אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 52. מהעולם הזה עד גמר תיקון

שיחה (22.7.02) על מאמר "הרכוש הפרטי של אדם, מהו?"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת קורח, עמ' 141

הבורא ברא את הרצון לקבל יש מאין. הרצון לקבל הזה הוא לא נברא, הוא נמצא ברשותו של הבורא. כמו שכתוב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שעד שהרצון לקבל לא מתגלגל ויורד לעולם הזה, הוא לא נקרא: ראוי לתפקידו, רצוי לתפקידו, מוכן לעבודה שהוא צריך לבצע.

הרצון לקבל, ובמילים אחרות הנקודה הזאת "יש מאין", צריכה לעבור הרבה שלבים כדי להיות מוכנה לפעולה עצמית, מתוך עצמה. ורק לאחר שהיא מגיעה לריחוק גדול מאוד מהבורא, אז נוצרים בה כל מיני תנאים, כל מיני תכונות, הבחנות, שמהן והלאה הנקודה הזאת יכולה לקבוע את עצמאותה: יכולה להבחין בינה לבין הבורא ולקבוע את היחס שלה להבדל ביניהם להפרש הזה.

במידה שהנקודה הזאת, שהיא שורש הנשמה, מקבלת עצמאות, ובכך פועלת כנגד הבורא, היא נקראת "נברא" או "נשמה". העצמאות הזאת, ההפרדה מהבורא, מושגת דווקא על ידי הדבקות, ובמצב שנקרא "דבקות".

מלמטה למעלה, מהעולם הזה עד גמר התיקון הנברא עובר מצבים, שמהם הוא מקבל יותר ויותר עביות - אותה צריך להפוך לרצון להשפיע. מכך, מצד העביות, מצד הרצון לקבל שבו, הוא מבדיל את עצמו מהבורא, ונעשה דומה לו לפי הפעולה. ואז דווקא בשני הדברים ההפוכים האלה, בשתי ההבחנות המנוגדות לגמרי זו לזו, הנברא נעשה עצמאי ובעת ובעונה אחת גם דומה לבורא.

בכל המצבים האלה יש תמיד מעמד בין בורא לנברא, הנברא חייב לבדוק בכל עת על איזה חיסרון הוא עובד. החיסרון מתחיל להיווצר בנברא, החיסרון מתחיל להיות מורגש בו, מהנקודה שבלב. זו התחלת הנברא. והנברא צריך בכל פעם מחדש לבדוק את מידת החיסרון שבו ולבקרה. לבדוק את הנקב שבו, ולשאול את עצמו למה מיועד החלל הזה. ואת הבדיקה הזאת הוא עושה לעומת הבורא, אי-אפשר אחרת. הנברא צריך להתמודד, לעמוד אל מול הבורא, ורק כנגדו לערוך את הבדיקה.

לכן, תמיד עומדים לבדיקה שני דברים מנוגדים: מה קורה בבורא ומה קורה בנברא, וזה נקרא הקשר בין זו"ן - זעיר אנפין ומלכות. מה שיש בזעיר אנפין נקרא "למעלה". מה שיש במלכות נקרא "למעלה מהדעת". אם מלכות רוצה להיות גם עצמאית וגם דומה לזעיר אנפין, היא יכולה להיות עצמאית ממצב "קטרוג הירח" והלאה. ואם מלכות רוצה להיות דומה לזעיר אנפין, היא ממעיטה את עצמה ומתחילה לעבוד כמוהו, שמה שאצלו למעלה, גם אצלה למעלה, אבל למעלה מהדעת.

ואז, מה שבזעיר אנפין נקרא "דעת", במלכות ההבחנה הזאת תהיה למעלה מהדעת. מה שבזעיר אנפין נקרא "תורה שבכתב", אצל מלכות יהיה "תורה שבעל פה". מה שבזעיר אנפין נקרא "משפט", אצל מלכות יהיה כחוק. במילים אחרות, מלכות שומרת על התנאי, שמידת העצמאות שלה תהיה שקולה בדיוק כנגד מידת הדבקות שלה, כנגד ההתאמה שלה לבורא. אחרת, היא לא עושה שימוש בתכונות, בכוחות, שיש לה.

ואז מלכות נעשית עצמאית באמת, כי היא הקובעת עד כמה היא רוצה להיות מחוץ לבורא. ובמידת העצמאות הזאת, במידה הזו שהיא נבדלת מהבורא, כשהיא הופכת להיות דומה לבורא, רואים בכך שהנברא הוא עצמאי לחלוטין, מבודד מהבורא, ונוטל על עצמו את הצורה היחידה, שרק היא יכולה להיות במציאות - את דמות הבורא.

חוץ מהבורא, אי-אפשר שיהיה עוד מבנה, עוד תמונה, עוד דוגמה. יש או בורא, או כביכול ההפך ממנו. אין דוגמאות אחרות. נברא הוא נקודת הרצון. אבל של איזה רצון? של איזו צורה של הרצון? הנברא יודע מהו הרצון רק על ידי ט' ראשונות שנכללות בו, שהן תכונות הבורא.

הנברא יכול לעכל את הט' הראשונות בצורה כדי לקבל או בצורה כדי להשפיע. אבל את צורת הרצון - אם הוא חיובי או שלילי - הוא יכול לקבל רק מהט' הראשונות של הבורא, אין לנברא יותר דוגמאות. אין לו תכונות נוספות חוץ מאלה שהוא מקבל מהמאציל.

לכן, כל העבודה של הנברא היא לבדוק בין הצורה החיובית ולצורה השלילית, שההבדל ביניהן הוא רק באיך משתמשים בט' הראשונות: או לתוך המלכות, או מהמלכות והלאה, שזה נקרא "אור חוזר". זו כל עבודת הנברא. ובכך האדם קובע כל פעם מחדש עד כמה הוא מהווה פרט.

לא סתם זעיר אנפין נקרא "כלל" ומלכות - "פרט". שכן, מלכות, כשהיא מממשת את הצורות שיש בזעיר אנפין, כשהיא מגלה מה יש בזעיר אנפין וכל הזמן היא קולטת את הצורות ומממשת אותן היא מייצבת את עצמה לפי התכונות האלה, לפי הצורות האלה, ואז לפיהן מלכות הופכת להיות באמת פרט.

מה זה "פרט"? הכוונה לכך, שלמלכות יש עצמאות. "פרט"אין פירושו שמלכות היא פרט קטן מזעיר אנפין. זה לא עניין של פחיתות. אלא ב"פרט" הכוונה היא לעצמאות, שבכך שמלכות נעשית עצמאית, היא מקבלת על עצמה את כל הצורות שיש בכלל. וכך כל פעולות הנותן, כל פעולות הזעיר אנפין, המשפיע, הכלל, עוברות דרך מלכות, שהיא הפרט, ובאות לתוך הנשמות. ומלכות שהיא "כנסת ישראל", כוללת את כל הנשמות. ואז כל נשמה ונשמה יכולה להתאים את עצמה לכלל לפי הפרט הזה. ובסופו של דבר יוצא, ש"הרכוש הפרטי של אדם" הוא בעצם הכלל שהוא רוכש.

מהי האמונה שצריכה להיות למעלה מהדעת?

הכוח שעל ידיו הנברא מתקן את עצמו, כלומר בוחר להיות להשפיע, נקרא "אמונה". את הכוח הזה מקבלים מבינה, מתכונות הבינה, מתכונות המשפיע. במידה שיש לאדם אמונה, הוא יכול לכוון בעל מנת להשפיע. וכשיש לו כוונה להשפיע, הוא הולך לקבל על מנת להשפיע.

מאיפה יש בבינה את הכוחות הללו? לומדים בד' בחינות דאור ישר, שחוכמה הרגישה בסופה חוץ מהתענוג הרגישה את נותן התענוג, את גדלותו, את התכונות דלהשפיע שלו, את הכרת היופי שיש בהשפעה, מזה היא רצתה להיות דומה למשפיע.

הרצון הזה להיות משפיע, נקרא בחינה ב', והוא נבדל מהרצון שבבחינה א', שבה הוא רצון לקבל. פירושו של דבר, שמכאן ואילך הנברא חש בתוכו את הבורא כגדול, כמשפיע, וזה יוצר בתוכו את הכוח להיות דומה לו, את הרצון להיות דומה לבורא, והכוח הזה נקרא "אמונה". רצון של בינה נקרא "אמונה".

גם מלכות, שהיא רצון לקבל עצמאי - לא כמו הרצון לקבל שיש בבחינה א', שנברא מלמעלה יש מאין, אלא רצון שבוחר מרצונו להיות המקבל - כשהיא מקבלת את הרגשת הנותן, אז היא בעצמה רוצה להיות המשפיע.

כך נראה שבחינה א' ובחינה ב' הן רצון לקבל ורצון להשפיע שבאו מהבורא, כביכול בעל כורחם. עדיין אין נברא. ואילו מלכות, שבאה אחרי בחינה ג', היא זו שבוחרת לרצות להיות המקבלת. בהפרש מבחינה א' יש למלכות רצון לקבל משלה.

לכן, הרצון לקבל הזה שנקרא בחינה ד', הוא הרבה יותר גדול מבחינה א': בבחינה א' הרצון לקבל לא בא בכלל בחשבון, הוא לא שלה. הרצון לקבל הזה כשהוא מרגיש את הנותן, הוא רוצה להיות המשפיע.

איך הוא יכול להיות משפיע אם יש בו רצון לקבל? בבינה אין רצון לקבל משלה, הוא כבר היה בנוי מבחינת השורש, הוא לא בא על חשבונה. כמו שהוא היה רצון לקבל, כך הוא עכשיו רצון להשפיע. בכלל אין מתחשבים באותו רצון לקבל שיש בבינה - בבחינה א' שיושבת בתוך בחינה ב'.

אבל במלכות, שבחרה בעצמה ברצון לקבל של בחינה ד', הרצון לקבל הזה לא נעלם, כי היא בחרה בו, היא רוצה בו. עכשיו היא לא יכולה להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, או להסתיר אותו כמו שבחינה ב' מסתירה את מה שיש בבחינה א'. אלא היא רק יכולה לעשות שהצורה של הרצון לקבל תהיה כמו משפיע, רצון לקבל כדי להשפיע.

בחינה ב' לא מקבלת כדי להשפיע. בחינה ב', לאחר בחינה א', היא פשוט משפיעה, מפני שהרצון לקבל הוא לא שלה. אבל בחינה ד', מאחר שהרצון לקבל הוא שלה, היא לא יכולה להשפיע, היא יכולה להיות רק לקבל על מנת להשפיע. זהו הבדל גדול מפני שהרצון לקבל הוא ממש המהות שלה.

מהי הדעת שרוכשים אותה למעלה מהדעת?

מה שמלכות מקבלת כאור חוכמה, כאור המילוי, נקרא "דעת". כלומר, מדובר בידיעה ברורה. אור חוכמה שממלא כלים דקבלה מביא להם ידיעה, ידיעה בטעם, ידיעה בהשגה, וגם לא חשוב איזו מין ידיעה, פשוט ידיעה.

כל קליטה של אור חוכמה נקראת "ידיעה". אבל כדי להגיע לידיעה הזאת, כדי להגיע ל"דעת", אפשר לקלוט ולהבין ולרכוש את הדעת רק ב"אמונה למעלה מהדעת".

זאת אומרת, אם אדם נמצא בדרגה מסוימת, יש לו דעת. הוא רכש אותה, הוא שרוי בדרגה הזאת. היא שלו, זה הוא. כלומר, אם אני נמצא בדרגה כלשהי, אז הדרגה הזאת ואני - חד הם. אני רכשתי את השם הזה, הוא ממש אני. מי שמגיע למקום מסוים נקרא בשמו של אותו מקום.

אם האדם חייב לעלות לדרגה עליונה יותר, הוא יכול לרכוש אותה, לא על ידי זה שהוא קולט את הידיעה שיש בה, כלומר, את האורות שנמצאים שם. אלא הוא צריך ללכת אל האורות ולרכוש את המדרגה הזאת באמונה למעלה מהדעת. למה לא סתם 'לתפוס', 'לבלוע', את האורות שנמצאים בה? כי הוא הולך להשיג את המשפיע, את מידת המשפיע.

לנו זה לא כל כך ברור, כי אנחנו חושבים שאם אני הולך להשיג את הבורא, אז אני אמור לתפוס אותו, לבלוע אותו בתוכי, וזהו. יש לרוחניות מין ציור כזה, כאילו הולכים לתפוס את כל העולם, לכבוש את הכול. אנו לא מודעים עד כמה להשיג רוחניות הוא ההפך ממה שקרוי אצלנו להשיג, לרוץ קדימה ולתפוס.

לכן, בכל מדרגה ומדרגה, כשאדם הולך להשיג את המשפיע, כלומר, להיות יותר משפיע, העבודה הזאת, ההשגה הזאת, הפעולה הזאת הן תמיד למעלה מהדעת שלו, למעלה מכלים דקבלה, למעלה מההשגה שלו.

בעולם הזה - אם אדם הולך להיות גדול יותר, חכם יותר, מקצוען יותר, אז הוא חושף את כלי הקליטה שלו לאור חוכמה. וברוחניות - אם האדם הולך לתפוש מדרגה עליונה יותר, הוא צריך יותר לחשוף את הכלים דהשפעה שלו, וזה נקרא אמונה שהיא יותר מהדעת שלו.

ואם הוא מוסיף אמונה יותר מהדעת שלו, במדרגה שנמצא בה, נאמר שיש לו 50 ק"ג אמונה ו-50 ק"ג ידיעה, ועכשיו הוא הולך למדרגה שצריך בה 60 ק"ג. אז הוא צריך לדאוג רק ל-60 ק"ג אמונה, והידיעה כבר תתגלה לו לפי זה. כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, הוא ממלא את כלי האמונה ללא שום קושי. על הידיעה אין צורך לעבוד. צריך לעבוד רק על כוח האמונה.

על ידי אילו פעולות מגיעים לנחיצות לרכוש את כוח האמונה?

איך אני יודע שהבורא חזק יותר ממני? איך יודעים מי חזק יותר? האדם צריך 'לערוך קרב' עם הבורא, ואז הוא רואה מי חזק יותר. האדם חושב, שהוא חזק יותר מהבורא, ושבכל זאת הוא יוכל לנצח, לפי 'התוכנה' שלו, לפי הידיעה שלו. כך עד שהבורא 'שובר' אותו, והוא נכנע. ואז הוא מוכן לקבל ממנו את הכוחות, את הלימוד, ולהיות כל מה שהבורא רוצה: להגיע לדרגת עבד ואחר כך לדרגות של בן ושותף.

כל הדרגות שמשיגים ברוחניות דרגת עבד וכו' הן דרגות בתוך הרצון. הדרגות באות לאחר הרבה בדיקות, ומכות וייסורים והבחנות. ואז האדם רואה שכל מה שיש ברשותו וכל מה שהוא מרגיש, זה הדבר הרצוי לו ביותר. דרגה משיגים על ידי הרצון.

צריכים לעבור המון הבחנות, כדי שמכל האפשרויות האחרות, יהיה רק הרצון להיות עבד, או הרצון למסור את נפשו. שמה שלא יהיה, רק את זה האדם ירצה. אפילו יתנו לו את ההפך להיות במקום הבורא, הוא לא ירצה בכך. אלא הוא רוצה שהבורא יישאר מה שהוא, והוא עצמו ימסור את נפשו. אלה לא מילים בעלמא. מגיעים למצב הזה דרך כל האפשרויות שמזמנים לאדם. ואם האדם גונב הכל, אין לו כלום.

מה האדם צריך לעשות, כדי שהבורא "ישבור" אותו?

האדם צריך לתת יגיעה בכל מה שאפשר. האדם לא יודע במה בדיוק. אבל הוא יודע שהוא צריך כמה שיותר לתת יגיעה. להגביר ולהאיץ את הקצב. בכל זאת כל אחד עובר מה שהוא צריך לעבור. צריך רק להגביר את הקצב. לתת יגיעה ככל האפשר בכל הזדמנות.

איך עניין הבושה כלפי הבורא מתגלה אצלנו כבר עכשיו?

בושה היא הבחנה כללית לגבי ההבדל בין הנברא לבורא. כרגע אנחנו לא מבחינים בהבדל בין נברא לבורא, אלא מבחינים בין נברא ליתר הנבראים. לפתע, באור שמאיר קצת יותר לאדם, מתגלה לו עד כמה הוא רע, עד כמה הוא אגואיסט, עד כמה הוא תאוותן, עד כמה הוא אכזרי כלפי כולם, ואילו מחשבות יש לו על כל אחד ואחד, עד שהוא ממש מוכן לחסל את כולם.

עדיין זה מתגלה ביחסים בין אדם לחברו. מתגלה קצת, לפרקים, בהתאם ליכולתו של האדם לסבול. גם כך הוא "נשרף" כולו, ולא רוצה להישאר בהרגשה הזאת. יש במצב הזה הרבה הבחנות.

אבל כלפי הבורא מתגלים דברים הרבה יותר קשים. ובסך הכול ההרגשה הזאת כלפי הבורא נקראת "בושה". ככל שהאדם מרגיש, לפעמים, לרגע, עד כמה הוא רע כלפי כולם, הרי שכלפי הבורא ההרגשה הזאת היא לאין שיעור גדולה יותר. וברור לו, שהתחושה הזו היא לא כלפי אנשים, אלא כלפי הבורא.

ומההרגשה הזאת יש להתפתח ולהבין מהן ההשלכות, התוצאות מזה שמרגישים כך: או לברוח ממנה, והלוואי שלא נרגיש אותה בכלל, כי היא דומה לאש שורפת. או להעדיף אותה יהיה אשר יהיה, ובלבד שתביא תיקון. אבל תיקון, לא כדי שתהיה לי הרגשה טובה, אלא כדי להיות באמת המשפיע.

מה זה המשפיע? בשביל להיות משפיע אמיתי, צריכה להתגלות הצורה ההפוכה מזו שהאדם מרגיש כרגע. כי מזה שהוא מרגיש, שהוא רק מקבל, ורע לכולם, הוא עוד לא יודע מה זה להיות המשפיע. תחילה צריכות להתגלות בו הצורות ההפוכות. אבל תחושות אלה, לפיהן הוא רק מקבל ורע לזולת, הן כבר התחלה.

כמה הבחנות, נקודות כאלה מתגלות לאדם? לא הרבה. רק באופן מזדמן הוא מרגיש את עצמו במצב של בירור שכזה. לכן, צריכים לעורר את ההרגשות האלה על ידי עבודה קבוצתית. זאת למרות שיש נטייה לברוח מזה, לא לרצות לשאול בשביל מה, אלא לעשות מעשה מהר וזהו. מבלי לברר ולבחון אותו.

איך לא לברוח מבירור של ההבחנות?

ההבחנות באות על ידי עבודה במדרגות תחתונות יותר. ככל שמתעמקים יותר בתוך הרצון לקבל, ועובדים עם הרצון לקבל שלי ושל החברים הסובבים אותי, ככל שנמצאים בזה יותר, כך יכולים לקבל יותר הבחנות מלמעלה, כך יכולים לקבל מדרגות גבוהות יותר. זאת ההפכיות: העביות גדלה כלפי מטה, ההשגות וההבחנות גדלות כלפי מעלה.

אז אדם שמתחיל לקבל הבחנות, צריך לפרש ולדקדק בהן למרות שזה לא נעים לו. אין הכוונה ליהנות מהסבל, אלא יש לגשת אליהן באופן יצירתי, לבדוק ולראות אותן בהקשר לחברים ולדברים שונים. והעיקר לקשור את ההבחנות האלה כלפי הבורא, ולראות עד כמה הן מביאות ומקרבות את האדם למטרה.

אם האדם כורך את כל הדברים האלה יחד ומתעמק בהם יותר למטה, אם הוא לא נרתע מלפתור את הבעיות האלה במישור נמוך יותר, אזי הוא זוכה להבחנות גבוהות יותר.

האם יש מצבים שאין צורך לשמור על קו ימין, על המטרה?

לא, אין מצבים בהם לא שומרים על קו ימין. אם אדם לא הולך רק מקו ימין, כלומר, עם מטרת הבריאה בראשו, אז יחסו לחיים הוא בבחינת בהמה, כלומר, הוא רק מרגיש. אבל אם באים להרגשה עם מטרה, שההרגשה תיתן הבחנות, הדבר נקרא "עבודת האדם".

מקו ימין צריך ליטול כמה שאפשר יותר כוחות, ולהתעמק בקו שמאל רק לפי המידה שמתחילים להצטייד בכוחות הימין. אחרת, מאבדים את המטרה ושורים בהרגשה בלבד, ואז עוברים מדרגת אדם לדרגת בהמה, והאדם מתחיל לאכול את עצמו, לייסר את עצמו ללא הועיל: "מה קורה לי?", "למה אני מרגיש רע?". אסור להיכנס לקו שמאל יותר ממה שיש כוח ימין.

מה צריך לעשות כדי לא ליפול מקו ימין?

צריך להיות כל הזמן עם יד על הדופק. כלומר, שההרגשה הטובה או הרעה תהיה כל הזמן מלווה בתכלית: לשם מה חשים אותה, למה נמצאים בה, מה רוצים לברר באמצעות ההרגשה הזאת, איך צריך לעשות שימוש בה ועוד.

חוץ מהמצב שהאדם משול ל"מת": שהוא לא חש שום הרגשה, ש"שחור" לו לגמרי. אז אין עם מי לדבר ובמקרה כזה לפרוש לישון זה בסדר. אבל אם האדם חש הרגשה עסיסית כזאת, טובה או רעה, אז זה מקום מצוין לעבודה. רק כשחשים הרגשות אפלות כאלה, שממש אין לי כלום, קשה לעשות משהו בהן.

ואז מה בכל זאת אפשר לעשות? אפשר ללכת לעבוד עם חברים בעבודה כזאת שעוזרת מהר מאוד לצאת מהמצב. או ללכת למטבח לקלף כמה שקי תפוחי אדמה או להדיח אינספור צלחות. או ללכת לעשות תיקונים באיזה מקום. במילים אחרות: לסחוב, להביא את עצמו לעבוד עבודה שהיא בחיצוניות הפצה, שהיא בחיצוניות נתינה, למרות שבתוכו, שבפנימיותו האדם מת. ואז המעשה פועל מחיצוניותו לפנימיותו של מי שעושה אותו.

אם אין עם מי לעבוד, אם אין "אדם" לעבוד איתו, אז עובדים עם הגוף, וזה עוזר מאוד. ולהפך, במצב שהאדם "בוער" בתוכו, כדאי יותר להתעמק בלימוד ובכל מיני חיפושים עדינים יותר, פנימיים יותר, ולהפיק מתוכם הבחנות.

באיזו צורה יש לזכור מצבים שעוברים: בשכל או ברגש?

לא חשוב אם זוכרים מצבים או לא. אין צורך לזכור דבר. השכל אינו עוזר בכלום. למעשה מוחקים לאדם את שכלו אלף פעם. השכל לא עובר ממדרגה למדרגה, ממצב למצב.

אם האדם זוכר משהו, זה לא בגלל שהוא זוכר בשכלו, אלא בגלל שהדבר הזה נחתם כרשימו. השכל לא נשמר. אין הכוונה לשכל על סתם ידיעות בעולם הזה, או לוח הכפל או עוד כל מיני דברים שהאדם זוכר או יודע שהם כך או אחרת. כי גם הדברים האלה הם בסופו של דבר רגשיים. האדם עצמו באמת לא זוכר שום דבר. כל דבר שנקלט בו נקלט ברגש והשכל לידו. רק לפענח את הרגש ולתת לו מספר כלשהו, תא כלשהו.

כשמשהו בא לאדם, עליו למצוא בתוך הרגש מאיפה זה בא, ולמה, בהקשר למה ולמי. האדם מברר עם השכל את הרגש. מתייק כביכול את ההרגשה, כותב על התא שבו נכנסה ההרגשה מה היא. אז המשהו הזה, שבא לאדם, נקלט ברגש. האדם נותן למשהו הזה הבחנות רגשיות. אפילו לדבר כזה כמו שתיים כפול שתיים שווה ארבע. ואז אם אומרים לו מספר כלשהו, מהמספר הזה הוא מקבל התרשמות.

איך קושרים את הרגש לבורא?

בכך ש"אין חכם כבעל ניסיון": כבעל ניסיון. לא כתוב שאין חכם כמי שלמד הרבה, אין חכם כמי שסבל הרבה מכאובים, ועבר כל מיני הבחנות רגשיות. בעצם מה זה ניסיון? ניסיון הוא רגש. האדם נברא כך שהזיכרון והחוכמה וכל הדברים שנמצאים בתוכו נועדו רק כדי שיידע מה לעשות ברגש.