43. התפתחות הרצונות שבאדם
שיחה (12.7.02) על מאמר "מהו, מי שמטמא עצמו, מטמאים אותו מלמעלה, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בהעלותך, עמ' 81
דבר מאוד מוזר הוא להכניס אדם, שעשה איזו טעות, לעוד כישלון נוסף. העניין הוא, שכל ההתפתחות שלנו, משך כל הגלגולים, היא רק כדי שנתחיל להרגיש איפה אנחנו נמצאים.
יש בנו תכונות גופניות, בהמיות, ויש לנו תכונות אנושיות. אלו וגם אלו נמצאות במסגרת העולם הזה, ואיתן אין מה לעשות. אמנם התכונות האלה מתפתחות באדם, אבל כל המטרה של ההתפתחות שלהן היא להביא את האדם להתפתחות הרוחנית.
לאחר הרצון לתענוגים בהמיים (שיש גם לבהמות), כמו אוכל, מין, בית, משפחה, ישנו הרצון לתענוגים אנושיים, כמו כסף, כבוד, מושכלות. ולאחריו כבר מתפתח באדם חיסרון בתענוג הרוחני. וכך משך ההיסטוריה, דור אחר דור, חוזרות ובאות אותן הנשמות, מלובשות בגופים חדשים בלבד. אבל זה אותן הנשמות, כלומר, אותו כלי שצריך להתפתח.
וכדי שהכלי הזה יתפתח, מעבירים אותו דרך כל מיני ארועים, דרך כל מיני מצבים, ואף אחד מאלה לא בא במקרה. אין שום דבר מיותר במציאות, אפילו לא הרגשה קטנה שעוברת באדם, שהוא אפילו לא מודע אליה. אלא לפי שורש הנשמה, כך הנשמה מתוך הרשימות שנמצאות בה, מזמינה לעצמה באור העליון שבא מלמעלה, כל מיני מצבים שהיא עוברת כלפי האור העליון, כלפי האור הפשוט הזה.
האור העליון מאיר בצורה "פשוטה", כלומר, ללא שינוי - "אור עליון פשוט ממלא כל המציאות". אבל הנשמה משתנה, הרשימות בנשמה משתנות, ואז הנשמה עוברת כל מיני תהליכים של להרגיש את עצמה כלפי האור העליון. וכך היא מתפתחת עד הדרגה הגדולה ביותר, שנעשית בטבע שלה כמו האור העליון, באותה צורת השפעה כמו האור, וגם באותו גודל. וכך הנשמה והאור ממש שווים וממלאים זה את זו.
כדי להביא את האדם, את הנשמה, להתפתחות הזאת, צריכים תמיד להעלות בה את ההרגשה של איפה היא נמצאת. כי האור העליון הוא ים של אור שנמצא ללא שום שינוי, וכל השינויים הם רק מתוך הנשמה. לכן צריך כל פעם שיתגלו בנשמה רשימות יותר ויותר גדולות, גם בכמות וגם באיכות.
והרשימות האלה צריכות לתת בתחושת הנשמה שתי הרגשות מנוגדות, כי אנחנו מרגישים משהו רק בגבול בין אור לחושך, בין תענוג לחיסרון. לכן, כל רשימו ורשימו כולל שני נתונים, מהאור ומהכלי: רשימו דהתלבשות ורשימו דעביות. זוג הרשימות הזה מספיק כדי לתת לאדם הבחנה מסוימת על מצב מסוים שבו הוא נמצא. לכן, כשמגדלים את הנשמה מחייבים אותה כל פעם לעבור מצבים יותר ויותר קוטביים בין האור לחושך.
רב"ש כותב שתהליך זה נקרא, "שאדם נכנס לתאונה". למצב של חוסר הכרה. הוא מרגיש רק את עצמו. למעשה, הוא חש חוסר הכרה בהרגשה הרוחנית, בהרגשת השייכות להרגשת האור, בהתפעלות מהתפתחות רוחנית, מהרגשת החיים, והחיות שבהם. עד שהוא מגיע לחוסר הכרה ממש, בו הוא חש כמו בהמה: הכול מעורפל ומבולבל. וככל שאדם הולך וגדל, ועולה במדרגות, המצבים האלה הופכים יותר ויותר קוטביים, קיצוניים.
מי שמתחיל ללכת בדרך הזאת ומרגיש את המצבים האלה, בהתחלה הוא לא כל כך מרוצה מהם. הוא מפחד ונרתע מאוד ממצבים של ירידה, של בלבול. כי נראה לו שבזה הוא מאבד את עצמו, כמו ילד קטן שאיבד את אמא ואבא ועומד בוכה באמצע הרחוב.
אבל מאוחר יותר, כשהאדם רואה לאט לאט מהן ההשלכות, התוצאות של ה"תאונות" האלה, שממצב של חוסר ההכרה הזו, הוא חוזר להכרה, ולהכרה עוד יותר גדולה, עמוקה ועשירה מזו שהיתה לו קודם התאונה, אז הוא מתחיל לכבד ולהעריך את ה"תאונות" האלה, את הנפילות האלה, ואף ליהנות מהן.
כלומר, הוא כבר מבין שממצב של חוסר הכרה הוא למעשה מתקדם. כמו ש"הזוהר" מספר על רבי שמעון, שחש עצמו כ"שמעון מן השוק". התחושה הזו היתה כל כך הפוכה מזו שהיתה לו קודם, שאז הבין שאחרי הנפילה ל"שמעון מן השוק" תהיה לו עלייה לגמר התיקון.
וכך לאט לאט, חולף זמן, אפילו שנה שנתיים, עד שהאדם מניסיונו מתחיל להבין, להרגיש, וכבר נקבע בו, שכל התהליכים האלה שמתחוללים בו הם כדי לקדמו, ואין שום מקרה שבא אליו סתם, ללא סיבה. שכל מקרה ומקרה הוא התפתחות של רשימות פנימיות, שנמצאות בתוך הנשמה, באור הפשוט שמאיר עליו כמו על כל יתר הנשמות. ולכן כל המקרים הם מקרים שהוא בתוכו, מעצמו, ממבנה הנשמה שלו, מזמין, מרגיש אותם.
ובכל פעם שהאדם נופל יותר, אחר כך הוא עולה יותר. מצבי הירידה והעלייה נעשים יותר ויותר קוטביים. הוא מתחיל לפרש ירידה ועלייה בצורה אחרת. בהתחלה הוא מפרש עלייה וירידה לפי ההרגשה הגופנית שלו. ירידה, פירושה שהוא מרגיש לא טוב. עלייה, פירושה שהוא מרגיש טוב, שנמצא בהתפעלות. בהמשך הוא מתחיל להעריך את המצבים האלה לפי ההבנה השכלית. ומבין שהמצבים הקוטביים האלה באמת מספקים לו הבנה ושכל וכאילו יתר התמצאות במציאות. ואז הוא מתחיל להצדיק את המצבים האלה.
מאוחר יותר הוא כבר עובר למצב שגם עלייה וגם ירידה הוא מקבל כמצבים טובים. הוא בכלל לא מתייחס אליהם לפי ההרגשה או ההבנה שלו, אלא מסתכל עליהם כלפי המטרה, כלפי הכוח העליון. הוא מבין שמצב ירידה הוא מצב הכרחי בדבקות עם הכוח העליון. מצב שהוא בעצמו לא קובע. אבל את היחס לבורא הוא כן קובע.
אז דווקא במצב של ירידה, זו ההזדמנות שלו להראות שהוא בעצמו נותן כוחות, יגיעה, ומתקדם ונדבק בעליון. ובמצב של עלייה, כשמתגלות רשימות של עלייה, הוא נמצא בשליטת האור, בשליטת הכוח העליון, ואז הוא לא יכול להראות את ההשתוקקות שלו, את העצמאות שלו. כלומר, להראות שהוא בעצמו באמת מתקדם ושגם הוא רוצה ומשתוקק לבורא.
אנו רואים שהיחס לעליות וירידות משתנה והאדם מתחיל להשתמש בשני המצבים בצורה המועילה ביותר. וכך ההתקדמות שלו נעשית יותר מבוקרת. הוא כבר יודע מהן הפעולות שבאמצעותן הוא יכול להתקדם.
כל הפעולות האלה נקראות "תורה ומצוות":
"תורה" זה, בכללות, האור המחזיר למוטב.
"מצוות" הן כל הפעולות, היגיעות, שהאדם משקיע כדי להתקדם.
הצירוף המילולי הזה "תורה ומצוות", מקבל אצלנו תגובה פנימית לפי ההרגלים הקודמים. לכן הן עלולות לעורר בנו פירוש לפי מה שלמדנו ממורינו אשר לימדו אותנו מה הן "תורה ומצוות".
מכאן בעל הסולם כותב, שהבעיה בספרי קבלה היא, שהם מלאים משלים מגושמים. ואם אי-אפשר להבין משלים אלה, ולפענח אותם בדרך הרוחנית, אז לאדם שמתחיל ללמוד באמת קשה לו להבחין ולהבין מה בדיוק המקובלים אומרים בשפת הענפים. קשה לתלמיד החדש להרגיש את הניתוק בין כל מה שרואים בעולם הזה לבין הרוחניות.
אם מתחילות להיווצר באדם הרגשות רוחניות כנגד כל מילה ומילה, אז הוא לא מסתכל על חפצים בעולם הזה, אלא מתחיל לייחס את כל המילים, ההבחנות, ההגדרות, לתופעות רוחניות. בכך הוא מנתק את עצמו מהפירוש הדומם, מהפירוש שבדרך כלל נותנים לכל המילים האלה.
ואז בשבילו "תורה ומצוות" הן פעולות שבאמצעותן הוא מקדם את הנשמה. ו"אור התורה" הוא האור שבא בעקבות הפעולות האלה, המעורר על עצמו את האור המקיף, וזאת על ידי לימוד, על ידי מעשים.
ובכל פעם שהאדם מוצא את עצמו בירידה, אחרי שנתן יגיעה גדולה, קשה לו לקשור את היגיעה והמאמץ וכל הרצון הטוב שהשקיע, למצב של ירידה. ואז הירידה הולכת וגדלה עוד יותר, והוא לא רואה ולא מבין את הקשר בין המאמץ שהשקיע לירידה.
וכאן מתעוררת השאלה: במה האדם מתחיל "לטמא את עצמו"? הוא מכין את עצמו להתקדמות. הוא לא הולך בכוונה תחילה ומטמא את עצמו, אלא מלמעלה מגיע אור יותר גדול, בעקבות המאמץ שעשה בלימודים, במעשים טובים, וכתוצאה מכך הפעולה היא שהאדם מטמא את עצמו.
רעיון זה מנוגד לצורת החשיבה של "בעלי בתים". הגוף מבין - וכך גם מקובל לחשוב - שאחרי שהאדם עושה מאמצים טובים ויגיעה, מגיע לו פרס, שכר, והוא צריך להיות בהרגשה טובה. במקום זה, אחרי שהוא משקיע כוחות בלימוד, משקיע מאמצים בהפצה, לפתע קורה ההפך, קורה דבר לא הגיוני: הוא חש בירידה, מבולבל, ונמצא במצבים מאוד לא נעימים.
זה נקרא שהאדם במעשיו הטובים מגיע לכך שהוא מטמא את עצמו, שהוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא נמצא בטומאה. קודם לכן גם היה שרוי בטומאה, אך לא ראה את זה בגלל שהאור המקיף היה חלש. עכשיו, על ידי יגיעה בלימוד ובהפצה האור המקיף מאיר עליו יותר, ואז הוא מרגיש את עצמו באופן יותר עמוק, ורואה את עצמו שהוא יותר גרוע.
וכשאדם רואה את עצמו יותר גרוע, מתחיל להיות סדר מיוחד של ירידה לעמקות הכלי, נותנים לו עוד יותר ויותר מכשולים. האור מסתלק מפני שהאדם נכנס לראות את הרע שבו. מתוך הראייה של הרע הוא נמצא בשגגות. אז מסדרים לו מלמעלה שמהשגגות הוא יגיע לזדונות, כלומר, לירידה עוד יותר עמוקה. לא לירידה לגמרי עד הסוף, אלא לירידה לפי מצבו. המצב של "לגמרי עד הסוף" הוא הירידה שהיתה לרבי שמעון לפני שהגיע לגמר התיקון.
הירידות והעליות מתנהלות כך, שכל הזמן יורדים ירידות יותר ויותר עמוקות, ועולים עליות יותר ויותר גבוהות. כלומר, לא יכול להיות מצב שהאדם מגיע בירידה שלו לעמקות הזדונות, שזה נקרא שהוא ממצה את המצב, וממנו לא עולה להשגה חדשה.
לכן כתוב: "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "בעל הבית" הוא מי שעובד לפי הרצון לקבל שלו, שלא מתקדם, שיודע שהשכר על תפילה טובה, על לימודים טובים, צריך להיות שהכול מסודר, טוב ויפה. ואצלנו קורה ההפך: תמיד כתוצאה ממאמץ טוב תגיע קודם כל ההרגשה ההפוכה ממנו, הרגשה רעה, ירידה, בלבול, חוסר הכרה. ואחר כך כתוצאה מזה שהאדם נכלל בכל הכלים האלה הלא מתוקנים, הוא ממשיך ומביא אותם לתיקון, ומהם מקבל את המדרגה הבאה.
האם האדם יכול לבחור באיזה שלב להיכנס לפעולה?
אין האדם יכול לבחור לאיזה מצב הוא ייכנס ומה הוא צריך לעבור בכל שלב ושלב. הכול כבר מושרש מלמעלה מלמעלה. הנשמה של כל אחד שייכת למקום מסוים בנשמה הכללית של "אדם הראשון". והמיקום הזה שלה, המקור ממנו היא ירדה, הוא הקובע את מבנה הנשמה, ואת כל הדרך שהיא ירדה מעולם האצילות, שבו היא נמצאת בחיבור, בגדלות, במצב גמר התיקון.
באותה הדרך שהנשמה ירדה, באותה דרך האדם צריך לעלות. כלומר, כל האירועים, כל המקרים, נמצאים כבר ברשימות. השאלה היא רק איך מממשים את הרשימות: בדרך תורה או בדרך ייסורים. או שהאדם מזמין לעצמו מאור שמחזיר אותו למוטב. תחילה בא המאמץ שלו, ולאחריו בא המאור ומושך את האדם קדימה. או שהאדם לא מזמין מאור שמחזיר למוטב, ואז מגיעים לו ייסורים, שבכל זאת מחייבים אותו להזמין את המאור הזה.
פירוש הדבר, או שלייסורים נשאר איזה מרווח לחייב את האדם להשתוקק למאור המחזיר למוטב, או שהאדם מתאמץ כל הזמן בעצמו להגיע למצב שבו בא האור ומושך אותו למטרת הבריאה. אבל המצבים האלה הם מצבים מוחלטים שנמצאים באדם בדומים לגנים שלו.
ואכן, יש גן רוחני שבתוכו נמצאות כל הרשימות, המכונות "רשימות שקטות", במין שרשרת כזאת, שמחייבת אותן לצאת, ולאדם אין שום בחירה בכך. הבחירה שלו היא רק איך הן יצאו: מרצונו הטוב, או על ידי זה שיחייבו אותו מלמעלה. זה כל ההבדל.
אבל יחסו של האדם, אם הוא יחס אקטיבי או פסיבי להתפתחות שלו, קובע את ההבדל בהרגשה שלו לאורך כל הדרך ממש באופן קיצוני. כל החיים שלנו הם בחירה בין לעבור ייסורים נוראים וגדולים ואולי אחרי עשר שנים להבין מה מקורם, לבין לעשות את הדרך בכמה דקות מתוך הבנה מלאה. חוץ מזה אין לנו בחירה חופשית בשום דבר. הבחירה היא למעשה רק במאמץ שאדם משקיע כדי להשתדל להתקרב למטרה. ב"מאמר החירות" בעל הסולם כותב על כך בצורה פשוטה וגלויה. המקובלים לא מסתירים שום דבר.
האדם עצמו לא מבין מהי הדרגה הבאה, מהו המצב הבא, מהי רוחניות, מהי מטרת הבריאה, הוא לא מרגיש כלום. איך הוא יכול לקבוע מה יהיה המצב הבא שלו? מאיפה יהיה לו השכל לכך, את הנתונים הנדרשים? ודאי שהכול נמצא בפנים, בתוכו. האדם קובע רק את היחס שלו להתפתחות הזאת.
האם יש לאדם בחירה חופשית בבחירת החברה?
בחירת החברה היא הביטוי של היחס שלך להתפתחות. או שאדם הולך לחברה שיושבת בפאב ולא עסוקה בשום דבר משמעותי, או שהוא יושב בחברה שעוסקת בהזמנת המאור המחזיר למוטב. זה בדיוק מה שרב"ש אומר: הדבר היחיד שאדם יכול לעשות בעולם הזה, הוא לבחור בחברה שהיא תשפיע עליו או לבחור בערכים כאלה או בכאלה.
האם הבחירה באיך להתייחס להתפתחות הרשימות גם היא נקבעת מלמעלה?
מלמעלה נותנים לאדם הזדמנות ולאחריה הוא חייב לפתח ולממש אותה. אף אחד לא יכול לומר שלא נתנו לו הזדמנות. לכל אחד ואחד נותנים, ולא פעם אחת. בכל שרשרת הרשימות שהאדם עובר, בהתפתחות הזאת כל פעם יש רגעים כאלה, שנותנים לו אפשרות להבין, בהופעת כל מיני מקרים כביכול, שניתן או שכדאי להתפתח, שצריך לגשת לחיים בצורה אחרת.
לכל אחד ואחד נותנים אפשרויות כאלה. הדבר תלוי ברמת ההתפתחות הכללית. יש אנשים שנמצאים עדיין במצב בו אחרים היו לפני כמה גלגולים. לא כולם מתפתחים באופן שווה. רואים את זה גם לפי הרצון החיצוני של האדם, במה שכל אחד משתוקק. יש אדם שמתחיל להשתוקק לתפוס משהו שהוא מעליו ויש אחר שמשתוקק לתפוס רק מה שמסביבו, ומה שמסביבו נמצא גם בכל מיני רמות. ההשתוקקות ויעדיה נקבעים על ידי הרשימות בלבד. אין פה מה לעשות.
החוכמה הגדולה של האדם היא להבין במה הוא יכול לשנות את גורלו. לא לבזבז את כוחותיו על דברים שבהם הוא לא יכול לקבוע שום דבר. זה כמו שרוצים לעבור דרך קיר, ואנו יודעים שבאיזה מקום יש דלת. אז צריכים לצאת ולחפש את הדלת, למצוא אותה ולעבור. הבחירה החופשית של האדם היא רק בדבר אחד: בחירת החברה. חברה היא ספרים, סופרים, סביבה. מה שבסך הכול יכול להשפיע על האדם.
הרשימות חייבות להתפתח. ככל שהאדם יכול לבטא יותר בהתפתחות הזאת בחירה חופשית, אז זה מה שיקבע את מידת הרגשתו הנוחה והטובה, ובכך הוא יעבור במהירות את הדרך. חוץ מזה אין שום נתון, מקרה או כוח, שאדם יכול לזמן בעצמו.
האם יש אפשרות לעבור ירידות בצורה קלה?
האדם יכול לעבור מצבי ירידות בתחושה טובה ובהנאה, אם הוא יודע להתייחס אליהם בצורה יצירתית, מטרתית, תכליתית, ככל שהוא מבין שירידה היא יצירת הכלי, ושבשלב הבא אחרי הירידה הוא יעלה עם הכלי הזה למצב עלייה. כלומר, הכלי הזה יקבל תיקון כלשהו על ידי האור, ובהמשך יקבל גם מילוי על ידי האור.
לפני המחסום, כשאין עדיין מסכים, לא מרגישים איך הכלי עובר תיקון, וגם לא מרגישים איך הכלי מתמלא. עדיין לא חשים שהכלי מתמלא עם התגלות הבורא, עם הרגשת הדבקות עימו. אבל מרגישים זאת בצורה אנושית: אדם מבין יותר, ומרגיש בכל זאת קצת יותר איפה הוא נמצא, ועד כמה המצבים ההפוכים האלה עוברים עליו.
הכול תלוי ביחס. ואת היחס הזה האדם קובע באמצעות הסביבה: עד כמה שהסביבה שלו מעריכה גם ירידות וגם עליות כמצבים מועילים המקדמים את האדם.
העניין הוא גם פסיכולוגי. אדם במצב רע יכול להיות בחברה או במקום שמסייע להרגיע אותו. אבל כל החברות שכביכול עוזרות לאדם להתגבר על המצבים הרעים, למעשה הורסות לו את ההתקדמות, כי הן מרגיעות אותו. אך חברה נכונה לא מרגיעה את האדם במצב רע נתון, אלא היא מסייעת לו בכך שהוא יכול לפרש בה את מצבו בצורה נכונה ולהשתמש בו בצורה נכונה. כלומר, בסביבה כזו הוא שומר על הכלי שנוצר בו. הוא לא בורח ממצב הירידה, הוא משתמש במצב זה.
מה בדרך כלל עושים בחברות אחרות? פשוט נותנים "כדור הרגעה". אומרים לו שהכול בסדר, וזה יעבור. בשיחה עם פסיכולוג או עם אדם אחר הוא יוצא כביכול מהמצב הרע הנתון. נתנו לו הזדמנות מלמעלה והוא בורח ממנה. ואז הוא סופג מכה עוד יותר גדולה.לפני חמישים שנה לא היה צורך בפסיכולוג והיום כבר אי-אפשר בלעדיו. גם לפני מאה שנה היו כל מיני אמצעי בריחה כמו סמים, אבל לא השתמשו בהם כמו שהיום. היום זו פשוט בריחה.
מה הם המצבים הרעים?
המצבים הרעים הם גילוי הכלי לפני שהוא עובר תיקון. כשמתגלה כלי ריק. כשבאים לידי ביטוי החסרונות, חוסר ההבנה, חוסר התחושה. כשחשים שהכול תפל. כשחשים שעוד לא קיבלתי כלום. כשחשים שאני רוצה משהו, אבל אני לא יודע מה אני רוצה. מצב רע הוא מצב שבו מתגלה רק הכלי, ואין לפניו אור שמאיר מרחוק לתוך הכלי.
אם מאיר האור מרחוק, אז האדם רואה את התענוג העתידי שהוא יכול להרוויח על ידי החיסרון שלו. אז המצב הפוך, זה מדליק אותו, זה נותן לו דחף להשיג. אבל אם האור לא מאיר, אלא מתגלה רק הכלי, זה מביא את האדם לייאוש, לחושך, לחוסר כוח. הוא נופל, הוא לא יכול להניע את עצמו, כי אין שום דבר שמאיר לו מהמילוי.
למה לא נורא כל כך להיות "שמעון מן השוק"?
"שמעון מן השוק" הוא מושג. אין הכוונה לאדם שיש לו דוכן בשוק. ב"שמעון מן השוק" הכוונה לאדם שנמצא במצב בו, הוא לא חושב בחייו על כלום מלבד איך למכור אבטיחים בשוק. אבל זהו מצבו הנוכחי לעומת המצב הקודם שלו, שכבר היה לקראת גמר תיקון. זו הירידה הגדולה ביותר והיא נקראת "שמעון מן השוק". לכל אחד "שוק" משלו.
איך אפשר לשמור על דבקות בירידה?
בירידה אפשר לשמור על התקדמות נכונה רק על ידי החברה. בירידה אדם נמצא במצב נואש, בחוסר כוחות, בחוסר הכרה, בהעדר רוחניות, ובאי ידיעה של חשיבות המטרה. במצב כזה לאדם לא אכפת כלום, הוא פשוט גוף מת. בכל פעם מצב זה מתחדש, ובכל פעם זה לא נעים, עד שהאדם מתחיל, מתוך ניסיון, עוד לפני המחסום, לקבל את הירידות ביחס נכון, סבלני וטוב.
מה אפשר לעשות? חשוב לקבוע סדר יום נכון: מסגרת לימוד מסודרת, עבודה בקבוצה, הכנה של הסביבה, של החברים, כך שבזמן הירידה הם תמיד יוכלו להשפיע עליך נכון, כמו אנשי צוות שמטפלים בחולה בבית חולים. כך צריך לדאוג שהחברה סביבך תשפיע לך. דווקא מצב בו האדם נמצא בחוסר הכרה רוחנית הוא המקום שחברה יכולה להשפיע, ובכך מתמצית כל התועלת מהחברה.
כשאדם נמצא במצב טוב, כשיש לו איזו הכרה, תפיסה, קשר עם האלוקות, אם הוא מרגיש, מבין, רואה, אז הוא נמצא במה שקרוי "קבלה", חוכמת התגלות הבורא לנבראים. אם הבורא מתגלה אליו, אז ודאי שהוא לא צריך כוח מהחברה. נכון שהוא מעריך את החברה, שכן הוא רואה את הקשר בין כל הדברים, אבל הוא עצמו נמצא בקשר עם הבורא, והוא מלא כוחות. אלא שעזרה וסיוע צריך להכין דווקא לזמנים שהאדם "נכנס לתאונה", כשהוא חלש, חולה, חסר הכרה. ואם מתוך הבנה שכך יקרה, האדם בעצמו מכין מצב תמיכה, כך שיעזרו לו בעתיד, אז מה שעוזרים לו נרשם על חשבונו. כלומר, הדבר נחשב כאילו הוא עזר לעצמו ולא החברים, כי הוא הכין בסביבה את כוח התמיכה שמקבל אותו ועוזר לו עכשיו בחזרה.
איזו דבקות דורשים מהאדם בזמן ירידה?
בדרך כלל בזמן ירידה לא מבקשים מהאדם שום דבר מעצמו. בירידה אין זדונות, אין שגגות, אין עבירות. כל הדברים האלה מופיעים רק בעלייה. איך האדם נוהג בזמן עלייה, כשהוא מקבל כוח, אנרגיה, יחס, הרגשה רוחנית - איך הוא משתמש בעלייה, אם זה להנאתו העצמית או להתקדמות. אבל בירידה, כשמוציאים ממנו את כל הכוחות, כשהאור מסתלק והכול חשוך, לא דורשים מהאדם שום דבר. אלא דורשים ממנו את ההכנה: האם קודם לכן, בזמן העלייה, הוא הכין את עצמו למצב של ירידה. האם הוא בנה סביבו סביבה תומכת, האם בנה תמיכה מחברים, סדר יום, לימודים, וכדומה.
מה היא קליפה?
קליפה היא רצון שהאדם מגלה שהוא לא מתוקן. חלק מהרצונות אפשר לתקן וחלק מהם אי-אפשר לתקן עד גמר התיקון. ואז האדם קובע, לפי ההכנה שלו, מה נקרא קליפה.
יכול להיות שהרצונות שמתגלים לו עכשיו, שבאמצעותם הוא יכול ליהנות, הוא עדיין לא מסתכל עליהם כקליפה, אלא כדברים טובים. למעשה, האדם הוא זה שקובע מהי קליפה ומה לא. ההסתכלות שלו, ההכנה שלו, קובעים מה זה קליפה.
זה לא שמתגלה בו רצון ועליו יש תווית "קליפה", ועוד רצון ועליו יש תווית "קדושה". אלא האדם בעצמו הוא הקובע מה זה קליפה. כל הרצונות שלו בפנים, בתוכו, הם שלו, ולפי יחסו אליהם הוא מחלק את הפרצוף הרוחני שלו.
האם הקליפה היא תוצאה מהתגלות האור?
קליפה היא תוצאה של יחס האדם אליה. האדם הוא הקובע שהרצון הזה הוא קליפה. מלכתחילה כל הרצונות של האדם לא מתוקנים, ולפי מידת הבנתו אותם ככוח המזיק, כך הוא קובע שרצון מסוים הוא קליפה.
אבל אפילו שאדם רואה שהרצון הזה הוא כוח המזיק, הוא חייב לעבוד איתו, הוא חייב להקפיא אותו, הוא יכול להשתמש בו חלקית, בצורה כלשהי. כלומר, גם הקליפה דורשת תשומת לב. אי-אפשר סתם לזרוק את הרצונות האלה, לחתוך אותם ולא לעשות בהם שימוש, לא לשים לב אליהם. זו לא שיטת הקבלה.
שיטת הקבלה היא לבחון ולהשתמש בכל הרצונות בצורה המועילה ביותר להתקדמות. הבורא לא ברא שום רצון מיותר. במוקדם או במאוחר נשתמש בכל אחד מהרצונות שלנו בצורה המועילה ביותר במאה אחוז. ואז מלאך המוות יהיה מלאך קדוש. מלכתחילה כל הרצונות הם לא מתוקנים, ובגמר התיקון כל הרצונות יהיו מתוקנים.
בעוצמת האור שהאדם מזמין על ידי הלימוד, הוא יכול לראות את הרצונות שלו, לראות איזה חלק מהם מתגלה, מה אפשר או אי-אפשר לתקן בחלק שמתגלה, ואם כןבאיזו צורה לתקנם. הכול נמצא בתוך האדם, אין שום דבר שנמצא מחוצה לו. רק האור העליון ממלא את המציאות.
העולם, המציאות, זה הרגשות פנימיות של האדם. הכול בתוכו, מחוצה לו אין שום דבר. רק האדם עצמו עושה השלכה של מה שהוא מרגיש בתוכו, כאילו הוא נמצא מבחוץ. אבל זה רק מדומה, אין דבר כזה, מחוצה לו לא נמצא כלום. כל מה שהאדם רואה הוא רואה בתוכו.
גם בחוש השישי, בנשמה, הכול בתוכו. גם תחושתו כלפי הבורא. איך אדם חש את הבורא? איך הוא מרגיש את הכוח העליון? איך הוא מרגיש עולם עליון? הוא מרגיש את הכול בתוך נשמתו. לומדים את זה בפרצופים רוחניים. הכול נמצא בתוך הפרצוף, ומחוצה לו נמצא רק אור. והתחושות שיש באור הזה, שהוא מופשט, שהוא אור מקיף, מסביב לנברא, אור שבא והולך, הכול הוא הרגשה פנימית של הכלי. מחוץ לכלי לא מרגישים כלום.
וכך גם כל החושים הבהמיים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. כל החושים האלה הם רק תופעות פנימיות שלנו. ואם היו לנו חושים אחרים, היינו מרגישים אחרת ומתארים לעצמנו עולם אחר. העולם לא משתנה, ואין בו בכלל שום דבר. גם עכשיו אנחנו נמצאים באור, שדרך החושים שלנו נותן לנו את התחושה הזאת של מה שאנו רואים.
ולמה הכול משתנה סביבנו? מכיוון שהרשימות הפנימיות של האדם והרשימות הכלליות של כלל המציאות מתחלפות כל הזמן. כלומר, בכל הנשמה הכללית שנקראת "אדם הראשון", ובכל נשמה פרטית שיש בה, הרשימות מתחדשות תמיד ומביאות עלינו הרגשות שונות וחדשות. ואז נדמה לאדם שהכול מסביבו חי ונמצא בתנועה.
אבל שום דבר לא נמצא בתנועה חוץ מהרשימות, והן אלה המגלות את האור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, ללא תנועה. הרשימות מגלות את האור בכל פעם בצורה אחרת, קולטות אותו באופן אחר, וכך נדמה לנו שהכול מסביב נע ומשתנה וחי. אבל בעצם הכול מאוד אישי, פנימי, בתוך כל אחד ואחד.