41. עבודה בג' קווים
שיחה (9.7.02) על מאמר "מהו שהימין צריך להיות יותר גדול מהשמאל, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 66
למה ה"ימין" צריך להיות יותר גדול מה"שמאל", הרי לשם בחירה צריך שני קווים שווים, כי אז יש לאדם בחירה חופשית בין ה"ימין", שנקרא תכונות הבורא, וה"שמאל" שהוא תכונות הנברא, והוא בוחר מה כדאי ומה לא. אבל אם ה"ימין" יותר גדול מ"השמאל", אין לו בחירה, ואז ודאי ש"הימין" תמיד מנצח.
העניין הוא, שעבודה בג' קווים מתפרסת בהרבה מקרים, לפני המחסום, אחרי המחסום, עבודה בו"ק, עבודה בג"ר. בהתאם לכך קיימים בכל מדרגה הרבה אופני עבודה בג' קווים, איך נכנסים לחסדים וחוכמה, לקטנות וגדלות.
העבודה היא תמיד בג' קווים, מפני שעובדים בצמצום ב', בהתכללות כלים דקבלה בכלים דהשפעה: כלים דהשפעה הם קו ימין: תכונות הבורא, ט' ראשונות, חפץ חסד. כלים דקבלה הם קו שמאל: תכונות הנברא, רצונות לא מתוקנים, חסרונות, קליפות. האדם צריך למזג אותם בצורה נכונה. כלומר, עד כמה שניתן לתקן, לכלול "שמאל" ב"ימין", ולעשות מהם קו אמצעי.
קו אמצעי הוא לא משהו שנמצא בטבע. בטבע יש רק שניים: תכונות הבורא ותכונות הנברא. השלישי הוא מה שהנברא מדמה את עצמו לבורא, שעושה מעצמו דמות ה'. קו אמצעי לא קיים לפני שהנברא מבצע את העבודה הזאת ומגיע לעיצוב דמות ה'.
אבל כדי לעשות קו אמצעי, חייבים ללכת מראש מצוידים בקו "ימין". קו "ימין" נותן שלמות. אדם לא יכול לחיות בתחושת חיסרון, כי הוא מלכתחילה נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל שלו חייב להרגיש שלמות. לפני המחסום השלמות היא בכך, שהולכים להשיג משהו טוב. אחרי המחסום השלמות באה מקו "ימין", מהרגשת חפץ חסד, מהשגת חפץ חסד, ומחפץ חסד האדם פונה ל"שמאל", לכלים שלו.
ואז האדם לא מבין איך שני הדברים האלה, שלם ובלתי שלם, יכולים להיות יחד בנושא אחד. עד שמתברר לו, ששלם ובלתי שלם הם לא בנושא אחד, אלא בו יש שני נושאים, הוא עצמו כלול משניים: הנקודה שבלבבה מתקיימים רצונות הבורא, תכונות הבורא, היא השלמות וקו "ימין". הלב - כל יתר הלב חוץ מהנקודה שבלב, חסרונות, קו "שמאל". כך יכולים להיות באדם תחת נושא אחד שני הדברים, שלם ובלתי שלם.
אבל כתוב: "תמים תהיה עם ה' אלקיך". הכוונה היא לא לתמים כמו תינוק אלא לשלם, שגורם לחסרונות שלו שגם הם יעבדו בשלמות. ב"תמים" הכוונה, היא לאחיד, למגובש, שאין בו כל מיני חלקים שיש בהם שינויים, או שהם מנוגדים זה לזה.
איך האדם יכול להיעשות "תמים"? הדבר ניתן רק אם האדם עושה שימוש בחסרונותיו במידה הנכונה לקראת ההתקדמות בדרך. כי בלי חיסרון אי-אפשר להתקדם. אבל גילוי החיסרון חייב להיות מדוד, שקול, לפי כמה שאפשר לגלות לו חיסרון, כדי שעל ידיו הוא יתקדם ולא ייפול.
בכל מצב שאנו מתחילים לשקוע ולהתקע בו, להיות מרוצים ממנו, להיות בשלמות לא טובה, כלומר, לא של חפץ חסד, אלא מסכימים עם מה שיש כאילו שזה שלמות, כדי להתקדם ממצב זה צריך שיבוא גילוי הרע. האדם צריך לעורר, בצורה מלאכותית, את הרע שבו, כדי לראות את מצבו, ולבנות עליו מדרגה יותר גבוהה, לבנות מצב יותר טוב, יותר מתקדם לעשות בירורים חדשים, להעלות רעיונות חדשים, לערוך תיקונים חדשים.
כלומר, אם אנו לא מגלים את החיסרון, ולא מעוררים אותו, אנו נמצאים בבלבול, בחוסר אונים, בחוסר כוחות, באי נוחות, ואז אי-אפשר להתקדם. מהדברים האלה שהם "שמאל", מגיעה אחר כך התקדמות ל"ימין". כי מה"שמאל", מהחיסרון, לאט לאט אנו מתחילים לראות איך את החיסרון הזה אפשר להדביק ל"ימין", ועל ידיו להגיע למטרה להיות יותר קרובים לכוח העליון.
לכן אפילו שברוחניות, שלמות היא חפץ חסד ודבקות בבורא עם כלים דהשפעה - זו באמת שלמות, קו ימין, הרי שגם שם שוברים את השלמות וטומנים בה, מזריקים בה, שמאל, כדי להתקדם: מצרפים שמאל לימין, אח"פ דעליה, ועל ידם מתקדמים.
לא כל שכן אצלנו, כשאנו נמצאים לפני המחסום, כאשר שלמות היא לא פועל יוצא של דבקות בבורא, אלא תוצאה של ירידה לבהמיות, כששוכחים קצת, כשאנו נשענים קצת על המצב, אז מצווה לשבור את השלמות הזאת. ולכן האדם צריך לעורר חיסרון בצורה מבוקרת כדי להתקדם למצב הבא.
אבל תמיד לפני שפונים לשמאל, צריכים קודם לפנות לימין. צריך להיכנס לשמאל בצורה מבוקרת. לפני שמעוררים חסרונות, חוסר אונים, בלבול במחשבות, בהבחנות, ברגשות ולא יודעים לאן ללכת, כמו ילד שאיבד פתאום את אמא באמצע הרחוב, ולא יודע לאן לפנות, ומה לעשות עם עצמו, נעצר ולא יכול לזוז, רק עומד ובוכה - צריך להצטייד תחילה בקו ימין, בשלמות, בידיעת המטרה, בידיעה לאן באמת צריכים להגיע.
ואז לפי מידת הקשר למטרה והאחיזה בה, "מעוררים את הצרה", כמו שרב"ש מכנה את קו שמאל. כלומר, צריך להרגיש שהמצב שלי ממש לא טוב, הפוך ומנוגד למטרה, ולהרגיש בו "צרה", כלומר, לחוש בו צר, לחץ, מכך שנמצאים במצב שהוא לא שלם, ושלא נמצאים במטרה. ובהמשך להגיע לבירור כזה של תחושת "הצרה", כך שתיווצר בלב הרגשה שנקראת "תפילה". האדם צריך לדרוש להגיע לימין שהיה קודם, על ידי "הצרה" הזאת, על ידי התפילה.
על התפילה עצמה, על ההרגשה שבלב, האדם אינו בעל בית, הוא לא יכול לשנות אותה בצורה ישירה. אלא באמצעות תיקון של ימין, כשאדם אוחז במטרה; ומגילוי השמאל בצורה מבוקרת שלא יכביד עליו יותר מדי, ויהיה שקול כנגד הימין בצורה נכונה, האדם מעורר בקו האמצעי שלו תפילה, חיסרון, העלאת מ"ן, שגורם לעליון לתת לו תיקון ועלייה. וזה כבר ג' קווים בעבודת התחתון כלפי העליון.
מהי הכוונה ב"מימין ללכת לשמאל"?
"מימין ללכת לשמאל" - פירושו קודם כל להיות קשור למטרה הסופית. לדעת לאן רוצים להגיע, למי רוצים להיות שייכים, איך האדם רוצה לראות את עצמו בסוף. "בסוף" זה יכול להיות אחרי אלף פעולות או אחרי פעולה אחת, שמקדמת את האדם לאותה מטרה סופית. זה יכול להיות גם רק צעד אחד קדימה, אבל בכל זאת זה מקרב אותו יותר ממה שהוא עכשיו למטרה. זה נקרא "ימין". במילים אחרות, אחיזה בתכונות הבורא, במעמד שלו, ברעיון שלו, בו.
אחרי שאדם אוחז בימין, הוא כבר יכול ורשאי לפנות ולעשות כל מעשה, כל מחשבה, כל דבר. אחרת, הפעולה שלו והמחשבה שלו הן לא מטרתיות, הן בתוך העולם הזה. אם האדם לא מכוון לפעולה רוחנית, הוא נמצא למעשה כמתבונן למטה, הראש שלו מורכן למטה כמו אצל הבהמה, שמסתכלת תמיד למטה.
אם לא לוקחים קודם כל את המטרה, אז כל מה שעושים אחר כך לא חשוב, הוא נותר בבחינת מעשה בהמי. אפילו אם אדם עושה מעשים טובים ומשפיע לכל העולם, אם מעשים אלה לא קשורים למטרה, שום דבר טוב לא ייצא מהם.
בסופו של דבר המנגנון הכללי של השגחת הבורא על העולם הזה, יקלקל את הפעולה, אפילו הטובה ביותר כלפי אנושות, ויביא עוד יותר רע במקום טוב. ככל שמטרה, שפעולה בהמית, היא על מנת לקבל וללא שום קשר לבורא, ובחיצוניות דומה לבורא וקרובה אליו, היא בסופו של דבר תגרום ליותר רע. כי היא תהיה בדיוק כנגד פעולת הבורא, מצד שמאל, מצד הקליפה, ובדרגה יותר גבוהה.
אם אדם סתם גונב עשרה שקלים זה לא כמו שהוא הולך להשפיע, והמטרה שלו היא להגיע להשפעה כלפי האנושות והעולם. ככל שהוא לא קושר את המעשים הכביכול טובים האלה לבורא, אלא קושר אותם לרצון שיהיה לו טוב בעולם הזה, הם בסופו של דבר גורמים ליותר רע. למה? כי בחיצוניותם המעשים הם טובים, אבל במקורם הם לא טובים. הם קליפה כנגד מעשים יותר גבוהים של הבורא.
כלומר, לגנוב עשרה שקלים זה דרגה נמוכה. במעשים כלפי כל העולם והאנושות אנו הולכים לעשות דברים טובים בקליפה. ללא מטרה נקרא "קליפה". כל ההבדל בין קדושה לקליפה הוא, שבקדושה יש מטרה, ובקליפה - אין. ואז, אחרי שלושים שנה, אנו רואים למה הגענו, ואנו לא מבינים איך הגענו למצב כל כך רע אף שרצינו את ההפך. לכן, צריך כל הזמן לפנות קודם לימין, להיאחז במטרה, ומתוך המטרה לבוא לכל מעשה, לכל מחשבה או תכנון.
בעל הסולם כותב על רוסיה, שבהתחלה באמת כמה אנשים התכוונו לטוב, אבל מהר מאוד מעשיהם הפכו לרעים, לדיקטטורה אכזרית. וזאת מפני שהמעשים היו קליפה כנגד דבר מאוד גדול. במאמר שלו, "דור האחרון", הוא כותב על הקומוניזם ברוסיה שאין גרוע ממנו. וכמעט באותן מילים שברוסיה הדיקטטורית דיברו שקר, הוא מדבר על האמת. הוא מתאר את האידאה החברתית, את הדור האחרון. כל ההבדל הוא במטרה, אם רוצים שיהיה טוב לעצמנו, או רוצים שיהיה טוב מפני שקשורים לבורא.
השפעה לזולת אם היא רק למען הזולת, היא קליפה, אבל אם היא למען התקרבות לבורא, זו היא קדושה. מה ההבדל ביניהן?ההבדל הוא בכוונה העומדת מאחורי המעשה. בחיצוניות, כשלא מכירים את הכוונות של האדם, יכולים לטעות. לכן העולם שלנו שקרי.
למה הוא עולם שקרי? כי עושים בו מעשים טובים, אבל הכוונה נסתרת ממי שעושה אותם וגם מאחרים. חושבים שכמו שהמעשים החיצוניים טובים, גם הכוונה הפנימית שלהם טובה. אבל זהו עולם של שקר. וכך במעשים כביכול טובים גורמים לאסונות.
לך תסביר שהמעשים האלה לא נכונים, שהם לא טובים, שגורמים רק רע. שהמעשים האלה הם עוד יותר גרועים מלא לעשות כלום. ש"שב ואל תעשה" עדיף.
עכשיו רוצים לחלק אוכל לכל הנזקקים בעולם. ומה יהיה? יהיה יותר רעב, יותר צרות, פתאום יתגלו כל מיני מחלות חדשות שלא היו. במקום איידס שנפל לעולם הזה מלמעלה, תיפול איזו מחלה אחרת, עוד יותר קשה. לא יכול להיות אחרת, כי הכול הולך אחר הכוונה. לכן כתוב: "הכול במחשבה איתבררו".
איך אפשר לעשות מעשים טובים ולא ליפול לשקר?
אם האדם כל הזמן אוחז במטרה הנכונה, הוא לא נתפס לשקר. למה האדם נכנס לשקר, לכל מיני בלבולים ואי הבנות? מפני שהוא נמצא בהסתרה. גם המטרה נסתרת ממנו. המטרה היא כזאת שלא ידוע איפה היא. זה נקרא שהבורא נסתר: הן מהותו והן מעמדו. האדם כל הזמן לא יודע בדיוק מיהו ומהו הבורא.
ואז, כל משפט יכול להיות קצת מסובב, לא מתאים בדיוק לאותה דרך. הם לא נמצאים באותו קו. כך קורה מפני שהמצב שלנו הוא בינתיים מצב של הסתרה. אם היינו רואים את המטרה, ומלכתחילה אוחזים בה, לא היינו טועים.
בעל הסולם אומר, שכדי לא לטעות צריך לעשות, שישראל, קוב"ה, והמעשה שעכשיו עושים, הנקרא 'דרכין דאורייתא', יהיו כולם בנקודה אחת. אם כל רגע ורגע אוחזים בזה, אז לא טועים. איך עושים זאת? משלבים את שלושתם יחד.
איך אפשר לשלב אותם יחד אם הבורא נסתר? ככל שאדם מתאר את הבורא בצורה הבהירה ביותר - מי הוא, מה הוא, מהותו, שלמותו, הכרתו - אם הוא אוחז בזה חזק, וגם מגלה את עצמו כמה שיותר, ורוצה לצרף לנקודה הזאת, וגם מצרף את המעשה עצמו של החיבור, אז הוא כבר עושה את הפעולה נכון.
למה גניבת עשרה שקלים מזיקה פחות ממעשים של יפי נפש להצלת האנושות?
העניין הוא, שאצל אדם שגונב עשרה שקלים, מתגלים גם המחשבה וגם המעשה, שהם רעים. ואז זו קליפה קטנה. זו אפילו לא קליפה, כי קליפה זה מה שמכוסה יפה. הרצון לקבל מכוסה במעשה טוב, בחיצוניות טובה, זה מה שנקרא "קליפה". למה הקליפה נוצצת? במה היא מושכת את האדם? בכך שהיא נותנת לו תענוג, והתענוג שלה בא מהקדושה.
למה חושבים על אנשים שרוצים לעזור לכל האנושות, לעניים, למוכים, וכדומה, שהם אנשים טובים? כי הם ממש מראים עד כמה שהם מתכוונים לטוב, אבל בתוך תוכם הכול שקרי והפוך, מפני שלא מקושר למטרה. מפני שהם בסופו של דבר מביאים את האנשים למטרה לא אמיתית, ובכך שמטרתם לא אמיתית, המעשה שלהם גורם לרע.
האנשים הטובים האלה לא עושים את זה בכוונה, הם לא יודעים שהם קליפה, כי רק מעבר למחסום הכוחות מתנהגים כקליפה וקדושה. אבל הבעיה אצלם היא בטשטוש המטרה.
האם החברה יכולה לקבוע לאדם שמעשה גניבה הוא דבר טוב?
אין חברה אנושית שבה לגנוב עשרה שקלים ייחשב לדבר טוב. גניבה לא תיחשב לדבר מקובל באף חברה. אפילו אם אתה רובין הוד שהולך לגזול מהעשירים כדי לחלק לעניים. גם מעשים כאלה אף חברה לא תסבול ולא תקבל כסדר תקין. אנחנו לא מדברים על הקליפות בעולם הרוחני, ששם גניבה זה משהו אחר.
באנושות מקובל לחשוב שיחס טוב אחד לשני זה קדושה, שזה מעשה טוב. הציבור לא שוקל לפי המטרה, אלא שוקל לפי המעשה. ואז ככל שהמעשה החיצוני יותר קרוב לרוחניות, להשפעה, המעשה נחשב למעשה טוב, אבל באמת הוא גורם יותר רע.
אם עזרה לכל האנושות גורמת נזק, אז מה צריך להיות השיקול: לעזור או לא לעזור?
יש מה שנקרא הכרחיות. עד שהאנושות לא מספקת לכל אחד הכרחיות, חייבים להיות בזה ללא שום כוונה. כי ההכרחי הוא "לא יגונה ולא ישובח". צריכים לחלק לכל אחד כך וכך קלוריות ביום ובזה לא נוקטים שום כוונות, אלא נותנים לחיות.
אבל אחרי שמחלקים את כמות הקלוריות הזאת, לא אתה הוא זה שצריך לגרום טוב לאדם. תן לזולת להתפתח כמו שהוא. מה פתאום שתבוא ותתחיל לנפח לו את האגו, או להפך, את הכרת הרע? אין להתערב בכך. יש צורך רק לתת אפשרות לזולת להתפתח ולא להתחיל לדאוג מעבר לזה.
אף אחד לא אומר, שאין הכרחיות בפעולה של כל הקרנות וארגוני הצדקה למיניהם ושהם לא דואגים להכרחיות העולם, אבל גם הכרחיות צריכה להיות מלכתחילה מכוונת לדבקות בבורא, לכך שחיים למען המטרה הזאת. שאם לא כן, אז בטווח הרחוק המעשים האלה, מתגלים כרע, ולא מביאים שום תועלת.
האוכל שיש היום בעולם יכול להספיק לא רק לשבע מיליארד איש אלא לעשרה מיליארד אנשים. פעם חשבו שהעולם קרוב לגווע מרעב, אך זה לא יתרחש: תמיד יהיה מספיק לכולם. הבעיה היא החלוקה. חושבים שכביכול על ידי חלוקה צודקת בעולם העניינים יסתדרו איכשהו. ובכן, לא נגיע לשום דבר: רק יהיה גרוע יותר.
האם האדם יכול להועיל לאחרים רק בכך שהוא מעורר את האור המקיף?
למעשה צריכים רק לדאוג שהאור המקיף יאיר יותר על כל האנושות. מה שנקרא "אור לגויים". בעל הסולם כותב בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שחייבים לשבת וללמוד, ובכך להשפיע. אין צורך לפזר אוכל אלא חשוב לפזר את חוכמת הקבלה. כביכול, לעומת זאת, הוא כותב במאמרים: "מתן תורה", "השלום", "הערבות" ו"דור האחרון", שאדם חייב ללכת ולהשפיע לכל העולם, עד שלא יהיה אף נזקק לדברים ההכרחיים כדי לחיות בעולם.
הדברים האלה אינם מנוגדים ואינם סותרים זה את זה, אלא שניהם כלולים במסגרת העבודה שלנו. עבודת הפרט היא לעורר בעולם את האור המקיף, ועבודת הכלל היא לדאוג לדברים ההכרחיים. הכלל אינו מסוגל להביא אורות מקיפים על ידי לימוד. הוא מעורר אורות מקיפים על ידי השפעה הדדית לכל העולם, אבל את האור המקיף הכללי מביאים לעולם אותם עשרה אחוז שמסוגלים להיות "עובדי ה'".
מה פירוש "לעבור מחסום"?
אדם שעובר מחסום, נקרא מי שיש לו כוח להיות בצמצום על הכלים דקבלה שלו, ולהכניס אותם לפעולה רק לפי המידה שהוא יכול לעבוד בהם למעלה מהדעת. מה זה "למעלה מהדעת"? לקבל על עצמו בלב שלם את שליטת העליון.
באיזו דרך יכולים להתקשר לבורא אם נמצאים בהסתרה?
קודם כל צריך לדעת שנמצאים בהסתרה. לראות איכשהו שההשגחה של הבורא היא נסתרת. שמה שמקבלים ממנו, בעצם אין אנו יודעים לפענח: למה זה בא, בשביל מה, מה זה דורש ממני. האם רק אומרים: "אם אין אני לי, מי לי", ויותר לא יודעים מה יקרה בהמשך, או קשורים בהשגחה הזאת, בפעולה הזאת, בכוונה הזאת, וקובעים שבכל צעד שלי, בכל רגש שלי, נמצא הבורא. שאני והבורא הולכים יחד, בתנועה אחת, כמו סוס ורוכבו, ואי-אפשר להבחין בין המוביל לבין ההולך בעקבותיו.
את ההסתרה האדם צריך לגלות. את ההסתרה או הגילוי האדם מייחס להשגחה. אחרי שהאדם מגלה את מצבו האמיתי, כבר אין לו שאלה מה צריך לעשות. המצב עצמו אומר לו מה לעשות. אם אדם לא מגלה שהוא נמצא בהסתרה, אין לו על מה לעבוד. כשמגלים את ההסתרה, רואים את החיסרון, מבינים איך לדלג על ההסתרה. כך יודעים כביכול איזה צעדים לעשות. ההרגשה עצמה, שנמצאים בהסתרה, מביאה לתפילה פנימית. לכן הרצוי הוא לגלות את המצב, לגלות את הבורא, ולהתייחד עם ההשגחה, עם הבורא.
איפה נמצאים קו ימין וקו שמאל במצב לפני המחסום?
אדם רואה שלפעמים הוא נמצא במצב שלא חסר לו כלום. העולם טוב, יש כוח עליון, יש עתיד, וברוך השם, לא הכול מסתכם בכך שהוא נמצא בעבודה רוחנית. יש עוד חיים ותכלית נוספים. ההרגשה הזאת יכולה להופיע באדם רק לכמה רגעים, פעם בחודש, פעם בחצי שנה, או פעם בשנה.
ולעומת זה, יש לו הרגשות אחרות, הפוכות, שהוא יכול להיות בהן רוב הזמן: כמו, למשל, שבעולם אין בעל בית, והעולם הוא מבולבל וחסר תכלית, ואף אחד לא יודע איך לחיות בו, ובשביל מה בכלל נמצאים בו, ומוטב היה שלא נברא ממה שנברא.
אז האדם רואה שהוא נמצא בשני מצבים מנוגדים זה לזה. ואז, מתוך שני המצבים הללו, הוא כבר יכול להתחיל לעבוד ולפעול.
איך בעולם שלנו נעשית הבחירה בין ימין לשמאל?
כל אחד שרוי לפעמים במצב טוב: הוא חש שטוב לו, והוא יכול להצדיק את הכול, ולשמוח בחלקו. ולפעמים הוא נמצא במצב רע. ואז מה הוא צריך לעשות? רק להשתדל להיות במצב טוב. אבל כשאדם רוצה להיות שרוי תמיד במצב טוב, הוא מתחיל לאט לאט לגלות, שמשום מה זה בלתי אפשרי. טבעו בנוי בצורה כזאת שהוא לא מאפשר לו להיות בכל עת שמח ומאושר. ואז הוא מתחיל לגלות, בהדרגה, למה העולם כל כך רע לו.
אף אחד לא מוביל את האדם לקבלה, אלא החיים הרעים, ההרגשה הרעה היא זו שמביאה את האדם לקבלה. גם החיפוש העצמי איך יהיה לי טוב. ואז, במהלך הלימוד, הוא מתחיל להבין שגילוי הרע תכליתו להביא על האדם את הטוב. אבל לטוב הזה הוא יכול להגיע רק באופן מאוד מיוחד. בשביל מאוד צר, ובדרך מאוד לא פשוטה.
האדם מבקש תמיד להיות דבוק לטוב, למה שנחשב קו ימין בעולם שלנו, ולא ברוחניות, וזה מוביל אותו לחיפוש. אמנם הוא הולך בהיסח הדעת, ולא כל כך יודע מה הוא עושה, ולא יכול כל כך לבדוק מה הוא עובר, אבל בסופו של דבר בפנים, בתוך כל הפעולות שלו, הוא, בחושו הטבעי, הולך לחפש את הטוב. השמאל דוחף ומניע אותו להגדיל את הימין, עד שהוא מתחיל להבין שיש איזו מטרה לשמאל, למכות.
למה הטוב שהאדם מחפש במהלך הלימוד הוא טוב אחר ממה שחיפש בתחילת הלימוד?
כל פעם הטוב של האדם משתנה, וזאת מפני שהאדם גדל. למה הטוב משתנה? כי כל הזמן הרע יותר ויותר מתגלה לאדם, ומבהיר לו בדיוק מהו הטוב שצריך להיות. אין דבר כזה "רע". "רע" פירושו שמכוונים את האדם באופן יותר נכון לטוב. הסטייה הזאת, הכיוונון הזה, תיקון הכיוון שעכשיו עושים לאדם, הדחף שנותנים לאדם ללכת לכיוון הנכון, אותו הוא מרגיש כ"רע". ולא יותר.
ואז נגלה לאדם שהוא גנב, שהוא אכזר, והוא מתחיל להרגיש רע. תחילה הוא לא רוצה לחוש בזה. הוא היה מוכן להרוג את מי שמגלה לו את זה. בפנים הוא מקבל את הגילוי כנכון, אבל את מי שגילה לו את זה, את מי שמביא לו הרגשה לא טובה, הוא מוכן להרוג. אחר כך, אם הוא מקבל את הגילוי הזה בצורה מטרתית, הוא מתחיל לנשק את מי שגילה לו אותו.
לא קל לעבור מהמצב הזה למצב הזה. אבל אלה פני הדברים. זאת אומרת, בלי גילוי הרע האדם לא יכול להיות קשור למטרה ולהתקדם.