40. חזרה למחשבת הבריאה
שיחה (8.7.02) על מאמר "מהו שהקב"ה נושא פנים, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 59
כתוב: "ולדבקה בו". זו המטרה שהבורא דורש מהאדם. זה "סוף מעשה במחשבה תחילה". תחילה היתה המחשבה שיהיה נברא כמוהו, ומתוך המחשבה הזאת נברא הנברא, עם אותן תכונות ובאותם תנאים, שיוכל להגיע למצב שיהיה כמוהו, כמו הבורא.
טבע הנברא והתנאים הסביבתיים שלו, שהם השפעת הבורא עליו, מסודרים בצורה כזאת, כדי לתת לנברא אפשרות לבחור בעצמו בחירה חופשית להגיע לדבקות עם הבורא.
הדבר הזה מתרחש רק בין הבורא והנברא, ומלבדם אין שום דבר אחר במציאות. אין, ולא קיים, ולא היה, ולא יהיה.
איך אפשר להגיע להתקדמות רוחנית, שהיא דבר אישי ופנימי באדם, דרך עבודה קבוצתית?
הכול יוצא ממחשבת הבריאה שהיא להיטיב עם הנברא, להביאו לדבקות, ולהשתוות הצורה עם הבורא. כשדנים בשאלות של טבעו, ואופיו של הנברא, בשאלות של מהות הדרך, והשלבים שהנברא עובר, ובהם דרכי ההשפעה של הבורא אנו נדרשים בכל שלב ושלב, על כל צעד ושעל, אם לא מבינים למה הוא קורה, לחזור למחשבת הבריאה, שהיא סוף המעשה, המצב הסופי שבו יהיה הנברא.
כי מתוך המצב הסופי, מהתמונה הסופית, הבורא הלך כביכול להתחלה, ואז התחיל את הבריאה. וכך הסוף, התמונה הסופית, היא הקובעת את כל מה שהבורא התחיל: איך נתן לנברא והשפיע לו את השתלשלות שלו מההתחלה ועד לסוף. הכל הסוף קבע.
לכן בכל שאלה צריכים לדעת, שבכל המצבים, בכל הדברים, מדובר על בקשה, מדובר על קשר פרטי עם הבורא, מדובר על עבודה אישית של האדם. האדם הוא המרגיש. הוא מרגיש את עצמו יחיד. כך לומדים בכל ספרי הקבלה וגם ב"פתיחה לחוכמת הקבלה" וב"תלמוד עשר הספירות". בשום מקום לא כתוב, שכלי מתחבר עם עוד כלי, ונשמות עם עוד נשמות. אין דבר כזה. כל כלי וכלי, כל נשמה ונשמה, עובדת יחידה מול הבורא.
אם כך, למה הבורא ברא את כל הנשמות, ואת החוק שהן צריכות להתחבר יחד? במסגרת אותה אמירה ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ששם הם מתחברים. במקום שהיתה ה"מחשבה תחילה", לשם צריך להגיע "סוף המעשה". משם צריכים לשאוב את כל התשובות.
כנראה שמן ההכרח שהנברא יתחלק להרבה מאוד חלקים, ושבחיבור בין כל החלקים שלו, הוא יעשה איזה תרגיל שיעזור לו להתחבר עם הבורא. במילים אחרות, שבעבודה של חיבור עם כל החלקים שלו, הוא יבין מה זה להתחבר עם הבורא, איך להתחבר עימו, ואיך למצוא כוחות, שאולי הוא צריך לבקש אותם מחוץ לו, מהבורא - כך יהיה לו על מה ללמוד, יהיה לו מאיפה להתחיל, יהיה לו איפה לבדוק את עצמו.
התחלקות הנברא היא דבר הכרחי, משום שהוא נברא מלכתחילה בטבע ההפוך מהבורא, והוא צריך מהטבע ההפוך הזה להגיע להשתוות הטבע, להשתוות הצורה עם הבורא. אז איך הוא יכול לדעת מהי השתוות, מהי אי השתוות, מהו ריחוק, מהו קירוב? הרי את כל זה הוא לא יכול ללמוד מהבורא, מפני שהאדם נמצא עכשיו במצב של ניתוק, הפכיות הצורה, וזה מביא לו חוסר הרגשה.
איך הנברא בכל זאת יכול להתחיל את הדרך, ולהתמיד בה עד סופה, כך שבמידה שהוא מנותק מהבורא, יהיה לו משהו בתוכו, איזה מנגנון, שישלים לו את הניתוק הזה? הרי הנברא מנותק מהבורא במאה אחוז, אז איך הוא יכול לראות את הניתוק הזה?
לכן אומרים לאדם: "יש לידך כמה חברים, תבדוק עד כמה אתה מנותק מהם, ותדע שבמידה שאתה מצליח להשתוות איתם, באותה מידה אתה משתווה עם הבורא". וכך האדם, למרות שנמצא בהסתר, יש לו מין מקום, הוא שרוי במין מצב בו קיימת האפשרות לראות את עצמו, לבדוק ולערוך פיקוח ובירור עצמי.
לכן הנברא לא נשאר נברא אחד ויחיד, אלא התחלק להרבה מאוד חלקים. לכמה חלקים הוא התחלק? מספר החלקים כמספר ההבחנות שיש בתוכו. בנברא יש תר"ך חלקים, תר"ך רצונות: "אדם הראשון" שיש לו "ראש", "תוך" ו"סוף" - "תוך" זה הכלים שלו ו"סוף" זה סך כל הגוף שלו - התחלק לתר"ך חלקים, איברים, רצונות. כל רצון ורצון עומד בפני עצמו. אם כל רצון הוא בפני עצמו, איך הוא יכול להתחבר עם אחרים? הוא לא מסוגל להתחבר עם אחרים. הנברא צריך לדעת משהו ממה שיש באחר, הוא צריך להיות כלול באיזושהי צורה, באיזו תכונה, עם האחר.
לכן נעשתה שבירה, שכתוצאה ממנה כל רצון מתר"ך הרצונות, ספג בתוכו התכללות מכל יתר הרצונות, ואז התחלק הרצון, והתחלק שוב, ושוב, עד כדי כך שבכל רצון פרטי נכללו כל מיני רצונות אחרים. כמו בתחום הביולוגיה, כשכל תא בגוף חייב להיות כלול ולחוש את כל יתר התאים של הגוף. לא יכול להיות אחרת. כל מערכת סגורה, אם היא פועלת בצורה מושלמת, חייב לפעול בה החוק, שכל פרט כלול מכולם.
ומכאן מובן איך האדם יכול להגיע לדבקות בבורא. אם האדם עובד בתוך עצמו, ומחבר את כל החלקים המפוזרים שלו יחד, בהשפעה, בהשתוות הצורה, כדי להגיע אל הבורא - אבל אינו חושב שצריך להגיע אל הבורא - אלא, חושב על איך הוא מחבר בין כל הרצונות שלו, אז אם הוא מחבר כל רצון עם רצון אחר, אז הוא קונה את התכונה דלהשפיע בתוך הגוף שלו, בתוך הנשמה הכללית שנקראת "אדם".
אבל התכונה דלהשפיע עובדת גם כלפי הבורא. למה? מה אכפת לי הבורא אם אני עובד בחיבור עם יתר הנשמות? העניין הוא שמלכתחילה צריכה להיות מטרה. מטרת הבריאה והמטרה שלי אחת הן: להתחבר עם הבורא.
לשם חיבור עם הבורא, האדם הולך להתחבר עם יתר הנשמות, עם יתר הרצונות, כלומר, לתקן את יחסו אליהם. ובמידה שהאדם רוכש מסך של התחברות עם יתר הרצונות, עם יתר הנשמות, במידה הזו הוא הולך להתחבר עם הבורא. אך זה בתנאי שהוא חשב על כך מקודם.
למה? מה הקשר? הקשר עם הבורא לא נבנה מזה שחושבים עליו מקודם. זהו למעשה תנאי הכרחי שחייב להיות, אבל הוא לא מספיק. התנאי ההכרחי הוא שמלכתחילה האדם יחשוב על הבורא וירצה להתחבר אליו. לכן הוא חייב לתקן את היחס שלו ולהתחבר עם יתר הנשמות, עם יתר הרצונות של הנברא הכללי הקרוי "אדם".
כשאדם הולך להתחבר עם יתר הנשמות בכוונה להידבק בבורא, הוא עלול לחוש קושי להתחבר איתן. הקושי הוא שאדם מחבר את שני הכיוונים יחד. בכך שהוא עושה תנאי: הוא מתחבר עם החברים כדי להתחבר עם הבורא.
התנאי הזה מחייב להביא את האדם למצב, שבו הוא מבין שהוא אינו מסוגל להתחבר עם החברים. הוא מבין שאת הכוח להתחבר איתם הוא צריך לקבל מהבורא, וכך הוא משיג את החיבור עם הבורא. במילים אחרות, הנטייה שלו להתחבר עם יתר הנשמות הופכת להיות האמצעי כדי להגיע למצב בו הוא חש בהכרחיות החיבור עם הבורא, לדרוש ממנו כוחות.
העבודה בשטח היא להתחבר עם החברים כדי להגיע למטרה רוחנית. אבל האדם רואה שהוא לא מסוגל לעשות את זה. העבודה הזאת שהוא לא מסוגל לעשות, מחייבת אותו מחדש לפנות לבורא. ואז האדם נמצא בשני תהליכים כאחד: ככל שהוא רוצה להתחבר עם החברים, באותה המידה הוא חש נחיצות לפנות אל הבורא ולבקש ממנו כוחות. ואז באותה המידה שהוא מתחבר אל הבורא, הוא חוזר להתחבר עם חבריו.
בסוף הדרך, או אפילו באמצע הדרך, כשהאדם מבין מה הוא עושה, הוא רואה שהחיבור שלו עם יתר הנשמות, והחיבור שלו עם הבורא, הם לא שני כיוונים שונים שהוא חייב לחבר ביניהם, אלא הם הופכים ממש לכיוון אחד, כי נושא אחד משותף לשניהם.
איך עבודה אישית הופכת לעבודה קבוצתית של בניית כלי משותף?
רב"ש אומר, שכדי להתחיל את הדרך, קודם כל יש להתאסף יחד כדי להגיע להיות "אדם". "אדם" נקרא אדמֶה לעליון, להיות דומה לו. זו המטרה, ולשם כך צריך להתחבר בקבוצה. רב"ש מסביר שזה כמו איש התועה בשדה. אנחנו הולכים להתחבר בינינו רק מטעם הכרחיות להגיע לדבקות בבורא, ולא משום מטרה אחרת. הדבקות בבורא צריכה להיות חובה מוחלטת. אז, ורק אז, נצליח בדרך ולא נתעה.
אדם בעל כוונה להתחבר עם הבורא פונה לאנשים כמוהו, הרוצים אף הם להתחבר עם הבורא, אנשים שברור להם שהם חלק מאותו גוף שחילקו אותו לעוד ועוד חלקים, לתר"ך חלקים, החלקים של הגוף שמבינים שצריך להגיע לדבקות בבורא, ולכן עליהם להתחבר ביניהם, ולעשות את העבודה הזאת.
למה לא להתחבר לאנשים זרים מכל מיני מקומות בעולם או לבני משפחה? אמנם החיבור כלפי כל האנשים, והשפעה לכלל צריכה לקדם את האדם למטרה, אבל זו עבודה קשה מאוד, כי בקבוצה של אנשים זרים או של בני משפחה לא מוצאים "חומר דלק", כלומר תמיכה. לכן רצוי למצוא אנשים כאלה, נשמות כאלו, שנמצאים באותו ראש כמו שלך, ואז יש עבודה הדדית.
בקבוצה רוחנית מנסים להתחבר זה לזה ובכך לחזק אחד את השני, מפני שכל אחד ואחד בקבוצה שואף להתחבר עם הבורא. אבל מאוחר יותר מגלים, שחיבור בין חברים וחיבור עם הבורא הם אותו דבר. מה פירוש אותו דבר? אם ביני ולבין החבר יש נקודת חיבור, נקודת קשר, נקודת הלחמה, הרי שבנקודה הזאת, בטיפת הדבק שמדביקה בינינו, באותה טיפת דבק זו בלבד, ישרה הבורא. לא בתוך החבר ולא בתוכי, אלא בחיבור בינינו. אם נבנה קשר עם חבר, שם, בקשר הזה, יתגלה הבורא.
אם כך, רצוי למצוא אנשים שהם "באותו ראש", שלנגד עיניהם אותה מטרה. כי אז מוצאים תמיכה זה בזה. אבל איך אפשר להתחבר בקבוצה שיש בה הרבה אנשים? אכן, קשה מאוד, כי אי-אפשר להתרכז בכולם, להתחבר עם כולם, לתת אותה תשומת לב לכולם.
אז עם מי עדיף להתחבר? עדיף להתחבר עם אנשים כאלה, שאני חש את תגובותיהם, והם חשים את המאמץ שלי. שהם מבינים אותי, ואני מבין אותם. לכן רצוי שהם יהיו קרובים אלי, באופיים, במנטליות שלהם, בתפיסתם. קרובים מבחינה חיצונית, גשמית, כך שנוכל להבין זה את זה.
כי מה אני בסך הכול מחפש? "את אחי אני מבקש". כלומר, מישהו שקרוב אלי בצורה כלשהי. שאני מבין אותו היטב, וכן הוא אותי. שהוא משפיע עלי בצורה מובנת לי, וכן אני עליו. שיוכל להבין ולפרש בצורה נכונה את מה שאני עושה בשבילו.
לכן רצוי להתחבר כך, שתהיה הבנה נכונה יותר בין האנשים. "הבנה נכונה" תלויה באופי המקורי, ובסימנים יותר חיצוניים: כשמתעניינים יחד במשהו, עובדים יחד, עסוקים יחד. כשקרובים זה לזה בצורה אנושית.
לא מדובר בדיוק באופי - כמה אדם פזרן, שתלטן וכדומה - אלא איך אנו חשים את האדם ברגשותינו. ב"רגש" הכוונה היא בהבנת איש את רעהו, בעזרה הדדית, בהשפעה הדדית, אפילו בוויכוחים והפרעות הדדיות, ובלבד שמפרשים נכון זה את זה.
האם יש הבדל בין להיות בחיבור עם הבורא ולבין להיות דומה לו?
חיבור עם הבורא ולהיות דומה לבורא הם אותו דבר. לא כמו בגשמיות, שיכול דבר להיות דומה ללא חיבור, ועשוי להיות חיבור ללא דמיון בן השניים. למשל, שתי מכוניות עשויות להיות דומות אחת לשנייה, אבל הן לא אחת, הן לא מחוברות. ברוחניות אין דבר כזה. ברוחניות ככל שיש יותר שיתוף, כלומר, אותן תכונות, הופכים לאחד. זהו חוק השתוות הצורה, החוק של המרחב הרוחני.
מצב קבוע הוא מצב דומם. איך לעשות שמצב כזה יהיה כל הזמן בשינוי?
פשוט לא להיות דומם. אז כל פעם תהיה התחברות חדשה. מה פירוש "התחברות חדשה"? הכוונה היא לא ששני אנשים צריכים כל הזמן להתחבר, כל אחד, לעוד ועוד אנשים. אלא אם המצב הוא ששניהם משתנים, אז כל הזמן ההתחברות ביניהם היא חדשה. אם שניהם לא דומים, לא דוממים, אז שניהם שרויים כל הזמן בחידוש ההתחברות ביניהם.
איך אפשר להתייגע ובו זמנית לשמוח?
הבורא נותן לאדם לעבוד, וכמו כן אומר לו להיות שרוי בשמחה בזמן העבודה. מה, הוא עושה מאיתנו צחוק? הוא רוצה שנסבול ועוד נשמח מזה? הרי זה דומה למישהו שנותן לי מכה ואני עוד מודה לו על כך!
ברוחניות, בכל פעם שמציינים שדבר הוא כך וכך, סימן שיש מצב כזה. למרות שאני עוד לא הגעתי למצב הזה, המצב קיים ואני צריך להגיע אליו. אם כתוב: "עיבדו את ה' בשמחה", אז סימן שיש מצב כזה, שממנו והלאה העבודה מעניקה לאדם שמחה ואושר, ואז הוא לא צריך שום דבר חוץ מהעבודה עצמה. הפעולה עצמה ממלאת אותו, והיא עצמה השכר.
מה הכוונה של רב"ש בדבריו: "אבל אין לאדם לחפש עצות איך להשיג שפע, כי על זה אין לדאוג, אלא כל דאגותיו של אדם צריכות להיות איך להשיג את הרצון להשפיע"?
האדם נברא עם רצון לקבל, וברצותו ליהנות כמה שיותר. ממה ליהנות? אין סתם "אני רוצה". "אני רוצה" פירושו שחסר משהו לאדם, ואם הוא מקבל את המשהו הזה, אז הוא מרגיש שלא חסר לו.
מאחר שקיים רק בורא, שאחר כך ברא את הנברא, ברור שהנברא הוא חיסרון להרגיש את הבורא. במקום בו הבורא לא נמצא, שם נמצא וקיים הנברא.
ממה הנברא מתחיל? ממלכות דאין-סוף שצמצמה את האור. האור הסתלק ונשאר רצון. מכאן אומרים: "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו - "במקום בו האור מסתלק, מתגלה חיסרון שהוא לא נמצא - במקום בו אין בורא, שם יש נברא.
ובכן, האדם נברא כדי לחפש תענוג, והוא מבקש למצוא אותו. הוא רוצה למצוא את הבורא. במצבנו הנוכחי אנחנו לא יודעים את זה, אבל כל הרצונות שלנו בסופו של דבר מכוונים אל הבורא, כמהים להרגיש את הבורא. בעצם כל התענוגים באים מהבורא, בכל מיני לבושים. הבורא עומד מאחוריהם והוא הממלא אותנו. אין מקור אחר של תענוג.
האדם צריך להגיע למצב שלא ירדוף אחר התענוג "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני", מצב המכונה "לא לשמה", אלא להגיע בסופו של דבר למצב שלא יחמוד את התענוג, אלא את החיבור עם נותן התענוג. כלומר, שהאדם יתחיל לחוש שיותר חשוב לו היחס לבורא, וחשיבותו, מאשר לראות בו תענוג שממלא אותו.
מלכתחילה חשיבות הבורא בעיני האדם היא אפס, והרצון להפיק מהבורא תועלת, לנצל אותו, ליהנות ממנו, הוא מאה אחוז. צריך להגיע למצב הפוך: שמאה אחוז רצון ליהנות מהבורא יהיה אצל האדם כאפס, והרצון להכיר את חשיבות הבורא, להתחבר עימו, יהיה מאה אחוז. במילים אחרות, להגדיל במאה אחוז את חשיבות הבורא בעיני לעומת רצוני להתענג ממנו.
איך עושים זאת? את הרצון להרגיש את חשיבות הבורא האדם לא יכול לקבל מתוך עצמו, הוא יכול לקבל אותו רק מהסביבה, מהחברה. אם הסביבה לא נותנת לו את הרצון הזה, אין לו שום סיכוי למצוא אותו בעצמו.
אבל האדם, באופן טבעי, בונה את הקשר שלו עם הבורא בשביל לחוש יותר תענוג.
כשאדם כל הזמן הולך ומעצים את רצונו ליהנות מרוחניות במקום ליהנות מגשמיות זה מצב של "לא לשמה". בעולם הזה האדם נהנה מתענוגים גופניים גשמיים: אוכל, מין, משפחה, בית, ואחר כך מתענוגים אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות. ולעומתם, הוא רוצה עכשיו לפתח את יחסו לתענוג נוסף שנקרא "רוחני". למה הוא נקרא "רוחני"? כי רוח הוא יותר נבדל, ולא כל כך מורגש.
ובכן, על ידי חברה, על ידי לימוד, האדם מפתח את הרצון לתענוג רוחני, ומעצים אותו כך שיהיה יותר גדול מהרצונות שלו לתענוגים הגשמיים שנמצאים לפניו. אם הוא מצליח להגיע למצב שהוא "חולה" על התענוג הרוחני, שהוא "מת" על הבורא, לעומת כל התענוגים שיש לו בגשמיות, בצורה קבועה, בלי עליות וירידות, סימן שהוא הגיע למחסום, למקסימום רצון לרוחניות על מנת לקבל.
יותר מזה לא דורשים מהאדם. אם הוא מגיע למצב הזה, נותנים לו להיכנס לרוחניות. אבל הכניסה לרוחניות היא על ידי זה שנותנים לך מסך, ומטפלים בך. לא האדם מעביר עצמו מ"לא לשמה" הגדול ביותר ל"לשמה" הקטן ביותר, הוא לא עושה זאת בכוחות עצמו. עניינו הוא רק להגדיל את חשיבות הרוחניות, איך שהוא מבין אותה, עד כדי כך שכל החיים האלה וכל העולם הזה לא יהיו כדאיים לו, אלא רק כדי לדרוך עליהם ולקפוץ לרוחניות.
אבל איך אפשר לעשות זאת אם לא מרגישים רוחניות, ולא מבינים אותה? הרי אם מחכים עד שסופגים מכות, ורק אז רוצים בלית ברירה לברוח מהעולם הזה לקראת רוחניות - זו דרך ארוכה מאוד של עוד אלפי שנות התפתחות. זו לא נקראת "דרך תורה".
רק על ידי חברה זה אפשרי. צריך להיכנס לחברה שתבהיר לך היטב, שכל החיים האלה לא שווים כלום, שרוחניות שווה הכול. יש לשמוע מהחברים, שחיים רוחניים זה דבר טוב, שהם נהנים מהם, שיש בהם כל הזמן ממה ליהנות. שרוחניות היא פשוט משהו מהמם. את כל הדברים הללו החברה צריכה לספק לאדם.
אם שומעים דברים ברורים מחברים על חשיבות הבורא, זה דבר מלאכותי. איך אפשר באמת להתפעל מזה?
לא צריך להגיד לחברים: "חבר'ה, הבורא הוא גדול, תראו כמה הוא יפה". אף אחד לא "יקנה" את זה. אף אחד לא מתרשם מזה כשמתחילים לדבר בצורה כזאת, כי לקבלה באים אנשים עם רצון לקבל גס וגדול יחסית. לכן צריכים למצוא שפה כזאת, אמצעים כאלה, לבושים כאלה, שכל אחד יוכל להתפעל בצורה מרבית ממה שקורה סביבו בתוך החברה. אנחנו נוטים לברוח מהתמונה הזאת, אבל לאדם אין שום אפשרות אחרת להתחבר לבורא, אם הוא לא לוקח חומר דלק, כוח, דחיפה, מהסביבה. כי בו עצמו אין שום דבר שיכול להעלות אותו אפילו צעד אחד, מדרגה אחת.
האדם צריך לקבל מהסביבה את הנחיצות למדרגה הבאה. לו אין חיסרון למדרגה הבאה. נחיצות אליה הוא מקבל מהסביבה. הכרת גדלות הבורא, הכרת גדלות המדרגה הזאת, מקבלים מהסביבה. ואז באה לו אפשרות, דחף, לפנות אל הבורא, והוא מקבל כוח לעבור למדרגה הבאה. כל האפשרויות מקורן רק בסביבה. מלכתחילה אין לאדם את הכלי. וזה מפני שאם היה לו את הכלי הוא לא היה זקוק לאף אחד, גם לא לבורא. חוץ מכלי לא חסר כלום, הכול נמצא. רק צריך לגלות את הכלי. אם האדם מגלה בתוכו את הכלי, אז בתוך הכלי מתגלה הבורא.
אם האדם בעצמו מתגלה כממלא את הכלי, אז הוא לא זקוק לבורא. אבל אם חסר לו כלי, הוא מקבל מהחברה תחושת חיסרון שאינה שלו, הכרת גדלות שהיא לא שלו, ואז הוא פונה לבורא. בכך שאדם "שובר" את עצמו כלפי החברה, הוא כבר נעשה ראוי לקבל מהבורא את הכוח על מנת להשפיע.
מהי השקעה בחברה?
השקעה של אדם בחברה היא כמו שכתוב: "עשה לך רב וקנה לך חבר". מתחברים עם אחרים כדי לקבל מהם את מה שאין לי. ההתחברות הזו היא רק בצורה בריאה: אם אני צריך לקבל משהו מחבר, אני צריך לתת לו תמורת זה משהו. לכן אני צריך לחפש מה החבר רוצה, ותמורת מה אני יכול לקבל את מה שאני צריך. יש פה עבודה מאוד פשוטה, ולא צריך לברוח מלפשט אותה, ולא לחפש משהו גבוה.
איך על ידי התחברות עם החברים אני יכול ללמוד את הרצונות שלי?
כשאדם הולך להתחבר עם חברים כדי להגיע לדבקות בבורא, זה מזמין עליו אור מקיף שפותח לו את הנשמה. הוא מתחיל לראות עד כמה שהוא הפוך מהאור. האור מתחיל לגלות לו את הרע. אם האדם מגלה את האגו שלו כסתם אגו, רק כנגד חבר, זה לא אותו האגו שעליו לגלות כלפי האור המקיף, כלפי הבורא, כלפי על מנת להשפיע. זה משהו אחר לגמרי. זה אגו בהמי. זה האגו שמצוי בצבא ובכל מיני קבוצות, שבהן מידת ההכרחיות מחייבת אותנו להתחבר כדי להינצל ולשרוד, ולכן שוברים את האגו הזה בכל אחד ואחד.
אם האדם הולך להתחבר עם החבר מתוך רצון להתחבר עם הבורא, זה מעורר עליו אור מקיף. הבורא כבר נמצא ביניהם. הוא כבר מגלה את האגו של האדם, את היצר הרע שלו, את כל הכרת הרע שלו, בהתאם אליו.
פירוש הדבר שמלכתחילה יש לקחת בחשבון שהמטרה היא "סוף מעשה במחשבה תחילה". ה"מחשבה תחילה" היא להתחבר עם הבורא, והמעשה שהולכים לעשות הוא התחברות עם החברים. אם כך עושים, מצליחים.
האם לנהל שיחה בחברה יכול לגרום לאשליה של מילוי, שאז אדם לא מרגיש את הכרת הרע?
כתוב שעובד ה' צריך להיות קשה כברזל. כלומר, האדם צריך להיות כל הזמן דרוך ולמדוד עם איזו מחשבה הוא הולך לשמוע מידע או עצה מהחברים. ב"לשמוע" הכוונה היא לספוג, מה זה עושה בו לעומת מה שרצה קודם, למה הוא הגיע אחרי שספג מחבריו התפעלות.
האם ההתפעלות נותנת לו סתם סיפוק, על כך שהוא נמצא בידיים נאמנות, שהוא יכול לעצום את עיניו כמו תינוק, והחברים יקחו אותו למקום כלשהו, או שהוא נוטל מהם את ההתפעלות שלהם והופך אותה להתפעלות שלו, מעכל בתוכו את מה שלקח מאחרים, כאילו היה שלו.
מהי הכוונה ב"כאילו היה שלו"? אדם פותח את הספר "שמעתי", קורא מאמר וממנו הוא הולך ללמוד חלק מסוים ב"תלמוד עשר הספירות", ורוצה על ידי ההתפעלות של חברים להזמין על עצמו אור מקיף. אם האור המקיף הזה בא אליו, הוא מכבה בו את ההתפעלות הזאת, ונותן הרגשה בתוך הכלים, של יותר הכרת הרע. אבל האדם יכול לעשות שימוש בהכרת הרע הזו, בגלל שקיבל את ההתפעלות של החברים והזמין אור מקיף.
מכאן ניתן להבין, שיש לאדם אפשרויות לעבוד. הוא לא סתם יושב בשיעור ומקבל מהחברים הרגשה טובה וביטחון שהוא נמצא בדרך וזהו. תלוי איך האדם משתמש במה שהוא מקבל מהחברים.
איך אפשר לצאת מהגישה של "הכול בסדר, אני מקבל מהחברים"?
יש הרבה אנשים שנכנסים לגישה הזאת. לכן, כל אחד ואחד מהחברים חייב כל יום ליטול חלק בלימוד, בהפצה, בעבודה במקום העבודה שלו, ובבית עם המשפחה. כי גם הדברים האלה הופכים במשך הזמן להיות קשים, וגם בזה האדם צריך תמיכה מהחברה, הוא צריך השפעה מהחברה. אם האדם לא מקבל תמיכה מהחברה, הוא עובד בכל הדברים האלה ב"עצבים", בקושי, עד שהם נעשים לדבר פורמלי בלבד. והוא עושה אותם רק כדי לצאת ידי חובה.
החשבון עם האדם הוא על המצבים הטובים ולא על המצבים הרעים. האם במצבים הטובים, כשנותנים לו מלמעלה התפעלות, חומר דלק, ישירות או דרך החברים, הוא משתמש בהתפעלות הזו רק כדי למלא את עצמו, או האם הוא משתמש בהתפעלות לשם עשייה של דברים טובים, כמו לפתוח ספר וללמוד דבר שהוא משתוקק להבין ושקודם לא הצליח להבין כלל.
האדם צריך ממש לחכות לרגעים הללו שבהם הוא נמצא בתחושה של יתר התפעלות, יתר בהירות וחדות ראייה, כדי לפתוח במקומות האלה, אולי יראה בהם עוד יותר. בעל הסולם כותב במאמר בספר "שמעתי" שכך צריך לעשות.