אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 49. הכוחות המושכים למטרת הבריאה

שיחה (19.7.02) על המאמר "מאמר המרגלים"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת שלח, עמ' 121

הבורא לא ברא בעולמו שום דבר מיותר, כי מפועלו השלם לא תצאנה פעולות בלתי שלמות. ואז ודאי שהכוחות הרעים והכוחות הטובים פועלים יחד כשתי מושכות, כדי להביא את האדם למטרת הבריאה.

כלפי הבורא או כלפי המצב המתוקן, אין הבדל בין כוחות רעים לכוחות טובים. ההבדל הוא רק בהרגשתנו, באופן שאנחנו מרגישים אותם, באופן שבו הם פועלים עלינו בהרגשה. גם בעולם הזה רואים עד כמה כוחות שנראים רעים בעיניו של ילד, הם דווקא כוחות טובים ומועילים בשבילו, שיש הבדל גדול בין מה שמרגישים ומבינים ובין האמת.

וההבדל הוא פשוט. מפני שההרגשה היא במדרגה הנוכחית, במקום בו אדם נמצא, ההרגשה הזאת נקראת "דעת", כלומר: דעתו, הרגשתו, הבנתו. והמצב שאליו אדם צריך להגיע, הוא מצב יותר גבוה, יותר גדול, יותר מרומם. לכן, הוא לא יכול להבין אותו, הוא לא יכול לשקול אותו, הוא לא יכול להעריך אותו בשכלו.

אפילו בעולם הזה אנחנו רואים עד כמה ילדים לא מבינים מה רוצים מהם ולא משלימים עם כל הלחצים. לא כל שכן ברוחניות. בעולם הזה אפשר לתת סוכרייה, או לגרום כל מיני פחדים, אבל ברוחניות האדם צריך לרכוש כל מדרגה ומדרגה, בעצמו, בהכרתו, לפי רצונו.

אז איך האדם יכול לרצות דבר אמיתי שהוא יותר ממנו, שלא נראה לו כטוב? מה שקורה הוא, שכל פעם האדם מדמיין - לפי ההבנה העכשווית שלו - מדרגה עליונה ממנו כיותר טובה מהמדרגה שלו. אף פעם לא נראה לו שמדרגה יותר עליונה פירושה יותר לוותר, יותר לעבוד, יותר להשקיע, יותר לתת, פחות לחשוב על עצמי, פחות לקבל, לא לעשות שום חשבון לגבי מה שאני מרגיש, ומה קורה איתי. תמיד נראה לו שמדרגה יותר עליונה היא יותר נוחה, היא יותר מתאימה "לי".

לכן מדרגה עליונה ביחס למדרגה תחתונה נקראת "אמונה". המקום בו אדם נמצא עכשיו נקרא "דעת": דעתו, הרגשתו, הבנתו, תפיסתו. ומה שלמעלה ממנו, כלומר, אם הוא יבוא למדרגה עליונה ממנו, ויידע, וירגיש, ויבין מה קורה שם, אזי גם היא תהיה דעתו, הרגשתו, הבנתו. אבל בינתיים כשהאדם נמצא במדרגה תחתונה, יחסו למדרגה העליונה יותר נקרא "אמונה".

איך אפשר לעלות למדרגה עליונה יותר? כדי לעלות אליה, לכבוש אותה, זקוקים לרצון. בלי רצון אי-אפשר, כי אין כפייה ברוחניות. זה לא כמו בעולם הזה שאם כועסים ומוכיחים את הילד, הוא הולך לבסוף לבית ספר, ואיכשהו עובר את מסגרת החינוך. ברוחניות נותנים אמנם מכות, אבל אחריהן מגיעים, בכל זאת, להסכמה.

אז ככל שאדם משתדל להבין מדרגה עליונה יותר, ובצורה יותר אמיתית, היא נראית לו פחות ופחות מושכת. למזלנו, אנחנו נמצאים בהסתרה, ולא נותנים לנו לראות את המדרגה היותר עליונה, אחרת כולנו היינו בורחים ממנה. אם האדם היה יודע מה פירוש רוחניות, הוא היה מיד בורח. אבל מאחר שיש הסתרה ונראה לאדם שמבחינתו המדרגה העליונה יותר נוצצת, אז הוא משתוקק אליה. זה נקרא מצב של "לא לשמה".

וממצב "לא לשמה" לאט לאט מגיעים למצב של "לשמה". למה? כי האדם משתוקק לשקר שבדה לעצמו, שכך נראית דרגה יותר עליונה. ובינתיים, כשהוא רוצה להשיג את השקר הזה, הוא מאיר עליו, אבל מאיר בצורה אמיתית, באור מקיף. והאור המקיף הזה מעניק לו בהדרגה מה שקרוי "חן דקדושה". שכן האדם, בלי לדעת איך, מתחיל איכשהו להסכים עם מה שיש, כלומר, שהרוחניות תהיה מה שיש. גם זה לא בצורה ברורה. הכול בהסתרה.

אבל יש כאן עוד עניין: האמונה, המדרגה העליונה, היא מעל השכל. והאדם בכוחות עצמו לא מסוגל ללכת באמונה למעלה מהדעת. כלומר, להתבטל בפני מדרגה עליונה יותר, להתבטל בפני מצבו העתידי. אבל כדי לרכוש מדרגה עליונה יותר, מצב רוחני יותר, הוא זקוק לכוח חיצוני. הכוח הזה נקרא "עזרת ה'".

בשביל מה האדם צריך אותו? כי לאמיתו של דבר המדרגה העליונה היא לא שאדם מבין יותר, שולט יותר, רוכש יותר, או מוותר יותר ונותן יותר. אלא הוא דומה יותר למאציל, לבורא, לכוח העליון, העליון ממש. לכן זה נקרא מדרגה יותר עליונה, שבה האדם נמצא ביתר התאמה לאלוקות. ולכן המצב הבא, שהוא הולך לרכוש בעזרתו, בעזרת הכוח העליון, הוא באמת יהיה לא סתם העולם הבא, אלא עולם או מדרגה גבוהה יותר, רוחנית יותר.

ואז, אחרי שהאדם רואה אילו יחסים יש בינו לבין המצב היותר עליון שלו, העתידי, ורוכש את המצב היותר עליון, הוא רואה עד כמה כל הכוחות דפרודא, שכביכול רצו לנתק אותו מהדרך, לסתור לו את כל ההתקדמות, עד כמה הם היו מועילים והם הם שהביאו אותו למצב העליון יותר. כך ה"מרגלים" הופכים לכוחות המועילים.

לכן בקבלה לכל מצב, יותר או פחות, יש הגדרה מסוימת. "חטא המרגלים" נקרא מצב שהמרגלים גורמים לירידה, אבל בלי שאדם יורד לחטא הזה ומתגבר עליו, הוא לא יכול לעשות כלום, הוא לא יכול לכבוש את ארץ ישראל. לכן יש למרגלים מקום חשוב בתורה, ויש להם תפקיד חשוב בהתקדמות האדם.

מה עושים המרגלים? הם מביאים מארץ ישראל פירות גדולים מאוד. כתוב שכל אחד מהם לקח רק פרי אחד על כתפיו: עד כדי כך היו אגס ותפוח גדולים. פירושו של דבר, שלפירות של ארץ ישראל, לפירות רוחניים, האדם מוכן. אבל הם גם סיפרו, שיש שם עמים גדולים ומפחידים מאוד, שהכול לא פשוט וקשה לרכוש את הארץ הזאת, ולזה האדם עדיין לא מוכן.

אלא ששני הנתונים האלה יחדיו הם אלה שעוזרים לאדם להגיע בדיוק לארץ ישראל. כי אם היו לו רק פירות, אזי האדם היה רץ עם אותו רצון לקבל שלו, שללא קושי היה נעשה אך גדול יותר, והאדם היה נכנס ליתר קליפה. זה שהאדם חייב להתמודד עם העמים שנמצאים שם, חייב להילחם ולכבוש את ארץ ישראל - כלומר: להפוך את הכוונות לקבל לכוונות להשפיע, שפירושו "כיבוש הארץ" - זה מה שמביא אותו לארץ ישראל.

מהו עניין "כיבוש הארץ"? את הרצונות שנקראים "גויים", הרצונות עם הכוונה לקבל, שהם שבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל, ושנמצאים בתוך הנשמה של האדם, ושהם שבעת הרצונות העיקריים מחסד עד מלכות, הנקראים ז"ת דמדרגה (ז' תחתונות של המדרגה), אותם האדם מתקן כדי שבמקומם יבוא "עם ישראל", כדי שבמקומם תבוא הכוונה להשפיע.

ב"כיבוש הארץ" הכוונה היא שעל אותה "ארץ", על אותו רצון, תהיה כוונת "עם ישראל", תהיה הכוונה להשפיע, במקום "שבעת העמים" שהם כוונות לקבל.

איך האדם יכול לדעת ולברר עם מי להילחם ואיך להילחם נגדו?

האדם לא צריך להיות נביא. הוא אף פעם לא יכול לדעת יותר מכפי שהמצב שהוא נמצא בו מאפשר לו. המצב העתידי תמיד נסתר ממנו. ומה שהוא כן יכול לעשות, זה לתת יגיעה במה שאפשר. כלומר: לבחור בחברה, בספרים, ביגיעה בהם, להיות קשור לנושא עצמו ככל האפשר. אבל לדעת בדיוק מה הוא עושה עכשיו, איזו ספירה הוא משלב עם איזו ספירה, ובאיזו מידה, באיזו עביות, באיזו כוונה מדויקת הוא עושה על זה ייחודים, הוא לא מסוגל לדעת. זאת עדיין לא המדרגה שלו.

במדרגות עליונות, כשהאדם נמצא כבר בעולם הרוחני, ולא במצב הקטנות, בעיבור או יניקה, אלא במצב הגדלות, שיש לו מסכים על כל הרצונות וההבנות, אזי הוא הולך בכל זאת למעלה מהדעת. שם יש דברים שהוא הולך בהם בניתוק מהפנימיות שלו ובדבקות כלפי העליון, כמו עובר או כמו קטן, ואז מעלים אותו מדרגה. וגם שם זה לא שהוא שולט במצבו, אלא זה כבר משהו אחר. האדם מכיר את המבנה שלו: מי הוא, את מבנה הנשמה, אילו דברים ובאילו הצטברויות הוא יכול לתקן, ואז כנגד זה הוא מבקש כוחות. כלומר: ההליכה היא אחרת לגמרי.

במצבנו, אנחנו נמצאים בהסתר כפול, לפיו אנחנו בכלל לא רואים כלום חוץ מעצמנו, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא רואים שום דבר חוץ מעצמנו. סתם בהמה או אדם רגיל שנמצאים בעולם הזה, הם אפילו לא נמצאים בהסתר. "הסתר" פירושו כשאדם מרגיש שהוא נמצא באיזו הסתרה. ב"הסתר כפול" אדם מרגיש שהוא נמצא בהסתרה, אבל הוא לא יודע ממה הוא נמצא בהסתרה. ואחר כך המצב הזה מתהפך למצב טוב יותר, ל"הסתר רגיל", בו האדם מרגיש שהוא נמצא בהסתרה, שיש כוח עליון שהוא מסובב לו, מסדר לו כל מיני דברים שקורים לורעים או טובים.

במצבים האלו האדם לא יכול לקבוע בדיוק מה לעשות ובאיזו צורה. הוא לא יודע את עצמו וגם לא את המערכת שהוא נמצא בה, שהוא עובד איתה. אין לו שום מושג. מה שהוא יכול לעשות זה רק להשתמש במה שניתן לו בהסתרה: כלומר: קבוצה, ספרים והפצה.

באיזה הסתר כדאי להיות: בהסתר רגיל או בהסתר כפול?

האדם לא קובע אם הוא נמצא בהסתר או בגילוי. מצבי הסתר או גילוי תלויים באור שמאיר עליו מלמעלה. הבורא נסתר מהאדם מאחורי 125 פרגודים, וילונות, שהם 125מדרגות. כלומר: 5 עולמות, כפול 5 פרצופים, כפול 5 ספירות, בכל פרצוף, ורק אחריהם גלוי הבורא. ביני לבינו יש 125 מדרגות של הסתרה, העלמה, 125 עולמות. והאדם אף פעם אינו קובע באיזה מצב להיות. מצבו נקבע על ידי מבנה הנשמה שלו, שקיבל אותה מלכתחילה.

ולפי מבנה הנשמה האדם צריך להגיע למצב מסוים בגמר התיקון. אני - למצב המתוקן שלי, ואתה - למצב המתוקן שלך. ביני ובין המצב המתוקן שלי יש 125 מדרגות. ובתוך המדרגות האלה יש שביל מדויק מאוד, דק, שלי - בשבילי, ושביל שלך - בשבילך. אז על שנינו רק "ללחוץ על הגז". זאת ותו לא.

אם האדם מקבל את ההתקדמות, מקבל את ההליכה הזאת, יהיה השביל אשר יהיה, ורק רוצה להגביר את הקצב, ולא מתערב בשום דבר אחר חוץ מהקצב, פירוש הדבר שהאדם בוחר בהתקדמות נכונה, ובאופן התקדמות נכון. ואז הוא מרגיש את ההליכה, את ההתקדמות מצוין. בכל מצב ומצב הוא מממש את עצמו בצורה מרבית, ועושה את כל הדרך בצורה מיטבית ומועילה ביותר.

איך האדם יכול לדעת לאיזו אומה הוא שייך?

הבורא ברא נברא. בנברא הזה יש חלק שנקרא "עם ישראל" וחלק שנקרא "אומות העולם". "עם ישראל" נקרא גלגלתא ועיניים (גו"ע), ו"אומות העולם" נקראים אח"פ (אוזן, חוטם, פה). גלגלתא ועיניים הם ט' ראשונות, הם תכונות הבורא שנכנסו לנברא. גלגלתא ועיניים מלכתחילה דומים לבורא, ואח"פ הם הנברא עצמו.

לכן כתוב, שהבורא פנה לכל העמים ורצה לתת להם את התורה, אבל הם לא רצו לקבל אותה. למה? כי הם כלים דקבלה, הם רוצים רק לקבל. הם שאלו: "מה כתוב בתורה?" אמר להם: "תיתן!" אמרו: "'תיתן' אנחנו לא רוצים". וסירבו לקבל את התורה. וישראל אמרו: "תביא". כי הטבע של ישראל דומה לטבע הבורא.

כל המבנה הזה, כל הנברא, סך כל מה שברא הבורא, נקרא "נשמה" או "אדם", "אדם הראשון". המבנה הזה עובר שבירה, ומכך יוצא שישראל ואומות העולם שרויות כולן בערבוביה ואין לחלק ביניהן מי היא מי. וכך אחרי השבירה, בכל פרט ופרט מכל חלק וחלק, לא חשוב מה לוקחים ומאיפה, מלמעלה או מלמטה: תמיד יהיה בו חלק שקשור לישראל וחלק שקשור לאומות העולם. וזה מה שצריכים לתקן.

אם מדברים לא על רוחניות, אלא על האופן בו המבנה הזה מתגלם בגשמיות, כהעתקה בעולם הזה, הרי שיש עם ישראל ויש אומות העולם. כתוצאה מהשבירה, מלכתחילה עם ישראל לא היה עם ישראל בעולם הזה, אלא סתם כאחת האומות. כשהבירור מלמעלה התחיל, כשאיש אחד התחיל להרגיש שיש לו משיכה לרוחניות, שהחלק של "עם ישראל" שבו מתחיל לחפש איך להיתקן, אז הוא הפך כאן, בעולם הזה, לשורש הראשון של עם ישראל. הוא נקרא "אברהם".

במילים אחרות, אברהם היה "בדואי" רגיל, כמו שהיו אז כל בני העמים. הוא נעשה יהודי בכך שהתחיל להתחבר עם הבורא. ואז גם התחיל לקבץ סביבו תלמידים, וכך גם עשו יצחק ויעקב. והלכה ונוצרה האומה. מי זו האומה? קבוצת מקובלים. חוץ מההתחברות לבורא אין שום הבדל בינם ובין השכנים הבדואים שלהם. אברהם היה יושב בפתח האוהל ומקבץ אנשים: "בואו נלמד!". מדבר איתם על אלוקות, על הבורא, על השגות. כך עשה הפצה - בכך נעשה "יהודי", ולא בשום דרך אחרת.

אז איך אפשר לדעת מאיפה אני? אם יש באדם אותה השתוקקות לרוחניות, אותו רצון להתקרבות לקשר עם הבורא - אותו הרצון שבו נקרא "יהודי". אם יש לו רצונות אחרים, טובים ככל שיהיו בעולם הזה, אם הם לא בקשר עם הבורא, הם קרויים חלק ה"גוי" שבו.

מלכתחילה אברהם היה גוי. הוא רק התאווה שיהיו לו יותר עזים, יותר פרות, כמו כל הבדואים. אחר כך התחיל להשתוקק לרוחניות, עד כדי כך שעזב את העזים והפרות שלו, שכבר לא היו חשובות לו, וביקש רק רוחניות וקשר עם הבורא. בכך הוא נעשה יהודי. "יהודי", מהמילה "ייחוד" עם הבורא.

וכל אחד יכול לבחון את עצמו, לא חשוב אם הוא כדורגלן מברזיל, או ספר מאיטליה, או מישהו מישראל, אם יש בו רצון להתייחד עם הבורא, אזי שהוא נקרא "יהודי". ואם אין לו רצון כזה, אזי הוא נקרא "גוי".

אבל אצל הצאצאים הביולוגיים של אברהם, הייחוד עם הבורא הוא כחוק המחויב. כלומר, הם מחויבים לרוחניות, לדבקות בבורא, מפני שהם צאצאי אברהם. כמו שפרצופים רוחניים יוצאים זה מזה בפרצוף רוחני, כך גם פרצופים ביולוגיים שיוצאים מאדם, צאצאים שאברהם הוליד, מחויבים להגיע ראשונים לרוחניות, לעומת כל יתר האומות בעולם הזה. כלומר: יש כבר התאמה בין הנשמות, הרצונות, שמתלבשים בגופים של היהודי ושל הגוי בעולם הזה.

יהודי בעולם הזה חייב להתקשר עם הבורא, אחרת הוא מקבל מכות. גם גוי בסופו של דבר יהיה חייב, אבל רק לאחר היהודי. יתרה מזו, יהודי חייב להביא את תורת ההתקשרות הזאת עם הבורא לגוי. הדבר נקרא שעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע". הם נטלו את השיטה איך להתקשר עם האלוקות, ולהעביר אותה ליתר האומות, שלהם רצה הבורא לתת את התורה, כי הם אלה שצריכים את התיקון, ועם ישראל מלכתחילה לא צריך תיקון.

לכן שוברים את עם ישראל, מורידים אותו לדרגת אומות העולם ושולחים אותו לגלות. ובגלות יש התבוללות בין האומות. וכתוצאה מהגלות אפשר אחר כך ללקט מהגויים וגם להשפיע עליהם. בדרך זו עם ישראל מושך בסוף הגלות את האור לעצמו, מתקשר עם הבורא, וגם מעביר לכל הגויים את עניין ההתקשרות לבורא. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

לכן כתוב ב"הזוהר", ובכתבי מקובלים אחרים, וגם במאמר "הערבות" של בעל הסולם, שבסוף הדורות, לא רק שאין שום הגבלה על לימוד חוכמת הקבלה, אלא עניין הפצתה שייך לכולם. בסוף הדורות אנו נמצאים כבר במצב שהלימוד לא מוגבל ללאום, לגיל, וכן לא למין, ולמצב אישי.

למה המרגלים מספרים שטוב בארץ ישראל, שיש בה פירות טובים, אבל גם שקשה להשיגה?

המרגלים הם שליחים, מלאכים. הם אומרים לאדם שני דברים. כי לכל דבר שרוצים, מתקדמים על ידי שני דברים:

א)ׂ כוח השלילה - כשבמצב הנוכחי לא טוב או משהו בו לא מספק יותר.

ב) כוח החיוב - כשבמצב העתידי יש מצב חיובי שנוצץ, שמושך, ואליו נמשכים, רוצים להגיע.

באמצעות שני הכוחות האלה, השלילי כאן והחיובי שם, האדם רץ קדימה לאותו מצב שהוא משתוקק אליו.

אבל זה לא מספיק, כי השגת המצב החדש זו תמיד השגה. בשביל להשיג את המצב החדש צריך לקבל יותר כלים. כלומר, המשמעות של להגיע למצב טוב יותר היא לרצות יותר, להבין יותר, להרגיש יותר, להיות יותר עשיר בהבחנות. האדם זקוק להבחנות, כדי להבדיל בין דברים. כדי ליצור תרבות פנימית בתוכו, כדי להעשיר את רצונותיו. זה נקרא להיות מומחה.

מה זה "מומחה"? למשל חרט, כשהוא לוקח חתיכת ברזל ליד הוא ממש חש אותה: היא כביכול נמצאת בו. כשהוא מתחיל לעבד אותה, הוא מרגיש כמה הברזל הזה דחוס, כמה הוא ישתנה אם ירד ממנו הלחץ הזה. ואדם אחר, שיכול להיות איש מחשבים מצוין, שעובד בתחומו בעדינות וברגישות מרבית, כשהוא מחזיק את אותה חתיכת ברזל, אין לו שום גישה אליה. כלומר, בכל דבר אנו זקוקים להבחנות.

כשאדם עולה למדרגה עליונה יותר, חסרים לו כל אותם דברים שבהם המדרגה היא עליונה יותר מהמדרגה שבה הוא נמצא. כלומר, הרגישות צריכה להיות גבוהה יותר, מספר ההבחנות בכל דבר צריך להיות גדול יותר. כמו שמסתכלים על מפה: יש מפה של כל העולם בקנה מידה של אחד לאלף, ויש בקנה מידה של אחד למאה, ויש בקנה מידה של אחד לחמישים. כלומר: יותר ויותר נכנסים לפרטים, יותר ויותר מבדילים בין פרטים.

ובכן, המרגלים עוזרים לאדם בכך שהם מספקים לו את הדברים החשובים לו. הם אומרים לו שיהיה לו קשה, כי חסרים לו כך וכך דברים, כי צריך להתגבר על שבעה עמים שנמצאים בארץ ישראל. כל עם יש לו כאלה כלים גדולים, כאלה רצונות גדולים, שחייבים להילחם נגדם. באמצעות מלחמה זו האדם נהיה חכם יותר. באמצעות מלחמה זו הוא צריך להתגבר, לתת כוח, ולוותר על כל מיני דברים.

בכך שהאדם 'רוכש' את העמים האלו, ועושה כיבוש הארץ - "ארץ" נקראת רצון - הוא כובש רצון חדש, כלי חדש, שבו באמת יאכל את הפירות האלה. את הפירות מ"ארץ ישראל" שהביאו לו המרגלים, למקום שהוא נמצא בו, למדרגה תחתונה יותר, הוא יכול רק לראות. אך הוא לא מסוגל ליהנות מהם. כדי ליהנות מהפירות של ארץ ישראל הוא יוכל רק כשיגיע לרצון של "ארץ ישראל", לכלי הזה.

לכן המרגלים - ובכלל, כל הדברים השליליים שמרגישים בדרך - הם אותם כלים שעכשיו חסרים לאדם, שהוא צריך לקלוט אותם, צריך לרכוש אותם, צריך להכניס אותם לקרבו. ואז הוא מקבל את המדרגה הבאה. כך גם בעולם הזה. ילד שלומד בכיתה ג' חייב לעלות לכיתה ד'. בכיתה ג' הוא צריך להשקיע המון כוחות, הוא צריך להבין וללמוד, ורק אז הוא יעלה לכיתה ד' עם כל ההבנות, עם כל ההבחנות והגדלות, ביחס לכיתה ג'.

איך אפשר להשיג תענוג אינסופי?

בעולם הזה האדם שם לפניו מטרה, והוא רואה אותה. הוא רואה אנשים שנמצאים במטרה הזאת, ואיכשהו הוא יכול לראות ממה הם נהנים, ואפילו כמה הם משקיעים בה. מה שאין כן ברוחניות. למה? ברוחניות יש חוק, לפיו כלים חייבים להיות קודמים לאורות. אחרת, מה שאדם ירכוש מהאורות, הוא ירכוש ברצון לקבל, הוא יירד לקליפות.

תחילה חייבים להצטייד בכוונה להשפיע, כדי שזו באמת תהיה רוחניות. אחרת, נרצה כל דבר לבלוע עוד ועוד ואף פעם לא נהיה מסופקים. כי אם האור שמקבלים הוא לפני הכלי, האור מיד חונק את הכלי. האור ממלא את הכלי הנוכחי, ואחר מיד מפסיקים להרגיש תענוג. כי אם התענוג ממלא את הרצון, הרצון לא נמצא. אם הרצון לא נמצא, אז האדם לא נהנה.

תענוג אפשר להרגיש רק בגבול - בכניסת התענוג לתוך הרצון. כשמתחילים לקחת משהו לפה, אזי מרגישים תענוג. אחר כך כבר אין תענוג. ואז עדיין זוכרים איכשהו את התענוג הראשון, ובו חיים, אחרת אחרי כמה דקות היינו מפסיקים לקבל. לכן, חייבים ליצור כלי לפני כניסת התענוג, ואז התענוג לא מכבה את הכלי. ואדם חי בהרגשה תמידית של תענוג, שקרויה "רוחניות".

מה היא רוחניות? אי-אפשר להגיע לשום הרגשה רוחנית, אם לא רוכשים מסך ושמים אותו עליה - את כוח ההגנה - כך שאפשר להיות בלי התענוג הזה של רוחניות. אדם מקבל את התענוג לפי ההגדרה שלו, ורק בצורה שהוא רוצה, ואם לא, הוא אינו מקבל. בכך האדם עצמו מנהל ומודד את כניסת התענוג לתוכו, ואז התענוג לא נעלם ונעשה אינסופי. הוא נצחי הן בכמות והן בזמן.

ובעולם הזה יש אפשרות לקבל וליהנות רק מ"נר דקיק" שירד לעולם הזה, ואחרי שמקבלים ונהנים הוא מיד נעלם. ושוב האדם רץ אחריו, וכשמגיע אליו, הוא שוב נעלם, וכך הלאה. ואז נמצאים כל הזמן בריצה אחר תענוג מדומה כלשהו. למה מדומה? כי חשים אותו לרגע ואחר הוא נעלם. וכך כל חיי האדם בעולם הזה הם בשביל להשיג כמה רגעי תענוג. ואם עושים חשבון שכלי פשוט, רואים שזה בכלל לא כדאי.

וברוחניות האדם חי בכל מצב, כי הכלי אף פעם לא נכבה, והתענוג אף פעם לא נעלם. לא חשוב באיזו צורה האדם נמצא: אם הוא עובד בקו ימין, או בקו שמאל, או קו אמצעי - בכל מצב הוא נמצא בהצדקה ובהכוונה.

האם אפשר להגיע למיפוי מפורט של כל שבעים האומות - ע' הרצונות האלה?

המקובלים כותבים מתוך מה שהם עצמם משיגים בתוך הכלי. למעשה, אין יותר מה להשיג, אלא רק את הכלי של הנברא. מחוץ לכלי של הנברא יש בורא, יש אור עליון מופשט, שנמצא סביבו. לכן, מה שמקובלים מרגישים זה את כל התופעות בתוך כלי הנשמה, בתוכנו, ועל זה הם כותבים.

הנשמה היא כלי הכולל בתוכו עשר ספירות, לכן בעל הסולם כתב ספר שנקרא "תלמוד עשר ספירות", בו הוא מתאר, בצורה כללית, מהו הכלי שלנו. בתוך הכלי הזה מתרחשות כל מיני תופעות. הכול רק בתוך הנברא: כל העולמות, כל הכלים וכו'. מחוץ לנברא לא מרגישים ולא מדברים, כמו שעכשיו אנחנו לא מרגישים מה נמצא מחוצה לנו.

עד כמה אפשר להבדיל בין כל ה"אומות", הרצונות האלה? האדם מרגיש עד ממש הדיוק האחרון את כל שבעים ההבחנות הללו. מפני שבכל הבחנה והבחנה הוא צריך להיכנס עד עומקה, לברר בדיוק את אופייה, ואיזה מסכים הוא יכול לתת, איך לרכוש את ההבחנה, ואיך למלא אותה. כשמעלים כל פרט משבעים הספירות האלה לתיקון שלו, זה נקרא "השגה".

האדם משיג את הדברים האלה בכלי שלו. הכלי שלנו בנוי סך הכול מחמש הבחנות: קוצו של יוד וי' ה' ו' ה', שזה נקרא שם ה'. כשאדם ממלא באור כלשהו את חמשת החלקים האלה של הכלי - קוצו של יוד וי' ה' ו' ה' - על ידי המסך, אזי הכלי הוא כבר לא שלד, אלא מקבל מילוי. השלד יחד עם המילוי נקרא "שם".

למה שם ה'? כי במילוי הזה האדם מרגיש התאמה לאחת מתכונות הבורא. ואז לפי ההרגשה הפנימית שלו הוא אומר: "הבורא הוא יפה". עם אותו כלי שהוא ממלא באור אחר על ידי מסך אחר, הוא אומר: "הבורא הוא נצחי" וכדומה. כך יש לאדם שבעים הבחנות מתוקנות שנקראות "שבעים שמות הבורא". ואם הן לא מתוקנות, אז הן נקראות "שבעים אומות העולם".

האם כל המיפוי הזה נמצא בספר "תלמוד עשר הספירות"?

לא הכול נמצא ב"תלמוד עשר הספירות". בעל הסולם כתב מה שכתב, ומה שלא כתב, לא כתב. כל אחד מגלה בעצמו. בשביל מה לו לכתוב על כל דבר, אם כל אחד מגלה את הדברים בדרכו שלו?

הכללים הם אותם כללים, כי המבנה שלנו הוא מבנה אחיד, וכל אחד משיג כללים אלה באותה דרך. אבל את ההרגשה הפרטית של כל אחד ואחד אי-אפשר להשוות. כמו שאי-אפשר להסביר זה לזה מה בדיוק מרגישים בשתיית תה או קפה. אלא יש איזו מין תחושה משותפת: מתוק, לח, חם, וכו'. אבל את ההרגשה עצמה, חוץ מהתיאור החיצוני שלה, אי-אפשר להעביר. כי ההתפעלות היא בתוך הכלי, ולכל אחד כלי משלו.

לכן המקובלים נותנים לנו כללים איך להגיע להרגשה, אבל כל אחד מגיע להרגשה הזו וחש אותה איך שהוא, בכלי שלו.