לבין הבורא. כל הדברים שקיימים בתוך האדם חייבים לסייע לנקודה הזו להתקשר לבורא. כל יתר הכוחות, התנאים, המחשבות, הרצונות, הדחפים, מכונים "סביבה".

"האני" של האדם, המכונה "משה" שבו, הוא ממש נקודה, זרע, ממנו האדם מפתח את הנשמה שלו. הנקודה הזו יכולה לגדול ולצמוח רק בתוך סביבה נכונה. בעל הסולם אומר, שלסביבה ארבעה תנאים: מצע, דרכי ההתפתחות המצע, תנאים סביבתיים, ודרכי התפתחותם. אם ארבעתם פועלים יחד לכיוון הנכון, אז הנשמה מתפתחת בצורה הטובה ביותר.

אז תפקידו של האדם הוא לוודא על איזה מתוך ארבעת המשתנים האלה הוא יכול בוודאות להשפיע, ועל מה נראה לו שהוא יכול להשפיע, אך הוא לא מסוגל וחבל על הזמן.

למה התקדמות לעבר הרוחניות מותנית במעורבות פיסית עם אנשים אחרים?

בכך שהאדם מעורב פיסית עם אנשים אחרים, ומשקיע בהם את מאמציו, ורוצה שהדחף שלהם לבורא יתאסף בתוכו יחד עם הדחף שלו לבורא, בכך הוא מעצים ומחזק את הרצון שלו. על פני הכוחות וכל ההפרעות וכל הדברים שישנם בו, יש לו פי כמה כוח הטוב. הוא חזק פי כמה בלהשתוקק לבורא.

הוא כמו טיל שעכשיו הוא פי כמה וכמה בעוצמה. אמנם עם אותו משקל, עם אותו אגו, עם אותו רצון לקבל, אך יש לו פי כמה כוח תנועה. בזה אדם מקצר את הדרך שלו בחצי. במקום עשר שנים לחמש שנים. זה ממש ככה.

אם בוחרים חברים, למה מדי פעם צריך להחליף אותם?

אין צורך להחליף חברים. אם האדם בחר חברים, ויודע בוודאות שהם החברים שלו, שעל ידם הוא מקבל כוחות נוספים ואלה מזינים את התקדמותו, אז מה טוב. אם בכל רגע ורגע הוא בוחן ומבין שהכוחות שחבריו נותנים לו - מספקים אותו, ואין לו יותר מה להוסיף, אז שיישאר בחברות עימם.

אבל אם אומרים לך, שאם אתה חושב שיש לך עוד אמצעי "ללחוץ על הגז", באותה הדרך או בדרך נכונה יותר, למשל, נסיעה ב"אוטוסטרדה" ולא ב"דרך עפר", אז אתה נדרש לצאת ולחפש. אולי לשפר את הקשר שלך עם חבריך, כדי שהם ישפיעו עליך בחזרה יותר. או אולי אתה נדרש להכיר חברים חדשים או להחליף חברה. זה נקרא "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה".

הבחירה של הסביבה היא של האדם. הסביבה יכולה להיות כזו שמאפשרת לאדם להכין את עצמו להיות מושפע יותר מחבריו, או שמשנה אותם. האדם מכניס להם חשיבות הבורא, ובהמשך עניין חשיבותו של הבורא יחזור אליו במידה ניכרת יותר. או שיידרש בחברה זו להוסיף חברים חדשים, או להחליף את חבריו הנוכחיים.

כלפי חברים יש לאדם כמה אפשרויות: להחליף, לשנות, לשנות את עצמו או את היחס שלהם אליו. כל זה נתון בידיו. אבל אחרי שבחר, האדם צריך לדעת שמרגע בחירתו הוא נתון בידיים של אותו מצב שבנה לעצמו. אחרי הבחירה הזו הוא לא יכול לעשות יותר שום דבר. שכן הבחירה שעורך האדם, השינוי שהוא יכול לבצע הוא רק בקשר בינו לבין הסביבה.

איך הקבוצה יכולה להשפיע על האדם לבחור בה?

אם הקבוצה רוצה למשוך לתוכה אדם שכבר חבר בה, שירצה לדבוק בה עוד יותר, או אם הקבוצה רוצה למשוך מישהו מן החוץ כדי שיהיה חבר בה, הקושי הוא אותו קושי. תחילה נדרש להביא את האדם להכיר בחשיבות הקבוצה, כדי שהקבוצה תענה לו בדיוק על אותה השאלה שהוא רוצה לפתור. כי בשלב הזה, הקושי הוא שהוא עדיין לא בטוח וגם לא יודע שהפתרון נמצא בידי הקבוצה, בקשר איתה, בהתבטלות כלפיה. לכן יכול להיווצר מצב בו היחס לקבוצה מצד אותו אדם הוא די מזלזל.

על כן הקבוצה נדרשת לעזור לאדם להבין - אם הוא חבר חדש או ותיק - בקבוצה, עד כמה היא יכולה לסייע לו: לתת לו קצת חשיבות המטרה ולהראות לו את מידת חשיבות המטרה בה הקבוצה נמצאת. ואז הוא יוכל לראות כמה חסר לו כדי להיות לפחות באותה רמה של חשיבות המטרה כמו הקבוצה. כך לפחות הוא יבין שהקבוצה היא בסך הכל ישות שיש בה הרבה יותר ממנו, הרבה יותר כוחות מאשר יש בידיו. על כן נדרש לשבח את הקבוצה. לשבח אהבת חברים. ולא לעבוד בצניעות. אלא הקבוצה שלנו היא הטובה ביותר, ולא יכולה להיות טובה יותר ממנה, והכול יכולים לקבל ממנה. כך פועל הדבר בכל חברה, מסגרת. כל מפלגה או ארגון או עסק מדגישים את ה"אנחנו!", יש לנו דגל, יש לנו הווי וכו'. למה? כי זה משפיע לטובה על כל אחד ונותן להם כוח להתקדם בדרך הרוחנית.

למה לעשות הכל ורוד במקום לשפר דברים בקבוצה?

הכוונה היא לא לעשות לקבוצה "חיים ורודים". רק דבר אחד צריך להיות מורם בקבוצה: היכולת שלה לשפר את הרוחניות של האדם, למשוך אותו קדימה. אבל האם לקבוצה יש את הכוח לבצע את זה? אין כוח. הכוח הזה בא מהבורא. אבל הוא בא דרך הקבוצה.

מה הטעם בשינויים במבנה הקבוצה אם לאחר זמן חוזרים לאותו מצב?

ייתכן שלאחר זמן מתחרטים, אבל אנו חייבים בכל זאת להיות בדרך החיפוש, כי אחרת לא יצא כלום. זה לא אומר שבכל רגע צריך לשנות משהו, אבל בכל רגע אנו צריכים לחשוב על שינויים. כשאנו כבר מחליטים לערוך שינוי בפועל אנו נדרשים לנקוט זהירות, ועל השינוי להיעשות רק בתנאי שהיסודות הקודמים שלנו מוצקים. כי ההכרחיות, הקיום המינימלי, קטנות, חייבים להיות קבועים. והוספה יכולה להיות רק באח"פ דעליה. זאת אומרת, במה שיותר טוב.

מזה צריך ללמוד איך גורמים למצב, שלפחות מה שהיה קודם, לא יהיה יותר גרוע, ויהיה יותר טוב. גם זה שייך לתהליך קבלת החלטות. אם האדם לא שקוע, לא טרוד בניסיון לשפר את מצבו על ידי שיפור החברה, הסביבה או על ידי איך שהסביבה משפיעה עליו, אז מה יש לו לעשות? האדם אינו צריך לשפר את החברה. הוא צריך לשפר את עצמו כלפי החברה.

הבעיה היא לא לעשות מעשה נכון או שגוי, אלא לרצות לשנות. אם האדם לא רואה שחלים בו שינויים מיום ליום וגם בחברה, הוא רואה, שלא חל שום שינויו - הוא מרגיש את זה ממש - אז אם הוא מקבל את זה, סימן שהוא לא הולך להתקדם היום לעומת אתמול.

האם בעצם ההתעסקות בפעולות חיצוניות לא בורחים למעשה מעבודה פנימית?

כשהאדם עסוק בדברים חיצוניים הוא לאט לאט מתקרב לשאלות יותר ויותר פנימיות, שמגיעות אליו מלמעלה. בכל פעולה של עיסוק חיצוני יש גם שאלה ופעולה פנימית. פעולה חיצונית איננה בריחה מפעולה פנימית, היא מביאה את האדם לחשוב מה הוא עושה באמת והאם הוא בכלל עושה משהו. האדם לא יכול לטפל ממש בפנימיות, הוא חייב להגיע אליה דרך פעולה חיצונית. אין ברירה.

שינוי חברתי חייב להיות תמידי. השינוי הוא כלפי האדם, כלפי "האני" שלו. על החברה להשתנות כל פעם יותר ויותר, מגוון אחד לגוון שני, או מרצון הזה לרצון אחר, בהתאם לאיך שהאדם משתנה בפנים ממצב אחד למצב שני. אם האדם אינו חושב על התהליך הזה, ולא מחדד את חושיו לכך, שעל כל רצון ועל כל דבר שמתעורר בתוכו, ועל כל שינוי שחל בו, בפנימיותו, ממצב אחד למצב אחר, החברה תיראה לו בחיצוניות גדולה יותר כנגד הפנימיות שלו, אז אף פעם האדם לא ירגיש איך הוא כלפי החברה, והוא לא יבוא דרך זה להרגשה איך הוא כלפי הבורא.

נכון שבכל זאת האדם מתקדם, אבל השאלה היא באיזה קצב. ודאי שהאור המקיף פועל עליו. ודאי שמי שנמצא בחברה שעוסקת ברוחניות, הולך לקראת המטרה. אבל, מה שחשוב הוא ללכת לקראת יישום המטרה בדרך המועילה ביותר.