אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 46. כל מה שיש בכוחך לעשות - עשה

שיחה (16.7.02) על מאמר "מהו מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בהעלותך, עמ' 105

הבורא ברא את הנברא. הבורא הוא טוב ומיטיב, יחיד ומיוחד, שלם ונצחי. אין מעלה, לא יותר ולא פחות, פשוט זה הוא. והוא לא יכול לברוא את הנברא פחות מדרגתו, כמו שכתוב: "מגדר הפועל השלם שתהיה פעולתו בשלמות" וכך נברא הנברא בדרגה, במצב השלם ביותר. מהו "השלם ביותר"? הכוונה היא כמו בורא.

להימצא באותו המצב כמו הבורא, נקרא להימצא בדבקות איתו. כי ברוחניות, מושג ההתאמה, השתוות הצורה, נקרא "דבקות". מהי דבקות? הדרגה האחרונה והסופית של ההתאמה. למה היא הדרגה הסופית האחרונה של ההתאמה? הרי אין מצבים אחרים, הבורא מושלם וברא את הנברא בצורה המושלמת. אבל הנברא שנברא בצורה המושלמת לא מסוגל עדיין להרגיש את המצב הזה. הוא חייב להבין אותו, להעריך אותו, לחוש אותו, לחיות בו.

כדי לתת לנברא הזדמנות, אפשרות להכיר את מצבו, ולהרגיש אותו, הבורא מזמן לנברא הזדמנות כזאת על ידי ההסתרה. הוא מסתיר מהנברא את המצב השלם הזה, ואחר נותן לנברא אפשרות להעריך הן את המצב הבלתי שלם והן את המצב השלם, לאט לאט ובאופן הדרגתי, כך שמההבחנות הקטנות ביותר, שבכל הבחנה והבחנה הנברא יראה הנברא מי הוא. ההפך מהשלם קרוי אגואיסט. לעומת השלם שקרוי אלטרואיסט. ובהזדמנות הזו הנברא יבדוק את שני המצבים הללו ויעריך אותם, ויעדיף לבסוף את המצב השלם לעומת המצב הבלתי שלם.

כל עוד הנברא לא בודק ולא מתקן את היחס שלו מהיותו בלתי שלם לשלם, הוא לא יכול להתקדם למצב השלמות. כך הוא עניין המדרגות, באופן הדרגתי, ב-521 מצבים בהם הנברא משווה בלתי שלם לשלם, ורוצה להיות בשלמות, ואז, ורק אז, רוכש את המדרגה. וכך בכל פעם הוא מתקדם להכרת המצב שבו הוא נמצא באמת. וכשהוא מגיע למצב הזה, נאמר שהוא נמצא בדבקות, בייחוד עם הבורא, ולכן אז הנברא נקרא "יהודי", מהמילה "ייחוד", שהגיע למיוחד.

וכשהוא משווה את שני המצבים האלה שהוא עובר, הם נקראים חטא או מצווה. רב"ש כותב, שאדם יכול להרגיש שהוא נמצא בחטא, רק לפי הרגשת הבורא שנקראת "אמונה": "זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש שהוא חוטא, אז עליו לדעת, שה' נתן לו להרגיש קצת, שיש מלך בעולם". לפי שיעור ההרגשה שיש מלך בעולם, האדם מרגיש שהוא חוטא.

"והרגשה זו, שקיבל מלמעלה, זה גורם לו שהוא מרגיש שהוא חוטא. מה שאם כן בזמן שאין לו שום קשר עם ה'", הוא לא מרגיש את הבורא, "איך הוא יכול להרגיש שהוא חטא לפני ה', ועשה מעשים רעים שהם נגד התורה, בזמן שאין הוא יודע שיש בעולם נותן התורה. אלא הרגשת החטא היא לפי ערך אמונתו בגדלות המלך". מה היא "אמונתו"? בערך הרגשתו.

מי שנמצא בעולם הזה, כל ההגדרות האמיתיות, הרוחניות, מקבלות אצלו תוכן אחר. לכן בעולם שלנו אמונה נקראת סתם איזושהי הרגשה פסיכולוגית, שלאדם יש איזה ביטחון במשהו שהוא לא יודע אפילו מה. כשהוא נוהג ועושה את מעשיו מתוך חינוך שקיבל, מתוך הרגל קדום, וחושב שזה מה שקרוי אמונה.

אבל רב"ש מתייחס למצבים שהם מעל המחסום - שם פירוש האמונה הוא הפירוש האמיתי: הרגשת הבורא, שנותנת לאדם את היכולת להעריך את מצבו, לעומת המצב האמיתי, ולפי זה לקבוע מה עדיף; ומה זה פשע, מה זה להיות רשע, חוטא, לעומת המצב המושלם.

לכן הזמן שלנו, המצב שלנו, נקרא "זמן ההכנה", כי אין לנו עם מי להשוות את עצמנו. אלא שהאדם צריך לעשות "כל מה שבידך, בכוחך, לעשות עשה", כדי להגיע למחסום. וכבר מעבר למחסום מתחילים להרגיש את ההבדל שבין המצב האמיתי, שבו הבורא ברא אותנו, לבין המצב ההפוך ממנו. ואז, בהבדל הזה בין ימין לשמאל, כלומר, במצב שאדם נמצא כחוטא, לעומת גודל האמונה, כלומר לעומת גודל הרגשת הבורא כשלם, הוא כבר הולך ומתקרב למצב האמיתי שבו הוא נמצא.

בעל הסולם משווה את המצב הזה למצב שבו אדם נמצא במרתף חשוך, ולאט לאט מדליקים לו אור, ואז הוא רואה את מצבו האמיתי, שבו הוא שרוי. לפי מידת הכנתו את עצמו להשתמש במצב הזה בדומה לבורא, בצורה של על מנת להשפיע, בצורה של נתינה, כך הוא רואה שתכונת הבורא היא ההפך ממנו, כלומר, נתינה כנגד קבלה.

מה הכוונה שאדם צריך להתאמץ כדי להגיע להכרת הרע?

"להתאמץ להגיע להכרת הרע" - הכוונה היא שכנגד זה לראות את הטוב. אין שום אפיון של מושג אלא ממצב כנגדו, מהיפוכו. לכן, האדם צריך להשתוקק למצב שכנגדו. אם הוא יראה מהו המצב ההפוך מזה בו הוא נמצא, הוא ירצה בו. בעולם הזה מצב הפוך מאתנו מתבטא באותו נושא, ברצון לקבל, אבל כתענוג כנגד חוסר תענוג.

המקסימום שאדם יכול לרצות, הוא להשתוקק לבורא כמקור התענוג. עדיין תענוג מדומה: עדיין ליהנות ממנו כדי לקבל, "חולת אהבה אני". אפשר להגיד שחיסרון ותענוג הם שני המצבים הנגדיים שיכולים להיות.

מעבר למחסום כבר נכנסים להשוואת שתי התכונות: אגואיזם ואלטרואיזם, נתינה וקבלה, תכונת הבורא ותכונת הנברא, כדי לקבל כדי להשפיע. לכן מעבר למחסום מצויות שתי צורות הטבע: טבע הבורא וטבע הנברא. ולפני המחסום מצב זה הוא מדומה, שכביכול קיים פער בין נתינה לבין קבלה, בין תענוג לחוסר תענוג.

למה צריך להכיר את הרע?

לא צריכים להכיר את הרע. המטרה היא להגיע לטוב. אם האדם מוכן להגיע לטוב, נותנים לו לראות עד כמה הטוב הוא ההפך ממנו, כך שיוכל לעשות את השוואת הצורה. תחילה עליו לעשות השוואה בין המצבים: מה זה רע ומה זה טוב, מה זה חוטא ומה זה ההפך ממנו: שלם. ולאחר שהוא רואה ומבין את ההבדלים, אז לפי זה הוא יעבוד, הוא יעשה את כל המעשים שיבנו בו את הרצון לשלם, מן ההפך ממנו. למעשה, נותנים לאדם להרגיש את ההפך, להיות במצב של ההפך, כדי להעדיף את הטוב. זו למעשה כל מהות הדרך שלנו.

מלכתחילה האדם נמצא בגמר התיקון, באופן הדרגתי, לאט לאט, לפי מידת הסבל שהוא יכול לסבול, לפי הנכונות שלו לסבול, נותנים לו להרגיש מה זו השלמות, שהיא הפוכה ממנו. כלומר, האדם סובל ורוצה את השלמות, סובל ורוצה בה. כך האדם הופך את יחסו לדברים. אין כאן יותר מקביעת יחס. על זה צריכים לעבוד: לשנות בתוכנו את יחסנו לנתינה, שהיא הדבר השלם, לעומת קבלה שהיא הדבר הפגום וההפך מהשלם.

כשקוראים מאמרים יש לבדוק באיזה מונחים הם מדברים: לפני המחסום או לאחריו. לפני המחסום כל המילים, כל המושגים, הם כמו שהכלל נוהג לפרש אותם. שאלות כמו מהי אמונה, מהי דבקות, מהי השפעה, ואהבת לרעך כמוך וכו', נמצאות בחומר אחד, החומר של הרצון לקבל. אין כאן שני דברים מנוגדים. אין הבדל בין טבע הבורא לטבע הנברא. וגם אמונה היא בסך הכול הסכמה פנימית - שמקורה בחינוך או בהשפעת החברה, שנוהגת לעשות בה שימוש כמו בידיעה.

ומעל המחסום, כל המושגים מקבלים פירוש לגמרי אחר, ואז שתי צורות הטבע, בורא ונברא, השפעה וקבלה, הן דברים לגמרי מנוגדים. לא ששניהם בתוך הרצון לקבל, אלא השפעה נמצאת ברצון להשפיע וקבלה נמצאת ברצון לקבל. ואז אמונה היא כבר לא איזו מין יכולת של האדם ללכת בעיניים סגורות, בלי שום ידיעה, מה שנקרא "אמונה למטה מהדעת", אלא היא "אמונה למעלה מהדעת", כי האדם מקבל כוח מלמעלה. כוח זה שהוא "כוח האמונה" הוא לחוש את הרגשת הבורא שעוזרת לו להתעלות מעל הטבע שלו, וללכת במצב של השפעה נגד הרצון לקבל, לוותר על טבעו. "כוח האמונה". הרגשת הבורא, גדלותו, היא הנותנת את הכוח הזה.

מה הכוונה ב"לשנות יחס"?

האדם נמצא עכשיו באין-סוף, בגמר התיקון. כדי שהנברא יעריך את המצב ולא יהיה שרוי בו כמו עובר שהבורא ברא אותו ותו לא, אלא שבאמת יעריך את מצבו, במקום נפש דנפש ירגיש נרנח"י דנרנח"י, הוא צריך לעבור בהכרה את המצב בו הוא שרוי, כמו מעבר מחוסר הכרה למצב של הכרה שלמה.

בשביל זה הבורא צריך לאט לאט להראות לאדם את המצב הנתון שלו והיפוכו, שנקרא להראות לו שני קווים. והאדם הוא הבוחר להיות בשלמות לעומת חוסר שלמות.

להיות ללא הכרה זהו מצב מתוק, מצב טוב. ולהיות בהכרה נקרא לתת, להתייגע. להיות בהכרה הוא מצב של מאמץ מאוד גדול ולא נוח, ובו צריך להגיע להכרה פנימית שהוא בדיוק המצב ההפוך. איך אפשר? לשם כך האדם צריך לקבל מהבורא את תכונות הבורא, את הכוח שלו. ואז הוא לא רק מגיע בסופו של דבר ממצב בלתי שלם לשלם, אלא הוא מגיע לדבקות עם הבורא, שכן הוא כל הזמן חייב לבקש מהבורא, לדרוש ממנו.

אז מכאן יוצא שבשביל האדם, "האני", והמצב השלם, והאמצעי שאיתו הוא מגיע למצב השלם, כלומר, הכוח שהוא מקבל מהבורא, כל אלה הופכים להיות אותו הדבר. ואז אם האדם מבקש כל פעם את הכוח הזה, הוא הולך בדרך הישרה. כמו שכתוב במכתב בדף ס"ד בספר "פרי חכם - אגרות".

ואם סתם מבחינים בין "האני" למצב השלם, ולאמצעי שאיתו האדם מגיע למצב השלם, אז לא מגלים את המטרה. אמנם נתינה תהיה בעיני האדם דבר טוב, אבל נתינה ובורא לא יהיו בשבילו כאחד, אלא הם מדומים למשהו שלבסוף יהפוך לקליפות. בקליפה, נתינה היא ערך עליון. קליפה מתגאה בנתינה, אבל אצלה הנתינה מנותקת מהבורא.

אלו הבחנות דקות. לכן היא נקראת "קליפה", היא מאירה, יש לה כביכול במה למשוך. היא לא מושכת את האדם לבוא אליה כדי לקבל, אלא כמו הנחש, אם תלך על הדבר הזה, אתה תיתן, ויהיו לבורא תענוגים גדולים. מאוד קשה לנו להבין את זה כי אנחנו כלל לא נמצאים בטבע הזה.

למה קוראים לעולם הזה עולם המדומה?

כל מה שיש בעולם הרוחני, קיים גם בעולם הזה. אלא שבעולם הזה הכול נמצא בטבע של הרצון לקבל, ולכן הוא קרוי עולם המדומה. מה זה "מדומה"? הכוונה למונחים לא אמיתיים, מנוגדים, שבתוך הרצון לקבל הם כמו דמה. כמו בגן ילדים, שום דבר לא אמיתי, אלא משחקים בדברים האלה כאילו שזה האמיתי, כך בעולם המדומה הרצון לקבל הוא בתוך הרצון לקבל, וכן גם הרצון להשפיע, הנתינה, האמונה ותכונות אחרות מצויות בתוך הרצון לקבל.

והאמת שזה אפילו לא רצון לקבל, זה כמו מהדורה לילדים, זה לא ממש האכזריות של הרצון לקבל, ולא כל שכן רצון להשפיע, עליו אין בכלל מה לדבר. אלא ככה זה, לשחק בינתיים, להכיר את ההבחנות שבהם, שמתוך ההבחנות האלה מגיעים לרצון באמת, למשהו שנקרא רוחניות, כביכול. והבורא רואה שהאדם כביכול מוכן לרוחניות, עשה יגיעה כלשהי בדומה לילד, שלא מבין את פשר מעשיו, גדל, אז הבורא מכניס אותו ל"בית ספר".

מה ההבדל בין אמונה כתופעה פסיכולוגית לבין אמונה בעבודה רוחנית?

אמונה שהכלל נעזר ומשתמש בה מקורה בחינוך, בדברים שהאדם שומע מהסביבה, מחברים, ממנהיגי האומה. אלה נותנים לו ביטחון עצמי ללכת ולבצע בחיים פעולות כביכול שנראות בעין זרה כפעולות לא רציונליות, שהאדם עושה אותם מתוך אמונה שהם יביאו לו שכר: שכר בעולם הזה, שכר בעולם הבא, אמונה שיהיה לו ולילדיו טוב. "הזוהר" מפרש ב"פקודי אורייתא פקודא קדמאה", מה היא מידת יראה, מדוע האדם נוהג כך.

גם אלה שמתחילים לעבוד בעבודה אישית כלפי הבורא, אבל נמצאים בזמן ההכנה, לפני המחסום, מצויים עדיין באותם המושגים. הרצון לקבל שלהם הוא עדיין רצון לקבל, אבל הם מתחילים כבר להרגיש את כל התכונות שלהם כלפי האור המקיף, כלפי הנקודה שבלב. הנקודה שבלב והאור המקיף הם היינו הך כי הם מתקשרים זה לזה. כביכול יש בתוך האדם נקודה שבלב, שמקבלת הארה מהחוץ, ויש את לבו, שהוא כל הרצונות האחרים.

ואז הוא נמצא כביכול במצב דואלי. יש לו איזו מין הרגשה מהמצב האמיתי שיש מעל המחסום, אך עדיין היא בתוך הלב, והיא נקראת "נקודה שבלב". היא נקודה שנמצאת במסגרת האגו שלו, אבל הוא בכל זאת מרגיש בה יחס כלשהו לרוחניות. גם המצבים האלה מדומים, הם עדיין לא מבטאים את שתי צורות הטבע - להשפיע ולקבל, אבל הוא כבר יכול להעריך שהן אכן קיימות. עדיין אין לו את התכונות האמיתיות האלה של להשפיע ולקבל, אבל הוא מעריך ומשער שהתכונות עליהן הוא מדבר, קיימות בצורה אמיתית רק מעבר למחסום, ויכול להיות שהוא מסוגל להגיע אליהן.

אלה שאין להם נקודה שבלב, ואין להם במה להשוות את ליבם לנקודה הרוחנית, שהיא "חלק אלוקי ממעל", מצויים במדרגה תחתונה יותר, אך זו אינה מבוטלת, חס ושלום, הבורא לא ברא שום דבר מיותר, אבל קיים הבדל גדול מאוד בין שתי הדרגות: דעת תורה - בדרגה זו האדם כבר נמצא באור, בהרגשה מסוימת כלפי הרוחניות. דעת בעלי בתים - בדרגה זו האדם נמצא רק בתוך הרצון לקבל שלו.

אלה שני דברים הפוכים, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". אפילו לפני שמגיעים למחסום הם כבר דברים הפוכים, עד כדי כך שאי-אפשר שיבינו זה את זה. מה שהכלל מפרש לגבי כל מה שהוא קורא, ומה שעובד ה' מפרש, אפילו שהוא נמצא בזמן ההכנה ועוד לא עובד בעבודה אמיתית - אלה שני דברים הפוכים, אלה שני פירושים שונים. כיוון שפירוש הכלל הוא רק מתוך הרצון לקבל, ואילו הפירוש של מי שנמצא בזמן ההכנה הוא בהשוואה לנקודה שבלב, לאור המקיף. לזה יש כבר פירוש שונה, כי הוא כבר מבין מה אמיתי ומה לא. לכן, אדם כזה מתחיל לזלזל במעשים גופניים ומתחיל לחקור ולבחון את המחשבות שלו ואת הכוונות שלו. וזוהי תחילתו של יחס נכון.

איך מבחינים אם יש לאדם נקודה שבלב?

אם יש לו לאדם משיכה להתעסק במה ששייך לרוחניות, אז יש לו נקודה שבלב.

לאן מגיעים האנשים שנגררים ללמוד אחרי כאלה שלומדים ברצינות?

יש מספר לא מבוטל של אנשים שנגררים אחר אלה שאומרים, שהם נמצאים ברוחניות וכדאי להתעסק בה. יש ביניהם כאלה שטרם הגיע זמנם להיכנס לזמן ההכנה, אבל הם נמצאים בו מתוך הערכתם לעניין, ועוזרים אפילו לאלה שנמצאים בזמן ההכנה, וכל שכן עוזרים לאלה שנמצאים מעבר למחסום, ובכך הם מזרזים את התפתחות של עצמם.

רב"ש הכיר מקרים דומים לאלה. כשבאה קבוצה מתל אביב ללמוד אצלו, היו שם כל מיני סוגי אנשים: היו כאלה שהוא חשב שלא כדאי שיישארו, אבל הם בכל זאת נשארו, כי הם הגיעו יחד עם חברים קרובים שחיו יחד באותה דירה, והלכו ללמוד באותו מקום.

כששאלו את רב"ש למה הם נשארו ללמוד אצלו, הוא ענה שהם בכל זאת התנסו בלימוד והתקדמו בעבודה הרוחנית, שהרי במקום לעשות עוד עשרים גלגולים או מי יודע כמה, עד שיקבלו נקודה שבלב, אם הם עובדים במסגרת לימודים כזו, הם עושים את העבודה בגלגול אחד, ואולי אף בגלגול הזה הם נכנסים לעבודה.

אם אדם גומר את העבודה או אינו גומר אותה, זה לא תלוי בו, אי-אפשר לדעת את זה מראש. המקובל הגדול ביותר לא יכול לדעת, כי זה נובע משורש מיוחד של כל נשמה ונשמה. אסור לעשות על זה חשבונות, מה שנחוץ הוא לפתוח את לימוד הקבלה לכל אחד ואחד.

הקבלה פתוחה לכל אחד, "אלף נכנסים לחדר", וכמה שנמצאים בתחומה - נמצאים. ואלה שעוזבים את דרך הקבלה, הם פשוט לא מרגישים את הנקודה שבלב. הם אינם רואים בפירוש הזה, בקבלה, תגובה שנובעת מתוך תוכם. היא אינה מדברת אליהם.

כשהאדם נמצא בדרך הקבלה, לוקח זמן עד שהוא באמת מתחיל להרגיש ולהבין. הוא לומד ולא מבין כלום. הוא שומע את השיעור, אך למעשה הוא לא שומע אותו. המושגים בקבלה הם שונים. ואדם מתוך עצמו לא מבין את המושגים האלה. למעשה, יש מושגים שהוא מבין ויש כאלה שלא. זה אכן קושי. אבל באופן הדרגתי, לאט לאט ובסבלנות רבה לומדים להבין את מושגי הקבלה ואת דרכה.

לעומת זאת יש אנשים מבריקים, שתופסים את מהות הדברים, ומיד מתחילים להרגיש. פעם נכנס בחור חדש לשיעור של רב"ש וביקש רשות להישאר. הרב התחיל להסביר מושג מסוים, שתלמידים ותיקים בקושי הבינו אותו, בקושי תפסו אותו. היה להם קשה מבפנים "לפצח" את המושג ו"ללעוס" אותו. והבחור החדש רק מהאזנה קצרה לשיעור התחיל לדבר כל כך בקלות ולהגיב. לעומתו התלמידים הוותיקים חשו, כביכול חסרי הרגשה, עבים.

רב"ש צחק על כך, אבל התלמידים התרגזו. כבר חצי שנה הם לומדים ומשקיעים כל כך הרבה, ולגמרי במקרה נכנס בחור חדש, מתיישב, ולפתע מתחיל להרגיש, ולענות לרב, ולשאול אותו דברים שהם עצמם בקושי מבינים. הבחור הזה היה זך מאוד, הרגיש את הדברים מתוך זכות. עד כדי כך היה זך שהרגיש כביכול רוחניות. אחר כך הוא פרש ולא עסק יותר בחוכמת הקבלה.

אז אי-אפשר לדעת מראש מה יקרה עם כל אחד ואחד, זו ממש התפתחות אישית. כתוב: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" אין מקום לעשות חשבון עם אף אחד. אלא אם אדם מזיק לחברה בצורה כזו, שאי-אפשר להחזיק בו, כי נוכחותו מקלקלת את האחרים. ואם יש קלקול, אז יש צורך לנדות אותו, אבל אם האדם מתיישב בתוכנו, הוא לאט לאט מתקדם בהדרגה. ולמרות הכול הוא בתוך תוכו עושה דברים גדולים.

איך מראים לאדם את הרע לפי המידה שהוא מסוגל לתקן?

אנחנו נמצאים בגמר התיקון. במצב הנוכחי אנחנו מרגישים מגמר התיקון את המצב החלש, הקלוש ביותר. למה? כי לא מסוגלים יותר לסבול. זו בדיוק המנה שהבורא מלמעלה מודד, שעליה אדם יכול לעשות הבחנה בין טוב לרע, ועל ידי מאמצים להעדיף את הטוב על הרע.

מלכתחילה הרע נראה לאדם כטוב, והטוב נראה לו כרע. ועל ידי מעשים הוא מברר עניין זה ומהפך את ההערכה הזאת מרע לטוב, וכך נתינה נקראת אצלו טוב וקבלה - רע.

אם אדם עושה את ההבחנה הזאת, ורוצה להידבק לנתינה ולבסוף נדבק - וזה קורה לכל אחד אפילו אם הוא לא מרגיש זאת - סימן שיש בו את "מידת האמת": בהדרגה היא נוצרת בתוך האדם וגדלה בו. ואז האדם כבר לא יכול להסכים עם משהו שהוא לא לפי מידת האמת הזאת, הוא כבר לא יכול לסבול משהו שהוא בניגוד למידת האמת. אפילו אם יהרגו אותו הוא לא מוותר עליה, והיא הופכת להיות שלו. זו ראשיתה של מידת ההשפעה שהאדם רוכש.

האדם יכול רק במידה קטנה מאוד לעשות את ההבחנה הזו בין טוב ורע, כך שהם לא ייראו לו כשני הרים שהוא נופל ביניהם, אלא שמחד גיסא יש טוב ומאידך גיסא יש רע, והם גם מר ומתוק בהתאמה, כלומר, דברים הפוכים. ואז הוא עושה את החשבון ובהדרגה יכול להעדיף את הטוב שאמנם הוא מר, על פני הרע, שהוא מתוק. כלומר להעדיף את ההשפעה על פני הקבלה.

כך קורה כל פעם ופעם, במשך 521 השוואות כאלה, עד שהאדם מגיע לגמר התיקון. עד שהוא לגמרי קובע שהבורא הוא הטוב האמיתי וההפך ממנו הוא רע.

לאיזה טבע האדם שייך: לטבע הבורא או לטבע הרצון לקבל?

אפשר לתאר את מצבו של האדם בצורה פשוטה: הבורא מלמעלה והאדם למטה. מהמקום בו האדם נמצא במצבו הנוכחי ועד לדרגת הבורא עולים שני קווים: קו ימין הוא טבע הבורא, וקו שמאל, שהוא ההפך מטבע הבורא, הוא טבע האדם.

בתוך האדם שני הקווים האלה נפגשים כמו בזווית של משולש, ובתוך הבורא שני הקווים הם נפרדים ורחוקים זה מזה. בכל עת ששני הקווים האלה מתרחקים יותר ויותר זה מזה, פירוש הדבר שהאדם עולה במדרגות, מתקרב לבורא.

כשהאדם נמצא בקו שמאל, נראה לו שזה הטבע שלו, אבל זה בכלל לא טבעו. למעשה, אין לאדם שום טבע, האדם הוא לא זה ולא זה. אלא שהבורא נותן לו את ההסתרה, שהיא הבונה באדם את ההפך מהבורא, את הקבלה, והבורא הוא ההשפעה. והאדם נמצא בין שתי הערכות אלו, בין שני הקווים האלה.

מלכתחילה אדם נמצא בקו שמאל, ונראה לו שהמצב הזה הוא מתוק, וההפך נראה לו מר, בלתי אפשרי לעשותו וגורם לו סבל - איך לתת, איך לוותר על הכול, איך לא לחשוב על עצמו וכו'. ובתהליך של בירור, לא של מר ומתוק, אלא של אמת ושקר - הבירור הזה יכול להיעשות רק אם הבורא מאיר לאדם - האדם הופך את המושגים האלו, ואז אמת הופכת לדבר מתוק ושקר הופך למר. זה מאוד לא פשוט, אבל סך הכל זה העיקרון.

מה הקשר בין אמת ושקר לבין סולם המדרגות?

לפי מידת יכולתו של האדם להיות בין מצבי אמת ושקר, במצב של לחץ ביניהם, כשהם מנוגדים זה לזה, נותנים לו לעלות. אבל בסך הכול הדרגות האלו, 521 המדרגות, מוגדרות מראש לפי מבנה הנשמה. כך אנחנו בנויים, לפי מידות אלה אנחנו יכולים לסבול, ויותר מזה - לא. המידה הזאת היא בדיוק לפי מידת ההבחנה שלנו.

כלומר, ההבדל בין הדרגות הוא עשר ספירות, וההבדל בתוכנו הוא עשר ספירות. היינו, המידה היא אותה המידה. במידה קטנה ממנה, לא נוכל להרגיש הבדל בין אמת ושקר. במידה גדולה ממנה, לא נוכל לעמוד בהבדל ביניהם. אי-אפשר לדלג על מדרגות.