54. יתרון האור מהחושך
שיחה (24.7.02) על מאמר "כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת חוקות, עמ' 157
המציאות שאדם נמצא בה, היא מציאות קבועה, מחוץ למה שהוא יכול להרגיש. יש בורא, יש נברא. בורא ונברא שרויים במצב הקבוע, המושלם, שאין יותר, ואין פחות, ואין משתנה. הבורא, כשרצה להטיב לנברא, ברא אותו במצב המותאם בדיוק למדרגת הבורא. וכל השינויים בהרגשת הנברא, איפה הוא נמצא, הם רק בהרגשה הפנימית של הנברא.
בעל הסולם מדמה את המצב הזה לאדם שנמצא בחוסר הכרה ולאט לאט נכנס להכרה, או לאדם שנמצא במרתף חשוך ולאט לאט מדליקים לו אור, ואז הוא רואה מה יש במרתף. והמרתף ממקום סגור, חשוך, מלא טינופת, שאין בו שום דבר טוב, הופך להיות מקום מושלם ומלא כל טוב.
ההרגשה הזאת תלויה רק בהכנת הנברא, באופן שהוא מכוון את עצמו למצב שכבר קיים. המצב הקיים נקרא "בורא". המצב שבו נמצא הנברא הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה", מצב שאין בו שום שוני בין התחלה וסוף ואמצע.
כשמדברים על נברא, מדברים על התפתחות חושיו. חוכמת הקליטה, איך לקלוט את המצב הנכון שבו נמצא הנברא, נקראת "חוכמת הקבלה". התפתחות החוש של הנשמה, הקרויה "החוש השישי", תלויה בשאלות שהיא שואלת, בחסרונות שלה. כל דבר אפשר להרגיש רק מתוך חיסרון. ככל שהחיסרון קרוב יותר למצב האמיתי, לשלמות ולנצחיות של הבורא, הנברא מרגיש אותו בצורה אמיתית יותר. לכן, עבודת הנברא כוללת כמה שלבים. השלב הראשון הוא יציאה מחוסר הרגשה להרגשה המזערית ביותר של הבורא. אדם עובר מחסום ומתחיל להבין ולהרגיש שהוא נמצא במצב שנקרא "בורא"; שכל כולו, גם מבחוץ וגם מבפנים, כלומר, הן המצב הסביבתי שלו והן המצב הפנימי שלו, נקראים "בורא". ורק הנקודה הזאת, שמרגישה שהכל זה בורא, היא נקראת "נברא".
ויתר השלבים הם מצבים שהנקודה הזאת, לפי החסרונות שמתגלים בה, מתחילה לגדול ולהרגיש בתוכה שהמגע בין הנברא לבורא עובר כל מיני שינויים, עד שהנברא יחד עם הרגשת הבורא רוכש עצמאות, רוכש הרגשת דבקות, שכוללת גם את הרגשת "האני" והוא.
והכול תלוי בחיסרון. כי שום דבר אי-אפשר להרגיש אלא בתוך החיסרון של הנברא. על הנקודה הראשונה הזאת, גילוי החיסרון הראשון שהבורא ברא יש מאין, הנברא חייב לבנות כלי. הכלי הזה לשם הרגשת המציאות האמיתית בנוי מנקודת החיסרון "יש מאין", ומתכונות הבורא, שהנברא לאט לאט מעתיק לעצמו. כלומר, מלכות היא הנקודה "יש מאין", וט' ראשונות שהנברא מצרף לעצמו, הן תכונות הבורא שהוא מגלה. וככל שהנברא מגלה את תכונות הבורא, מממש אותן, רוכש אותן, עובד איתן, הן הופכות להיות שלו, ולפי חוק השתוות הצורה, הוא חש את המצב האמיתי שנמצא בו, וכך הולך ומתקדם.
וכל אימת שהנברא רוצה להתקדם - ההתקדמות יכולה להיות רק לכיוון אחד: להרגשת המציאות האמיתית ביתר עוז - בהתאם לכך צריך הכלי להיות גדול יותר, אמיתי יותר. הגודל שלו תלוי באמיתיות השאלה, אמיתיות החיסרון, שכל פעם החיסרון הוא לא סתם גדול יותר, אלא יותר מכוון להשפעה, לאיכות המטרה, ואחר כך לכמות. כי כמות יכולה להיות גם במקום שהוא כנגד האמת, בשקר. גם שם שולטים רצונות גדולים. ואם אדם נכנס לרצונות גדולים שהם באיכות הפוכה, ברצון לקבל ולא ברצון להשפיע, אז הם כבר מצריכים תיקון. ודאי שגם המצבים האלה הכרחיים וצריך לעבור אותם, כיתרון האור מתוך חושך, אבל מטרת על מנת להשפיע צריכה להיות להשתוקק.
הבורא הוא הרצון להשפיע, להיטיב לנבראיו, ואותו צריך להכיר, ואליו צריך להידמות. לכן בכל פעם הכלי צריך להיות אמיתי יותר ודומה יותר לצורת ההשפעה. כי בכל פעם שאדם משתוקק לבורא, ומרגיש זאת בלבו, הוא צריך לפענח נכון מהי באמת ההשתוקקות שלו לבורא: האם היא מפני שהוא חש לא מסופק, מרגיש בצורה כלשהי חסר, או מפני שהוא חש חסר מתכונות הבורא.
לכן "כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה" צריך לדעת, שאפשר לעשות זאת רק בכלי אמיתי, לפי השתוות הצורה בין הדברים שנמצאים למעלה ובין הרצון שלו. כלומר, ב'לעורר רצון מלמעלה' הכוונה היא להתמודד עם כל מיני הפרעות כדי ליצור בכלי רצון בהשתוות למה שיש למעלה, בתכונות דומות. לכן אומרים "יהי רצון מלפניך": תן לנו כלי שיהיה כלי אמיתי כלפיך, "מלפניך".
איך אפשר לגרום לרצון להשתנות להשפיע?
שום חיסרון שאדם יכול תיאורטית להציב בפני עצמו, לא יכול להיכנס מרצונו לתוך הכלי שלו, ולהפוך אותו למלאך, שכלל לא חושב על עצמו. אז איך אפשר אפוא לממש את הרצון להשפיע?
יכול להיות שבין האדם לבין הרצון הזה קיימים עוד מאה מצבים, שהוא אפילו לא מכיר אותם, ולא יודע באיזו צורה של סיבה ומסובב הוא עוד אמור להגיע אולי לרצון הזה. וגם כשאדם מתאר לעצמו מה פירוש להשפיע, להיות מלאך, להיות חפץ חסד, מאיפה הוא יכול להיות כן, כשהוא עדיין לא נמצא ברצון הזה כדי, לתאר אותו לעצמו. זה בלתי אפשרי. אלה סתם מילים.
לכן על האדם לא לקבוע לעצמו שום צורה שאליה הוא רוצה או חייב להכניס את עצמו. על האדם לא לקבוע לעצמו את המסגרת, את הגבולות, אליהם הוא חייב להכניס את עצמו. זה בלתי אפשרי. רצון הוא דבר מוצק, ולהכניס אותו למסגרת ולעשות ממנו רצון אחר, זה לא בידי האדם. אין לנו הבנה ומושג עד כמה הרצון הוא הרבה יותר עמוק.
לכן, מה שנשאר לאדם הוא להשתמש בכל מיני אמצעים כדי שהרצון שלו ישתנה. ועל האמצעים האלה הקבלה מדברת:
א) ספרים שמעוררים אור מקיף.
ב) קבוצה שמעוררת חיסרון כללי לזה.
ג) רב שנותן הדרכה נכונה.
ודאי שבסופו של דבר, לאחר אור מקיף וקבוצה ורב, האדם עצמו מבקש שינוי ברצון שלו. כי מזה שהרצון שלו ישתפר ויגיע למימד טוב יותר, קרוב יותר לאמת, הוא ירגיש את האמת. לפי הרצון האדם קובע את המדרגה הרוחנית שלו. אבל על הרצון אין לנו אפשרות להשפיע בצורה ישירה. אנחנו לא יכולים לשנות אותו, אלא רק על ידי האמצעים האלה: רב, ספרים, קבוצה.
איך אפשר לדעת מהו המצב הבא שאליו צריך להגיע?
האדם אף פעם לא יודע את המצב הבא שאליו הוא אמור להגיע, והוא אף פעם לא יידע. תמיד זה בגדר הפתעה. הוא אף פעם לא יידע, מפני שבין המדרגות, בין המצבים הרוחניים, יש תמיד הפסק. ההפסק הזה בין מצב למצב הוא בכל עת מהמצב הנוכחי ועד מלכות דאין-סוף.
רואים זאת על גלגלתא וע"ב. אמנם גלגלתא הזדככה, ומסך עלה לפה דראש, וכאילו אין כלום, ולא נשאר ממנה כלום, אך אחר כך באות רשימות ד' ג'. רשימות ד' ג' האלה אמנם הן באות אחר הזדככות גלגלתא, אבל הן לא שייכות לגלגלתא, אלא מלכות דאין-סוף היא זו שמעוררת אותן.
לכן, אדם שעובר ממצב למצב, הוא רק מממש את הרשימו, כלומר הרשימו ייצא לפועל. הרשימו עצמו כבר נמצא בפנים, בו אי-אפשר לנגוע. כל מה שהאדם עושה, הוא רק מאפשר לו עכשיו להתממש. מה הרשימו הבא? אין לו מושג.
גם גלגלתא, שהיא גומרת את הפעולה מלמעלה למטה, בהזדככות שלה, היא לא חושבת, היא לא יודעת, היא לא מרגישה, אין לה בכלל שום קשר עם הרשימו של ע"ב. ומדרגות רוחניות תחתונות הן בכלל כאלה שיש תמיד הפסק בין מלכות דעליון וכתר דתחתון, שזה התהפכות "האני" ואין.
כמו שבעל הסולם אומר, שגרעין שנטמן באדמה, צריך להירקב לגמרי, לפני שייצא ממנו צמח חדש ורענן. כלומר, כל מדרגה חייבת לאבד לגמרי את צורתה, ולהיות רק סיבה למדרגה הבאה. מהמדרגה הנוכחית לא עובר שום דבר למדרגה הבאה, אלא רק "לחיצה על הכפתור", שעכשיו המדרגה הבאה יכולה להופיע.
ולכן כל מצב הוא מצב נפרד, הוא לגמרי "חתוך", כמו פרוסה שלגמרי חתוכה ונפרדת מהשנייה, ורק בסוף, בגמר התיקון, ה"פרוסות" האלה מצטרפות יחד.
יש גם העברה ממצב למצב, אבל לא מבחינת הרצון, אלא מבחינת ההשגה ומבחינת עוד כל מיני דברים ששייכים למילוי. מה ששייך לרצון, אף פעם לא ניתן לקחת שום דבר מהרצון הקודם ולהעבירו לרצון הנוכחי וממנו לרצון הבא. אלא כל פעם רשימו מקבל את הרשימו הבא בתור.
האם יש מושג כזה: רשימו משותף של קבוצה?
יש מושג כזה, רשימו משותף של קבוצה. בתנאי שזו באמת קבוצה. כמו הקבוצה של רבי שמעון שהיְתה עשר ספירות, כלי אחד, שאם לא היה הכלי הזה, לא היה נגלה "הזוהר". כשכתוב ב"הזוהר" על רבי אבא, על רבי יוסי, על רבי יהודה, מסופר על כל מיני הבחנות, מסופר שכל אחד ואחד יש לו תפקיד בגילוי המצב הסופי.
ודאי שרבי שמעון לבדו לא היה יכול לכתוב את ספר "הזוהר". הוא בעצמו כתב שבלי רבי אבא היה בלתי אפשרי לכתוב אותו, כביכול בגלל השפה החיצונית. אבל למעשה הם היו כלי אחד, עשרה תלמידים, עשר ספירות. ממש עשר, ורבי שמעון היה רק הראשון בהן.
מה צריך להיות בקבוצה כדי להגיע לרשימו משותף?
בקבוצה צריך להיות כלי. כל אחד חייב להיות בעל תפקיד רוחני. לקבוצה רוחנית נכנסים בתנאי שכל אחד ואחד, עם אופיו ועם תפקידו הרוחני, תופס אופן מיוחד של העבודה שהוא באמת אופייני לו. ואז, בחיבור עם עוד חברים כמוהו, נוצר כלי, שבו אפשר לזכות בהתגלות של לא פחות מרבי שמעון, אפילו עד גמר התיקון.
אבל בלי כלי כזה אין בכלל מה לחשוב על להשיג משהו. בלי הכלי הזה אולי כל אחד כשלעצמו יכול להגיע למשהו, אבל לא להרבה. בימינו כבר חלף הזמן, בו מקובלים הם יחידי סגולה, שכל אחד יחיד בדורו, או שיש כמה בודדים כאלה: עכשיו צריך לעשות עבודה קבוצתית.
במה שונה כלי פרטי מכלי של קבוצה?
קבוצה שונה מכלי פרטי, כי אני קטן, אני לבד, אני בודד, אני חלש. ואם אני בעצמי לא יכול לעשות כלום, אז במקומי עובדים אנשים אחרים. אבל אפילו אם כל אחד מהחברים, וכולם יחד, עובדים במלוא ההתרוממות וההתעוררות, בכל הכוחות, אז חשוב לציין שקבוצה זה לא שאוספים עשרה רצונות.
כלי רוחני נבנה מרצונו של אחד כלפי השני. אם רוחניות זה רצון להשפיע, לא לחשוב על עצמי אלא על מישהו אחר, אז בזה שאני מתחבר עם החבר, בזה שאני חושב עליו, הרצון שלי אליו ולא הרצון שלי על עצמי, הוא בעצם הכלי הרוחני. לכן אם יש עשרה איש, שכל אחד מתכוון להגיע בעצמו לרוחניות, יש אמנם עשרה רצונות לרוחניות, שמעוררים על עצמם אור מקיף, אבל כל אחד מעורר אור מקיף משלו. גם כשהם לומדים יחד ומעוררים על כולם אורות מקיפים, אם הם לא כל כך קשורים יחד, הם עדיין לא כלי רוחני, הם עדיין אור מקיף.
כי כלי רוחני נבנה בין בני האדם, ולא נבנה לכל אחד ואחד, ולא ברצון של כל אחד, אלא ברצון של ביני לבינך, בינך לבינו, וכו'. כלומר, כלי רוחני הוא כלי שנמצא בינינו. אם מציירים עשר נקודות, שכל אחת היא כביכול שורש הנשמה, אז הכלי הוא בין הנקודות האלה, בין נקודה אחת לשנייה, בין השנייה לשלישית.
נכון שאם אחד הוא מיוחד, יחיד סגולה, אז יש לו כלי גדול מאוד, ויש לו תפקיד, והוא נכנס לרוחניות ועושה את תפקידו. אבל ברור, שאם מדברים על התיקון הכללי של הנשמות לקראת גמר התיקון, אז הוא נעשה בצורה כזאת כמו שאומרים המקובלים, שבלי קשר בין הנשמות, ביניהם, ביחס ביניהם, יוצר הכלי, אין מה לדבר על כניסה לרוחניות.
איך בונים את הכלי הזה בינינו?
כל אחד צריך להתחבר עם אנשים אחרים, ולאט לאט, מתוך רצון להגיע למטרה, האדם מרגיש שאין לו ברירה אלא להיות מחובר אליהם. זה לא רצון הבורא, אלא זה האמצעי הכי טוב לגלות רצון נכון. רב"ש כותב, שאדם צריך כל הזמן לגלות רצון יותר נכון.
מה זה 'רצון יותר נכון'? המטרה נראית לאדם בצורות כאלה ובמילים כאלה, שבכלל לא דומות למה שהיא. הוא לא יודע מה זה "כדי להשפיע", מה זה "חפץ חסד", מה זה "להתנתק מעצמי", וככל שהוא יודע, זה הכול שקר. כדי ללמד את האדם, נותנים לו אנשים סביבו, שעליהם הוא ילמד עד כמה הוא ברצון נכון או ההפך ממנו. בדומה למעבדה.
אדם יכול לעשות תרגילים, כביכול ניסיונות, ולבחון את התוצאות, ולפי זה הוא לומד מה צריך להיות. אין לו שום ברירה אחרת. הוא לא נמצא בעולם הרוחני, הוא לא יודע מה זה להשפיע, אלא נתנו לו את העולם הגשמי, בנו לו במיוחד את העולם הזה, את ההזדמנות הזאת, כעין מעבדה, שיוכל לראות ולבדוק את עצמו בכל המצבים, לפני שהוא יוצא לפעולה עצמה.
לכן כל מה שסביבו - עבודה, משפחה, ילדים, כל הבעיות המזומנות לו - אם האדם עושה שימוש בהם בצורה נכונה, הוא מכניס את עצמו למצב שהוא כעין המצב הרוחני, וזה עוזר לו לבנות רצון נכון לרוחניות, ובעזרתו הוא נכנס לרוחניות.
כי האדם מן הסתם לא יודע איזה רצון צריך שיהיה לו, כדי שיתחיל לחוש רוחניות. נראה לו שרצון חזק מאוד לקבל רוחניות, כדי שהבורא יתגלה לו סוף סוף, זה לבכות, לצעוק, לקבול על הבורא או להרעיף בקשות עליו, אבל זה בכלל לא משפיע עליו ולא גורם לו להניד עפעף. מזה אף אחד לא זכה ברוחניות.
אדם יכול כל חייו לבכות, לצעוק לרוחניות, אבל הוא לא יזכה לשום דבר, כי זה לא אותו כלי. הוא יכול להשתדל, תמיד, בעולם הזה להיות נדבן, פזרן, לעזור לכולם, לאהוב את הבריות, כל מה שיאווה ליבו, גם זה לא יעזור לו. הוא לא יתקדם לקראת רוחניות במאומה. זה כלל לא שייך לאותו רצון שצריך להיות ברוחניות.
כמה אנשים בעולם, כותב בעל הסולם, מסרו את נפשם ונכנסו לייסורים, כדי לגלות את טיפת הייחוד ולו פעם אחת בחייהם. אילו עינויים הם עברו ועשו מה שעשו - ושום דבר לא עזר להם. הוא אומר שהקב"ה נקרא "גאה מכל גאים". למה? "גאה" פירושו שיש לבורא תנאי, ואם אני לא בדיוק נמצא בתנאי הזה, כאילו אין אני.
שדה הראייה של הבורא הוא צר מאוד בדומה לקו אור. האדם יכול להיות בשוליים, בצל, עד שבכלל לא רואים אותו בקו האור, עד שבכלל לא רואים מה איתו שם. האדם עובר אלף גלגולים, וכל מיני עינויים וייסורים, וצעקות כלפי הבורא, והבורא לא יודע ולא מרגיש. חייבת להיות התאמה, חייב להתקיים חוק השתוות הצורה. לכן נתנו לאדם את העולם הזה וכל מה שיש בו, בדיוק כדי ליצור את הרצון הראשון לרוחניות.
קיימים הרבה אנשים, שיושבים ולומדים, ויודעים בעל פה, וכל כך שקועים בלימוד, מבלי שיהיה להם רווח כלשהו מזה. וישנם אחרים, שכל הזמן מתרוצצים. דרכו של אדם צריכה להיות בדיוק לפי מה שנתנו לו. אם האדם הולך ועושה לפי שכלו, ולא לפי מה שמייעצים לו, שלא יבוא אחר כך בטענות. המקובלים כותבים לנו מרשם. צריך לקיים אותו בדיוק ככתבו וכלשונו. אם לא יכולים, אז לא. אבל אין מה לבוא בתלונה.
אם הקבוצה היא מעבדה, מה הוא זמן ההכנה?
לא רק הקבוצה היא מעבדה, כל החיים האלה כמוהם כמעבדה. אומרים שהחיים משולים לפרוזדור, שהם זמן ההכנה, כלומר, מכינה. אם האדם מכין את עצמו נכון, אז הוא הולך ומתקדם. ואם לא, אז מחכים עד שיגיע להכנה.
המקובלים אומרים לאדם איך לעשות את ההכנה הזאת בזמן הקצר ביותר - "משלוש עד חמש שנים".
איך המקובלים כתבו לנו הדרכה, אם הם עצמם לא נזקקו לקבוצה כדי להגיע לרוחניות?
אדם שנמצא בדרגה עליונה, יודע בדיוק מה אנחנו צריכים לעבור, אף שהוא לא עובר זאת בעצמו. תמיד אפשר לומר, שאם היו נותנים לנו להיות רבי שמעון, אז גם אנחנו היינו יכולים לעבור את זה. אבל הוא מימש את עצמו כמו שהוא היה צריך, ואנחנו צריכים לממש את עצמנו אחרת.
ובזמן שהוא היה, רבי שמעון, הוא ידע איך אנחנו יכולים לממש את עצמנו, וידע לכתוב בשבילנו הדרכה, כי מדרגה עליונה כוללת את כל המדרגות התחתונות. למדרגה העליונה הוא הגיע משורש הנשמה שלו, אבל כשהוא נמצא במדרגה העליונה, הוא יודע על כל מה שנמצא בכל המדרגות התחתונות.
אצל בעל הסולם, מספר רב"ש, רק לפעמים נתאפשר להיווכח ולגלות שזו קבוצה. הם היו אנשים גדולים, אבל היו זמנים ששררה ביניהם קנאה גדולה מאוד, עד כדי כך שלפעמים אפילו לא הודיעו לרב"ש שיש שיעור. ואצל בעל הסולם שיעור לא היה דבר של מה בכך. היה צריך לשלם הרבה כסף: שיעור אחד היה שקול למשכורת של שבוע שבועיים. ושיעור היה מתקיים אך באורח מזדמן, לא ידעו בדיוק מתי. לפתע היה שיעור.
אבל בכל זאת הם היו מיוחדים: כולם נולדו בתחילת המאה ה-20 וכולם נכנסו לרוחניות. אבל אצלנו נמצא חומר אחר לגמרי: אנחנו הדור הראשון שממנו והלאה נוקטים בשיטה העממית, ואין לנו ברירה. אנחנו נגלה בעוד כמה שנים, שאין מנוס.
מה פירוש לעבוד על איכות המטרה?
"איכות המטרה" פירושה, שלא הרצון חשוב אלא טיב הרצון. רב"ש נותן דוגמה של ילד קטן שעומד וצורח באמצע הרחוב, ואנשים עוברים לידו ודי מתעלמים, חוץ מאיזו דודה ששואלת למה הוא בוכה. למה לא מתייחסים אליו? מה, כולם חסרי לב כלפי הילד הקטן, כולם אנשים אכזריים כל כך? הם - בניגוד לאותה דודה - יודעים שזה סתם, שבעוד רגע הילד יירגע ויתרוצץ כאילו כלום לא קרה. אנשים מבינים את זה וכך גם מתייחסים אליו, ולא שהם לא אוהבים ילדים.
במילים אחרות, אפילו בעולם שלנו, אף אחד לא שם לב לרצון שאינו אמיתי. במה כל הזמן, בכל מיני צורות, אנשים מאשימים זה את זה? בכך שהרצון שלו הוא שקרי, שהוא סתם צועק, שהרצון הפנימי שלו הוא לא מה שהוא מביע כלפי חוץ, שדבריו הם שקר. לא חשוב מי - פוליטיקאים, שרי ממשלה, שופטים, גנבים - כולנו בסך הכול מדברים, בלשוננו שלנו, רק על דבר אחד: שהרצון הפנימי והרצון החיצוני הם לא זהים.
ובכן, להגיע לרצון הקטן ביותר - אבל שהוא יהיה מכוון בדיוק לבורא, כמו שבעל הסולם אומר בדף ס"ד ("פרי חכם - אגרות"), שאדם ובורא ודרכין דאורייתא הם בדיוק יחד - זה החשוב. ולא חשוב אם אדם נמצא בתחילת הדרך, או באמצעה, או בסופה, אלא שהוא כבר מכוון למטרה. יש אצלו אמנם חלק קטן מהאמת, אבל זהו חלק אמיתי, ואין לו רצון גדול לשקר, שכן אז האדם במצב עוד יותר גרוע. מוטב בלי הרצון הזה.
אז קודם צריכים לדאוג לאמיתיות הרצון, ואחר כך לגודלו. לכן, מי שצועק, עדיין לא ידוע למה הוא כל כך צועק. קודם צריכים לברר בדיוק למה הוא צועק, מאיזו נקודה בלב הוא צועק, ואחר כך אפשר לדבר על משהו. לכן, טיב הרצון, אמיתיות הרצון, למה בדיוק הרצון מכוון - זה החשוב. כי מה התועלת בתותח גדול אם הוא מכוון בסטייה מהמטרה.
הבעיה היא שעל טיב הרצון אי-אפשר כל כך לדאוג כי הוא דורש מאתנו להיות בקשר עם מחשבות כדי להשפיע. לכן נתנו לאדם בעולם הזה קבוצה וחברה ואת כל העולם הזה, כדי שיתקיים במרחב מדומה, שבו יוכל מכל הנתונים הלא אמיתיים שלו, לבנות יחס אמיתי ככל האפשר לרוחניות. זה ממש כמו שנותנים לאדם רובה צעצוע, והוא יורה בו עם כדורי פלסטיק. ואם הוא כבר יכול לעשות את זה, אז נותנים לו להשתמש בנשק אמיתי.
איך אפשר לוודא שהעבודה היא בכיוון הנכון?
במצב שלנו האדם לא יכול לדעת לאן דרכו מכוונת, לאן היא מובילה. זה דומה למה שקורה עם מטוס. מטוס שעומד על הקרקע, לא יודע איפה הוא נמצא, איפה הצפון, איפה הדרום. זו סתם פיסת ברזל, שאפשר לסובב אותה כך או כך, היא לא יודעת כלום. אותו דבר קורה לאונייה בים.
לכן יש מצפן, דבר שאינו משתנה. תופסים איזו נקודה וכל הזמן נמצאים ביחס אליה, לא חשוב אם היא בצפון או בדרום, ובלבד שהיא קבועה ולא משתנה, שכל הזמן אפשר למדוד ביחס אליה. כלומר, האדם צריך להיות קבוע כלפי משהו שקבוע בוודאות, כמו כוכב הצפון וכו'.
במילים אחרות, אדם נמצא במצב, שהוא כביכול עם עיניים סגורות, עומד על איזה צוק ויש רק שביל צר בכיוון אחד, שהוא לא רואה אותו, ומכל צדדיו רובצת תהום, שאם יעשה צעד אחד קדימה הוא ייפול. הוא נמצא בחושך טוטאלי, אבל נתנו לו מכשיר שבעזרתו הוא יכול לחשב בדיוק את מיקומו של השביל הזה. את הרגליים שלו הוא אינו רואה, את השביל הזה למטה הוא אינו רואה, אבל הוא מסתכל במכשיר, ובעזרתו הוא יכול לחשב איפה בדיוק נמצא השביל.
איך מחשבים את הכיוון? צריכים לשלב יחד: אני, הקב"ה, והמטרה. אם משלבים אותם יחד, רואים את השביל, ואז ניתן לעשות צעד בלי ליפול לתהום. לכן המקובלים אומרים לנו שהאדם עצמו לא יודע איך לעשות את הצעד הזה, על כן יש לו קבוצה, יש לו מדריך, יש לו לימוד; בעזרת הדברים האלה הוא צריך תמיד לערוך חשבון, ואז יתקדם נכון ולא ייפול לתהום. כלומר, זה המכשיר שעל ידיו האדם יכול לדעת שהוא עושה את הצעד הבא הנכון.
אם האדם לא עושה את הצעד הבא לפי "המכשיר" הזה, הוא לא ירגיש שהוא נפל, הוא אפילו לא יידע אם הוא נפל או לא. זה גרוע יותר ממה שמתחולל בחיים. ואם האדם עושה צעדים נכונים, צעד אחר צעד, לא אומרים לו כמה צעדים, אבל בסך הכול הם נקראים "זמן ההכנה". אם האדם עובר צעדים אלה נכון, אז הוא נכנס למצב שנקרא "רוחניות".
לכן בכל עת האדם צריך לבדוק, על ידי מה הוא עושה צעד נכון, ולא לעשות שום צעד, לפני שהוא עורך חשבון. לכן כתוב: "שב ואל תעשה עדיף", או "אם בא לפניו דבר עבירה והתגבר עליה אזי נותנין לו שכר כאילו עשה מצווה" וכו'. רצוי לא לרוץ ולא לעשות דברים חפוזים ברוחניות, בהחלטות רוחניות. אפשר להשתמש בכל מיני אמצעים, אבל בהחלטה רוחנית פנימית, חייבים לעשות חשבון מדויק.
איזה אמצעי הוא הטוב ביותר כדי לא לטעות?
לפי הקבוצה הכי קל לדעת אם נמצאים בצעדים הנכונים או לא. איך? לפי מה שכותבים רב"ש ובעל הסולם על הקבוצה. אפילו אם אדם לא נמצא ברצון שלו, במצב כמו שהם אומרים שכדאי לו להיות, אבל הוא יודע שברצון שלו, הוא לא נמצא בזה, אז הוא נמצא כבר בכיוון הנכון. ואז הצעד הבא שהוא יעשה הוא צעד נכון.
לא חשוב באיזה מצב האדם נמצא, רע או טוב - חשוב הכיוון. זה נקרא "טיב". אדם לא צריך להצטער על זה שרע לו, שהוא עדיין רשע, אלא רק לכוון את עצמו לבורא. זה ה"צפון" שלו. אם יש צפון, מה טוב. אם אין, היתר לא שווה.
מה זו החלטה רוחנית?
"החלטה רוחנית" פירושה, שלפני שהאדם לא בטוח שרצונו הוא הכי רוחני במצבו, כלומר, עד שהוא לא חש באמת את הפירוש הנכון של כדי להשפיע לכיוון הבורא, הוא לא מממש אותו. הוא מברר אותו ולא מתיר לעצמו לשקר לעצמו שהוא נמצא בפעולה נכונה.