אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 47. התורה מדברת באדם אחד

שיחה (17.7.02) על מאמר "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בהעלותך, עמ' 113

בעל הסולם אומר ב"פקודין דאורייתא", שהתורה מתחלקת לשני חלקים, לשני שלבים:

שלב א' - תורה של תיקון הקרויה "עצות": איך לתקן את הרצון לקבל, ולהשתמש בו כדי להשפיע.

שלב ב' - תורה של מילוי הקרויה "שמותיו של הקב"ה": המאור שהחזיר למוטב, בא וממלא את הכלי ומביא לו את ה"שמות הקדושים", כלומר, את הכרת הבורא לפי השוואת הצורה איתו.

שני החלקים האלה נקראים "תורה", אלא שבחלק הראשון התורה נועדה לתיקון ובחלק השני - להשגה. לפי זה יש יחס לתורה שקרוי "פירות" ויחס אחר שקרוי "קרן קיימת". אדם שמתקן את עצמו, מתקן את החלק שהוא מסוגל לתקן, והחלק שהוא לא מסוגל לתקן, נשאר לתיקון הכללי, שבא מאוחר יותר בזיווג "רב פעלים מקבציאל", בביאת המשיח.

ובהתאם לכך האדם נהנה ממה שהוא עושה ומתקן עכשיו, וגם מהמאור שמאיר לו מנקודת גמר התיקון הקרוי "קרן קיימת לעולם הבא". כי למעשה האדם לא מצליח לתקן את עצמו, אלא רק להתכלל בט' ראשונות. זה מה שהנשמה עושה משך כל התהליך שהיא עוברת בסולם המדרגות. ולכן אור התיקון מתגלה רק בגמר התיקון והוא נקרא "קרן קיימת לעולם הבא".

ועד שנכנסים לכוונה כדי להשפיע, אין הדבר קרוי שנמצאים ב"תורה" או ב"פקודין", כי כל פעולות האדם הן בלי מסכים, אלא עם הכוונה כדי לקבל. וכל מה שהוא מבין ורוכש מהלימוד, זה עדיין לא תורה, אלא הכנה.

מה שאם כן, מי שעובר את המחסום, נכנס לאור האמונה, לכוונה כדי להשפיע. ולפי גודל אמונתו מתגלה לו גם ההשגה, אור ההשגה, אור השוואת הצורה. עד גמר התיקון הוא מתקן את עצמו במה שאפשר לו בהתכללות בט' ראשונות. ובגמר התיקון מתוקן היסוד שלו כולו.

במאמר מוסבר בפירוט איך התורה מדברת באדם אחד. כל השבטים, והקשרים ביניהם, נמצאים באדם אחד, בתכונותיו. ואין לנו שום יסוד, ואין לנו כל רשות, לפרש את הדברים האלה כפי שנוהגים בעולם הזה, בגופים שונים, בזמן, בתנועה, במקום. מפני שאז התורה הקדושה מחוללת, מופקעת מקדושתה, ואי-אפשר בתוך הלבושים הגסים העוטים אותה לראות מה הכוונה האמיתית בכל הפעולות שעליהן היא מספרת.

ובכך האדם מתרחק לחלוטין מהפירוש האמיתי. ואז התורה מפסיקה להיות בשבילו הוראה איך לתקן את עצמו, אלא הופכת להיות בהתאם ללבושים שלה: או לאגדות או להיסטוריה או לפעולות גשמיות בעולם הזה. אבל מפסיקה לחלוטין להיות סדר התיקון וגילוי השמות הקדושים. לכן, תמיד צריך לפרש את כל מה שכתוב בספרים הקדושים בגוף אחד, בנשמה אחת.

איך אפשר לדעת לפני המחסום שהעבודה היא לקדושה ולא לקליפה?

לפני שמגיעים למחסום אין קדושה ואין קליפה, הכול מתרכז ונמצא ברצון לקבל. צריך רק ללמוד להבחין יותר ויותר בין המצבים שהם כביכול נמצאים בהתאמה כנגד קדושה וכנגד קליפה. המקובלים מציינים שכל הדברים שקשורים למטרה, להתקרבות לבורא לפי תכונותיו, להתקרבות לזולת, מקורם בקדושה. וכל הדברים שהם על חשבון הזולת, בניתוק מהבורא, הם מצד הקליפה.

איך, בכל זאת, אפשר להיות כמה שיותר מחובר לקדושה? בעל הסולם נותן עצה: "ישראל, קוב"ה ואורחין דאורייתא, חד הוא". כלומר, כל המחשבות והפעולות שאני עושה עכשיו, הרצון שלי שמתבטא במחשבה או בפעולה, והבורא, איך שאני מתאר אותו, צריכים להיות בנקודה אחת, צריכים להיות כאחד. אם האדם מתאר את רצונותיו ואת הבורא כאחד אז הפעולה שלו, בזמן, בתנועה ובמקום, קשורה כבר במושג שנקרא "מטרת הבריאה".

לא חשוב עד כמה האדם מבין את זה או לאו. אם הוא עושה את החיבור לפי דרגתו, אז הוא נמצא בחיבור. לכן, אין להצטער שלא נמצאים בדרגה אחרת. צריך לעשות מה שמסוגלים עכשיו, כרגע.

האם בזמן ההכנה האדם יכול לאבחן את תכונותיו ולהשתמש בהן כדי להידמות לבורא?

לא ניתן לאבחן את התכונות, על פי האופי שלהן, על פי היכולת שלהן לעזור, על פי הצורה שהן עוזרות, או באופן בו ניתן להשתמש בהן, כדי להידמות לבורא. לא כדאי להתעמק בסוגיה זו. וגם לא כתוב לעשות כן. סתם "פילוסופיה" וחוכמולוגיה, ולא עבודה של ממש.

למה? כי שום תכונה לא נבנתה בתוכנו לרעה, אלא כולן נוצרו לטובה. אין בנו שום נטייה שלילית. הכוונה היא הקובעת אם התכונה לשלילה או לחיוב.

אם בודקים מהו שקר ומהי אמת, ניתן לראות שלעיתים שקר יכול להיות דבר מועיל יותר מהאמת, תלוי איך משתמשים בו. לכן לעולם לא בודקים את התכונות ולא דנים בהן לפי מה שהן עצמן. זו סתם פילוסופיה צרופה שיכולה להביא את האדם לעשות שימוש כרצונו בדברים טובים ורעים.אל כל דבר ודבר צריך להתייחס לגופו ממש: איפה בדיוק רוצים להשתמש בו, ואז, ורק אז, לקבוע אם הוא טוב או רע.

הדוגמה של רב"ש היא, שאם יכולים להציל חיי אדם על ידי שקר, אז חייבים לשקר. ולעומתו, הפילוסופיה גורסת: מה יכול להיות גרוע יותר משקר? הם מביאים כל מיני פסוקים להוכיח שאין גרוע יותר משקר, שהקב"ה הוא אמת, ושקר הוא ההפך ממנו. אבל אם אפשר על ידי שקר להציל חיי אדם, אז אותה תורה מחייבת אותנו לפעול כן. יש הרבה דוגמאות כאלה בחיים. הדברים הכי גרועים נעשים אחרי חשבונות יפים, ואחר הוכחות שאי-אפשר אחרת, או שזה נעשה בכלל לטובת האנושות.

זאת אומרת, ללא קשר למטרה הסופית אין בכלל לדון אם איזו תכונה, נטייה, תוצאה, תופעה, היא טובה או רעה. הדבר נכון אפילו כשאנו מדברים על דברים פשוטים. למשל, בסין וברוסיה השמידו זאבים, סוגי זבובים, וכל מיני ציפורים, ואחר כך פקדו אותם אסונות. רק אז הבינו מה הם עשו, איזה חוסר איזון הם יצרו בטבע. אנחנו לא יכולים למדוד שום דבר אם זה לא נעשה בקשר למטרה הסופית.

לכן, קודם כל, לא משמידים שום דבר. אין דבר רע. דבר מסוים נראה לך רע רק בהתאם למצבך ולפי מה שאתה קובע. ורק אם תגיע לטוב, תראה את הדבר הזה בסופו, ואז תוכל להחליט. בעל הסולם כותב, שמאחר שכל ההשגחה עלינו היא השגחה מטרתית, אז אי-אפשר לומר על שום דבר שהוא רע, כי לכל דבר יש מקום, ובאמצעותו מביאים את כל הבריאה לתכלית. אז מה בסך הכול עושים? משנים את היחס בלבד. מניחים לעולם הזה, לא משנים בו כלום. צריך לשנות רק בתוך עצמך. ואז האדם יכול לראות עד כמה כל העולם טוב אליו ומועיל לו.

למה שלב ההכנה הוא או שחור או לבן, לאן נעלמה כל הצבעוניות שיש בעולם הזה?

מצבים רוחניים הם מוחלטים למדי, חדים וברורים למדי. והצבעים הם לא שחור לבן וביניהם גוני אפור. אלא יש תשע ספירות, תשע תכונות, ובכל אחת יש שימוש קיצוני או לקדושה או לקליפה. ואז יש גם שילוב ביניהן, וגם בו שימוש או לקדושה או לקליפה.

אבל למען האמת, יש קדושה או קליפה. אין דבר כזה באמצע. "קו אמצעי" הוא לא באמצע של בין קדושה לקליפה, אלא זו המידה שהאדם יכול לקיים את הקדושה. אין "שחור לבן", יש או שחור או לבן. רק בין שחור ללבן אפשר להבדיל במשהו. בשחור לא רואים כלום, וגם בלבן לא רואים דבר. אדם רואה רק בגבול ביניהם.

ט' ראשונות הן לא כל מיני דברים בין קדושה לקליפה. ט' ראשונות הן תכונות ברורות, חתומות, מוגדרות בצורה מדויקת. וגם השימוש בהן הוא או בקדושה או בקליפה, אין באמצע. אי-אפשר להיות קצת בקדושה וקצת בקליפה. יש או קדושה או קליפה, רק תלוי באיזה עוצמה.

אדם יכול להמציא לעצמו משהו שהוא גם קדושה וגם קליפה. אבל ברוחניות אין דבר כזה. אין בכלי קצת יותר קדוש וקצת פחות קדוש. אלא לפי גודל המסך נמצא הכלי בקדושה או לאו. אפשר להשוות בין הכלים כך שאחד נמצא ביותר עוצמה והשני בפחות עוצמה, אבל לא יכול להיות שהם נמצאים במצב מעורב: קצת בקדושה וקצת בקליפה.

בכל סולם המדרגות, ההבדל בין קליפה לקדושה ניכר פחות ופחות במדרגות התחתונות והוא מתבטא יותר במעלה המדרגות הגבוהות, אבל בכל זאת זה או קדושה או קליפה. בכל מדרגה ומדרגה שאדם נמצא הדברים האלה הם קיצוניים בשבילו.

ומה עם קליפת נוגה?

כל רצון שלא קבעתי עדיין למה הוא שייך נקרא בינתיים "קליפת נוגה". שאפשר לשייך אותו או לקדושה או לקליפה. אבל זה לא שקליפת נוגה כוללת חצי חצי. אין דבר כזה בשום מקום חצי קדושה וחצי קליפה והם נפגשים יחד. קליפת נוגה היא חצי חצי כי היא לא זה ולא זה. היא לא קליפה. אין דבר כזה "קליפת נוגה" במציאות.

איך מלכות יכולה לעלות לבינה?

מלכות לא עולה לבינה, מלכות מצמצמת את בינה. והצמצום מכונה עלייה. מלכות עולה בגלל שהיא רוצה להידבק בבינה. ובמה היא יכולה להידבק בה? היא עוזבת את כל הרצון לקבל שלה, מצמצמת את הכול, ורק מעצם רצונה להידבק בבינה, בכתר שלה, היא דבוקה בה. לכן יש זו"ן, ו"ק, ונקודה. ומלכות עצמה לא מסוגלת ליותר.

האם "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" הוא מצב שבו "ישראל" כבר לא רוצים רוחניות?

כן. כתוב : "רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים שלא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב 'וייאנחו בני ישראל מן העבודה'".

כלי רוחני מורכב מהרבה תנאים, שאדם צריך לגבש בכל שלבי התפתחותו. וכשכל התנאים האלה מגיעים לגמר צורתם הסופית, נוצר מצב שנקרא מ"ן, בקשה, תנאי, לפיו הוא נכנס לרוחניות. והתנאי הזה מורכב מהרבה פרטים: אין לאדם לאן לחזור ואין לו לאן ללכת, ולמטה הוא לא מסוגל לעשות שום דבר, לא בדברים שעברו, ולא בדברים שיבואו, והוא צריך לקבוע יחס ברור לכל מה שנמצא בעולם הזה, ולכל מה שנראה לו שיש בעולם הבא, וכן יחס כלפי הבורא, ויחס כלפי עצמו.

כלומר, אדם צריך לגבש מעמד כלשהו שנקרא "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". מה זה "וייאנחו"? פירושו שהאדם לא יכול לברוח מהעבודה וגם לא יכול לעשות שום דבר אחר. אין לו סיפוק מזה וגם לא מכל דבר אחר.

רב"ש אומר, שיש להם ירידות ועליות, אבל "הם לא מתייאשים". ממה האדם כן מתייאש? כשהוא לא רואה שיהיה לו משהו מהעליות והירידות האלה, אבל בלית ברירה הוא חייב להמשיך בדרך הזאת. מצב זה הוא של אופטימיות וייאוש כאחד. מביאים לו מצב שממנו הוא לא מסוגל לפטור את עצמו. שני הקצוות האלה חייבים להיות באותו אדם בכל מעשה ומעשה. את המפגש בין שני הקצוות הוא לא יכול לפתור בעצמו, כי אין פתרון. ועל כן הוא צועק לבורא.

המצב הזה דומה לממד הכלול מהרבה ממדים, ושבכל ממד יש שני קצוות של אותה הרגשה, או של אותה תפיסה, או של אותו רעיון. ושני הקצוות האלה סותרים זה את זה, והאדם מממש את שניהם ללא יכולת לעשות דבר. כאילו נמצאים במרכז מעגל כלשהו ומכל הצדדים, מכל הכיוונים, באים אל האדם כוחות מנוגדים זה לזה ודוקרים אותו. כל כוח נפגש עם הכוח המנוגד לו בתוך האדם, והאדם עצמו לא יכול לעשות דבר - ואז הוא צועק אל הבורא. אזי מתגלה לו שהוא יכול לצעוק לבורא, כשלפני כן הוא לא היה יכול.