45. החיסרון, התענוג וקביעת היחס אליהם
שיחה (15.7.02) על מאמר "מהו כלים הדיוטות, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בהעלותך, עמ' 98
מושג העבודה מתייחס רק למקום שבו אפשר לעבוד. על מה אפשר לעבוד? הדבר היחיד שקיים זה רצון לקבל. על איזה רצון לקבל ניתן לעבוד? הבורא ברא את הרצון על ידי זה שהסתלק ממנו, מעצמו, מנוכחותו, ואז נשאר מקום ריק שהוא הרצון לנוכחות, להרגשת הבורא.
זהו הכלי הראשון. ודאי שעדיין אין בכלי הזה שום עצמאות, אלא רק חיסרון של נוכחות הבורא. הבורא הוא הטבע הכללי והכלי הראשון הוא העתקה, הוא החיסרון מהטבע הכללי הזה. אבל מזה עדיין אין נברא. ב"נברא", הכוונה היא לכוח העצמאי שפועל מחוץ לתוכנית הבורא, מחוץ לרצון הבורא. "מחוץ", הכוונה היא כנגד הבורא, ההפך ממנו.
איך רצון כזה שנברא מנוכחות הבורא, כהעתקה ממנו, ושאין בו שום עצמאות, ושלא מרגיש נבדל במאומה, ואף לא מרגיש את עצמיותו, יכול לקבוע תכונה שהיא עצמאית לגמרי ביחס לבורא?
אם מלכתחילה יש כוח כלשהו, רצון אחד, איך יכול להיות שממנו יצא רצון אחד נוסף שלגמרי נבדל ממנו. חייב להיות קשר ביניהם, בין הרצונות, ומהקשר הזה צריכה להיווצר שליטה, השגחה כלשהי, הנהגה, הלא כן?
איך אפשר לקבוע שהדבר הזה שיצא מהבורא, ייקרא אי פעם נברא, אם מלכתחילה הוא לא היה קיים? לשם כך הבורא ברא מצב שבו מתקיימים בה בעת שני נתונים, שתי תכונות: תכונתו וההפך מתכונתו. ואז לאור ההשוואה בין שתי התכונות הללו יוצא הנברא.
"נברא" הוא קביעת יחסו של האדם לנוכחות הבורא כתוצאה מן ההבדל שבין חוסר הרגשת הבורא והרגשת הבורא. נברא קרוי "מסך", כוונה. והוא נולד מחיסרון, חיסרון מיוחד - מהרגשת נוכחות הבורא. לכן הנברא הוא חיסרון להרגשת הבורא, ולפי מידת נוכחות החיסרון הזה בנברא, נקבע יחסו לבורא.
יש כאן שלושה דברים: חיסרון, תענוג, וקביעת היחס אליהם. מצב זה נקרא "אור וכלי ומסך ביניהם". אם קיימים שלושת הדברים האלה יחד, אפשר לדבר על מציאות הנברא. ואם חסר אחד מהם, לא יכול להיות מושג ה"נברא" במציאות. כלומר, הכול תלוי בשני גורמים קוטביים אלה: ברצון שהוא כנגד נוכחות הבורא.
והאדם הוא איזה מין כלי הכנה, מי שצריך להפוך לכלי, מי שצריך להיות נברא. אם לא מתחיל להיווצר בו רצון נכון לנוכחות הבורא, הוא לא יכול להתחיל את עבודתו, לקבוע את כוונתו, באיזו צורה הוא מוכן ומסכים לנוכחות הבורא בו. לכן אנחנו מתחילים את העבודה שלנו מהשגת הרצון הנכון.
המדרש מספר, שהקב"ה פנה לכל העמים, לכל אחד ואחד מהרצונות שבנשמה, ואף אחד מהם לא הסכים לקבל את התורה, את כוח התיקון. חוץ מרצון אחד, מיוחד, שהרגיש שהוא ההפך מהבורא, אבל רוצה להרגיש את נוכחות הבורא, רצון אחד שהסכים לקבל את התורה, את כוח התיקון. הרצון הזה נקרא "ישראל לאחר השבירה".
למה "אומות העולם" לא הסכימו? כי "אומות העולם" הן רצונות, שלא מרגישים כנגד רצונן את נוכחות הבורא, נוכחות המביאה להשתוקקות, לכוונה. מכאן רואים שיש עבודה גדולה לעבוד ולהביא את הרצונות של הנברא לרצונות נכונים, אמיתיים, שייקראו "קליפות", ואחר כך "קדושה". רצונות שמכוונים כבר למושגים רוחניים.
וכשמגיעים לרצונות האלה, אדם נמצא בבחינת "ישראל". עדיין לא בצורה מתוקנת, בבחינת אחוריים, אבל בכל זאת "ישראל". מי נקרא "ישראל"? מי שמרגיש את עצמו מקולקל, שהוא ההפך מהבורא, ומתחיל להבין במעמד כנגד הבורא, שהשתוות הצורה לבורא היא המטרה שלו.
ומי שלא מרגיש עצמו מקולקל, ולא דורש תיקון, נקרא "גוי". הוא לא צריך את ה"תורה", את האור המחזיר למוטב. וכך הוא נשאר, עד שהחלק בבריאה, שנקרא "ישראל", מקבל את התורה, ובכך מתקן את עצמו והופך אחר כך "אור לגויים", אור לרצונות האחרים שבנשמה.
מתוך ש"ישראל", החיסרון לדבקות בבורא, מתפשט לכל יתר הרצונות, לכל ה"אומות", ומגלה התכללותו בהם, גם הרצונות האלה, שקרויים "גויים", מתחילים לרצות את האמצעי לתיקון, הקרוי "תורה".
מה הם המלאכים שבין האדם לבורא?
המלאכים הם כוחות העזר שעל ידיהם מיתקנים הרצונות. על ידיהם הרצון הופך לרצון נכון לקבל כוח כדי לתקן את עצמו, כדי לדרוש מילוי, כדי למלא את עצמו. כי לרצון עצמו אין שום אפשרות לעשות איזו פעולה, הוא רק מרגיש את עצמו.
בדומה לחוש שקולט לפי השתוות הצורה מה שיש מחוצה לו, כך הרצון רק קולט מה שיש מחוץ לו, וקובע את מצבו לפי ההרגשה שלו. חוץ מהקביעה הזאת, כלומר, מקביעת המצב, הרצון אינו מסוגל ליותר, אלא ההרגשה שיש בתוך הרצון היא הפועלת.
מה הכוונה ב"פועלת"? הרצון שמגיע לסוף תחושת מצבו, מצב הקרוי "השגה", שמרגיש את המצב מכל הבחינות שלו, ומתגלות בו רשימות מהמצב הבא, ואז הוא עובר למצב הבא. ומתחיל להרגיש איך גם מצב חדש זה הוא עובר עליו, עד לקביעתו שהוא מרגיש את המצב הזה כולו, ואז, כמובן, הוא עובר הלאה למצב הבא. מכאן שרק הרצון עצמו מרגיש מה קורה לו, מה עובר עליו.
אז מה משתנה ברצון? השינוי הוא שמתגלות בו רשימות. ובמגע בין הרשימות לבין האור שנמצא מחוצה לו, מתעוררת בתוך הרצון תופעה שקרויה "הרגשה". מה היא הרגשה? זאת תופעה בתוך הרצון הכללי מעצם שיתוף הרשימות והאור.
אך עדיין זה לא נברא. זה חומר כלשהו שהבורא ברא וקבע בו רשימות, כלומר, דרגות או מצבי התפתחות. והאור שמאיר על הרשימות האלה הוא הגורם להתפתחות הרצון שבחומר. זאת אומרת, אין בו עדיין שום דבר שאפשר להגיד שזה נברא.
החומר הזה הוא חומר שמרגיש, אבל כולו בשליטת הבורא. הוא לא מרגיש את נוכחות הבורא, אלא רק את נוכחות התענוג שבו בהתאם לרשימות של תענוג וחיסרון. כשהרשימות מתממשות, אזי הרצון מרגיש תענוג על פני החיסרון.
הנברא שיכול להיברא במקרה זה, הוא היחס בין הרצון הכללי עם הרשימות שבו, לבין האור שפועל עליו, לא כלפי התענוג, אלא כלפי מקור התענוג. וגם היחס הזה בא מלמעלה, שכן איך הרצון מתוך עצמו ימצא, ימציא ויפתח יחס כזה, דבר חדש כזה? החדש בא כפועל יוצא מתכונת האור, שכן יחד עם האור מתגלה מקור האור.
אם כן, לחומר הזה, שמתפתח על ידי הרשימות, ניתן לקבוע:
א) שהוא רוצה להרגיש את המקור, את הממלא אותו, ולא את המילוי עצמו.
ב) את קצב ההתפתחות, בהתאם למידה שהוא רוצה להרגיש. הזמן הוא פונקציה של
הרצון. ככל שהוא רוצה יותר להרגיש את הממלא אותו, את בעל הבית, כך הוא מזרז את ההתפתחות שלו. כך הוא נכסף יותר לבעל הבית.
מכאן שיש רצון, שעליו נבנה רצון חדש ועליו נברא רצון חדש נוסף: תחילה יש את הרצון המקורי לתענוגים. הרצון השני הוא לבעל הבית. הרצון השלישי הוא הרצון להידמות לבעל הבית. רק הרצון השלישי הוא נברא עצמאי. והרצונות הקודמים והטבעיים לתענוגים ולבעל הבית, הנתונים בתוך הרצון הכללי לשם התאמה לבעל הבית, נקראים "מלאכים", כלומר, האמצעים להשגת הדבקות.
יש מלאכים שפועלים כביכול כנגד הדבקות, ויש מלאכים שפועלים בעדה. כי כל מצב מורגש ומופעל רק על ידי שתי צורות מנוגדות, כמו שתי מושכות, שהן שני כוחות, שלא יכול האחד בלי השני, וזאת כדי להחזיק את המצב בשליטה.
לכן יש מלאכים טובים ומלאכים רעים, שפועלים זה כנגד זה, שעל ידי שניהם אפשר לקבוע כל הזמן את ההתקדמות למטרה. המלאכים האלה לא נבראו מחוץ לרצון לקבל. שימוש מטרתי ברצון לקבל קרוי "מלאכים".
המלאכים הם כוחות זמניים, פרטיים, מקריים, שבהם משתמש הנברא באותו מצב נתון כדי להתקדם. כלומר, המלאכים הם הכוחות הפרטיים שצריכים לעת עתה לפעול על הנברא, כדי שהוא ירגיש את עצמו ויתקדם. מכאן שהדרך בה הסביבה הפנימית והחיצונית של הנברא פועלת עליו, קרויה "מלאכים".
מהו סיפוק?
הכלי שאנחנו משיגים הוא רק חיסרון בבורא. אותו חיסרון ראשון שממנו הוא ברא אותנו. בדומה לחיסרון בפרה שרוצה להיניק את העגל. אותו חיסרון, אנחנו משיגים. זה לא רצון לקבל כדי להשפיע, זה הרצון שלו, של הבורא, לתת לי, אותו רצון אני משיג, ובו אני חי. ואז, כשאני ממלא את אותו רצון, אז ההרגשה שלי באותו רצון נקראת "סיפוק". "סיפוק" הוא הרגשת המאציל, לאחר שהאדם מגיע למטרה.
בהרגשה הזאת אין הרגשה עצמית, אני לא מרגיש את עצמיותי, אלא אני מרגיש שאני חי בו, בבורא, מרגיש רק אותו, ו"האני" שלי נעלם. וכך חוזרים למצב שרק הבורא קיים ו"האני" נעלם בו, שהבורא הוא היש ואני, האין הנעלם. ולא שהוא נמצא ברצון להשפיע, אלא הוא נמצא מעל הרצון הזה.
איפה ההרגשה? ההרגשה היא "בו", כמו שכתוב: "כי בו ישמח ליבנו". לפנינו כלי אחר לגמרי, ולא הכלי של הנברא.
למה לכל אחד יש סיפוק שונה?
אין על זה תשובה. למה שונים? כל אחד מרגיש את עצמו באופן שונה, אפילו אחרי שכלול עם כולם, כי לכל אחד יש נקודה משלו - יש מאין. כל אחד ואחד צריך להגיע למחשבת הבריאה, להיטיב לנבראיו.
מחשבת הבריאה נמצאת בבורא, זו מחשבה שלו, ולא שלי. אני צריך להתכלל בחזרה באותה מחשבה, בתוכו. אז, ורק אז, כל אחד ייכלל באותה מחשבה. נכון שכולם יחד מהווים כלי אחד, אבל האישיות, הייחודיות של כל אחד ואחד, נשארת בעינה.
מה הן הפעולות הרוחניות שהכלי עושה?
ברוחניות אומרים שכביכול הכלי הוא העושה את הפעולות. אבל אף פעם לא נעשית פעולה על ידי הכלי. זה שאנחנו אומרים, שהאור בא והמסך דוחה, וחושב כמה לקבל, וכו', בדומה למקרה בו אנשי מחשב אומרים שהם עושים כך וכך פעולות והמחשב בהתאמה עושה כך וכך פעולות. הרי מובן מאליו שלמחשב אין שום בחירה. ואם היינו מבינים את כלל מערכת המחשב ויודעים עליה, היינו יכולים לדעת מראש ולצפות את ההתנהגות שלו?!
זו הסיבה שצריכים מומחה. מומחה מכיר את המערכת, הוא יודע למה יש התנהגות מסוימת. אך הוא לא יודע את אופי המחשב. הוא ניגש למחשב, או למערכת אחרת, ובודק: כאן צריכה להיות על כניסה כזאת תגובה כזאת, ועל כניסה כזאת תגובה כזאת. כל מערכת היא קופסה שחורה. למומחה לא משנה מה קורה בפנים, בתוך המערכת, אבל הוא יודע ומכיר היטב את הכניסות אליה והיציאות ממנה. אם כנגד כניסה אין יציאה, או לחלופין התגובה, התוצאה היא לא זו שהיתה צריכה לקרות, אז יש תקלה וצריכים לתקן.
כך הוא הדבר אצלנו, רק שבגוף ביולוגי הדבר קרוי מחלה ולא תקלה. ואם היינו יודעים את המערכת הפנימית שלנו, איך שהיא מתנהגת בכניסות וביציאות שלה, היינו מגלים שבמערכת עצמה אין שום בחירה חופשית איך להתנהג, כלומר הגוף אינו בוחר עכשיו כיצד הוא יתנהג, כך או אחרת.
הדבר דומה גם כשמדובר בעולמות ובנשמות. אנו מדברים כביכול שיש בהם, בעולמות ובנשמות, בחירה חופשית, אבל זו לא בחירה חופשית לגבי ההתנהגות, כי אור וכלי, ומה שקורה ביניהם, הם בבחינת "משחק מכור", הכול ידוע מראש. אלא יש כאן קביעת נתון מעליהם, שנמצא בהרגשת המאציל. שגם הרגשת המאציל זה דבר מוזמן מראש מלמעלה. לכן, אנו מדברים רק על יחסנו לדברים שקורים. אבל גם היחס הזה הוא חוק, שנקבע מראש. אם כך, איפה יש כאן בחירה? האם יכולה להיות בחירה? זה מה שאנחנו לא יודעים, זה מה שקרוי למעלה מהדעת.
אם נחקור ונבין את כל הפעולות שלנו, ואת כל מה שפועל עלינו, לא נמצא אף גורם חופשי, וזה לא מתקבל על פי ההיגיון. אבל למעשה הגורם החופשי הוא הנתון הרוחני. הרצון לקבל, כשהוא נמצא במצב מסוים, יכול לקבוע שהוא רוצה להתעלות מעליו, וקביעת הרצון הזה תהיה חופשית באמת, אך לא כלפי הבורא, אלא רק כלפי הנברא.
זה נקרא "למעלה מהדעת". וזה קיים רק בעולם הרוחני, ולא קיים בעולם הזה. אדם שבוכה או צוחק, רץ למטרה או לא רץ לעברה, הכול תוצאה של מה שעושים איתו. בעולם הזה אנחנו בסך הכול נמצאים בהכנה לבחירה החופשית הזאת. ובעולם שלנו, אכן אין שום דבר שאפשר לקבוע. לאט לאט מתחילים ללמד אותנו איך בחירה חופשית יכולה להתרחש בכלל במציאות.
אבל עד שאנו מגיעים למחסום, כולם "כבהמות נדמו". ומעל המחסום אותה מידה למעלה מהדעת, חופשית, שהנשמה יכולה לקבוע נקראת "ישראל". היא מידת "האדם", שהוא כבר לא בהמה. והיא נקראת "למעלה מהדעת", שזה הנברא.
איך במצב של אין בחירה אפשר לשלוט על קצב ההתקדמות?
המקובלים אומרים לנו, ואינם מסתירים מאיתנו, שאנחנו מצויים בדרגת בהמה. בדרגה זו אין בחירה חופשית, היא פועלת לפי מה שמוטל עליה, היא דומם. אבל לנו, הם אומרים, יש בחירה חופשית לבחור את הסביבה. למרות שגם הבחירה הזאת, שלעת עתה נסתרת מאיתנו, גם היא תוצאת כל התנאים שיש בתוכנו ומסביבנו.
אבל בכל זאת נראה לנו, שאנחנו בוחרים בחירה חופשית, וצריך לדעת להשתמש בבחירה זו. אולם אי-אפשר ליטול חוקים ממדרגה יותר עליונה מזו שאתה נמצא בה, ולומר: ש"אין לי בחירה, אני חי כמו בהמה, מה שיהיה, יהיה". כי ב"מה שיהיה, יהיה" הכוונה היא לא לנשום, ולא לאכול, ולא לעשות כלום. דבר שמן הסתם אינו אפשרי.
צריך להתנהג לפי אותה הבחירה, שיש בכל מדרגה ומדרגה. בתחילה לא אמרו לנו שום דבר על בחירה, עכשיו כבר אומרים לנו שאנחנו לא נמצאים במצב של בחירה, אבל בכל זאת יש לנו בחירה חופשית אחת והיא לבחור את הסביבה. ועם הסתירה הזאת צריכים לחיות. זה מה שנקרא "אם אין אני לי, מי לי" ו"אין עוד מלבדו".
ב"אין עוד מלבדו" אין לאדם בחירה, ב"אם אין אני לי, מי לי" יש לו בחירה, יש משהו שהוא עושה. והאדם חייב לפעול לפי שני המצבים האלה. המקובלים לא מסתירים זאת. הם מכינים אותנו לבחירה האמיתית שאנחנו עדיין לא יודעים מהי, שעוד תבוא.
אבל אם אתה סתם אומר: "אני יודע ש'אין עוד מלבדו' ", מה הכוונה ב"אני יודע"? האם אתה בעצמך הגעת למצב של "אין עוד מלבדו"? למעשה, לא הגעת, למצב זה, פשוט קראת על כך. רק המקובלים נמצאים שם, לא אתה. לכן, אדם צריך להתנהג לפי המצב שבו הוא נמצא. ואם האדם לא משתמש בו וממצה אותו, סימן שהוא לא משתמש בכלים. זה נקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו". כלומר, נוטל סיסמה כלשהי ששמע ויוצא מהמציאות. מעשים כאלה לא נובעים מחוכמה.