אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 44. בניית המנורה - היא הנשמה

שיחה (14.7.02) על מאמר "מהו עניין הדלקת המנורה בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בהעלותך, עמ' 88

"המנורה" היא הנשמה. וה"מנורה" לא קיימת סתם. קודם צריכים לבנות אותה, כלומר, לבנות כלי, ואחר כך "להדליק" את הכלי הזה, למלא אותו באור. המנורה נעשית מזהב, "זה הב", רצון לקבל, שיש להעבירו באש. ואם האדם מוסר באמת את הרצון לקבל שלו לתיקון "באש", באור, אז לבסוף יוצאת לו משם המנורה המוכנה.

האדם לא יודע מראש איך המנורה צריכה לצאת, אלא היא יוצאת. אבל זה עדיין לא מספיק. הכלי הזה שיוצא, הוא עדיין יוצא כרצון לקבל. הוא בתחילה היה רצון לקבל גולמי, ועכשיו הוא יוצא בצורת כלי רוחני, עשר ספירות.

אז צריכים "להדליק" את הכלי. להדליק אפשר רק "בהעלותך", כלומר במצבי עליות וירידות, כאשר מנסים עוד ועוד עד שמדליקים. בדומה למה שקורה בכלי כשהמנורה נעשית מאליה, כלומר, האדם מוסר את עצמו לתיקון, והתיקון נעשה עליו מלמעלה, ואז יוצא כלי של נשמה - כך גם ב"הדלקה". האדם צריך בכל פעם לנסות ולנסות להדליק את הכלי, עד שהוא רואה שהוא בעצמו באמת לא מסוגל, שאין לו שום אמצעים לכך, ואז הבורא הוא ש"מדליק" את ה"מנורה".

בשביל מה צריך לעשות את כל העבודה הזאת, בשביל מה צריך להשקיע את המאמצים האלה: לבנות כלי, לתקן אותו, להדליק אותו, למלא אותו באור. מהי תכלית המאמץ שלנו? הרי במסגרת שכר ועונש אם אדם עושה - הוא מקבל, אין כאן עניין של בושה. מהו עניין הבושה? בשביל מה צריכים את זה, יש בושה, אין בושה? בושה היא סימן, אין באמת בושה. אלא עניין היגיעה הוא חשוב כדי לבנות באדם תכונה הנקראת "השתוקקות".

ההשתוקקות לא באה מלמעלה כמו סתם חיסרון, סתם רצון, אלא היא יכולה להיות מורגשת רק כתוצאה ממעשה יגיעה מצד האדם עצמו: האדם הוא זה שצריך להרגיש שהוא משתוקק לרוץ אחר התענוג. וגם את תחושת התענוג יש כל מיני דרכים לחוש: תענוג מלקבל, תענוג מלהשפיע, תענוג מדבקות. מילוי נקרא תענוג.

אז אם יש השתוקקות מצד האדם, יש לו מה שאנחנו מכנים בלשון הקבלה "קישוי". ואז הוא מגיע למצב שיכול באמת ליהנות ממעמד של המאציל. ודבר זה לא נקרא סתם קבלה בתוך החיסרון, אלא מילוי ההשתוקקות הוא המכונה תענוג.

ולכן כל העבודה שלנו היא קודם כל לבנות חיסרון למצב. ואם החיסרון הוא מספיק ומושלם כחיסרון, אז כבר יגיע אליו מילוי. תחילה צריך להיות חיסרון להשיג את הרצון, אחר כך חיסרון להשיג את התיקון על הרצון, ואחר כך חיסרון להשיג את המילוי הנכון. כלומר, בכל שלב ושלב שבבניית הכלי ובמילויו - כשבכל אחד מהשלבים יש תת שלבים רבים, חייב תחילה להיות חיסרון, ואחר כך כשאדם גומר ומשלים את החיסרון למילוי מלמעלה, אז זה נעשה מלמעלה.

יש בעבודה הזו, בעשייה הזו, הרבה פרטים חשובים וכל פרט ופרט הן בבניית הכלים, הן בתיקון הכלים והן בקבלת האור, הוא נחוץ וחיוני, מפני שהתוצאה ממנו היא דבקות, חיבור חזק יותר בין הבורא לנברא. ולא כל כך חשוב מהו המעשה שכפועל יוצא ממנו הוא דבק בבורא. יכולים להיות מעשים של ירידה או של עלייה, ואלפי אופנים של יחסים, אבל לא יכול להיות מעשה שתם ונשלם ללא תוספת דבקות. לפעמים, תוספת הדבקות מורגשת כ"אחור באחור", אבל בכל זאת זו כבר דבקות.

זהו, בעצם כל העניין של הדלקת המנורה. מדליקים, ואחר כך היא באמת נדלקת מלמעלה.

איך אדם מגיע לנקודת המשבר שבה הוא רואה שהוא לא מסוגל ונזקק לעזרת ה'?

מציינים בפנינו, שהאדם צריך להגיע למשבר ולא להיות מסוגל לעשות כלום לבדו. רק אז הוא ממש מואס בכוחות שלו, באגו שלו, וצועק לבורא בתרעומת מדוע הוא ברא אותו ללא כוחות, כך שהוא לא מסוגל להגיע לכלום. אחר כך הוא מתחיל להבין שהבורא ברא אותו כך בכוונה תחילה, כדי שיפנה אליו, כדי שבלעדיו הוא לא יוכל להגיע אל המטרה. זאת אומרת, כאילו בכל שלב ושלב צריכים להיות מצבים כאלה שהאדם רוצה, מתייאש, צועק, מתייגע, מקבל. וחוזר חלילה: שוב מיואש, צועק אל הבורא, מגלה שאי-אפשר בלעדיו, מקבל ממנו, וכך הלאה. אבל זה לא כך.

עבודת האדם היא, שהוא מגיע לייאוש אחד מוחלט וגדול, לייאוש מושלם, המכונה "עבודת מצרים". הדרך הזאת לא מחולקת לחלקים, כאשר בכל חלק קיים ייאוש ולאחריו חיבור עם הבורא, ואחר כך שוב ייאוש ושוב לאחריו חיבור עם הבורא, אלא הבורא הוא זה שמביא את האדם לייאוש אחד גדול.

זאת אומרת, כשאדם נותן יגיעה, מתאמץ, ורואה שהוא לא מסוגל, הבורא אינו מתגלה. כי אם היה מתגלה היה מביא לאדם איזה מין סיפוק ולאחריו ביטול הכלי. אלא למעשה, הבורא מיד מוסיף לאדם עוד רצון לקבל. ואז האדם שוב חושב שבכוחותיו הוא מסוגל להגיע למשהו, והוא שוב מתייגע, ושוב מתייאש. אבל כשהוא מתייאש, הבורא שוב אינו מתגלה, וגם הייאוש הזה נכנס למעין "מחסן". ושוב מגלה הבורא לאדם עוד שכבת רצון לקבל שיש בתוכו, ושוב האדם רוצה לממש את רצונו בעצמו.

כלומר, המטרה היא לבנות ייאוש מושלם, גדול. וזה קשה. כי אם האדם היה מלומד מראש, או מהעבר, שאחרי יגיעה הוא מגיע למצב שהוא מיואש מכוחותיו, ושם הוא מוצא את הבורא, ופונה אליו בדרישה, ולאחריה הבורא עוזר לו וממלא לו את הכל, ואחר כך שוב מתחיל התהליך מחדש, זה היה נקרא שכל פעם שהאדם גומר מדרגה קודמת הוא נכנס למדרגה הבאה, למדרגה יותר גדולה.

אלא כל המצבים שלנו עד הכניסה לרוחניות הם מדרגה אחת. אדם יכול להיות במצב הזה אפילו עשר שנים, אבל זה הכול מדרגה אחת. זו מדרגה מאוד חשובה. אותו הכלי שהאדם בונה עכשיו הוא הכלי שישמש אותו אחר כך בכל העולמות, אבל הוא כלי אחד. אין במצב הזה עיבור, יניקה, מוחין, והרבה מדרגות כאלה כמו ברוחניות. לנו נדמה כביכול ששוב ושוב נופלים לאותו מצב, אבל זה לא שגומרים מדרגות, אלא שכל פעם מוסיפים עוד קצת ועוד קצת.

לכן, נדרשת סבלנות, ואין מהעבר כמעט שום תמיכה, בזה שהשגת, גילית. אלא, המצב לפני המחסום הוא המצב של ההשתוקקות הגדולה ביותר, של הייאוש הגדול ביותר מכוחותיך, וההשתוקקות הגדולה ביותר לבורא, האדם נעשה בעל תאווה. יש אהבה, יש קישוי, יש ידיעה בדיוק באותו המקום, באותה אשה, ידיעה בדיוק על החיסרון. כך, כל הכלי מוכן למילוי. ולא שמוסיפים עוד כלי קטן אחרון לאלפי כלים שבנית קודם, וכולם בינתיים נעלמים ויתגלו רק לפני המחסום. אלא התהליך הוא מצטבר. וזירוז התהליך תלוי בנו.

האם לפני המחסום מרגישים את הכלי כולו?

ודאי שמרגישים את הכלי כולו, ועוד איך מרגישים. בעל הסולם כותב בספר "פרי חכם - אגרות" בדף ע', שהאדם "משוגע" מלחוש את הכלי, בדומה לבעל תאווה - "עד שלא מניח לי לישון". האדם שרוי בכל הכלי הגדול שלו, כל כך מאוהב, כל כך רוצה, ובעצמו לא מסוגל, ולא יודע במה הוא תלוי. אבל הוא אינו מוכן לברוח מהמצב הזה, למעשה הוא לא יכול, לא מסוגל.

במצב הזה יש שני קצוות:

א) גדלות המטרה היא ממש מקסימלית.

ב) הייאוש מכוחותי הוא ממש טוטאלי.

הרצון להגיע למטרה הוא הרצון הגדול ביותר שאי פעם התגלה באדם. האדם שרוי במצב שאי-אפשר לפטור אותו ממנו בשום דרך. אין פתרון ואין מוצא.

מה מרגישים לפני שיש את כל הכלי?

לפני שהאדם מרגיש את כל הכלי הוא מרגיש רק חלקים ממנו. הוא מסתפק בכל מיני תענוגים, כאלו ואחרים. אם גם זה ייפסק, לא נורא, הוא יסתדר איכשהו. אבל כשמגיעים לסוף הדרך זה מצב של אין מוצא.

כאמור, קיימים סך הכל כלים ואורות. אם הכלי הוא מרבי ונעול כבר על המטרה, והמטרה היא מרבית ומאירה לכלי הזה מרחוק, אז האדם נמצא במבוי סתום. אין לו פתרון. וכאן חייב להיות פתרון מלמעלה. אבל עד שאין את הדבר המקסימלי הזה, גם מצד המלכות וגם מצד הכתר, אז צריכים עוד ועוד ועוד יגיעה.

מצב האדם לפני המחסום הוא של תהליך מצטבר של ההשתוקקות למטרה וחשיבותה. ההשתוקקות למטרה היא כנגד חשיבות המטרה. ההשתוקקות היא הכלי, וחשיבות המטרה היא האור כנגדו. הכלי והאור, לאט לאט מגיעים למצב שהם זה מול זה, ואין מה לעשות נגד זה. אחר כך בין האחד לשני נכנס המסך שנותנים לאדם מלמעלה. זה נקרא "מצאתי". ואז נוצר הקשר בין האור לכלי. אז יש זיווג. לפני המצב הזה אין זיווג, אלא קיר בין האדם לבורא.

אם עושים הכנה למצב של ירידה, האם עוברים אותה מהר יותר?

התשובה היא כן. לשאלה איך מתכוננים לירידה צריך טכניקה פשוטה שחייבת להיות לכל אחד ואחד. כתוב, ש"זקן" הוא מי שכבר חכם ויודע מניסיונו, ותמיד הולך כפוף ומסתכל למטה לחפש אם לא איבד משהו. למה? כי הוא יודע שבכל רגע ורגע הוא עלול לאבד משהו, לכן הוא מכין את עצמו בעוד מועד למצב של איך לא לאבד. האדם צריך להכין מסביבו לשם כך מערכת שכוללת חברה, ספרים, סדר יום קבוע, סדר שבועי, סדר חודשי, וכדומה.

לכן צריך לעבוד, לבנות משפחה, להיות בין חברים. לבנות מסביבך גבולות, שלא משנה אם האדם רוצה או לא רוצה, הוא נמצא בתהליך, שבו מחייבים אותו כל מיני דברים חיצוניים מהחוץ, שהציב אותם לעצמו.

אדם יכול לא להתחתן, לא לעבוד, להיות סתם פרוע. אלא שהדברים האלה הם אמצעי העזר שיסייעו לו בהתקדמות, לכן כדאי להסתייע בהם. נכון שאין בהם ממש, אבל זו הסביבה שהאדם בונה לעצמו.

מה ההבדל בין השתוקקות לחיסרון?

יש סתם חיסרון. אדם רוצה לאכול, אז הוא יושב ואוכל. לפעמים הוא לא כל כך רוצה לאכול, הוא חולה או לא כל כך מרגיש טוב, ואז הוא מכריח את עצמו לאכול מכל מיני טעמים: בריאות, משקל, וכו'. ותחושת השתוקקות היא כשאדם רוצה דווקא משהו, שיש לו נטייה, משיכה לאותו משהו. אז לפי המידה שהוא רוצה דווקא את אותו משהו, הוא נהנה.

לדוגמה, אדם אחד חושב איך עוד מעט הוא יגיע הביתה, יישב ויאכל לחם כפרי טוב, ימרח עליו גבינה לבנה עם זיתים וקצת שמן זית. הוא יודע, שמאז אתמול הכין את עצמו לכך, שהיום הוא יבוא הביתה, והוא יהיה רעב. אז הוא כבר חושב על זה, והוא יודע מה הטעם של הארוחה. קצת שמן זית, ולחם טרי מהבוקר. אז הוא כבר משתוקק לזה. הוא לא סתם רוצה ארוחת בוקר, אלא הוא כבר יודע מה בדיוק הוא רוצה, ובאילו טעמים היא תהיה, ואיך הוא ייהנה ממנה. מצב זה נקרא "השתוקקות".

אז אם האדם יושב וממלא את עצמו עם הדבר אליו הוא משתוקק, הוא באמת ובתמים נהנה. הוא כבר הכין בעוד מועד את הרשימות, את הכלים, את הכול. זה נקרא "תענוג". אם האדם סתם יושב ואוכל, לא חשוב מה, זה לא נקרא תענוג. זה לא נקרא כלי. הכלי חייב להיות קודם לאור. כלומר, הכלי חייב מראש לשער איזה תענוג ימלא אותו. זה נקרא השתוקקות. למה צריכים השתוקקות? כי אם אין התאמה בין הכלי לאור, האדם לא מרגיש את התגלות האלוקות. התגלות הבורא חייבת להיות אחרי שהאדם עשה בכלי צורה בדיוק כנגדו, עד הפרט האחרון, אחרת לא תהיה התגלות.

איך אפשר להשתוקק למה שלא יודעים?

צריך לבקש לדעת. זה נקרא: "דע את השם אלוקיך ועבדהו: אני מבקש לדעת אותך כדי להיות דומה לך. לאור יש צורה מסוימת, ואני רוצה שיהיה לי חיסרון בדיוק לאותה צורה. מה הצורה של האור? צורתו להשפיע בדרך מיוחדת. אז גם אני רוצה שיהיה לי כלי כזה. אם אדם רוצה בכך, בא האור ונותן לו את היכולת הזאת.

דבר זה נקרא: "אור שבא לתיקון הכלים", אור ע"ב ס"ג. האור מסדר בדיוק לאדם כלי: לרוחב - לפי אור החסדים, ולגובה - לפי אור חוכמה, בתבנית זהה למה שיש כנגד זה בבורא. אין שום בעיה. אם האדם רוצה את הכלי, הוא יקבל. לכך צריכה להיות השתוקקות. השתוקקות לחיסרון שיהיה לי כלי, כלומר, השתוקקות לחיסרון הנכון לבורא.

האם יש הבדל בהרגשת האור?

הבורא ברא בנו את הרצון לקבל. לא צריכים לעבוד על הרצון לקבל. צריכים לעבוד על צורתו. הצורה שלו נקראת "השתוקקות". אני רוצה לאכול ארוחת בוקר, אבל למעשה זה לא שאני רוצה. הוא ברא אותי, בנה אותי, בצורה כזאת, באופן כזה, שאני רוצה.

מה שחשוב הוא באיזו צורה אני בוחר שהרצון הזה יהיה. מה שחשוב הוא שהאדם ירצה צורה כזאת שהיא תהיה דומה בדיוק לבורא. זו העבודה שלנו. לעשות מהרצון לקבל צורה. מעשה זה נקרא: "השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה - "כלומר, תשליך את חתיכת הזהב לאש ותצא ממנה מנורה.