48. השכר כאמצעי להגיע לנותן
שיחה (18.7.02) על מאמר "מהו 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה' בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ה' - תלמוד בבלי, מסכת תענית, עמ' 143
קיים הבדל גדול בין מה שהאדם מתאבל עליו, לבין מה שבעיניו נקרא "ירושלים". אלה שעדיין נמצאים במצב של רצון לקבל למען עצמם, לא משנה אם הם רוצים בכך או לא, הם חושבים בליבם על השכר ולא על נותן השכר, אלא הם חושבים בליבם על נותן השכר שוודאי ייתן להם שכר. ואז החורבן בעיניהם, משמעותו שאין להם שום דבר בכלים דקבלה.
אלה שכבר מתכוונים להגיע לנותן השכר, כלומר, שהשכר כשלעצמו לא חשוב להם, מתייחסים לשכר כאמצעי להגיע לנותן. במקרה זה חשיבותו של הנותן, והרגשתו הן הכרחיות בשבילם. אחרת, הם לא יכולים להתייחס אל הבורא, כי השכר כל הזמן מסתיר אותו. לכן הם דורשים שהנותן יתגלה, אחרת, הם לא יוכלו לחשוב עליו, אלא רק על השכר. וטבעו של האדם יגבר על רצונו לחשוב על הבורא וידרוש תשלום.
אז על מה מתאבלים בזמן ההכנה? על זה שאין השתוקקות לנותן, לבורא, אלא יש השתוקקות לשכר, וזו תוצאה של החורבן, של שבירת הכלים, של נפילתם למצב של רצון לקבל.
אבל אם מתוך המצב הזה, לפי מידת יכולתו של האדם, מתוך השבירה, מתוך החורבן, הוא חושב על המצב המתוקן, אז הרצונות והמחשבות שלו - שניהם מכוונים לנתינה, לנותן, להשפעה. אם יש בכל זאת איזה יחס כלשהו לבורא, אפילו שיודעים שלא רוצים, ויודעים שלא יודעים, פירוש הדבר, שמתוך החורבן הם מתאבלים על מצבם.
אמנם לא מתאבלים בלב, כי הלב שקוע ברצון לקבל, אבל פירוש הדבר שהם "מתאבלים על ירושלים", ואז זוכים לנחמה. אמנם בינתיים השמחה שלהם היא מזה, שהם ממלאים את ליבם בכל טוב בהמי, אבל יחד עם זאת הם זוכים לכמעט "ירושלים", ומזה תהיה להם שמחה.
כלומר, העבודה שלנו ראשיתה ממצב, שרק נקודה אחת קטנה מבינה ומרגישה שיש עניין של השפעה, שיש עניין נעלה. ואם האדם חושב לפעמים וממוקד בנקודה האחת הזאת, השבויה בידי כל יתר הרצונות, אז בכך הוא קובע שהוא שרוי בחורבן ובאבל. והאבל הזה נותן לאדם את הכיוון של מה הם התיקון והשמחה העתידיים.
ואלה שאין להם את המטרה האמיתית לנגד עיניהם, לא יודעים מהי "ירושלים" ומהו "חורבן". הם לא יכולים להשוות את עצמם לנקודה שבלב, ואז הלב לא נראה להם שבור, והם לא מגיעים להצטער, ומתוך הצער לא מגיעים לשמחה. כמו שכתוב: "אין שלם יותר מלב שבור". ברגע שהאדם מגיע לשלמות השבירה, הוא מגיע ממצב זה לשלמות האמיתית.
איך אפשר להתאבל אם מצדיקים את הבורא?
אדם נמצא במצב, שהוא לא יכול לשלב יחד דברים מנוגדים: הוא חש שמחה או צער, או חש שהבורא רשע ואני צדיק, או שהוא צדיק ואני רשע וכו'. כל דבר שנמצא בתוכו בקשר לרוחניות, בגלל שהוא עצמו הפוך מרוחניות, אז הוא לא יכול לקרב, לא כל שכן יכול לחבר יחד הבחנות רוחניות והבחנות גשמיות. זה שייך לזמן, לתנועה, למקום, לסיבה ומסובב, שלנו יש עימם תמיד הפכיות.
אדם שמתחיל לקשור את שני ההפכים האלה - הבחנות רוחניות והבחנות גשמיות - על ידי מסך, רואה ומבין שאין ביניהם שום ניגודיות. אצלו כלי עם המסך הופך להיות כמו האור. ובמידה שהוא באמת יכול לעשות את זה מעל הרצון לקבל שלו, הוא זוכה לדבקות, והכלי עם המסך שווה לאור. ואז אין עניין של צער ובכי יחד עם שמחה וצחוק, אלא הם ממש אותו דבר.
הניגודיות הזאת מודגשת בסיפור התגלות הקב"ה לאברהם, שמצד אחד אמר לו: "עלהו לעולה", הרוג את בנך. ומצד שני: "אעשך לגוי גדול", לעם גדול. איך קורה ששני דברים שמבטלים זה את זה יכולים לדור יחדיו? הם יכולים לדור יחדיו מפני שהם מחוברים על ידי המסך.
אז למה מצווים גם לבכות וגם לשמוח? כי תחושות הצער והשמחה הן על שני דברים שונים: צער על מצבי העכשווי, ושמחה איך דווקא באמצעותו אני מגיע להיפוך. בלי להיות במצב המנוגד, המקולקל, אי-אפשר להפוך אותו למצב המתוקן. האדם חש צער ממצבו ושמח בתיקון שלו, ואז, אין שום סתירה.
רב"ש מסביר את הרעיון הזה בכל מיני אופנים. לדוגמה, אדם שחולה שנים, כמה הוא שמח לגלות סוף סוף מהי המחלה שיש לו, ומהי התרופה בשבילה. מהגילוי הזה הוא מפיק שמחה כאילו הוא חש עצמו בריא. כי אם המחלה ידועה ויש לה תרופה, אז כל היתר בוודאי יתגלה בצורה טבעית, יתגלגל לתיקון ולגמר תיקון.
כך קורה איתנו. העיקר הוא הכרת הרע ואחר כך כל השאר. לא סתם העבודה נקראת "עבודת ה'". עלינו רק להרגיש את המצבים, ואחרי שהם מתגלים לנו, אין שום קושי ושום ספק שהם יתרחשו. כמו שבעל הסולם כותב במכתב י"א ("פרי חכם - אגרות"), שהוא שמח "ברשעים" שמתגלים, כי אלה שלא מתגלים הם באפס תקווה.
אבל צריך לדעת ש"הרשעים" שהתגלו, היו קיימים כבר מלכתחילה, אלא שאז האדם לא ידע שהם נמצאים בתוכו, לא ידע שהתכונות השבורות האלה נמצאות בתוכו, ועכשיו הוא יודע. וכמה "רשעים" יש עוד בתוכו שהוא לא יודע? ומי יודע מתי הם יתגלו לו? אבל מה שהתגלה ודאי כבר הולך לתיקון, מפני שעצם הגילוי הוא כבר תיקון. כי הגילוי נעשה על ידי האור שבא כנגד התכונה המקולקלת וכבר מתחיל לתקנה. ברגע שהאדם מרגיש אותה כתכונה רעה, סימן שהיא כבר נמצאת בטיפול ובתיקון.
לכן הרגשה רעה עליה להיות יחד עם שמחה, כי ההרגשה הרעה היא תוצאה של תופעה שלילית שעכשיו נמתקת וניתקנת. אז אמנם אני מרגיש רע, אבל אני צריך להיות "שמח ברשעים שמתגלים". אדם מרגיש רע, וחש צער נורא, אבל הוא שמח בתחושת הרע הזו, כי זה בדיוק המקום שעכשיו תחושת הרע מתהפכת לתחושה טובה.
למה כשמעצימים את חשיבות הבורא, מרגישים רע כלפיו, ולא רצון להתבטל בפניו?
אם הבורא מתגלה, האדם מתבטל בפניו, ואין לו שום קושי לעשות מה שהבורא רוצה. אז הוא נכנע מטעם ההכרח, כי זה הטבע, אין ברירה: הגדול שולט והאדם נשלט. אבל בכך האדם לא חורג מדרגת הדומם. הוא מבצע מה שהטבע דורש ממנו ללא שאלות.
השליטה הזאת היא לפני האדם, לפני שהוא מבקר אותה, כלומר, לפני שהוא נמצא בהכרה. כשהטבע שולט, האדם מבצע ועושה. כל דבר שאדם עושה, איך הוא יושב, איך הוא חושב, איך כל האיברים שלו פועלים, איך המחשבות חולפות אחת אחרי השנייה, זה הטבע עובד עליו. ואף אחד לא שואל אותו אם הוא אכן רוצה לעשות או לא.
אותו דבר אם הבורא היה נגלה קצת יותר, גם אז האדם היה מבצע אוטומטית כל מה שהבורא מחייב אותו מתוקף הגילוי שלו. אין לבורא כל קושי לעשות מאתנו, כמו עכשיו, גם משהו אחר. אבל גם אז זה לא נקרא שהוא מתגלה. כי אני עצמי לא מרגיש בפעולות שלי, שהבורא הוא המפקח, ושהוא מתגלה ועושה בי משהו.
"גילוי" הוא אירוע שמתרחש לפי נחיצותו של האדם. תחילה האדם צריך לגלות חיסרון לכך, להרגיש חיסרון בגילוי הבורא. אמנם גם את החיסרון הזה הבורא נותן לו, אבל הוא גם מקנה לו מודעות שחסר לו משהו כלפיו. בכך הבורא מבדיל את האדם ממנו. בלי זה האדם נכלל בתוך הבורא, כמו איבר קטן, שחי בו בלי שום עצמאות, ובלי שום הבנת מצבו.
כשהבורא נותן לי הרגשה שאת זה הוא עושה, שהוא משהו, זה נקרא שהוא מתגלה לי. ב"מתגלה לי" הכוונה, שהוא מבדיל אותי ממנו ונותן לי הרגשה עצמאית, מעניק לי קיום עצמאי, כך שאני כבר מופרד ממנו. הבורא מכניס לאדם יותר עביות.
קודם היתה לאדם עביות דשורש. האדם נכלל בבורא אפילו לא כעובר, אלא ממש כלא כלום, אפס. עכשיו הבורא נותן לו מין עביות נוספת, ועקב כך האדם מתחיל להרגיש שהוא והבורא זה לא אותו הדבר. שיש בורא, שיש "הוא". לאדם רגיל ברחוב אין הרגשה של "הוא", אלא יש לו הרגשה שזה הטבע, שזה אני.
האם אדם מחויב לאהוב את הבורא?
לא, אדם לא מחויב לאהוב את הבורא, אלא הוא מחויב לקבוע את יחסו אליו. ואז הוא מתחיל להשתוקק לדעת אותו. במילים אחרות, מי שבא לקבלה, הבורא כבר מבדיל אותו, דוחף אותו החוצה, שייוולד.
איך מגיעים למצב שאוהבים את הבורא?
לפני שאדם שואל על משהו, שהוא מתאווה שיהיה לו, הוא צריך לשאול את עצמו איך להגיע לחיסרון לדבר שהוא מתאווה. אז איך להגיע למצב שתחסר לי אהבת ה'? רק במידה שהבורא מבדיל את האדם ממנו, כך שהאדם מרגיש "אני" ו"הוא" במקצת. לפעמים הבורא נסתר יותר, לפעמים פחות, לפעמים הוא בהסתר כפול, ולפעמים בהסתר רגיל. בהתאם לכך האדם מתחיל לחשוב ולקבוע את יחסו אליו.
עד שמגיעים לנחיצות באהבת ה', הדרך ארוכה. "אהבת ה'" פירושה לאהוב את תכונות הבורא. כמו באהבה בין אנשים, שבה אוהבים את גופו של השני, את אופיו, את הלך המחשבה שלו: כל מה שהוא. לשם כך צריך לדעת היטב, להכיר היטב, לרכוש כל דבר ודבר שיש בו, כדי שיהיה גם בי. לא שיהיו אני והוא נפרדים, אלא שאני אהיה הוא.
האם בכלל כדאי להגיע לשאלה: איך לאהוב את הבורא, איך להיות הוא? הרי הטבע הפוך המחשבות הפוכות? אפשר לרצות לאהוב אותו כי זה טוב. הוא גדול, יש לו הכול. לאהוב אותו, כי הוא מתגלה אלי כבעל נכס, כלומר, כמשפיע, כחזק. ואז מצד הטבע האגואיסטי שבי אני אוהב את התכונות האלה ומכבד אותן.
יש לו מיליארדים, יש לו כוח כזה שהוא יכול לסובב הכול. אז מצד הרצון לקבל האדם משתחווה לבורא ואוהב אותו. כמו שרב"ש כותב, אם בא אלי ראש הממשלה, אני רוחש לו כבוד, מרצוני או בעל כורחי. למה? כי הוא גדול. ככזה הוא נחשב בעיני הבריות וזה פועל עלי, אפילו אם אני נגדו.
במילים אחרות, לעת עתה האהבה שלנו היא אהבה הפוכה. כדי לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, וכן מחשש שאולי אני אפסיד, שאולי לא יהיה לי טוב, אז אני אוהב אותו, אז אני רוצה להיות כביכול איתו. זה טוב לי, וכדאי לי. עד שהאדם יכול לקבוע יחס אחר לבורא, להיות עצמאי ביחס להשתוקקות הטבעית שלו לבורא, לבקש שיעשה איתו ההפך. שייתן לו כמו שנתן לרבי עקיבא, כשסירקו את עורו במסרק ברזל והוא אמר "שמע ישראל". שלגמרי ההפך ממה שמרגיש בכלים דקבלה, יהיה בכלים דהשפעה, אז הדרך ארוכה. מכאן אפשר להבין איזו הפכיות צריכה להיות באהבה.
האם קבלת כוח דלהשפיע יכולה להיות על מנת לקבל פרס?
אם הנתינה היא בשבילי כמו קבלה, סימן שתיקנתי את עצמי. לא צריך יותר מזה. אם הנתינה יכולה לשמש כקבלה, היא נקראת תיקון, פירוש הדבר שאדם תיקן את עצמו. יש לו "חומר דלק", יש לו שמחה, יש לו מילוי מכך שהוא נותן. וזה נקרא "אור פנימי".
אחרי צמצום א' האדם לא יכול למלא את עצמו במה שהוא מקבל, אזי הוא ממלא את עצמו בכך שהוא נותן. אבל האם אפשר לעבוד בלי 'חומר דלק', בלי שכר, בלי ידיעה שאתה עובד? אי-אפשר. אז מה שונה באדם? משתנות בו כל ההבחנות: מהו שכר, מהי עבודה, מהי יגיעה.
האם הבורא נהנה מהשפעה? אומרים שכן, אבל לא יודעים מה בו בדיוק. אפשר לדעת רק לפי איך שמרגישים מה שקורה בו. ומה אפוא מרגישים? שהוא נהנה.
למה מי שמתפלל עבור חברו נענה תחילה?
הוא נענה תחילה, מפני שהוא מרגיש את הצער של השני, מפני שהוא חש שחסר לשני. נניח שלחבר שלי אין אוטו, כי האוטו שלו במוסך, והוא מסכן נאלץ ללכת ברגל. הוא לא רגיל ללכת ברגל, לכן השאלתי לו את האוטו שלי. הרגשתי את הצער של השני, אני נכלל מצערו של השני, אני מוכן לעבוד על הצער של השני, אזי אני נהנה תחילה.
כלומר מגיע לו מלמעלה עבור זה שרכש צער מהשני, שהצער שלו הוא עכשיו כפול, אז ודאי שהוא נענה תחילה. הוא נענה תחילה ונהנה תחילה, מפני שיש לו כלים. זה כמו שזעיר אנפין עולה עם מלכות לאמא. זעיר אנפין מקבל את חלקו ואת חלקה של המלכות. ומלכות לא יכולה לקבל בזמן שהיא עולה לבינה, לכן היא מקטרגת. אבל אחר כך, כשיורדים, הוא עושה זיווג גם בשבילה ונותן לה, והיא נהנית.
אבל באיזו מידה מלכות נהנית? במידה קטנה. ובאיזו מידה זעיר אנפין נהנה? במידה שרכש ממלכות. אבל במלכות החיסרון קטן ואצלו הוא החיסרון גדול מאוד. כי בו הוא חיסרון דהשפעה.
לכן, מי שמרגיש את החבר, מרגיש את צערו, אזי הצער, שאצל החבר הוא, נאמר, עשרה גרם, הופך בו לכמה קילו, וכפועל יוצא הוא בהחלט הופך להיות כלי קבלה לשפע עליון. וכלי הקבלה הזה הוא כביכול כדי להשפיע, כי האדם רוכש את הכלי הזה מטעם התכללותו בשני. על זה נאמר: "המצטער בצער הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור".
הציבור לא זוכה, לראות ובכלל לא יודע מה מקור הצרות שלו, אלא סובל סתם. אבל המקובל, שמצטער ונכלל עם הצער של הציבור, הוא רואה, ומרגיש, וקולט את הצער של הציבור, ועולה לדרגה בה הוא מצדיק אותו, ומכאן הוא הופך להיות כלי קבלה לשפע העליון, שמגיע לציבור בשל הסבל שלו.
אז לגבי הציבור זהו סבל בהמי, והוא לא מקבל על זה שום דבר, וגם לא מגיע לו, כי הוא עוד חייב לגלות את המטרה שבסבל הזה. ואילו המקובל מקבל, מפני שהוא נכלל מהסבל, ומתקשר עם המקור, ומצדיק את כל הפעולה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. כלומר, המקובל נוטל את הצער של הציבור, ומצד הציבור מצדיק אותו כלפי הבורא. כך הוא נעשה כלי מתוקן בין הציבור לבורא. ומתגלה בו הכול.
האם בזמן שיעור אפשר לעבוד עם חיסרון של חבר?
בזמן שיעור לא עובדים עם חסרונות. חסרונות צריכים לגרום, ככל האפשר, לגילוי גדלות האלוקות. התורה היא שלמות, ומי שלומד אותה צריך לשאוב ממנה כוחות. כלומר, צריך שיהיה לפניו משהו גדול, שייצא מהשיעור בכוח ולא בצער. חיסרון צריך להיות לפני השיעור, אבל חיסרון להשיג אור מקיף, להשיג כוח. שלא יתגלה רע, שיתגלה רק טוב, גדלות, עוצמה רוחנית. ההתרשמות הזאת צריכה להיות תוצאת השיעור.
ולא שתהיה התרשמות מנופחת, מפני שאדם שומע דרשה כלשהי במקום כלשהו. אלא שהתרשמותו תהיה עם החסרונות שהכין מקודם, שאין לו תשובה עליהם. לא מדובר בתשובה שכלית, אלא בתשובה רגשית: ביטחון, כוחות לעבודה, צורך לוותר. אם אדם מגיע לשיעור עם חסרונות נכונים, הוא נוכח שזה כך.
מה זה "המתפלל עבור חברו"?
במקום את הרצון שלו, אדם נוטל את הרצון של החבר, הוא נכלל ממנו. הוא כבר בעל מנת להשפיע, הוא משתמש ברצון של החבר. זה לא שאני, ברצון שלי, משתמש ברצון שלו. אלא שהרצון שלי איננו, ובמקומו אני מקבל את הרצון של השני, קולט אותו. מתוך מה? מתוך זה שאני מוותר, מתוך אהבתי אליו.
אדם שקולט חיסרון של השני, במקום חיסרון שלו, נמצא באהבה, הוא כבר נמצא בהשפעה. כלומר, יש לו חיסרון ורצון להשפיע, כמו שקולטים חיסרון מהבורא. מה פירוש להשפיע לבורא? לקחת חיסרון של הבורא ועליו לעבוד, ולא על חיסרון שלי. אז איך יכול להיות שאדם כזה לא ייענה תחילה?
אם נוטלים חיסרון מהחבר, האם גם הוא זוכה לקבל תשובה מזה?
החבר לא מקבל שום דבר. החבר יכול לקבל רק בתנאי, שגם הוא נוטל חיסרון של אחר. כל אחד הוא ל"ב האבן, ומה שמקבל, יכול לקבל מלמעלה רק ממה שהוא נכלל מאחרים. ואם אדם נוטל חסרונות של כולם, אם הוא מתכלל מחסרונות של כולם, הוא מקבל מכל החסרונות האלה.
בחיסרון שלו האדם לעולם לא מקבל. את החיסרון שלו הוא צריך רק כדי לוותר עליו, ולקבל חיסרון של החבר, ומהחיסרון של החבר הוא מקבל. ושוב לוותר על החיסרון שלו, כדי לקבל חיסרון של חבר אחר, וגם אז הוא מקבל מהחיסרון שקיבל ממנו. כך זה פועל. צריך חיסרון אישי רק כדי לוותר עליו, על פני כל חיסרון וחיסרון זר.
המקובלים אומרים, שאם עושים את הוויתור הזה, לומדים ממנו איך מוותרים על חיסרון שלי כלפי למען חיסרון של הבורא, שזה קשה מאוד. כי מה שאפשר לעשות עם החבר, אי-אפשר לעשות עם הבורא. עם חבר אפשר לקבל את רצונו, לדאוג לו, לוותר על עצמי, כאילו שאני נמצא בתוך לבו של החבר ועובד איתו. אבל במקום רצונו של החבר, להכניס רצון של הבורא ולעבוד עמו - זה ממש בלתי אפשרי.
למה בפנייה לבורא חשוב לעסוק בהפצת חוכמת הקבלה?
על ידי הפצת חוכמת הקבלה, האדם נכלל כביכול בינתיים עם החסרונות של אחרים. זו כבר נטייה לכיוון הנכון: הוא דואג לאחרים, הוא רוצה שהידיעה הזאת תהיה גם נחלת האחרים. וחוץ מזה הוא דואג לדבר החשוב ביותר: הוא רוצה שחוכמת הקבלה תופץ גם בקרבם.
מהי הפעולה שמקובל עושה עבור הכלל?
הדאגה של המקובל היא: למה הם לא יכולים להיות דבוקים לבורא. לכן הוא נוטל את הכלים שלהם, ועושה את פעולת הדבקות במקומם. עם החיסרון שלו הוא נוטל את החסרונות שלהם, הופך את הכלים שלהם לחיסרון, ואחר פונה לבורא ועושה את העבודה עבורם, כלומר, משפיע לו במקומם. למה שיכביד עליהם את מעשה הדבקות בבורא? המקובל רוצה להשפיע לבורא, ונקרות לו הזדמנויות, אז למה שלא יעשה את העבודה הזאת למענם?
איזה חיסרון המקובל יכול ליטול מהציבור?
את החיסרון שבוער בקרבם, בליבם, אין לו צורך לקחת, כי להם חסרה בהמיות. "תביא לי!" וזהו. אם הוא ידאג לבהמיות שלהם, תהיה זו חסידות.
המקובל לא נכלל עם החיסרון הבהמי של הציבור, אלא הוא נכלל עם אותו הצער שהציבור שרוי בו ועדיין לא מרגיש, אותו צער לא מגולה, שיש בציבור כלפי הבורא. הוא רואה עד כמה הציבור מפסיד בגלל שאין לו קשר עם הבורא, ואותו הצער שהוא רואה, שהוא מרגיש, הוא נוטל ומעלה כלפי הבורא. ועל הצער הזה המקובל הוא המקבל את התיקון והמקבל את המילוי, ולא הציבור. הציבור לא צריך את זה: איך הוא יקבל משהו? ממעשי המקובל מאירה לו רק איזו הארת מקיפים, שמקדמת אותו, כי הוא עזר בלא יודעין למקובל להתעורר כלפי הבורא.
מה התיקון שהמקובל עושה?
המקובל מקבל כלים גדולים מהציבור, אמנם כלים בדרגת נפש, אך כלים גדולים מאוד. והוא שנמצא, נאמר, בדרגת חיה, מעלה את הכלים האלה לדרגת חיה, שהופכים להיות לא כל כך גדולים כי בעולם הזה הם רק מסה בעביות דשורש, ובעולם הרוחני הם הופכים להיות כמות קטנה, נאמר בעביות ג'. ואז המקובל משתמש בהם. זה נקרא שהוא נהנה תחילה מנחמת הציבור. שמקבל בכלים האלה כמה שאפשר לקבל בהם. מה זה לקבל? כמה שאפשר להשפיע עליהם, אבל זה נקרא לקבל אצלנו.
האם הציבור יכול ליהנות מתיקון שעושה המקובל?
זה לא עניינו של הציבור. מדובר בהשפעה לבורא. הציבור לא דורש יותר. אם נותנים לאדם דברים שהוא לא רוצה, הם גורמים לו סבל. אדם מרגיש טעם ועונג רק בדבר שהוא רוצה. איך אפשר לתת לציבור מה שהוא לא רוצה?
לכל אחד, לא חשוב באיזו דרגה הוא נמצא, אם נותנים לו משהו מעל דרגתו, זה גורם לו סבל נוראי. מה פירוש לתת לאדם משהו יותר גדול, גבוה? פירושו - לבוא אליו וליטול כל מה שיש לו. זה נקרא שנותנים לאדם משהו יותר מכפי דרגתו.
מה פירוש "מצטער בצער הציבור"?
הצער האמיתי שחש המקובל על הציבור הוא שאין להם הבנה לגבי הבורא: במה צריכים לעבוד, במה צריכים לתת, במה צריכים להתקשר אליו. "צער הציבור" הוא צער כלפי הבורא. כלומר, שאין להם את הידיעה והרצון כלפי הבורא, ולא סתם איזה צער שיש לציבור. הסבל שלהם הוא לא כלי, אלא רק כשהמקובל סובל.
לציבור חסר אוטו חדש, זכייה בפיס, וכו'. והמקובל רואה, שהסבל שלהם הנובע מהשתוקקות לאוטו או לפיס הוא מפני שלא נגלה להם הבורא באופן אמיתי, ולכן הם רוצים אוטו ולא משהו אחר, רוחני.
כשמקובל רואה את הסבל שלהם הוא נכלל מהסבל שלהם, מהסבל שהגוף הבהמי שלהם סובל, אבל אצלו הסבל הזה הופך להיות סבל רוחני - כלפי הבורא. המקובל בכלל אינו מתייחס למה שהם עכשיו: איך הוא יכול להתייחס לרצון הבהמי שלהם? אלא הוא עושה את העבודה שלהם כאילו היתה מתוקנת.
איך עושה מקובל את העבודה במקום האנשים הרגילים?
המקובל נמצא בדרגה כזאת שהוא נוטל את החיסרון המקולקל שלהם, והופך אותו לחיסרון מתוקן. כבר זה לא חיסרון לאוטו או לפיס שיקבלו, אלא חיסרון כדי להשפיע לבורא. כביכול הם עושים עכשיו עבודה למען הבורא, במידת רצונם לאוטו חדש.
העבודה היא רק בין המקובל לבין הבורא. אין אפשרות אחרת לעשות עבודה. המקובל נותן לבורא. המקובל נוטל את החיסרון שנגלה בקרב הציבור כחיסרון לאוטו, את הסבל הזה, שהוא סבל מופשט, שאצלם מגולם באוטו ומעלה אותו לבורא בעל מנת להשפיע. הופך אותו בעל מנת להשפיע, מסדר עליו מסך.
ב"תחילה" הכוונה היא שהמקובל זוכה ראשון. במה זוכה אדם שסיפק לו חסרונות?
אדם שסיפק למקובל חסרונות אינו זוכה בדבר. אבל, למעשה, הוא זוכה בכך שסיפק למקובל חסרונות. הוא זוכה מאור מקיף. המקובל מקבל כדי להשפיע, ומזה יש על האדם אור מקיף. כי בחיסרון של האדם, שאצל המקובל הוא מתוקן כבר עם המסך בצורת רצון להשפיע, המקובל מקבל אור פנימי, שכלפי החיסרון המקולקל של אותו אדם, הוא יהיה כאור מקיף.
כאמור, האור הפנימי של מקובל הוא אור מקיף כלפי האדם הזה. כי החסרונות של האדם ושל המקובל הם אותם חסרונות. ההבדל הוא שאצל המקובל הם עם מסך, ואילו אצלו הם בלי מסך.
האם יותר אור מקיף יגרום לאדם יותר סבל?
לא. עכשיו תהיה לו הבנה, שבמקום אוטו יש משהו כדאי יותר. למעשה, לא כדאי יותר, אלא במקום אוטו תהיה לו הרגשת תענוג מופשט, שלא יהיה מגולם באוטו אדום יפה ונוצץ. תהיה לו איזו הרגשה שיש תענוג לא באוטו, בצורה המגושמת הזאת, אלא במשהו מופשט כנגדו. וזה מפני שהמקובל נכלל מהכלי שלו.
איך השינוי הזה יתבטא בחייו, האם לפתע הוא ירצה ללמוד קבלה?
כן. לפתע אדם רוצה ללמוד קבלה. הוא לא יודע למה להשתוקק. הוא משתוקק, אבל הוא לא יודע למה ולמי. זה נקרא להשתוקק לאורות המקיפים. כך הם פועלים עלינו. מכאן אפשר להבין מה קורה עם אותו ציבור שאינו פועל בקשר לאורות המקיפים ולאורות פנימיים, אלא פועל סתמית.
איך לא החכמנו, למרות שעברנו כל כך הרבה משך אלפיים שנה?
נאמר: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". וזה באמת כך. רוחניות היא עניין של דרגות. כל דרגה שאדם נמצא בה, היא או מעל החורבן, או למטה ממנו. אם הוא נמצא בדרגה למטה מהחורבן, אז אפילו אם הוא היה נבנה, היה נחרב. אם הוא עולה לדרגה מעל לחורבן, שם גם מלכתחילה הוא לא נחרב. ועכשיו שהוא עולה, הוא כביכול נכלל ממצב של אין חורבן.
אז בט' באב אדם יושב בבית כנסת, מאזין לקינות ולמגילת "איכה", ועורך חשבון נפש, כאילו שהוא עבר את אלפיים שנות הגלות עם כל עם ישראל, ואז הוא נוכח שהמצב בהחלט לא השתנה כהוא זה. גם חיים ויטל כותב בהקדמה לאחד משמונת השערים, שהוא יושב שם בצפת וחושב: האר"י כבר הסתלק, ואין שום דבר בחיים, והמשיח לא בא, והכול כל כך אפל.
אז מה צריך לעשות? פשוט מאוד: עד שלא מרגישים חורבן סופי, עד הדרגה האחרונה ביותר, לא יכולים לצאת ממנו. מה פירוש "לצאת מחורבן"? האדם צריך לדעת ממה הוא יוצא, הוא צריך שיהיה לו כלי לצאת, חיסרון לצאת. ואנחנו משך אלפיים שנה, כמה סבלנו מן החורבן? מי יודע מה זה חורבן? למי התגלתה, לעומת זה, הקדושה? מי יודע מה מפסידים? מה יודעים חוץ מכסף, כבוד, ועוד כל מיני דברים טובים?
מתפללים בקבר האר"י. על מה מתפללים? שיבוא המשיח. איזה משיח רוצים? יציאה מ"מצרים", מ"חורבן", יכולה להיות רק אם מרגישים את הגלות. גלות אפשר להרגיש רק אם כנגדה עומדת תמונה של גאולה. גלות אפשר לחוש כשהאדם יודע מה הם האורות, ההשגות, הנצחיות, השלמות, ההשגה האינסופית, השליטה בהכול, ויודע גם מהו הביטול של הטבע האגואיסטי שלו. כשהוא רואה הכול, זה כנגד זה, ונמצא בשחור במקום בלבן, אזי הוא מרגיש שהוא שרוי בחורבן. אבל אם אין יתרון של אור מתוך החשכה, אף פעם לא יכול להיות חורבן.
במילים אחרות, צריך להגיע לאורות מקיפים גדולים כאלה, שיאירו לנו כאילו עומד כאן בית המקדש, לעומת המצב שלנו, ואנחנו שרויים כאבלים על השבר שלו. יושבים, בוכים, וחשים שלא נותר לנו שום דבר בחיים. זה כנגד זה. כזו צריכה להיות התגלות הבורא. והיא יכולה להיות רק על ידי עבודה גדולה.
את האורות המקיפים מושכים רק על ידי לימוד בכוונה נכונה משך כמה שנים. ואז האורות האלה מתגלים בכל עוצמתם, בצורה כזאת שאדם באמת נשבר או לא. ולא כשסתם צועקים. זה מה שנקרא, 'מגיעים להרגשת החורבן'. לכן כתוב: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה", ובפסוקים אחרים כתוב: רואה "בנחמה", "בתפארת", וכו'. שפירושו: בלי כלי איך אפשר להגיע למשהו?
בצורה הזאת שאנחנו מתנהגים כעם, לא נראה שאנחנו מגיעים להרגשת החורבן. זה לא אומר שצריכים להיות שקועים בבכי ובמרה שחורה, אלא להפך: צריכים להסתכל על זה בצורה תכליתית. אבל אין חינוך כזה בעם.
אז מה זה אלפיים שנה? לפי ההבחנות האלה ברוחניות, לא עברנו אפילו כמה ימים. סתם לספור שנים לפי לוח השנה, זה כמו לבלוע כדור שינה ולישון עוד אלף שנה, ואחר כך להגיד שעברו שלושת אלפים שנה.
כלים לא נאספים. כלים נאספים רק על ידי האור. צריכים להתגלות זה כנגד זה: כלי שבור כנגד אור שרוצה למלא אותו. אור שרוצה למלא את הכלי השבור נקרא "אור מקיף". צריך שהאור הזה יעמוד וילחץ על הכלי השבור, והפער ביניהם, המתח הזה, יפיקו מידת צער וכאב כזו של חוסר שלמות, שתיקרא "חורבן".
איך מגיעים לזה? בעל הסולם אומר, שלימוד בכוונה, משך כמה שנים, בבחירה חופשית בקבוצה טובה, בקרב חברים, בהדרכה, וכו', זה מה שמביא את האדם להרגשת חורבן. ואם יש לאדם את הרגשת החורבן, הוא מיד מתחיל להיבנות מתוכה. ואם האדם מתחיל להרגיש שהוא רע, שאין לו כלום, שהרוחניות רחוקה, שהבורא נעלם - אלה מתחילים לציין את הרגשת החורבן, שהקדושה לא נמצאת בו.