אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 50. מדרגה היא חיסרון למדרגה שמעליה

שיחה (20.7.02) על מאמר "מהו בחינת מרגלים בעבודה?"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת שלח, עמ' 127

כל דבר שאדם משיג, הוא חייב תחילה להרגיש אליו חיסרון, לפי הכלל שאין אור בלי כלי. לכן אם חוזרים לראשית, למטרת הבריאה, יש מטרת הבריאה, והמצב לפני כן הוא חיסרון למטרת הבריאה, שהוא חיסרון לגמר התיקון. והמצב עוד לפני כן הוא חיסרון לחיסרון למצב שלפני גמר התיקון, וכך הלאה. כל מדרגה היא תמיד חיסרון למדרגה שמעליה.

לפיכך יוצא, שאם המדרגה הראשונה שעומדת עכשיו לפני האדם היא לקבל מסך, אז צריך להיות לו חיסרון למסך. על מה? על הרצונות שלו. כלומר, הוא צריך לראות את הרצונות האלו במצב כזה שהם באמת דורשים מסכים.

הרצון הכללי של האדם נקרא רצון ליהנות, אגו, "האני". רצון זה לא נעלם. שום דבר ממנו לא נשחק, הוא אינו משתנה. הוא רק מתפתח בעיני יותר ויותר. כל פעם שחושבים שזהו זה, האגו נגמר, הוא הופך עוד יותר גדול, רואים ממש איך הוא פועל. "החיה" הזאת נמצאת באדם ואין מנוס ממנה, אלא אם "סומך ה' לכל הנופלים". כי תכונת הבינה, הקרויה "סמך", מסייעת למלכות. עם התכונה הזאת, עם "סמך", מלכות יכולה להשתנות.

אבל האגו הזה לא משתנה הן בעולם הזה והן בעולם הבא. ומי שחושב שבעולם הבא הוא - נפטר ממנו - "יגעתי ועכשיו מצאתי", כמו מטמון, הוא מצפצף על כולם, הוא כבר שם, הולך קדימה ומלאכים משני צדדיו נושאים אותו לשם - פשוט טועה. כי רק אז האגו, "האני" של האדם, מתחיל באמת להתפתח ולאפשר לאדם לעשות עבודה אמיתית. אבל אז "האני", האגו, כבר נקרא "פרעה", הוא כבר קליפות, משהו יותר ממה שיש כאן.

כלומר, בינתיים אנחנו נמצאים כמו בגן ילדים, במצב של הכנה. כשנגמור אותו ניווכח לדעת מי אנחנו באמת, עד כמה כל אחד מאיתנו הוא לא סתם חיה, אלא מפלצת ממש. כל פעם הרע ייגרם לא מזה שרע לי, או מזה שאני לא מתקדם, או לא מסתדר, או שלא עשיתי משהו למען הבורא - שהם כולם חשבונות די חיצוניים, אלא החשבון האמיתי יבוא מההרגשה שאני לא יכול לסבול את עצמי, ואז האדם מבקש מסך.

ואז גם מתעורר החשבון בשביל מה אני מבקש מסך. האם אני מבקש מסך כי רע לי כשאני רואה את עצמי במצב כזה, ורוצה לכסות את עצמי כדי לא לראות, או האם אני רוצה להשתמש בדברים האלה לטובת הבורא או לטובת הכלל, ששניהם הופכים לאותו דבר.

אדם נוכח שהתכונות שלו הן כאלה שהוא לא יכול יותר להמשיך לחיות איתן. גם בחברה, הוא כל כך רע וגרוע לכולם, שהוא ממש לא מבין איך הם לא רומסים אותו, כי באמת כבר אי-אפשר יותר, הרי בלתי אפשרי לסבול אדם כזה אפילו רגע אחד. והדבר דומה גם כלפי הבורא.

מזה אדם מתחיל כבר לראות ולהבין אילו תיקונים הוא חייב לקבל מלמעלה, שאחרת אין לו קיום. פשוט אי-אפשר לחיות בצורה כזאת: לא בחברה, לא עם הבורא, ולא עם עצמו. כלומר, "האני" שלו אין לו זכות קיום בכל ההקשרים האפשריים: "אני" עם עצמי, "אני" עם החברה ו"אני" עם הבורא.

ואז נעשה לאדם כלי לתיקון, ולכלי הזה הבורא כבר מוכן לתת תגובה, כי אין אור בלי כלי. כלומר, אם יש כלי, אם יש חיסרון לתיקון בדיוק במידה הנכונה, בהבחנה הנכונה, למה שהאור עומד לעשות, אם האדם מגיע להבחנה הזאת, אז מיד נעשה לו תיקון.

האדם, על ידי לימוד עצמי, פותח פתח לכניסת האור, ואז כנגד זה באה ההרגשה של תכונת הבורא. ובמידה הזאת שהרצון לקבל גילה שהוא רע בתכליתו, הרצון לקבל הזה נתקן. מה פירוש "נתקן" ואיך הרצון לקבל ממשיך לפעול, זאת כבר שאלה, אבל כך היא הדרך.

מהי נשמה?

הבורא ברא נשמה. נשמה זה שם כללי. כלומר, אפשר להשתמש במילה במספר מובנים. סתם נשמה נקראת כלי רוחני, כלומר, הרצון לקבל עם המסך ועם האור נקרא נשמה. "נשמה" אפשר לקרוא למידת הקשר של האדם עם הבורא. החוש השישי נקרא "נשמה". סתם רצון לקבל נקרא "נשמה".

למה נשמה? מפני שנפש, רוח, נשמה, האדם מקבל בפנימיות. נשמה היא הדרגה העליונה ביותר שהאדם יכול להשיג. וחיה, יחידה, הן רק תוספת, בעולה ויורד, וגם כן לא האמיתיים. לכן זה נקרא "נשמה" ובגמר התיקון זה יקרא "יחידה".

מה האדם מקבל כשהוא "מקבל נשמה"?

"מקבל נשמה" יכול להיות אור, כלי, מסך, תיקון. כל מה ששייך לכלי הרוחני. במה "מסייעין אותו"? בנשמתא קדישא. אז ה' נותן לאדם נשמה, כלומר, נותן לו אור שמתקן אותו. ואז "מקבל נשמה" הוא האור שבא, בזמן שהוא נכנס ומתקן את הכלי, או הכלי עצמו, בזמן שהוא מקבל את הסיוע. אין חשיבות לכך: השם הוא כללי מאוד.

מה הכוונה ש"ראשי השבטים של ישראל לא מאמינים בגדלות ה'"?

"ראשי השבטים של ישראל" הם ראשי התכונות. איך יכול להיות שהם לא מאמינים בגדלות ה'? ב"לא מאמינים", הכוונה היא שהם לא נמצאים בהשגה. זה נקרא "לא מאמינים".

מהו חטא?

"חטא" הוא מצב. כשאין לאדם מסך, והוא לא יכול לבצע עבודה כדי להשפיע, אז המצב הזה ביחס למצב המתוקן נקרא "חטא". מדובר תמיד ביחס לאדם. גם עכשיו אנחנו נמצאים בדרגת חטא, בדרגת רשע, אך עוד לא בדרגה ש"רשעים מלאים חרטות". אבל מי סובל מזה שהוא נמצא למטה מהמחסום? למי באמת חסרה רוחניות? מה חסר לנו אם אנו לא יודעים מהי רוחניות?

כל דבר מוגדר רק לפי המצב. לכן ראוי לא להתפעל משמות כמו: "נשמה", "חטא" וכו'. יכול להיות שהם דברים טובים.

האם העבודה העיקרית היא עבודה בלי שכל ובלי דעת?

אדם שאין לו שכל ואין לו דעת לא נמצא אפילו בדרגת בהמה. כי גם בהמה עובדת עם שכל ודעת משלה. אם הוא מבטל את השכל ואת הדעת שלו, אין לו עם מה לעבוד.

לכן, לא מדובר על "בלי שכל ובלי דעת", כמו שחושבים, אלא אחרי שהאדם מקבל שכל ודעת גדולים, הוא עובד למעלה מהם. "בלי שכל ובלי דעת" זה כשאדם מקבל על עצמו שכל ודעת של מדרגה יותר גבוהה. הוא לא יכול לעבוד בלי שכל ובלי דעת, אלא הוא מקבל מה שנמצא במדרגה עליונה ממנו, שם הדעת והשכל הפוכים, מנוגדים למה שעכשיו הוא קובע כדבר רציונלי, שכלי, ושהוא לפי דעתו. אם האדם דורך על מה שנקרא: 'דעתו', ומקבל דעתו של העליון, ועובד לפיה, זה נקרא "בלי שכל ובלי דעת".

איך אדם יכול לעשות זאת? אם הוא יודע שזה כדאי לו, אז הוא הולך לאיזה בעל בית, ובעל הבית אומר לו: "אתה תעשה מה שאני חושב, ואני אשלם לך". הוא בודק כמה בעל הבית משלם ומחליט שזה כדאי. הוא מוותר על הדעת שלו, ועל השכל שלו, לא אכפת לוהוא עושה מה שבעל הבית רוצה. כך נוהגים רוב האנשים. זה נקרא אצלנו "לעבוד" נגד הדעת והשכל שלי. כי "דעת ושכל שלי" זה לשכב ולקבל כל טוב. כך האדם מוותר ונוטל דעת ושכל של אחר.

אבל ברוחניות האדם צריך לקבל דעת ושכל מהעליון בלי לצפות לשום תועלת, וזה הקושי. אחרת, הוא "מחליף פרה בחמור". כדאי לו וזהו. זה לא מצב שהאדם עובד ללא שכל ודעת, אלא הוא עושה חשבון שכדאי. כלומר, דעת העליון היא ממש הפוכה ממני. כך זה באמת, כי מלכות הופכת להיות כתר. בדרך חלה הסתלקות של אורות וכלים. האדם בכלל לא יכול לקבל את העליון. נראה לו שזה ממש לא יכול להיות. ואז הוא מבקש מהעליון תיקונים.

איך? מבקשים מהעליון תיקונים שיעזרו לי. במה? קודם כל לראות שדעת העליון היא דבר טוב. אבל אם אדם רואה שדעת העליון היא דבר טוב, אז היא כבר לא למעלה מהדעת? כלומר, גם זה פועל לפי המצב שהאדם לא יכול לסבול את עצמו.

מי הם ה"מרגלים" האלה בתוך האדם?

המרגלים הם ישראלים, יהודים, שרוצים להיכנס לארץ ישראל, ולא אומות שיושבות שם. הם המובחרים מקרב העם, לא סתם אנשים. שולחים אנשים יודעי דבר, אנשים גדולים, בעלי שכל, שישכילו לחזור. מרגל הוא לא סתם אדם פשוט, הוא יודע הרבה, הוא מבין הרבה, הוא ה"עיניים" שלך, אחר כך מאמינים במאה אחוז לכל מה שהוא אומר, שאם לא כן, הוא לא היה מרגל. אחריו אין בדיקות. לכן שולחים אנשים מיוחדים.

אדם יודע שהוא מתייחס לביקורת שלו בצורה הכי טובה, הכי אמיתית, והכי מושלמת, שהיא הדבר הכי גדול ומופשט ורוחני שהאדם יכול ליטול מעצמו. ומה אומרת הביקורת שלו? היא אומרת לאדם: "אתה לא יכול להגיע. נכון שזה דבר טוב, אבל זה לא בשבילך".

ולאדם אין חוץ מהדעה הזאת, חוץ מהמרגל הזה, משהו יותר נעלה, אפילו לא משהו לידו. והוא עד כדי כך חזק, ומתוחכם, ומיוחד, המרגל הזה שלו, כי האדם לקח את הדברים הכי טובים שלו כדי לחקור את המושג מהי מדרגה יותר עליונה, והמרגל אפילו יכול להביא לאדם פירות ממדרגה עליונה יותר, להראות לו אותם ולשכנע אותו שאי-אפשר להשיגם, שהם מעל השגתו.

איך אדם מושך את עצמו מעל לעצמו?

נאמר: "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים".

איך בכל זאת יוצאים בסוף מן הסבך הזה?

בלית ברירה. כשיוצאים ממצרים יש כל מיני כוחות שפועלים על האדם. מאחור "פרעה" רוצה להשיג, ומלפנים משתרע ים סוף. אבל ככל שהאדם מתרחק יותר מ"מצרים" ונכנס ל"ארץ ישראל", הכול נתון יותר בידיו. הכול הולך בצורה מתוקנת יותר.

המדרש מספר, שבמדבר היו מתים רק בתשעה באב. היו כורים לעצמם קברים, נכנסים ושוכבים. לאחר תשעה באב, מי שהיה יוצא מהקבר, היה חי, ומי שהיה נשאר בקבר, היה מת. צריך לפרש את זה נכון. במצב שהעם מתוקן, הכול מתנהל לפי ענף ושורש. הגמרא מספרת, שגם ימים של נשים היו אותו הדבר לכולן, מראש חודש עד ראש חודש, לפי הירח.

כלומר, אם אדם קרוב לטבע הרוחני הוא גם קרוב לטבע הגשמי, ואז הכול מתפקד בצורה מאוד פשוטה.