אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 42. הפחיתות שבטבע הקבלה

שיחה (10.7.02) על מאמר "מה על האדם לעשות אם נברא במידות לא טובות"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת נשא, עמ' 73

על השאלה הנשאלת, "מה על האדם לעשות?" התשובה היא, שרק בזמן שהאדם נמצא במצב שהגיע ללימוד בדרגת "לא לשמה", אז מתוך ש"לא לשמה", אם הוא לומד בכוונה להגיע "לשמה", הוא יכול להגיע "לשמה" על ידי סיוע מלמעלה, שנקרא "המאור המחזיר למוטב".

כמו שאומר רב"ש: "על ידי זה שהאדם לומד תורה להנאתו עצמו, שזה נקרא 'שלא לשמה', היינו: לתועלת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות, שיש בטבע הקבלה", ואז הוא מגיע לאט לאט ל"לשמה", וה' יפקח את עיניו.

ולא חשוב עם איזה אופי אדם נולד: רגזן, טיפש, עצלן, תאוותן. ולא חייבת להיות רק תכונת אופי אחת מאלה, יכולות להיות בך כולן. אין האחת מפריעה לשנייה: העצלנות לא מפריעה לתאוותנות והתאוותנות לא מפריעה לרגזנות וכך הלאה. זאת אומרת, ארבעת היסודות הללו יכולים להיות יחד באותו אדם. ומי שעוסק באיך לשנות, באיך "לשבור" את כל הנטיות הללו בתוכו, עוסק בפסיכולוגיה, ולא יוצא לו מזה כלום, כי הדברים האלה לא ניתנים לשינוי.

אדם יכול להיות מקובל גדול מאוד, ויחד עם זאת לשאת בתוכו את כל התכונות הללו. הגישה של הקבלה היא לא להתייחס לתכונות הבהמיות, לא להתייחס לגוף הבהמי ולנטיות והתכונות הטבעיות, הגופניות והאנושיות שלו, אלא ביחס לבורא. רק כלפי הבורא מתחיל לגדול בנו מה שנקרא ה"אדם". רק כלפי הבורא אפשר לבחון מהו יצר טוב ומהו יצר רע, ומהם אותם הדברים שצריכים לברר, לגדל ולפתח או ההפך, לחסל. הכול נעשה רק כלפי הבורא, ולא כלפי "האני" של האדם, הטבע שלו.

באותו אופן צריך להסתכל גם על החבר. אם הגוף הבהמי שלי והגוף הבהמי שלו נמצאים יחד בעבודה משותפת, יכול להיות שקשה לנו להיות יחד. אבל בשלב הבא של העבודה, אחרי שנברר היטב את אופיו של כל אחד מהחברים, את כל התכונות שלו, כמו: רגזן, פזרן, עצלן, שתלטן, וכו', נתחיל להבין ולראות במה יכולים להשוות אחד עם השני את הנטיות כלפי מעלה. האופי של כל אחד כלפי הבורא. אולי לפי זה אפשר יהיה להתחבר. זאת לאחר שנראה שלפי האופי הבהמי אף אחד לא יכול להתחבר עם השני וכל אחד בודד.

וזה באמת כך, האדם בודד בעולם. אנו רואים ומרגישים איך היום כבר אבדה המשמעות של משפחה, של ילדים, של הורים, וכולי; כל הערכים האלה, לאט לאט נעלמים. האנושות גדלה, כלומר: האגו והרצון לקבל שלה גדלים. כפועל יוצא מכך האדם נעשה ליותר ויותר מרוחק מהאחר. וכל הקשרים שהיו בעבר, אפילו קשרים במסגרת השבט, המדינה, האומה, הכול נהרס. האגו הורס הכול, את כל ההגדרות. האגו עושה את האדם בודד מכולם.

אחרי שמבררים ומבינים את זה, מתחילים להבין ולהכיר בכך שקשר יכול להיות רק באמצעות הבורא. רק דרך קשר עם הבורא, רק דרך אלוקות, יכול להיות קשר בין בני האדם. כלומר, אם רוצים לקיים את "ואהבת לרעך כמוך", זה יכול להתקיים ולהיות מיושם בפועל רק אם המטרה היא הבורא. דרכו הולכים להתקשר עם האחרים. ואז אפילו קבוצה קטנה יכולה להתקיים רק בתנאי הזה, וכל שכן כל העולם שייכנס לחוק הזה של "ואהבת לרעך כמוך".

וכל זה הוא מפני שכל הקשרים בין בני אדם וביניהם לבורא יכולים באמת להתקיים רק בדרגת "אדם". "אדם" זה רק היחס לבורא. חוץ מהיחס לבורא, כל מה שיש בנו אלו הם דברים בהמיים, שלא דורשים שום תיקון, ושום התייחסות מצידנו, וחבל לבזבז עליהם כוח וזמן.

הקשר לבורא נקרא "אמונה". מידת היכולת שלי לקשור את עצמי לבורא, המשתנה הזה נקרא "מידת האמונה שבי". כלומר, הקשר שלי עם הבורא יכול להתקיים בתנאי שאני רוצה להשפיע לו. אי-אפשר אחרת. אין קשר אחר. הקשר חייב להיות באותו הנתיב שהבורא קשור אלי. להשפיע לו אני יכול רק בתנאי שאני מרגיש אותו. כלומר, "המאור שבה" שיבוא אלי ויתקן אותי.

זה מה שרב"ש כותב: בזמן הלימוד, בכך שאני מגיע למסקנה שאני לומד "לא לשמה", ורוצה להגיע "לשמה", כלומר, להשפעה, אז יש איזה כוח עליון שמתקן אותי ועושה ממני "אדם". מה זה "אדם"? אותה מידת השפעה שתהיה לי כלפי הבורא, ולא כלפי האנושות, זה נקרא "אדם".

כלומר, מי זה "אדם"? "אדם" הוא הנברא. "אדם" הוא הכוח שכנגד הבורא, שהאדם גורם לכך שיהיה בו. זאת אומרת, רק מעבר למחסום. מי שעובר את המחסום, המדרגה הרוחנית שנמצא בה, שהוא רוכש אותה, היא מידת ה"אדם" שיש בו. וכל ארבע תכונות האופי, הנטיות הללו: אש, מים, רוח, עפר, זאת אומרת, עצלן, תאוותן, פזרן, גאוותן, נשארות בו. וזה לא נורא, כי הן לא שייכות לכלום ובפעם הבאה הוא ייוולד עם גוף בהמי אחר.

למה בכל זאת יש באדם את ארבע התכונות האלו? כי הן כנגד ארבע הבחינות: קוצו של י' ו- י' ה' ו' ה', הנותנות העתקה בחומר הגשמי, בחומר של העולם הזה, ברצון לקבל. ההעתקה שלהן היא בעל מנת לקבל, בדרגה הבהמית של על מנת לקבל, ולא בדרגת הקליפות שבה ארבע הבחינות הללו הן בדרגה כנגד הבורא. כאן, בעולם הזה, הן סתם כנגד תאווה עצמית קטנה, איך למלא את עצמי.

האדם יכול בינתיים למלא ולהרגיע את עצמו על ידי ארבע הנטיות הללו. כלומר, אם הוא פזרן, הוא חייב לפזר, ואז הוא מרגיע את עצמו. אם הוא גאוותן, הוא חייב לקבל מילוי לגאווה, ואז הוא מרגיע את עצמו, וממלא את הרצון לקבל שלו. בכל אחד ההתמזגות בין ארבע התכונות הללו היא אחרת.

אם כן, "אדם" הוא אותו כלי חדש הנקרא "נשמה", שיכול להיווצר בנו על ידי לימוד. בזמן הלימוד "המאור שבה מחזירו למוטב", כלומר, בונה באדם את החוש השישיטטאת הרצון כלפי הבורא עם המסך על מנת להשפיע לו. ולא את הרצון כלפי התאוות הבהמיות, שעליהן אי-אפשר לבנות מסכים, חשבונות איך משתמשים בהן, והן לא שייכות לעבודת ה'.

לכן יש שתי תורות המנוגדות זו לזו:

א) "תורת הכלל" - התורה איך להתקיים בעולם הזה למטה מהמחסום. התורה הזאת מלמדת את הכלל איך להיות אדם טוב, איך לשלוט בנטיות הטבעיות, כיצד להיות אדיב, אוהב בריות, שומר לשון וכו'. מי שאין לו עדיין את הנטייה לעבור את המחסום, נדרש ומחוייב ללמוד תורה זו. זו התורה שבינתיים מכינה את הכלל לבוא באחד מן הימים ל"תורת הפרט".

ב) "תורת הפרט" - היא התורה שמלמדת איך לגדול ולצמוח באופן אישי ופרטי כאדם - "אתם קרויים אדם" - להתפתח מעל המחסום, שאז כבר יש כלי חדש.

"כלי חדש", "רצון חדש", נקרא הרצון כלפי הבורא, רצון עם הכוונה על מנת להשפיע, וברצון זה מתעוררות כל מיני הפרעות כנגד הבורא שנקראות "קליפות". אז כל הקשר של האדם, היחס שלו, העבודה שלו, מכוונים כלפי הבורא בלבד.

מה שמכוון כלפי הבורא נקרא "אדם" - "רוחניות". מה שמכוון כלפי עצמו, או כלפי הדומים לו, נמצא בעולם הזה ונקרא "גשמיות בהמיות". ההבדל ביניהם הוא למעשה ההבדל בין אדם לבהמה.

מהו המושג "להגיע ללשמה"?

אלה שכבר הגיעו ל"לשמה" נקראים מקובלים. הם מייעצים לנו איך לפעול, אילו פעולות לעשות כדי להגיע ל"לשמה". "לשמה" נקרא עבודת המסכים. על מנת להשפיע נקרא "לשמה", לשמו. אחרי שהאדם עובר את המחסום, ומגיע ל"לשמה", אפילו במדרגה הקטנה ביותר, שנקראת "עובָּר", הוא מתחיל את עבודת המסכים. אז האדם יודע על ידי איזה פעולות ברצון לקבל שלו, הוא עושה מעשים שמקרבים אותו לבורא. כלומר, שמגדילים לו את הכוונה על מנת להשפיע, ואז מעשיו נקראים "תיקונים". בכך שהאדם מתקן את הרצון לקבל שלו בכוונה על מנת להשפיע, הוא ממלא את רצונו במאור שנקרא "תורה".

כשאדם נמצא למטה מהמחסום, למרות שאין לו עדיין כוונה ברורה, אבל כל פעולותיו מכוונות להגיע לעבודה אמיתית, ליחס לבורא בצורה אמיתית, לעל מנת להשפיע, לעבור מחסום, לרכוש מסך, וכו', כפי שהוא מתאר לעצמו, גם אם הוא עדיין לא יודע בדיוק מה זה, והוא מקיים כל פעולה שהמקובלים מייעצים לו בכתובים, בכך הוא מעורר על עצמו את המאור המחזיר למוטב.

מהי הגאווה?

הגאווה היא אחת מארבע התכונות האנושיות גשמיות של האדם. תכונות שבהן לא צריך להתעסק. בחומר שלנו ארבע תכונות אנושיות גשמיות, המהוות העתק של אש, מים, רוח, עפר. ארבע התכונות האלה קיימות גם בדרגות רוחניות.

כלומר, גם כלפי הבורא יש באדם ממידת העצלנות, ממידת התאווה, הגאווה, וכו'. אבל תכונות אלה הן אחרות, כי הן כלפי הבורא. האדם עושה שימוש בנטיות אלה כדי להתקרב לבורא. שם ארבע התכונות האלה הופכות לארבע בחינות: חוכמה, בינה, תפארת, מלכות.

כשכתוב: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", הכוונה היא לגאווה כביטוי הבולט ביותר של הרצון לקבל; כשאדם חש את עצמיותו, את העצמי שלו, את "האני" שלו, את היסוד שבתוכו שעליו הוא לא יכול לוותר; כשהאדם חש ש"האני" שלו יותר חשוב מכל דבר אחר, מכל אדם אחר, מהבורא. זה נקרא "פרעה" שבאדם: "מי ה' אשר אשמע בקולו", אני השולט, ולא הבורא, ולא אף אחד אחר.

"פרעה" הוא כל החומר של האדם. אם התכונה הזאת עדיין לא מתוקנת באדם, כלומר, ה"פרעה" שלו עדיין לא עובד בעל מנת להשפיע, אז האדם לא יכול להיות בקשר עם הבורא, בדבקות עימו. עדיין אין לאדם השתוות הצורה, אין לו על מנת להשפיע. אבל אם "פרעה" יעשה שימוש בכל הרצון לקבל שלו על מנת להשפיע, הוא יהיה הקדוש ביותר, יהיה גמר תיקון.

איך אדם יכול להיות גאוותן אם הוא רואה את השפלות שלו?

אדם יכול להרגיש בו זמנית שהוא הגאוותן הגדול ביותר, וגם שהוא אפס מוחלט, הנבזה הגדול ביותר. תכונה אחת לא מבטלת את השנייה. כיצד אפשר לראות את שני הדברים האלה יחד?

אם אדם מסתכל על הגאווה שלו בלבד, ולא בודק אותה על ידי עיקרון שונה ממנו, במיוחד מהעולם העליון, אז הוא בכלל לא יראה שהגאווה הזאת היא משהו בולט, משהו שמפריע, משהו שזה בכלל לא הוא, אלא יראה אותה כתכונה שמתלבשת עליו.

אבל אם לצד זה מגיע אליו אור עליון ומאיר עליו, אז הוא מקבל שתי הבחנות: תחילה, הבחנה שהוא גאוותן לעומת תכונות האור. ואחר כך הבנה של מהן תכונות האור, מה הן התכונות כנגד הגאווה. במצב זה יש לאדם שני נתונים. וזה לא מפריע לו לקבל את כל ההבחנות על יתר הנטיות שלו.

כל התכונות האלה הן סך הכל אופנים של הרצון לקבל שנמצא באדם, שלא יכולים להיעלם. אותו שורש נשמה שהיה לו בנשמת "אדם הראשון", אחרי השבירה איבד את המסך וקיבל את צורתו ללא המסך. לכן, אפילו ללא מסך הוא מורכב מכתר ומארבע בחינות: קוצו של י' ו- י' ה' ו' ה'. ארבע הבחינות הללו חייבות להיות בכל נברא, בכל רצון. האדם לא יכול לשנות אף אחת מהן וגם לא יכול לשנות את ההתמזגות ביניהן. כי אלה הן השורש שלו ב"אדם הראשון", זה "האני" המקורי שלו, המצע. ומי שהולך להילחם בהן פשוט מדכא את עצמו.

המקסימום שהאדם יכול לעשות, הוא רק לדכא את התכונות האלה, ולא לעשות שימוש בהן. יש לכך כל מיני שיטות - קדומות וגם עכשוויות, שמלמדות את האדם איך לשלוט בכוח על התכונות הטבעיות, ובזה לראות את עצמו כגיבור, כאדם. אבל למעשה הוא לא גיבור ולא אדם, הוא רק מדכא את תכונותיו הטבעיות. הוא לא משנה אותן כי אי-אפשר לשנותן. הן נמצאות לפנינו בסדר הבריאה.

באיזה אופן האדם מפרש את תכונותיו בדרגה האנושית הגשמית?

האדם קודם כל דואג שהרצון לקבל הכללי שלו לא ייפגע. ואז הוא בודק באיזו מידה הוא יכול להשתמש בכל התכונות האלה, כדי להרוויח יותר בכך שיחשוף בו את התכונה הנורמטיבית המקובלת בחברה בה הוא חי.

אם החברה בה הוא נמצא מכבדת עצלות, האדם יראה את עצמו הכי עצלן. אם היא מכבדת גאוותנות, הוא יראה את עצמו הכי גאוותן, וכו'. הוא נוהג כך כלפי החברה. הוא משתמש בתכונות האלה כדי להרוויח יותר. ולא שהתכונות הללו בעצמן הן רעות או טובות. אין בהן לא טוב ולא רע, ובוודאי שלא כלפי הבורא.

אבל בכל מקרה, מה שנמצא למטה מהמחסום, אין צורך להתעסק בו. רק כלפי הבורא צריך לדאוג מי אני ומה אני. אחר כך כשאדם עובר את המחסום, התכונות האלה, לא הבהמיות, אלא התכונות הרוחניות שלו, התכונות, כלפי הבורא, מקבלות צביון אחר לגמרי.

איזה שלבי "לא לשמה" האדם עובר?

אדם מרגיש בתוך הרצון לקבל שלו, שהוא לא שווה כלום, שהוא רחוק מהבורא, שהזמן שלו מתבזבז, שלחייו אין שום תכלית, שכשם שהוא נולד כך ימות. אבל אז הוא נזכר שיש בורא, ואם הוא יהיה מקושר אליו, יהיה לו טוב.

אז כדאי לו להתקשר לבורא. איך אפשר להתקשר אליו? אם לומדים ובזמן הלימוד חושבים על הבורא, אז מלמעלה בא איזה מאור, איזה כוח, שמקרב את האדם לבורא. השמיים נפתחים והוא מרוויח משהו טוב.

האדם חושב על זה הרבה ויש לו הרגשה שכדאי, שחוץ מזה מה יהיה לו. אז הוא שומר את הכוונה הזאת ואת המחשבה הזאת, ומגיע בבוקר למחרת לשיעור. ובזמן הלימוד הוא יושב וחושב, איך על ידי זה שהוא משתמש בשיעור כבתרופה, הלימוד יביא לו מה שהוא רוצה. את כל הדברים הגדולים, חיים רוחניים, קירבה לבורא.

בתחילת הלימוד האדם חושב שאם הוא לומד אז הוא יידע איך לסובב את השמיים, איך לסובב את חייו. אבל לאט לאט הוא מתחיל להבין שעל ידי לימוד ורכישת ידע הוא לא יוכל לצאת לעולם העליון ולהרגיש אותו, אלא רק על ידי עזרה מלמעלה, רק בכך שיבוא אור ויפתח את עיניו הוא יוכל לחוש את הבורא. אז הוא זקוק לאור הזה, ולכן הוא בא לשיעור ולומד.

זו ההתחלה של "לא לשמה". אחר כך יש "לא לשמה" יותר גדולים. האדם רואה שלמרות שהוא מרגיש טוב ומקבל, בסופו של דבר זה לא מסב לו תענוג. שכן תענוג יותר גדול, ויותר נצחי, וללא תחושת בושה, או הרגשה רעה, הוא תענוג של נתינה. שאז האדם לא מרגיש את האגו שלו, את הרע שבו. הוא כאילו מרחף.

ואז הוא הולך ללמוד רק בשביל להיות מנותק מעצמו: לא לחשוב על עצמו ולא להרגיש את עצמו. כך הוא בטוח שיהיה מנותק מכל מיני צרות, מכל מיני מחשבות וטרדות.

אחר כך הוא מתחיל לחשוב בשביל מה לו להיות מנותק מעצמו, מה הוא רוצה שיהיה לו. הוא מגלה שהוא רוצה להיות שייך למשהו באמת נצחי ושלם. ומי נצחי ושלם? הבורא. אז יותר טוב ממש להיכנס בו, כמו לאיזה מקום שטוב בו בכל המובנים. ואז האדם רוצה בקשר עם הבורא. אמנם "לא לשמה" - כי הוא רוצה בקשר עם הבורא למען עצמו, שיהיה לו טוב, אבל הוא כבר רוצה אותו. כבר מתחיל להיות "אותו".

מה הפירוש להיות איתו, להיות בו? הכוונה היא שהבורא יחשוב עלי טוב, ושאני אחשוב עליו טוב. ממצב זה לבטח יהיה לשנינו רק טוב. כך האדם מתחיל לחשוב איך להשפיע לבורא, ומזה הוא מרגיש איך הבורא משפיע לו. זה כבר "לא לשמה" בצורה כזאת, שאדם חושב איך תהיה לו הרגשה טובה אליו. הוא מרגיש שאם הוא חש הרגשה רעה כלפי הבורא, רע לו מזה.

כך האדם לאט לאט מתחיל לגלגל את העניין, עד שמגיע למצב שנקרא "לא לשמה" הגדול ביותר - "עד שלא מניח לי לישון" - אני רוצה לאהוב את הבורא, אני רוצה להיות קשור אליו, ולהשפיע לו, ובכך לשכוח את עצמי, כי בטוח שבדרך זו יהיה לי טוב. בדומה לאדם שמכור למשהו. ואם האדם הולך ונעשה מכור עד כדי כך לעניין הזה, זה נקרא שיש לו "לא לשמה" שממנו הוא כבר יכול להתקדם ולעבור ל"לשמה".

האם זה עדיין "לא לשמה"?

כל זה נמצא עדיין במצב של "לא לשמה", אבל האדם כל הזמן רוצה לממש את הרצון שלו, לממש את הציפיות שלו. בכל פעם הוא רוצה "לא לשמה" אחר, יותר ויותר גדול. הוא רוצה לדעת איך לעשות שימוש בקשר שלו עם הבורא. לכן הוא בא ולומד. כלומר, בכל פעם האדם דורש מהלימוד להשיג את המצב של "לא לשמה" בצורה אחרת, יותר גבוהה. עד שמגיע למצב שמ"לא לשמה" הוא נכנס למצב של "לשמה".

האם "לא לשמה" הגדול ביותר הוא תחילת ה"לשמה" הקטן ביותר?

לא. גם ב"לא לשמה" הגדול ביותר האדם לא רוצה "לשמה". הוא לא יודע מה זה. הוא לא מבין מה זה. "לא לשמה" הגדול ביותר זה שאדם רוצה להשפיע לבורא ולהיות איתו. לאהוב אותו עד כדי כך שהוא לא מרגיש את עצמו. בדומה לאהבה, תחושת האהבה כל כך ממלאת את האדם, שהיא כביכול מכבה את הרצון לקבל שלו. כביכול. יש באהבה הרבה אגו, אגו גדול, אכזריות וכו', אבל ההרגשה של נחיצות בקשר עם הנאהב מכבה את הכול.

איך משתמשים ונעזרים בלימוד?

האדם כבר מבין שכל פעם ופעם שהוא רוצה משהו, הוא יכול לממש אותו על ידי הלימוד, כי בלימוד הוא מקבל כוחות לממש את מה שהוא רוצה. אבל הוא חייב לבוא ללימוד עם איזה חיסרון, שהיום הוא רוצה שעל ידי הלימוד הוא ישנה את זה וזה, יקרה לו כך וכך. האדם נדרש לבוא ללימוד כאשר הוא יודע איזה תשלום בדיוק הוא רוצה, או מהו הכוח שהוא רוצה, כדי שיחול בו שינוי כלשהו.

אם אדם בא לשיעור ואין לו הגדרה מדויקת של מה הוא רוצה שישתנה בו על ידי הלימוד, אז זהו לימוד חסר תועלת. במקרה כזה האדם מעורר את האור, והחברים סביבו מעוררים את האור, האור בא, סתם מסתובב סביב האדם הזה, והולך. כשהאדם מתייגע בזמן הלימוד, הוא מושך אל עצמו את האור שמביא עמו חיים, בריאות, כוח. מביא עמו כל דבר טוב. אם האדם סתם יושב ולומד, ואין לו כל דרישה לכוח הזה, אז בשביל מה הוא בכלל בא ללמוד?

נכון שאם אדם בא ויושב ללמוד ולא יודע לבקש מה שהוא רוצה, והחברים סביבו, בצורה כזאת או בצורה קצת יותר טובה ממנו, מעוררים את הכוח הזה בשביל משהו, אז האור בעצמו בונה לאדם חיסרון, ואז הוא מתחיל לאט לאט להרגיש מה בדיוק כדאי לרצות ממנו. אבל נכון יותר ויעיל יותר להשתמש באור, אם האדם מגיע לשיעור עם חיסרון ברור.

אם יש לאדם בעיה שכואבת לו, והוא בא ולומד, ו"המאור שבה" נותן לו תשובה מה לעשות, בכך הוא כבר מאמין שללימוד שלו בחוכמת הקבלה יש כוח לשפר משהו, הוא מאמין שיש כוח בתורה הזו. הוא מאמין שדווקא בכוח היחידי שקיים בעולם שלנו, האור המקיף שמאיר מלמעלה, מהעולם ההוא, זו ההזדמנות היחידה שלו לשנות משהו במצבו כאן. אין אף אמצעי אחר שבסיועו האדם יכול לשנות בו משהו, רק המאור הזה שמאיר הוא האמצעי היחידי.

לאור שמאיר יש השפעה כללית על הנשמה, ודאי שהוא מקדם את הנשמה, אבל האדם הוא זה שצריך לקבוע מה הוא רוצה ממנו: לתפוס כביכול את האור המקיף הזה ובאמצעותו לחולל את השינוי. בדומה למברג, לקבוע מה המברג "מסובב" אצלו שם כדי לשנות. כלומר, מה שאנו מבקשים לשנות חייב להיות פחות או יותר ברור וידוע לפני הלימוד.

לכן צריך להתאסף בקבוצה ולברר מהו בדיוק החיסרון ואז לגשת ללימוד, כך שבצורה ברורה יודעים מה יש לדרוש מהאור המקיף. ואם לא משתנה כלום צריך להיות בתרעומת: למה האור לא שינה שום דבר, איפה ההבטחה שלו, שיראה לי איפה אני אשם. את ההשלכות, התוצאות של בקשתנו לשינוי אנו דורשים במקום, באותו הרגע.

איך משתמשים בארבע התכונות האלה בעבודה רוחנית?

לא קושרים את ארבע התכונות האנושיות גשמיות ללימוד. אין הכוונה ש"המאור שבה" יחזירו למוטב, שהאור ישנה בי איזו תכונה. נכון שאפשר לסבול מארבע התכונות האלה. אבל אין בכלל שום קשר בין התכונות האלה לבין הקשר של האדם עם הבורא.

אם בטבע שלו האדם הוא "בוער", אז גם כלפי הבורא הוא "בוער", ומוטב שיישאר עם התכונה הזאת. אצל אדם עצלן, ללא תכונה זו הוא היה מתעסק באלף ואחד דברים שבהם כל העולם מתעסק, אך במקום זה הוא יושב ולא עושה כלום. ואז אם הוא כבר הולך על משהו, זה כבר יהיה משהו שכדאי לעשות.

יש אנשים כאלה, שאם באים להציע להם עסק כלשהו, הם אומרים: "אני עוסק בעסקים שמניבים לי רק רווח של שני מיליון דולר בחודש, לא פחות. אם יש לך להציע לי משהו בטוח, בסדר גודל כזה, אז אני מוכן לשמוע אותך. אם לא, אני אפילו לא רוצה לשמוע את ההצעה שלך". זה נקרא מידת העצלנות. מאיזה גבול אפשר לבוא אליו ועד איזה גבול לא.

עצלנות היא לערוך חשבון בתוך הרצון לקבל בשביל מה כדאי לי להזיז את עצמי. צריך להיות ברור לאדם במה הוא מתעסק ובמה לא. אחרת ירוץ לכל מקום ללא כיוון ומטרה, כמו ילד שמובילים אותו לחנות צעצועים והוא משתגע מזה.

ואם העצלנות מונעת מהאדם לקום בבוקר ולבוא לשיעור?

אם אדם לא רוצה לקום בבוקר, סימן שהגיע הזמן שיחשוב בשביל מה כדאי לקום. את התכונות הבהמיות נותנים לאדם כדי שמתוכן הוא ילך ויתקדם, אבל שיעשה בהן שימוש כלפי הבורא ולא כלפי אנשים אחרים. את התכונות הבהמיות נותנים לאדם לא כדי שהוא ילך לשפר אותן, אלא שמתוכן הוא יתקשר לבורא.

לדוגמה, אדם שוכב במיטה, וב-2:30 לפנות בוקר, כשמגיע הזמן לקום, הוא צריך להפעיל כל מיני שיקולים, חשבונות, האם כדאי לקום, אם כן, בשביל מה, וכו'. זאת אומרת, אם האדם מכוון את התכונות שלו להתקדמות רוחנית, אז הוא משתמש בהן בצורה נכונה.

אבל אם הוא משתמש בהן כלפי העולם הסובב אותו, אז מה ייצא לו מזה? לא מן הסתם נתנו לו דווקא את התכונות האלה, לא כדי שהן ישכבו אצלו באיזו מגירה בשולחן. הן שלו כדי שמתוכן הוא יקבע את היחס שלו לבורא. כשהתכונות האלה הופכות בהמשך לתכונות רוחניות, אז העבודה היא כבר אחרת, אבל בינתיים העבודה היא מתוכן. הפזרנות, הגאוותנות, חוסר הסבלנות, הם הדברים שמתוכם האדם מתקדם. הוא מכוון אותם כלפי הבורא, לא כלפי תכונותיו עצמן, ולא כלפי בני האדם מסביבו. עם זה אין לו שום חשבון.

איך אפשר לא להתחשב בתכונות האנושיות גשמיות אבל להשתמש בהן כלפי הבורא?

ודאי שמשתמשים בתכונות האלה כלפי הבורא, כלפי עבודה רוחנית. הרי הן נמצאות בי, הן פועלות בתוכי, איך אפשר לא להשתמש בהן? הן זה אני. אני לא יכול לזרוק אותן. גם כלפי הסביבה, וגם כלפי הבורא, אני רק יכול לקבוע באיזו צורה, באיזו מידה, לאיזה כיוון, אני משתמש בהן.

אדם שמתקדם, הרצון לקבל שלו גדל. וכשהרצון לקבל גדל נשארות בו כל התכונות שלו. אבל לפי התפתחות הרצון לקבל, גדל בתוך האדם עוד נתון אחד, הקשר שלו עם הבורא. ואז לתכונות האלה מתחיל להיות יחס שהוא מכוון כלפי הבורא, ובהתאם לכך הן משתנות. צורת הגאווה, צורת קוצר הרוח, צורת העצלות, כל אחת מהן משתנה והיא כבר אחרת.

במה אנחנו שונים זה מזה?

אנו שונים זה מזה בהתמזגותם של ארבעת הנתונים הללו: אש, מים, רוח, עפר, בכל אחד ואחד. גם בגשמיות וגם ברוחניות אנחנו שונים בארבעת היסודות האלו, ובאופן שהם מתמזגים בכל אחד ואחד. שימוש ביסודות אלה בצורה נכונה, ברצון לקבל הגדול ביותר, זה מה שנקרא להגיע לגמר התיקון.

אבל כשמגיעים לגמר התיקון, ארבע תכונות האופי הבהמיות האלו נותרות באותה צורה כמו שהן כיום. כלומר, נותרים דברים שכלפיהם האדם יהיה הכי עצבני, הכי רגזן, הכי עצלן ועוד. במצב של גמר תיקון, בכל דבר שהוא נגד הבורא, האדם יהיה בשלילה מוחלטת בארבע התכונות האלה שלו.

לאן צריך להגיע בסוף?

לכל אדם יש את התמונה הסופית באיזו צורה הוא צריך להיראות בגמר התיקון.