53. בין הניגודים
שיחה (23.7.02) על מאמר "מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת קורח, עמ' 148
מהו "לקרוב ולרחוק"? תלוי איך מפרשים את המושג. כל דבר שמשיגים, משיגים אותו רק בהתנגשות עם דבר שכנגדו. ללא גבול, הנברא לא יכול לעבוד. והגבול חייב להיות ברור, כי הנברא משיג בסך הכול גבול בינו לבין הבורא, ומזה נעשה לו פרצוף, צורה, צללית, ובה יש לו תפיסה, וממנה יש לו הבחנות. הנברא חייב לפעול תמיד בגבולות.
הבורא ברא את נקודת החושך. נקודה שחורה על רקע לבן של האור המופשט. ובהתנגשות, בהרגשת הניגודיות, ההפכיות, בין נקודת החושך הזו לאור, הנברא מוציא את כל אותיות העבודה: אותיות שחורות על רקע לבן. ואז לאט לאט הוא מחבר ביניהן, עד שהוא כותב את כל ספר התורה, עד שהוא משיג את כל שלמות הבורא, מהכלים שהוא השיג ומצירופי האותיות שצירף.
והדברים האלה כולם - מקורם במחלוקת, בהתנגשות, תוך התמודדות בין שני דברים מנוגדים: רצון לקבל ורצון להשפיע, אור וחושך. מהי כל ספירה וספירה? כל ספירה היא רצון, הבחנה, שיש לה עוד ועוד ספירות פרטיות עד אין קץ. וכל אחת מהספירות מתחלקת באופן דומה.
לדוגמה, בהתחלה לא מוצאים תועלת בהתנגדות. אחר כך רואים שבהתנגדות יש תועלת, כי בלי התנגדות אי-אפשר להתקדם. וכשנכנסים לתהליך ההתקדמות רואים איזה מין התנגדות צריכה להיות, באיזה אופן אני צריך להפעיל התנגדות. התנגדות כמו זו של קורח, אינה טובה, ואחרת - כן טובה.
יש דברים שהם כנגד הבורא אבל הם דברים חיוביים, ויש כאלה שהם שליליים. איך יכול להיות שיש נגד הבורא דברים חיוביים או שליליים? אם מדובר בדברים שעל ידיהם מבררים את תכונות הבורא כדי להידמות לו, אז הם דברים חיוביים. ואם הם דברים כדי להישאר בהם ולא לצורך הידמות לו, אז הם שליליים.
במה קורח שלילי? התנגדותו היא מחלוקת לא מועילה, היא לא באה לדחוף את האדם למטרת הבריאה, אלא אך שיישאר במחלוקת. ומחלוקת שהיא חיובית, אדרבה היא בונה, כמו שאומרים: "סתירת זקנים בניין". אלה שיש להם חוכמה נקראים "זקנים", ואפילו אם הם סותרים, אז ממה שהם סותרים, הם בונים דבר עוד יותר גבוה.
צריך להבין שכך התהליך פועל, ולא להירתע ממחלוקת, לא להירתע מלהיקלע להתקוטטות, או מלהיכנס לכל מיני בירורים. העיקר הוא בשביל מה מלכתחילה יוצרים את המחלוקת, ולמה רוצים להגיע בסופה. אם שתי הנקודות האלה נמצאות כל הזמן לנגד העיניים, אז מה שנעשה באמצע, ביניהן, הוא דבר מועיל ובונה.
לכן "שלום שלום לרחוק ולקרוב - "פירושו שישנם מצבים שהם גם קרובים וגם רחוקים, שהם גם נראים בעד וגם נראים כביכול כנגד. ואם כולם מגיעים לשלום, אז המצבים הם ממש "שלום שלום" גם לקרובים וגם לרחוקים, הם פועלים באופן חיובי. ויתרה מזו: מהדברים שנראים הכי רחוקים והכי מנוגדים, והפוכים, דווקא באמצעותם מבררים את ההבחנות הגדולות והטובות, שבמיוחד מבררות את המצב וקרובות למטרה. זה המסר של המאמר.
והמחלוקות האלה שהזכרנו קודם לכן הן בתוך האדם, הן בין האדם לחברים, והן בין האדם לסביבה חיצונית יותר וגם בין אדם לסביבה עוינת. ותמיד יש להבחין האם המחלוקת היא לתועלת המטרה, כלומר, האם היא מביאה לפתיחת עיניים בתורה, האם יש בה התגלות האלוקות. או כמו קורח, שהמחלוקת שלו היא כדי לסתור את הדבר ולהזיזו הצידה ולא כדי להביא להתקדמות למטרת הבריאה. גם בתוכנו מצויות תכונות כאלה, וגם מסביבנו לא חסרים "צאצאי קורח" למיניהם, שרוצים לסתור, כדי לטשטש, לבלבל, ולא לאפשר להתקדם לקראת המטרה.
לפעמים רואים קבוצת אנשים שחסר להם חוש ראייה, אבל הם צועקים על אחרים שאסור לפקוח עיניים, ומי שפוקח את עיניו הוא בעיניהם לא בסדר. למה? כי הם לא מרגישים בזה חיסרון, אז גם אם מישהו רוצה אסור לו לפקוח את עיניו, כי הוא צריך להיות כמו כולם. אפשר להבין אותם: הם די אומללים, אין להם את התחושה שחסר להם חוש. אבל איך אפשר לשמוע להם? איך אפשר להישאר עיוור אם ידוע, ויש כבר איזו הרגשת חיסרון, שהעיוורון הוא ממש חושך?
לכן, בלי להיכנס למחלוקת, בלי להתערב עם אלה שאין להם שום עניין, ושום חוש, ושום הבחנה, מה פירוש לראות, מה פירוש להרגיש חיסרון לראייה, אלא רק לעשות מה שהטבע דורש, על האדם 'לפתוח' את חוש הראייה הנוסף, כמו שדורש הטבע שלו, ולא להישאר בתוך הטבע העיוור, כמו שדורש הטבע שלהם, הטבע של העיוורים. ואז הם ייראו בחוש הראייה שלהם כמו סתם קבוצה של עיוורים שצועקת: "אסור לפקוח עיניים!" "אסור לפקוח עיניים!".
זו מחלוקת שלא כדאי להיכנס אליה, כי היא לא לשם שמיים. כי "שמיים" - מטרת הבריאה, היא להגיע לפקיחת עיניים. וזה בעצם מה שקורח רצה. במילים אחרות, כשנכנסים למערכת האלוקית ורואים איך הכול בנוי, ודאי שקורח הוא מלאך, אבל בתפקוד המלאכים יש כל מיני תפקידים, ותפקידו של קורח הוא להראות מבוי סתום ביחס מיוחד להתפתחות ולהתקדמות לקראת המטרה.
קיימים גם כוחות אחרים שמביאים את האדם להתקדמות. אבל אם האדם אינו נכנס למצב של קורח, ואינו מברר אותו, ורואה שהמצב הזה אינו מועיל והוא בניגוד למטרת הבריאה, הוא לא יכול להתקדם הלאה. זה לא שהמצב הזה הוא מלכתחילה שלילי, ודאי שלא. אלא זה כמו שלומדים, שיש כ"ב אותיות ועוד חמש אותיות נוספות מנצפ"ך, שהן כנגד גבולות האדם, חמש ההגבלות, המלכויות שיש. ובלי המנצפ"ך, בלי ההגבלות העיקריות, אי-אפשר להתקדם.
לכן, בכל מצב ומצב צריך מהר לסמן את הגבולות האלה ובהם לעבוד. וכל אחד ואחד צריך לברר את קורח ואת בני קורח שיש בו. כי רק על ידי הכרת הגבולות מתקדמים הלאה. אדם תמיד נזרק ב"כף הקלע", מגבול לגבול, מקיר לקיר. בלי שירגיש הגבלה כלשהי אין ביכולתו "לתפוש את הצפון", להבין לאן ואיך להתקדם.
לכן הדברים האלה כולם כאחד הם דברים חיוביים. כל מה שכתוב בתורה ובכל המאמרים מדבר על מלאכים, על כוחות שהבורא מציב לאדם, שכל כוח וכוח הוא חייב להכיר, לאבחן אותו, להבחין בו דברים טובים ורעים, כביכול רעים. והם כולם כאחד חשובים. אין שום פחיתות באף כוח שיש בטבע, וצריכים להשתמש בכל אחד ואחד מהם כל צורכו. ואז אומרים: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", כיוון שכל אחד ואחד מהם מקרב את האדם למטרה ומביא אותו אליה.
איך מנהלים מחלוקת?
מחלוקת מנהלים על ידי כך שלא עוזבים את שתי הנקודות של ההתחלה והסוף. אם אדם נכנס למחלוקת צריך להיות ברור לו שהוא נכנס אליה מפני שהוא רוצה לברר ש"אין עוד מלבדו". וכדי לברר ש"אין עוד מלבדו" הוא צריך בכוחות של "אם אין אני לי, מי לי", שיהיו לו לעצמו. ואז הוא הולך ומברר אותם יחד עם הבורא, כמו שהבורא אמר למשה: "בוא אל פרעה".
כלומר, לכל כוח וכוח שאדם בא אליו, הכי הטוב או הכי הרע, לא חשוב איך הוא נראה בעיניו, הוא צריך לבוא אליו יחד עם הבורא, כלומר, בדבקות אליו ככל שניתן. אם אדם נכנס לתוך המחלוקת יחד עם הבורא, ובמהלך העימות, לאורך כל המחלוקת, הוא כל הזמן הולך עם הבורא, מקיים בתוכו את הקשר עם הבורא, וכך גם יוצא ממנה, סימן שעבר את המצב בדרך הקצרה ביותר.
אם באמצע העימות הוא במידה מסוימת מאבד את הקשר עם הבורא והולך לאיבוד, אז הזמן מתארך, אבל זה לא משנה, זמן ארוך או זמן קצר - אם בהתחלה ובסוף האדם מרגיש את הבורא, נמצא איתו כאחד, וגם באמצע, לפרקים או כל הזמן, אז סימן שצרף את המחלוקת הזאת ליותר הכרה בגדלות הבורא וליותר חיבור עמו. וזה ההבדל בקשר עם הבורא לפני המחלוקת או לאחריה, כשהאדם מרוויח יתר קשר עם הבורא.
זהו סך הכול התהליך, וזו התועלת ממחלוקת. על בעל ואשה אומרים שככל שהם יותר מתקוטטים, הם יותר אוהבים זה את זו. הם מבררים כל מיני דברים ועל פניהם מגיעים לשלום, לשלום בית. מזה הם לומדים איך להיות יחד, איך לחיות יחד, עם כל המשקעים שיש לכל אחד מהם. כלומר, לוקחים בחשבון את החסרונות, ומצרפים את החסרונות האלה לקשר הזוגי ביניהם.
אבל אם מלכתחילה עושים זאת לשם הידוק הקשר, לשם חידוש הקשר, כדי לחזק אותו עוד יותר, אז זה כבר משהו אחר. בדרך כלל בחיי היומיום זה לא כך, אבל בעבודת ה' צריך שיהיה כך. כלומר, גם בהתחלה וגם בסופה וגם באמצעה, בכל מחשבה, בכל פעולה, המטרה חייבת להיות תמיד בראש. ואז מה שקורה אחרי הפעולה והמחשבה, זאת אומרת, בתוכה, לתוך עמקותה, מועיל לחיזוק הקשר או ליתר הבנה והכוונה.
האם כדאי לברר מחלוקת בתוך הקבוצה?
לברר מחלוקת בתוך הקבוצה זה פשוט דבר הכרחי. מנגנון הבירור הזה חייב להיות בתוך הקבוצה, כדי שתחול התחדשות תוך כדי חיפוש, ולא סתם מן האוויר. ברוחניות אם אין תאוצה חלות עצירה ונסיגה. ברוחניות, כמו על פי תורת איינשטיין, אפילו אם טסים במהירות האור, אם לא משתנים, פירוש הדבר שדורכים במקום. כלומר, כל דבר קבוע משול לאפס. ואת זה צריך לקחת בחשבון. אמנם חייבים להישען על דבר קבוע, זה מה שנקרא "דומם", והכול מקורו מהדומם, אבל מה שדומם, דומם, ואין בו משום התקדמות. ובעבודת ה' הדומם גם לא נשאר באותו מקום, אלא הוא כל הזמן הולך ופוחת.
מה הדבר החשוב שאפשר לקבל מהקבוצה?
התרוממות, רוממות ה', זה הדבר הכי חשוב, והיחידי, שאפשר להפיק מהקבוצה. כלומר, אם מקבלים רוממות ה', לא צריכים יותר. אם לא מקבלים מספיק רוממות, אז צריכים להתרשם, מכל מיני התרשמויות, מההתמודדות של החברים, מכוח השמירה, מכוח האחיזה במטרה, מהרצון לשרוד בכל המצבים לקראת ההגעה למטרה. אבל בסך הכול, אחרי הכול, הדבר העיקרי שרצוי לקבל מהקבוצה הוא רוממות ה'.
איך צריכים להתפעל בקבוצה: בצורה פנימית או חיצונית?
יש עניין של הסתרה בעבודת ה'. עניין ההסתרה הוא "הצנע לכת עם ה' אלוקיך". כלומר, האדם מסתיר את עצמו מפני קהל חיצוני, אחר כך מסתיר את עצמו מפני החברים, אחר כך מסתיר את עצמו מפני עצמו, ואחר כך מסתיר את עצמו מפני הבורא. אלו דרגות שיש בהן עבודה וכוללות דברים מאוד מסובכים וקשים, שבינתיים אין לנו אפילו מילים לבטא אותם.
ודאי שהטוב ביותר הוא לא לדבר כלל על עבודת ה', וללמוד "תלמוד עשר הספירות", או לקרוא מאמרים בלי לומר מילה, כל אחד מתוך עצמו בלי לגלות את לבו. אבל במצב כזה אף אחד לא מסתכל על השני, לא יכול להתחבר עם השני, חושב כמו שהעיניים רואות, ואף אחד לא מכיר את לבו של חברו, אלא מכיר רק את הצורה החיצונית שלו. כך ודאי שלא מתחזקים זה מזה.
"הצנע לכת" אולי מאפשר עבודה של האחד כלפי השני: להעריך את החבר, להאמין למעלה מהדעת שהוא גדול, שהוא נמצא בעבודה, שהוא לא מן הסתם יושב בשיעור, אפילו אם נראה כאילו לא אכפת לו. כך היו מתנהגים חסידים.
זה כל העניין של החסידות, תכונת בינה, הצנעת לכת. הם היו נכנסים ביום הכיפורים לבית כנסת עם פירורי לחם על הזקן, כאילו רק עכשיו אכלו, או היו עושים מיני מעשים ובכללם מתקוטטים, כדי לנקות מעצמם כל מיני חשדות, או תפיסה צדדית של אחרים, לפיהם הם מתעסקים בעבודה פנימית, מה שנקרא "עין הרע". "עין הרע" קיימת רק כנגד עבודת ה' ולא כנגד דברים בהמיים.
ודאי ש"הצנע לכת" הוא המצב שרצוי להגיע אליו. אבל אם כך ננהג בעבודה, כולנו נירדם, לא יהיה מה שיעורר את החברים. לכן אנו עדיין מצויים בעבודה הפשוטה ביותר בקבוצה: מדברים בקול רם על מה שכתוב במאמרים, נוהגים להראות זה לזה לא את העבודה הפנימית שהאדם עושה, אלא מה שכל אחד עושה למען החברה, כדי להתפעל מהחבר ולרצות לעשות לא פחות ממנו.
מה עושים לחבר שנרדם באמצע השיעור?
חבר שנרדם באמצע השיעור, אם הוא בדרך כלל נוכח ולומד, ורק לפעמים הוא נופל מעייפות פיסית או נפשית, אף שלחברים זה עשוי להיות מאוד אכפת, אסור להתערב, כי זה דבר אישי, פנימי שלו. אפשר לפעמים לעורר אותו, אבל אין לגעור בו על העבודה הפנימית שלו.
לגעור אפשר על התנהגות, וגם זה לא ממש, אלא רק לגעור על התחייבות כלפי החברה, על כל מיני דברים חיצוניים לגמרי: עשית, לא עשית, הבטחת, לא קיימת, וכו'. עבודה שכל אחד לוקח על עצמו, נטל שכל אחד מקבל על עצמו, חייב הוא לבצע. בכך אין פשרות.
אבל יותר פנימי מזה, אין מה לגעור באדם, זהו עניינו שלו. החברה לא הולכת לאמוד עד כמה קשה לכל אחד לעשות כל מיני מאמצים רוחניים. זה לא עניינה.
למה רב אמיתי לא אומר מה לעשות?
מה שחבר בקבוצה יכול לעשות כלפי חבר אחר, רב לא יכול לעשות ואף אסור לו לעשות. רב לא יכול להיכנס לתוך העבודה הפנימית של האדם. מה שתלמיד נוגע בלימוד, שייך לבחירתו החופשית ולהתפתחותו הפנימית אישית. הרב מסייע לו בדברים שהוא אפילו לא יודע, שלשם הוא לא מגיע ולא דורש. שהם חובתו כמורה, כמלווה. ובדברים האחרים, שהוא לא יכול להתערב, הוא משאיר את התלמיד לעשות את שלו. אבל אין מה לדאוג: איפה שהוא יכול, הוא מתערב.
יתר הדברים הם עניין של הקבוצה. הקבוצה יכולה להחליט שעכשיו מחילים חוק מסוים, לנסות ולבדוק כמה הוא מועיל או לא. כך זה בסדר גמור, אבל לא שהרב יגיד את זה. לו אסור.
בחיים הבהמיים אפשר לקבוע ולחייב, אבל בחיים הרוחניים, בהם נהוג "אחרי היחיד להטות", כל אחד ואחד הוא יחיד, ושם הרב לא יכול להתערב. לכן גם אין לדרוש את זה ממנו, אלא צריך לדרוש את מה שרוצים מהקבוצה. אם החברים מסכימים, אז כן, ואם לא, אז לא. בקבוצה כולם שווים.
הבורא מותיר לאדם בחירה חופשית. מהמדרגה העליונה אי-אפשר לכפות הכול על המדרגה התחתונה. מצב מסוים, עצות, רצון, דחף, התעוררות מבפנים, הכול עושה המדרגה העליונה, חוץ מדבר אחד: בתהליך ההתפתחות משאירים לאדם חופש, ואת החופש הזה צריך למלא הוא, לא רב ולא בורא.
למה אנשים נעשים מאוד צייתנים כשנוח להם?
כך נוהג כל העולם. כמה אנשים רוצים להיות מנהלים גדולים? אולי אחוז אחד מכל העולם, שגם זה הרבה. לאחוז אחד מכל העולם יש איזה מין רצון, דחף, להיות ראשון במשהו, לקבוע משהו, לעשות משהו, לייצר משהו. היתר רק מסכימים ומעדיפים להיות "ראש קטן".
יתר האנשים דומים לפועלי בניין: הם עובדים ומזיעים מהבוקר עד הערב. כמעט לא רואים תוצרת מכל עבודתם, ולא אכפת להם כלום חוץ מלקבל משכורת וזהו. הם לא דורשים עבודת יתר, הם לא סובלים מכך שהם לא יצירתיים במשהו. הרצון לקבל שלהם מאוד לא מפותח. והם מסכימים, הם אפילו לא רוצים אחרת. רק שיתנו להם הוראה והם יבצעוה, ושיעזבו אותם מכל הבעיות. כך רוב רובם של האנשים.
אבל בעבודת ה' כל אחד חייב להיות יחיד. האתגר של האדם הוא בכך שהוא הולך לקבוע, שהוא הולך להיות העצמאי המיוחד. הוא רוצה להידמות לבורא. זה לא להידמות למנהל עבודה, או לפרופסור, או לראש ממשלה - אלא להידמות לבורא. אז אם יש באדם דחף פנימי לזה, הוא הולך באמת לעבר המטרה הזאת. ואם אין, הוא ממשיך לפי הרצון הכללי שיש בעם.
אבל גם אלה שרוצים יותר, לא הם בחרו, אלא יש להם רצון שמניע אותם להיות היחידים. כמה יש כאלה? כתוב: מאלף יוצא אחד. הלוואי שממיליון ייצא אחד. אי-אפשר בצורה הכרחית לדרוש לכפות כל אחד ואחד. אם אדם עדיין לא מרגיש מתוכו דחף להיות יחיד, כמו הבורא, אז לא. אי-אפשר לייצר בו רצון לקבל. אפשר לעורר בו את זה, להאיץ בו את התפתחות הנקודה הזאת, רק על ידי כל מיני פעולות חיצוניות, רק על ידי התעוררות כללית.
ואם אין לאדם לאן ללכת חוץ מלהיות בקבוצה הזאת?
אם חוץ מלהיות עם האנשים האלו אין לאדם לאן ללכת, אז שישתדל לבנות מהם חברה אמיתית, וכמה שיותר גדולה. כי יש בה יחידים, אך בכמות קטנה מאוד, רק כמה מאות. לכן ככל שחברה תהיה גדולה יותר, יהיה בה כוח גדול יותר - "ברוב עם הדרת מלך".
אדם צריך "הדרת מלך", הוא צריך להתפעל מגדלות ה'. אז מאחד, משניים, משלושה איש, הוא לא יכול להתפעל, ומעשרים, משלושים איש, הוא כן יכול. לכן, אפילו שיש בחברה כאלה שהם חסידים, וכאלה שהם חצי חסידים, וכאלה שכבר נמשכים להיות מקובלים, כלומר שמקבלים דרגת הבורא, מי יותר ומי פחות, לכולם צריך להיות מקום.
קבוצה יכולה לעשות יותר ממה שיכול לעשות רב מקובל. רב הוא כמו מנהל עבודה, את זה הוא רשאי לעשות. כי קבוצה דומה לעסק שחייב להתנהל כמו מפעל: יש בו ארגון, אחזקה פנימית, קנייה, מכירה, הפצה, וכו'. אבל בדברים רוחניים ההתערבות של הרב היא באופן כזה שחברי הקבוצה לא יודעים עליה, אבל היא מאפשרת להם לעשות בעצמם הכול.
חבל שדי בקלות עוזבים איזה רעיון קיים. מדברים על כל מיני דברים שרוצים לעשות, לנסות, ואחרי כמה שעות העניין בטל. כדאי לרשום מה ששומעים מהרב, את הדברים שנדמה שכדאי, ומדי פעם להעמיד אותם ולבדוק: האם הם נמצאים אצלי או לא? האם לחדש אותם או לא? האם לשאול אותו עליהם או לא? וכו'. אין לתת לעניינים חשובים להתבטל או לשכוח אותם. הם נעלמים כי אנו עדיין לא מכירים בחשיבותם. חשוב תמיד לחדש אותם.
למה אנשים שמחים להחליף קבוצה?
אדם מתפעל מחידוש. השאלה היא במה הוא מוצא חידוש: באנשים אחרים, בסגנון העבודה, במטרה יותר ברורה, באיזו הבחנה חדשה? אבל חייבים להתנהל בחיים תוך ראיית החידוש בהם. חובה שיחול תמיד חידוש לנגד העיניים, אחרת - נופלים.
זו בעיה גדולה מאוד כשאדם משתעמם ולא יודע מה לעשות. לכן צריך לחפש, לעשות משהו, אפילו סתם דברים פשוטים: כמו לתרגם, לסדר, למיין, לברר. הדברים האלה כל הזמן מניעים את האדם לראות את הדברים יותר ויותר לעומק.
אכן, יש דברים משעממים. לכן האדם צריך למלא את זמנו באופן כזה שהוא נוטל על עצמו התחייבות: כותב ספר, כותב מאמר לעיתון, משתתף בדיון בפורום, מתכונן להרצאה, מוציא חוברת, אולי עיתון. לפעמים הוא לא מסוגל להתעסק בזה, אז הוא עוסק במשהו אחר, ואם הוא לא מסוגל גם במשהו אחר לעסוק, אז הוא חוזר לעיסוק הראשוני, או למשהו אחר. אבל חשוב שיהיו לו כמה עיסוקים, שתמיד יוכל להטיל על עצמו משהו, שלא ידחה אותו עד כדי כך שיישאר תלוי באוויר בלא כלום. הדברים האלה הכרחיים.
והיתרון בקבוצה הוא שיש כמה אנשים ולכל אחד יש כל מיני רעיונות, ואז לא חשוב אחר איזה רעיון נוטים, ובלבד שעוסקים במשהו. הדבר דומה למצווה של עיסת המצה. כשעושים מצה שמונה עשרה דקות אסור לעזוב אותה, כל הזמן חייבים ללוש אותה, אחרת הרצון לקבל יחד עם המים נעשה מיד חמץ. תמיד צריך לעסוק בכך, לא חשוב באיזה אופן, איך שמתאפשר לך. צריך להמציא כל מיני הזדמנויות, כל מיני סיבות, שיהיה כל הזמן חידוש.
מי מחליט אם באים או לא באים לשיעור: האדם עצמו או הקבוצה?
אין שאלה כזאת: לבוא או לא לבוא לשיעור. להיות בשיעור זה חוק בל יעבור. לבחור לבוא או לא לבוא אפשר רק אם יש, חלילה, רגל שבורה או איבר אחר שבור. אבל אדם פחות או יותר בריא, גם אם יש לו קצת חום, חייב לבוא לשיעור. ההרגל להישאר בבית איזה יום אחד בשבוע, שובר בכלל את כל הדרך, זה בלתי אפשרי. מתירים לעצמם קצת, טיפה, וכבר פורצים גבול, ואז לא יודעים מה זה יכול להיות.
אם ממש לא מסוגלים לבוא ללמוד במקום שכולם לומדים, אז קמים בכל זאת ועושים את זה בבית. הסדר הזה הוא מה שמחזיק. רואים את זה על זקנים שיוצאים לפנסיה: אם הם לא עושים כלום, הם נוטים למות. הם חייבים לעשות לעצמם סדר יום, לטייל, לעבוד, לעשות כל מיני דברים, להיות מחויבים למשהו. למה לא רוצים לצאת לפנסיה? כי יש אנשים שזה ממש 'שובר' להם את החיים. רואים על הגוף עצמו עד כמה לא בריא לו אם האדם לא עובד.
החוק שכולם באים לשיעור הוא חוק בל יעבור: אתה בריא, אתה חולה, לא חשוב, קודם כל תגרור עצמך לשיעור, וכשאתה יושב בשיעור, ושותה כוס קפה, אז תחליט מה אתה רוצה לעשות עם עצמך בהמשך. אבל קודם כל אדם בא ויושב על הכיסא בשיעור. כלומר, מעשה זה לא יכול להיות לאחר מחשבה. אלא לפני כל מחשבה יושבים כבר בשיעור ורק אחרי זה מתחילים לחשוב. אין לשאול אם לבוא או לא, לפני שבאים לשיעור.
למה מגיעים לחוסר יכולת החלטה עם מי להתחבר בקבוצה?
פסיכולוגים מדגישים - ואנו גם רואים בחושינו - עד כמה אנחנו לא מבינים מי אנחנו, איך טוב יותר להתחבר, לפי איזה קריטריון להתחבר, ועם מי באמת יהיה מועיל יותר להתקדם לעבר המטרה. אולי מתוך כל הקבוצה צריך להתחבר דווקא לאנשים שאף פעם לא חשבתי עליהם ולא דיברתי איתם. אי-אפשר לדעת מראש, צריך לנסות את כל האפשרויות.
אם מנסים את כל האפשרויות, לומדים להכיר טוב יותר זה את זה. לפחות מסתכלים פעם אחת על כל אחד, שזו כשלעצמה פעולה מאוד חשובה. אבל לפי מה שרואים ברוחניות, כדאי להסתכל דווקא על אנשים שאף פעם לא היו בשדה הראייה שלי, שלגמרי לא ראיתי אותם. דווקא אותם כדאי לקחת בחשבון. כי אם לא שמתי לב אליהם, ועכשיו אני מאלץ עצמי לשים לב אליהם, אזי אני מוציא מהם דברים, שהם בדיוק כנגדי.
בדרך כלל בוחרים במי שדומה יותר, אבל אולי צריך לפעול הפוך. לקחת מישהו לגמרי לא דומה, והוא עם התכונות שלו יעורר בי תכונות כאלה, שנמצאות בי אך הן רדומות. אם מתחברים עם אדם, שיש לו הרבה תכונות מנוגדות שהן נמצאות גם בי, אלא שאני לא משתמש בהן, אז הוא עוזר לי להוציא את כל מה שיש בי, את כל המאגר הזה בתוכי. וכך אדם מתעשר מתוך תוכו, מבפנים בתכונות שלו, שעד כה לא עשה שימוש בהן.
האם בחירה בחבר עם תכונות הפוכות זה חידוש?
בחירה כזאת היא בשבילנו חידוש. כי כל הזמן הייתי תחת השפעה או חינוך, שבהם פיתחתי רק חלק מן היכולת שלי, ועכשיו אני יכול להתפתח בעוד משהו. לכן צריכים לחפש לא את מי שמתאים, אלא את מי שהפוך בתכונותיו.
בנוסף לזה, אם בתכונות מסוימות שבולטות אצלי, גם אני וגם החבר מבינים הרבה בתכונות האלה, מפני שגם אצלו הן בפעולה, אז כל אחד נמצא בכל החדות וההבחנות של התכונות, ואז לא משתווים.
איך אפשר להתחדש דרך מאמץ מקצועי משותף בקבוצה?
אנשים שעובדים יחד, יותר מבינים זה את זה. כל אחד חש את השני, ויודע מה הוא עושה. ואז יש רקע, בסיס משותף לבנות עליו גם חיבור רוחני. וזה החידוש: שמצרפים לעבודה המקצועית גם עבודה רוחנית. כי אם אחד עוסק במחשבים והשני במטבח, אין להם כל כך דברים משותפים, זולת רוחניות. ואם יש רק רוחניות, אז לפעמים יש דברים משותפים בין שניים, ולפעמים אין. בדרך כלל אין.