55. החוקים המנוגדים של הבריאה
שיחה (25.7.02) על מאמר "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת חוקות, עמ' 161
בקבלה נהוג לומר על איסור שהחוק הוא שאין איסור. אלא אנחנו נמצאים למטה מסולם המדרגות, שבו כל מדרגה ומדרגה היא חוקים רוחניים, שיצאו קודם וסולם זה נמשך מלמעלה למטה כתוצאה מצמצום א'. וכל החוקים הללו נובעים רק מדבר אחד, מהרצון לקבל שיש במלכות דאין-סוף ומההחלטה שלה להגיע לרצון להשפיע בדומה לבורא אותה.
יש חוק של רצון לקבל שברא הבורא, וחוק של השתוות הצורה שקיבל על עצמו הנברא, שרוצה בו. שני החוקים האלה הם חוקים מנוגדים:
א) חוק רצון לקבל - הרצון לקבל פועל רק לתועלת עצמו, הוא עסוק אך ורק באיך למלא את עצמו.
ב) חוק השתוות הצורה - הרצון לקבל פועל כדי למלא את הבורא, וזה נקרא להשפיע.
מההתנגשות של שני החוקים האלה באים כל יתר התנאים, שהם בעצם המדרגות הרוחניות, שהם סולם המדרגות שיצא מלמעלה לכיוון מטה עד המדרגה הכי תחתונה. במדרגה הכי גבוהה מתקיים החוק של השתוות הצורה ובמדרגה הכי נמוכה מתקיים רק החוק של רצון לקבל. ובאמצע איך שני החוקים האלו יכולים לחלק את הנברא, איך הנברא מתחלק.
ועניין "אסור" הוא אי-אפשר. "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם"? "תורה" היא אורות שממלאים כלים דהשפעה. "תורה" היא פעולות של השפעה. רצון לקבל נקרא עכו"ם, כלומר, "עובד כוכבים ומזלות", שכוונתו היא לא לבורא אלא לכל מיני כוחות אחרים.
"כל מיני כוחות אחרים" הם כוחות שמצויים בתוך הרצון לקבל. אין חוץ מבורא ורצון לקבל שום דבר. עכו"ם הוא מי שמשתחווה לרצון לקבל, שאז אי-אפשר ללמד אותו תורה מפני שכוונתו אחרת. הוא לא יקלוט מהו רצון להשפיע, וגם האור העליון לא יוכל לשרות בו. לכן אי-אפשר ללמד אותו, ובשפת הקבלה קוראים לכך "אסור".
למה אומרים "אסור"? אם אי-אפשר, יש לומר "אי-אפשר"! אומרים "אסור" מפני שהחכמים מתבטאים בדרך התיקון, ואז במקום לומר לאדם: "אל תעשה את זה כי זה לא יוצא לך, כי אי-אפשר שדבר כזה יצא", הם אומרים לו בקיצור, במילים קצרות: "אסור". "אסור" הוא עניין של עצה - אל תעשה את זה מפני שמעשה זה לא יכול להתקיים.
אך יהיה אשר יהיה, רואים שלאדם יש כל הזמן נטייה לנסות להכניס את התורה לרצון לקבל. הוא רוצה להשיג משהו, הוא רוצה שיהיה לו משהו מרוחניות, כביכול מרוחניות, אבל הוא מנסה לעשות זאת עם הרצון לקבל. הוא לא מבין שרוחניות ורצון לקבל הם, דברים סותרים.
למה הוא לא מבין את זה? כי הנקודה שבלב שיש בו, עדיין נמצאת תחת שליטת הלב, הלב האגואיסטי, ל"ב האבן, לכן אף שהנקודה שבלב מאירה לאדם שיש משהו טוב ברוחניות, שיש משהו טוב מעבר ללב, האדם לא מרגיש שהמשהו הטוב הזה הוא ההפך מהלב, אלא הוא רוצה לקבלו בדומה לרצון הלב.
האדם אינו יודע על הצמצום. הוא לא מרגיש את חוק השתוות הצורה. ולכן הוא חש כבדות בעבודה הזאת, הוא חש כבדות בלהשיג מה שהוא רוצה. האדם רוצה להשיג רוחניות בתוך הרצון לקבל ומזה הוא חש כבדות. אם הוא היה מבין שכדי להשיג רוחניות הוא צריך להיות ברצון להשפיע, היה לו הרבה יותר קל.
מאיפה באה הכבדות בעבודה, כך שאדם כל הזמן מרגיש עייף, מבולבל וחלש? למה רוחניות צריכה לבוא בדרך כל כך קשה ולא מתאימה לאדם? העניין הוא, אומר בעל הסולם (ב"שמעתי" מאמר ד'), שאפילו אם אדם כבר רוצה להתבטל לה', שאם הוא כבר מבין שאין ברירה אלא להתבטל, כי מרגיש הוא שיש לו נקודה שבלב והיא הפוכה מכל לבו, בכל זאת הוא מרגיש כבדות בעבודה, מכיוון שהוא מתחיל להרגיש שבלתי אפשרי הוא שהנקודה שבלב, כלומר הרצון להשפיע, ישלוט עליו אם זה לא יהיה מתוך אמונה - מתוך הרגשת הבורא.
וזה נובע מחוק פשוט, ממצב פשוט: "רוחניות" היא שישראל, והמצב שבו הוא נמצא, והבורא - שלושתם נמצאים בנקודה אחת של קשר, של דבקות, של חיבור. ולכן אם אדם רוצה רוחניות, אפילו אם יש לו רצון כלשהו להשפיע, אבל אין ברצון הזה את מושא ההשפעה, אז הוא לא רצון שלם, כלומר, זה עדיין לא רוחניות. רוחניות היא חיבור בין שלושת הדברים האלה. ולכן, אפילו שהאדם מגיע למצב שחייב הוא להתבטל, לבטל את עצמו, הוא מרגיש כבדות מזה שהבורא אינו בתמונה.
החיסרון הזה, הכבדות הזאת, באה על ידי האור המקיף, שהוא כמו כרוז המודיע לאדם שאין לו ברירה: שהוא חייב להשיג את הרגשת הבורא, שהוא חייב שהבורא יפתח לו. רק בצורה כזאת האדם מסוגל איכשהו לשנות את המצב ולצאת ממנו.
ואם יש בתפילה את שלוש הנקודות יחד, אם יש בה מה שאני מבקש את הבורא - אני כביכול רוצה להגיע אליו ומבקש ממנו כוח לכך הקרוי כוח ליציאת מצרים - אז הבורא מתגלה.
מה האדם צריך לעשות כדי לא להיכנס למצב שמצדיק את הסבל, שהסבל הופך לבריחה מהתמודדות?
כשאדם סובל, כשאדם חש את הרגשת הכבדות, הרגשה זו הופכת כביכול להיות האל שלו. הוא מתחיל לסגוד למצב הזה. הוא מתחיל לחשוב שאם הוא סובל אז הוא יותר גבוה, גדול יותר מכל האנושות. כל האנושות סובלת מזה שחסר לה כסף, כבוד, והוא סובל מזה שאין לו רוחניות. אם האדם רוצה להישאר בסבל הזה, אפילו לרגע, פירוש הדבר שהוא כבר לא סובל, אלא נהנה מהסבל הזה. יש מזוכיסטים כאלה, גם בעבודה רוחנית. וההנאה מהסבל היא קליפה, קליפה שעוטפת את האדם ואומרת לו, שעכשיו הוא באמת עובד ה', כי לשם זה הוא סובל. אבל אפילו רגע אחד שהאדם סובל, זה מנוגד לבורא, זה בניגוד למטרה להיטיב לנבראיו.
מאוד קשה להיפטר מהקליפה הזאת ובלתי אפשרי לעשות את זה לבד. אפשר להיפטר ממנה רק אם האדם עובר שטיפת מוח של החברה: כשבאים אליו חברים ואומרים לו שזה לא נכון. לאנשים קל מאוד להטיף מוסר זה לזה, לבוא מאותו רצון לקבל ולהגיד לחבר מה הוא צריך לעשות. קל להם 'לשחק' זה מול זה, וזה גם אפשרי, כי הרצון לקבל תומך בזה מכיוון שהוא רוצה להציג את עצמו חזק יותר, גדול יותר, וכו'. אבל האדם שרואה את המשחק הזה אכן מתפעל ממנו.
אז למהלא לעשות שימוש בזה? הרי העניקו לאדם טבע כל כך טיפש שהוא מתפעל מהחיצוניות של השני. ואת החיצוניות שלו, החבר שלי, יכול לעשות איך שהוא רוצה. אז הוא בחיצוניות השקרית שלו קובע את הפנימיות האמיתית שלי, את מה שיש בי. ואין מה לעשות, כך האדם בנוי, שהוא מתפעל ממה שכל אחד בסביבתו עושה. ממש כמו תינוק, כשעושים לו: בווו! הוא נורא פוחד, וכשצוחקים הוא מאוד שמח וצוחק. האדם הוא בדיוק אותו דבר. אמנם זה לא בא בצורות כל כך בולטות, אבל גם האדם פועל כך.
ולבד בלתי אפשרי לצאת מהקליפה הזאת. אדם יכול לחיות שנים בסבל ולהצדיק את הסבל הזה בכך שהוא גיבור. במה הוא גיבור? בכך שהוא סובל. יש כאלה אנשים שנכנסים לבית הסוהר וסובלים עבור האנושות, כאילו שהם מיוחדים בכך שהם סובלים. זה קליפה, מכל מיני רמות, בלי קשר לרוחניות, עם קשר לרוחניות. יש כזה דבר וזה עניין הקליפה.
כי מטרת הבריאה היא "טוב ומיטיב". מטרתה היא להיטיב לנבראיו, שיהיו בטוב. ומה שהפוך למטרה זו, אפשר להצדיק באיזו צורה שרוצים, אבל עדיין זה לא בסדר, אפילו שרואים את הדברים הגרועים ביותר בעולם. אם מתחילים לסבול מהם, פירוש הדבר שמצדיקים באופן ישיר, את מה שנעשה לגביהם. ולא אומרים שהבורא עושה את הדברים האלה. ודאי שהבורא עושה אותם, אבל אם מצדיקים מצב בו אנשים שרויים בסבל, כבר לא סובלים עבור המצבים שלהם, כדי להעלות אותם לבורא.
אז מה פירוש "להצטער בצער הציבור"? הכוונה היא שאדם בא מצד הבורא ומצטער על גלות השכינה מהציבור. על "גלות השכינה", שזה כבר מטרתי, שזה כבר מניע אותי לעזור לציבור להגיע לגילוי. ולא שמתערבב עם הציבור ומתחיל לבכות יחד איתו.
מה מקור הסבל? מה אפשר לעשות כנגדו?
חייבים להילחם בסבל הזה. חייבים להדגיש שהוא ההפך מן האור, שהוא בא כתוצאה מזה שרואים את האחוריים. מה זה אחוריים? מצב בו אנו לא מתוקנים לראות את האורות. כשמאיר על האדם קצת יותר אור, הוא מרגיש אותו באחוריים. כי כלי שהוא הפוך מהאור מרגיש ההפך מן האור. אם יאיר עכשיו על האדם באמת אור, הוא ירגיש כזה חושך שהוא לא יוכל לצאת ממנו.
הדבר דומה לאדם רעב ללחם, שנכנס לפתע לנשף של עשירים, ורואה את כל השפע, ומה עושים עם האוכל, איך בסוף זורקים הכול, והוא כבר שבוע לא ראה חתיכת לחם. אדם רעב לא חש תענוג מכל האוכל הזה, הוא מרגיש עוד יותר את סבלו. קודם הוא חשב על מצבו שהוא לא נורא כל כך, שהרי כל העולם רעב, אז אפשר איכשהו לסבול. אבל כשהוא רואה את כל הדברים האלה, זה בשבילו איום ונורא. לכן, צריכים להבין שכל הדברים ההפוכים באים לאדם בשל קלקול הכלים. ומוסבר בכל המאמרים, שאסור להיות בעצבות, שאסור להיכנע למצבים של ייאוש, של כבדות, של רפיון ידיים.
מה הגורם להרגשת הכבדות? עד מתי היא נמשכת?
סיבת הכבדות היא כל המצבים: מהמצב ההתחלתי ועד שאדם מגיע למצב שהבורא מתגלה. עד שהבורא מתגלה כל המצבים הם מצבים כבדים. קלות, התרוממות, הרגשת כוח, ביטחון, אפשרות, ביצוע - את כל אלה אפשר להרגיש רק מנוכחות הבורא. רק כשהבורא נמצא במצבים האלה לפני האדם, אז "בו ישמח ליבנו". לפני כן לא חשוב באיזה אופן, תמיד יהיה קשה, תמיד יהיה כבד, תמיד יהיה עצוב. וזה בכוונה. אבל אם אדם מסכים עם המצבים האלה הלא מתוקנים, הוא מגיע לגילוי הבורא.
במילים אחרות, עד שהאדם לא עובר את המחסום, הכול כבד. רק הוא מרגיש כל פעם אופנים שונים של כבדות, אופנים שונים של חוסר כוחות. אלו דברים שאי-אפשר לתאר אותם במילים. בכל מיני אופנים מתחלפים מושגים של כבדות, של עצבות, של עצלות, אבל יהיה האופן אשר יהיה, זה בכל זאת כבד.
"כבדות" פירושה, כל דבר שקשה לעבוד ברצון להשפיע, והאדם חש את זה כאילו קשה לו לעשות מעשה ברצון לקבל. אבל זה לא מעשה ברצון לקבל, כי אם האדם היה מרגיש את המטרה ברצון לקבל, הוא היה עובד חזק מאוד. הרי לא חסר לנו שום דבר, רק הרגשת המטרה.
כל אחד בחייו נמצא במצבים שונים של התפעלות מכל מיני עסקים, של להשיג משהו מעניין או משהו טוב מועיל, של לחזר אחר משהו שהוא כל כך רוצה, וכו'. וגם עכשיו, אם אך יראו לו מטרה מועילה וכדאית, הוא יעוט עליה. אלא שמשום שהמטרה היא ברצון להשפיע והמדרגה העליונה הזאת מאירה לו את האחוריים שלה, אז כך הוא מרגיש אותה.
האם אפשר לומר שכנגד גדלות הבורא עומדת גדלות האדם?
זו לא גדלות האדם. יכול להיות שבאמצע יש מצבים כאלה, אבל המצב המתקדם יותר הוא, שהאדם כבר יודע שהוא בכוחותיו שלו לא מסוגל לכלום. ובאמת בלי שהבורא יעשה משהו הוא לא יכול להניע את עצמו. אבל אין לו כוחות לקרוא לבורא. פשוט מאוד. יש לאדם אפשרות להינצל מהמוות אך הוא לא יכול לבקש את זה.
כי בסך הכול מביאים את האדם למצב של חיסרון יותר ויותר נכון, יותר חד. אז מכל החסרונות האלה שאין לאדם רוחניות, ואין לו חיים, ואין לו ידע, ואין לו כל מיני דברים, אחר כך מביאים את האדם יותר ויותר לחיסרון לפיו אין לו קשר דווקא איתו, עם הבורא. להתכוון לבורא, לכוון אליו את תשומת הלב, זה המעשה האחרון והוא קשה מאוד למימוש.
"וייאנחו בני ישראל מעבודה" - מתייחס למצב הזה, שבו האדם לא יכול למצוא קשר עם הבורא כדי שיעזור. לא שהוא לא רוצה, ולא שזה מטעה אותם, אלא עומדים אחד מול השני ולא מסוגלים לבקש.
באיזו צורה נוצר הקשר עם הבורא?
אפשר לתאר את זה בצורה כזאת, שיש עיגול, האדם נמצא במרכז העיגול והבורא נמצא מסביב לעיגול. ממרכז העיגול לבורא, למעגל המקיף את העיגול, מחבר רק קו אחד דק. והאדם צריך 'לסרוק' את כל העיגול הזה כמה פעמים, הלוך וחזור, עד שהוא בסופו של דבר נכנס ל'צינור' הדק הזה, ועולה בו ודרכו לבורא.
זאת אומרת, עד שהאדם מוצא בדיוק את ההבחנה הזאת, כלומר, ששלושת הדברים האלה הם כאחד: מי אני, מהו ה'צינור', או הרצון, או הקשר אל הבורא, ומי הוא הבורא שעונה על הקשר הזה ממני, הוא עושה 'סריקה' כמה פעמים על כל העיגול, עד שתופס את הקו הזה.
והכבדות, אין לשכוח, היא כרוז. בלי הכבדות לא היינו משתדלים. אבל זה לא שהכבדות עצמה היא המטרה, וגם לא שצריכים לשמוח ממנה. ככל שיוצאים ממצב של כבדות מהר יותר, סימן שכבר מימשת את המצב הזה, סימן שבדקת שאין במצב הזה קשר עם הבורא, ושאתה הולך למצב אחר. כשאדם הולך למצב אחר, אז גם במצב האחר הוא 'נתקע', עד שהוא מגיע לבירור החיסרון הנכון.
כל המצבים האלה הם כדי לברר באופן מדוקדק את נקודת המגע בין שלושת הדברים: אני, הוא, ומה צריך להיות הקשר בינינו, כלומר, באיזה תנאי יכול להיות הקשר בינינו.
מה פירוש "ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"?
"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", פירושו, שהוא לא 'מסדר' אותם, הוא לא רע אליהם. אם הוא לא רע אז מה מקור הרגשתם הרעה? האדם מרגיש רע מהבורא בגלל הפכיות התכונות. להבין שמצב של כבדות, מקורו בהפכיות התכונות, זו חוכמה גדולה מאוד.
על כל דבר בחיים אנשים יכולים להתגבר, ולא להשלים עם מצבם, ולהילחם עד מוות. לא איכפת להם, רק להשיג מה שהם רוצים. אך למעשה רואים איך אנשים שורפים את חייהם כדי להשיג מה שהם רוצים. ובעבודה רוחנית האדם חש לפעמים את החולשה הזאת, ש"יהרגו אותי, אני לא יכול יותר". כלומר, הוא חש שהמצבים משתלטים עליו ועושים בו כרצונו, והוא עצמו אינו יכול לנקוף אצבע.
כי זה עניין רוחני. הפכיות אורות וכלים מביאה למצב כזה, לפיו בלתי אפשרי לכלי לעשות תנועה כלשהי כלפי האור. יש מצבים גרועים יותר. ואדם צריך לאגד את כל המצבים האלה ומתוכם לבנות יחס נכון לבורא. ואז הוא מקבל את הקשר עימו. אבל בכל המצבים האלו אין לו לאדם שום בחירה חופשית, חוץ מלהיעזר בחברה.
רק מעל למחסום יש לנו בחירה חופשית. שם הכול נמצא לפני האדם: אורות, כלים, מצבים, קליפה, קדושה וכו'. האדם הופך לחופשי מהרצון לקבל, במידה שיש לו מסך. עם המסך הוא בעל כוח, עוצמה. אם רכש, נאמר, מסך של 10 ק"ג, אז לפחות ב-10 ק"ג הוא נמצא חופשי מהרצון לקבל, כלומר, כבר הוא לא חש כבדות. למה? כי הכבדות היא מצב בו האדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעומת תחושת האור.
אם אין אור, לא מרגישים את שליטת הרצון לקבל, חיים סתם כך כמו כולם. אם האור מאיר ומצויים תחת שליטת הרצון לקבל, מרגישים אותה כשליטה שלא יכולים לסבול אותה, כי כך האור מאיר. לכן אין לנו ברירה, צריך אחת מן השתיים: או שהאור ייעלם, או שהרצון לקבל ייעלם. בשניהם יחד אי-אפשר להתקיים. זהו מצב גרוע ממוות.
אם האדם יוצא בלמעלה מהדעת, כלומר, מתפטר מהאגו שלו, ולא חושב על עצמו, הוא נעשה חופשי. אז יש לו אפשרות לעשות פעולות חופשיות. הוא לא מרגיש כבדות, אלא מרגיש קלות. הכול נמצא לפניו.
ובמצבנו למטה מהמחסום, כשאין לאדם מסך שנותן לו חופש פעולה, אז יש לנו רק חופש אחד. כלומר, מכל הפעולות שהאדם יכול לעשות בחיים, יש לו רק פעולה אחת חופשית. כמו באותו עיגול, רק שהעיגול עכשיו הוא בצורה אחרת, הוא באיכות אחרת. האדם נמצא במרכז העיגול, והעיגול הוא כל האפשרויות העומדות לפניו בחיים. ויש רק קו אחד, רק כיוון אחד, רק דבר אחד, שבו הוא יכול באמת לקבוע משהו, ולא שהאחרים, שהחברה, שהחינוך, שהטבע, יקבעו. ומהו הדבר האחד הזה? להיות מושפע או לא להיות מושפע מחברה טובה שתקדם אותו לקראת המטרה.
וכל יתר הדברים אין בהם שום ממש. זה רק נדמה לאדם שלגביהם הוא הקובע. למה נדמה לו שהוא קובע? כי הוא עובד לפי הרצון לקבל שלו, וכך נדמה לו שהוא עובד ועושה. אבל כל הזמן באות רשימות של רצון לקבל שמניעות אותו לכל מיני דברים, שגורמות לו לרצות לפתע את זה, ולפתע משהו אחר, והאדם מבצע. ונדמה לו שזו תוכנה שלו, שהוא מבצע תוכנה שלו, לפי מטרות שלו. עושה וכביכול משיג.
אם מסתכלים מהצד על אנשים רואים איך כל אחד מהם מתוכנת. אין שום דבר שהאדם עושה שאכן נקרא "אדם", אלא "כולם כבהמות": רצים, ומה עושים? שום דבר! אבל האדם אינו רואה נכונה את מעשיו.
לכן, מורי הדרך שלנו אומרים לנו: חבל על הזמן. אם אתה באמת רוצה לעשות משהו, אז יש לך לעשות בחיים האלה רק פעולה אחת, ואם אתה עושה אותה, אתה אכן קובע שאתה עשית אותה, ולא מפעיל איזושהי תוכנה. מהי הפעולה הזאת? פשוט לבחור חברה שתעזור לך להתקרב למטרה, להתקרב לבורא.
אם אדם בוחר בחברה כזו, הוא עושה מעשה מחוץ לתוכנה. אם האדם לא עושה את מעשה הבחירה בחברה, הוא עוד לא עשה בחיים האלה שום מעשה מעבר לבהמיות, אז הוא משול לאדם חסר תועלת. אז לא קיים שום הבדל אם הוא חי או מת. אחרת הוא רק מקיים ומפעיל תוכנה, שהיא כביכול הוא, שהיא אינה הוא האמיתי.
מאיפה יש באדם רשימות של רצון לקבל?
הרשימות שנמצאות בתוכנו הן רשימות משבירת "אדם הראשון". פעם היינו במצב הטוב ביותר, מהמצב הזה נפלנו, איבדנו הכול: מסכים, כוונה להשפיע, דבקות בבורא, תחושת המילוי. ועכשיו אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נמצאים.
כל המצבים מעת הנפילה נמצאים בתוכנו. מן המצבים האלה יש לאדם רשימות. ועכשיו הוא צריך להגיע אל המצבים האלה על ידי בחירה חופשית, להגיע אליהם אחד אחד, בסדר הפוך. כל מצב שהיה שרוי בו קודם, כשנפל ממדרגה למדרגה, הוא עכשיו צריך להגיע אליו, להגיע בחזרה לכל מדרגה ומדרגה.
אבל על הרשימות האלה שמתעוררות בו, על האפשרות שיתעוררו בו או לא, הוא לא בעל הבית. ברשימות אלה יש סדר התפתחות. וכך בלי ששאלו אותו, האדם התפתח זה אלפי שנים בצורה בהמית. נניח שאדם חי על פני האדמה מיליון שנה, אז מיליון שנה הוא כבר מתפתח בצורה בהמית. ורק לפני 5000 שנה התחילה להתפתח הנשמה שלו, ומאברהם אבינו והלאה התחיל להתפתח השלב הבא של הנשמה.
ההתפתחות הזאת היא התפתחות הדרגתית, התפתחות ברצון לקבל, אבל האדם מבצע את הרשימות הללו, שנמצאות בתוכו, בלי ששואלים אותו דבר. אין לו בכך שום בחירה.
הבחירה שלו מתחילה רק כאשר בנשמה הזאת שנפלה - התגלגלה מטה, מדרגת גמר התיקון עד המחסום, ואחר כך מהמחסום עוד יותר ועוד יותר מטה עד לעולם הזה - מתעוררות רשימות שדורשות ממנה לעלות מהדרגה התחתונה ביותר, הבהמית, הגשמית, ועד לקראת המחסום.
שם, לפני המחסום, היא מרגישה את האחוריים של המדרגה הרוחנית הראשונה, התחתונה ביותר, הנקראת אח"פ דמלכות דעשיה. ואז בתוך הלב, בתוך הרצונות, אדם מרגיש את הנקודה שבלב, שהיא נקודת האחוריים דמלכות דעשיה. כשאדם מתחיל להרגיש את הנקודה שבלב, הוא מתחיל להיכנס לתהליך ההתפתחות בצורה מיוחדת.
ואז האדם יכול לחוש שהוא נמצא באיזו מין הרגשה דואלית, שיש שני כוחות, שני מצבים, שני עולמות שפועלים עליו, וקובעים לו את כל החיים. והוא נמצא או בעולם האחד או בעולם האחר, או בשניהם יחד. זהו המקור המיוחד והמורכב שממנו נובעים כל המצבים שלנו.
אבל ככל שהאדם נמצא בשני העולמות יחד המצב הופך ליותר בלתי נסבל. כמו שרב"ש אומר: טוב לעשות חיים או בעולם הזה או בעולם הבא, אבל "בין שמיים וארץ", אין מצב גרוע יותר. אמנם יש כאלה שמצליחים ליהנות משני העולמות: אלה שרוצים לקבל שכר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. או להפך, צדיקים שמעלים את העולם הזה לעולם הבא, ואז הם נהנים משני העולמות.
מה הקשר בין הרצונות שעולים בי עכשיו לבין רוחניות?
במצבנו הנוכחי אנחנו עוד לא יודעים אילו כלים יש בעולם הזה. ואילו רשימות, ואילו אורות פנימיים, ואורות מקיפים יש בעולם הזה. אנחנו עוד לא יודעים את סוג הכלים הנמצאים בדרגות הנמוכות. יש כלי שמחובר בצורה כזאת, שיש לו גלגלתא עיניים, ויש לו "חש-מל", ו"נוגה", ו"ג' קליפות הטמאות", ולמטה מ-ג' קליפות הטמאות הבחנות שנמצאות בעולם הזה - וכל זה הוא כלי אחד.
בקבלה לומדים, שאחרי שעוברים הסתר כפול והסתר רגיל, משתמשים בכלים האלה ברוחניות. אבל איך? אילו כלים יש בעולם הזה? אם סתם מרגישים הסתרה כלשהי, כמו שלא טוב לי בצורה כזו או אחרת, איזה קשר יש בין זה לבין רוחניות? אתה צריך לתאר לעצמך שהכלים האלה הם כלים, והם כלים גדולים. ואחר כך, ברוחניות, מכירים אותם ומבינים שגם הם שייכים לאותו כלי רוחני שיהיה לך. למעשה, לא משיגים שום דבר ברוחניות אלא אם כן פונים לכלים האלה שעוברים אותם עכשיו לפני המחסום.
האם יש הבדל בין רצון לקבל גשמי לקליפה?
ההבדל בין רצון לקבל גשמי לבין קליפה הוא, שקליפה נמצאת בהכרת הבורא, כנגדו, ורצון גשמי בעולם הזה לא נמצא בהכרת הבורא וכנגדו. אבל הוא גם רצון לקבל. הוא לא עוד בריאה בפני עצמה. כל מה שרואים בעולם הזה הוא אותו רצון לקבל, אבל בדרגה כזאת שהוא מנותק מהרגשת הבורא. זה שהאדם מנותק מהבורא, אין פירוש הדבר, שהבורא מנותק מהאדם: הוא נמצא בו, ושולט ועושה כל מה שצריך. רק תלוי איך האדם מסתכל על זה.
אם אדם מסתכל מהצד שלו כפי שהוא מרגיש, אז הוא מרגיש שחוץ ממנו ומהעולם הקטן הזה לא קיים שום דבר. אבל זה רק חלק אחד מכל הכלי. וזאת אם מדברים על כל הכלי, במונחי הקבלה, שזה קצת אחרת ממה שרואים בעיניים. בחוכמת הקבלה האדם צריך לצרף לעצמו גם קליפה וגם קדושה. נכון שלא מרגישים אותם, מרגישים רק חלק קטן מכל מה שקורה, אבל מלמדים אותנו שזה לא בדיוק כך, שיש עולם שלם שעדיין אנו לא מרגישים, וצריך לקחת אותו בחשבון.
מה ההבדל בין אדם שחי לפני מיליון שנה לאדם שחי עכשיו?
ברצון שמתגלה בו. בגן הרוחני שהיה לפני מיליון שנה, לא היה מורגש כלום חוץ מקיום דברים בהמיים: אוכל, מין, בית, משפחה. ככל שההתפתחות נמוכה יותר, היא דורשת הרבה יותר זמן. בדרגות עליונות ההתפתחות היא הרבה יותר מהירה. זה דומה לבניית פירמידה. לכן ההתפתחות של האדם הקדום היתה צריכה לארוך אלפי שנים.
אחר כך הרצונות האלו הגיעו למצבים מתקדמים יותר, עד שמבהמיות נוצר רצון לכסף, לכבוד, להשכלה. ורואים בימינו עד כמה שמתחילה להיות התפתחות מהירה של הרצונות, עד כמה דברים נעשים קיצוניים יותר. העולם הזה יותר מתחבר בכל הקצוות שלו.
אפשר לראות מה קורה בעולם, וזה קורה בגלל ההתחברות של כל חלקי העולם. ורואים מה ההשלכות: אחד נכנס לתוך חייו של השני, לעתים סובלים, לעתים נהנים זה מזה. אך עוד מעט כל יום יהיה כה חדש, עד שהאדם לא יידע איך הוא ייגמר. האדם יקום בבוקר ולא יידע מה יהיה בערב: האם עוד יחיה, ואם כן - באיזה אופן. כך יהיה כל יום ויום, בכל העולם, ולא רק אצלנו.
כך תהיה עוד מעט צורת הקיום של כולנו. ומה שמפליא הוא, שלכל הדברים האלה נתרגל. בכל מצב האדם יוכל לשרוד ולקבל אותו כמצב שבשגרה. עד כדי כך, שברגע הזה, ממש ברגע, בשנייה האחת הזאת הוא חי, ובשנייה הבאה הוא לא חושב מה יהיה. כמו שאנשים אומרים: "לא נחשוב על מחר".
אז "מחר" יהיה ממש השנייה הבאה. וכך כולם יחיו. עד שהזמן ייעלם. וזו תהיה הבחנת הזמן הנכונה. כלומר, בדרך זו האדם ירגיש, שאכן אפשר להיפטר מהרצון לקבל.
העולם שאדם מרגיש - איזה צורה יש לו?
לעולם אין צורה. אפשר לדבר על צורה רק כלפי מי שמרגיש את הצורה. במאמרים רבים כתוב שאי-אפשר לדבר על מושג בלי משיג. לכן, על שום דבר מחוץ לאדם אי-אפשר להגיד שהוא קיים. למה רק ביחס לאדם אומרים על מושג מסוים שהוא קיים? מפני שהאדם הוא שמרגיש אותו.
מצד אחד אומרים, האדם לא יודע מה נמצא סביבו, ורק ההתפעלות הפנימית של החושים שלו היא המציירת לו תמונה של העולם. והוא, שאינו יכול להבדיל בין עולם אמיתי למדומה, נראה לו שהעולם הזה אכן קיים, שהוא אינו מדומה, כמו שכתוב, אלא הוא ממש קיים. אם האדם מרגיש בחושים שלו שהעולם הזה קיים, אז הוא קיים. יהיה לו מאוד קשה לחשוב אחרת, כי הוא לא יכול לצאת מגופו ולראות מחוצה לו, שאין לעולם הזה שום צורה ואין לו שום קיום.
אבל מצד שני, החכמים אומרים, שברוחניות תחילה נברא העולם, ואחר כך נברא האדם. וגם בעולם הזה, קודם נברא היקום, אחר כך כדור הארץ, עד שהצטמק והתקרר, ולבסוף נוצר עליו האדם. אז איך אפשר לדבר על הטבע החיצון הזה שנבנה בהדרגה, אם הוא קיים עוד לפני שבא האדם והרגיש אותו בחושים שלו?
העניין הוא, שמדברים על הטבע שהיה קיים לפני בריאת האדם, בדיוק באותם חושים שהאדם יכול לתאר ויכול לעשות שימוש בהם, אחרת האדם לא יכול לדבר על הטבע. במילים אחרות, האדם שיכול, לפי ההשגה שלו, לספר לנו על הטבע, הוא מספר עליו במילים שלו, במילים שלנו.
איך אפשר לדבר על התפתחות הדרגתית, אם יש תמיד הפסק אינסופי בין מדרגה למדרגה?
הפסק אינסופי בין מדרגה למדרגה לא סותר את ההתפתחות ההדרגתית. ההפך, הוא מקיים אותה, כי קשר בין המדרגות הוא דרך אין-סוף. מה פירוש דרך אין-סוף? מפני שכל מדרגה דומה לפרוסת נקניק. האדם חוזר כביכול לצורה השלמה של הנקניק וממנה הוא מקבל את ה"פרוסה" הבאה. מלמעלה עד למטה גומרים את ה"פרוסה", שוב חוזרים למעלה ושוב "פורסים" עד למטה.
בכל מדרגה ומדרגה קיימים מ"ן ומ"ד. הם קיימים אפילו שהאדם לא יודע מה הם, ואף שהוא לא מעלה תפילה באופן הכרתי, ולא מקבל מלמעלה אורות. כל הסדר הזה נמצא בכל מדרגה ובכל מצב.
לומדים שמ"ן עולה לאין-סוף ומשם יורדים האורות. אין מצב שלא מתגלגל מאין-סוף, אפילו המצבים שלנו. אצלנו אין מצבים שפעם היו קיימים, אפילו שקוראים להם תיקונים. מצבים אלה היו פעם קיימים כביכול בכלים השבורים, אבל גם אז הם לא היו הכלים שלנו. הכלים שלנו הם כבר כלים של רצון אדם, זה משהו אחר, הם לא הכלים שנופלים ומגיעים אלינו כשורש, כהכנה.
ולכן כל דבר, כל תמונה, כל מצב שלנו, הוא מגיע לאין-סוף וחזרה, לאין-סוף וחזרה. זה לא דרך ארוכה, היא לא קילומטרים, אלא עד שהולך וחוזר.
אם בין כל רשימו לרשימו יש חתך אינסופי, איך משהו מקשר ביניהם?
בין כל רשימו ורשימו יש סיבה ומסובב, שהם קשורים באין-סוף, על כן הכול הולך לאין-סוף. בעולמנו, במצבנו, או בדרגות רוחניות, המצבים האלה לא קשורים. יש בהם חתך: שכתר הופך למלכות ומלכות הופכת לכתר.
איפה קיים, שכתר הופך למלכות, ושמלכות דעליון הופכת להיות כתר לתחתון? אין דבר כזה. אלא אם האדם הולך בצורה הדרגתית "לפרוס פרוסות", וכל פעם לעבוד עם הרצון לקבל עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, אז בשבילו אם הוא גמר משהו, אם הוא הגיע בהבחנה הזאת למלכות, הוא נוטל את ההבחנה הבאה שמתחילה להיות מכתר, ושוב מתחיל.
לכן, מלכות דעליון עומדת על כתר דתחתון, אבל כשהיא עומדת עליו ומוסרת לו הכול, זה לא אומר שיש ביניהם קשר. לא יכול להיות קשר בין כתר למלכות. הקשר בין כתר למלכות יכול להיות רק במקום שהם קשורים יחדיו, כתרים ומלכויות, שזה רק באין-סוף.
בגמר התיקון, במצב של "הוא ושמו אחד" - שם הם קשורים יחד. וכשהם מתגלשים אלינו, אצלנו הם לא יחד, אצלנו עדיין המצב לא מתוקן. אבל כשהמצב יהיה מתוקן הם יהיו יחד: כתרים ומלכויות יהיו יחד - על ידי אור חוזר מגיעה מלכות לכתר. לכן כל פעולה שבאה, באה לאדם משם.
אם בכל מדרגה משיגים רק מידה מסוימת, איך פעולה יכולה להיות שלמה?
בעל הסולם כותב ("פרי חכם - אגרות", מכתב בדף ס"ד), שכל דבר שהאדם הולך לעשות הוא חייב לעשותו, שהוא והבורא והמעשה עצמו, הם כאחד. זו בדיוק אותה ההבחנה שבאמצעותה צריך להתקשר לאין-סוף, וממנה ללכת אחר כך למצב הנוכחי ולעשות. ואז החתך בין פעולה לפעולה הוא חתך אמיתי. מצד אחד מכירים בו שהוא חתך, ומצד שני קושרים את הפעולה באמצעות הנקודה האמיתית באין-סוף.
איך קשר של סיבה ומסובב בין הרשימות מתבצע דרך אין-סוף?
הרשימות נמצאות באין-סוף. כלומר, יש נקודה, בנקודה הזאת כל הרשימות וכל ההבחנות של האדם, עם המצבים שהוא צריך לעבור, שהם בעצם מימוש הרשימות, ועם הבורא - הכול נמצא יחד ב"הוא ושמו אחד".
מהנקודה הזאת ומטה קיימים מיליון דרכים, מיליוני מצבים. אז מהו כל מצב ומצב? כל מצב ומצב הוא מימוש מסוים, מימוש חלקי, של אותה הבחנה של הקשר "הוא ושמו אחד". וכשהאדם גומר את הפעולה, הוא כביכול חוזר לאין-סוף, נוטל משם, מאותו עניין כללי "הוא ושמו אחד", את הרשימו הבא בתור, ומממש אותו. בפנים נמצא אין-סוף. רק כלפי האדם הוא נחתך.