56. אהבת הזולת - האמצעי להגיע לבורא
שיחה (26.7.02) על מאמר "מהו עניין טהרת אפר פרה בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת חוקות, עמ' 166
מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו. "להיטיב לנבראיו" לא יכול להיות בדרגה פחותה מזו של הבורא. הבורא לא יכול לבצע פעולה שהיא פחות מדרגתו, מרמתו. לכן הפעולה יכולה להיות רק אחת. אם הפעולה של האדם היא לעשות משהו מחוץ לעצמו, היא בכל זאת צריכה להיות בטיב כמוהו. לכן, כשהבורא ברא את הנברא, הוא ברא אותו בדבקות, בשלמות, בנצחיות - כל אלה שווים לדרגת הבורא.
וכדי שהנברא יגיע להרגשה הזאת של מי הוא, מה הוא, איפה הוא נמצא, למי הוא שייך, למי הוא שווה - הוא צריך להכיר את המצב הזה במלואו. וכדי להכיר אותו הוא צריך להכירו מתוך הטבע שלו, מהמצב ההפוך, מיש מאין, אחרת לא תהיה לו הכרה במצבו. לכן, הוא צריך לעבור את כל השלבים שהם ההפך משלמות, מנצחיות, מדבקות, לעבור אותם בפועל - במעשה, וגם בהכרה - במחשבה.
האדם צריך לראות אותם בפועל עוברים על החומר שלו, ולהכירם מצד ה"יש מאין", ואחר כך להכירם מצד ה"יש מיש". ואז בהבדל בין השתיים, מ"יש מאין" ל"יש מיש", כלומר בהבדל בהרגשה מצד הבורא ומצד הנברא האדם צריך לעשות הבחנות, להכיר את הרע, מה היא בדיוק הכרת הרע. לא שרע לו, אלא שרע להיות במצב פחות מהבורא.
ואז יראה האדם שהשלמות יכולה להיות רק במצב ש"יש מאין" חוזר ל"יש מיש". כלומר, שבתוך הרצון לקבל לא יכולה להיות שלמות, מפני שהרצון לקבל נסגר בתוך עצמו, מרגיש רק בתוך עצמו, משיג רק בתוך עצמו, ולכן הוא מוגבל גם באיכות וגם בכמות, מה שרב"ש מכנה, "מסתפק במועט".
כלומר, כל פעם שהאדם משיג משהו, מה שמשיג - מספיק לו, והוא לא רוצה להרחיבו, כי הרחבת הגבול פירושה שהוא צריך עכשיו לסבול שחסר לו, ואחרי שסובל שחסר לו, אז הוא הולך ומשיג את מה שחסר לו. כלומר, אם אומרים לאדם: "בוא, נמלא אותך במה שאתה רוצה, ולא תצטרך יותר לחפש עוד יותר סיפוק או עוד יותר טוב", הוא מיד מסכים. כל אחד יכול לראות את זה על עצמו.
כל חיסרון וחיסרון שמשיגים, מקורו בדחף מלמעלה. על ידי החברה, על ידי הספרים, על ידי ההנהגה מלמעלה, האדם מקבל כל פעם תוספת רצון לקבל. אבל בכוחותיו הוא אף פעם לא היה יוצא מדרגת בהמה, הרי היציאה ממנה היא כואבת, אז בשביל מה לו? אם היינו יכולים להגיע למצב של רוויה בכל דבר בהמי: אוכל, זיווג, חום, שלווה, מנוחה וכו' אך במצב המינימלי שלו, היינו נשארים במצב הזה. ולא היה בכוחנו ובאפשרותנו לצאת ולסבול בניגוד לטבע שלנו, כי הרצון לקבל לא היה מאפשר לנו לצאת ולסבול. היה נשאר כל הזמן באותו מצב, וכך הוא היה מקפיא את מצבו הנוכחי.
אך מאחר שההשגחה העליונה מניעה אותנו לקראת מטרת הבריאה, לכך שנהיה גדולים ושלמים, אז מתגלגל עלינו מלמעלה עוד ועוד רצון לקבל, שחייבים למלא אותו, וכך האדם רץ כל פעם לקראת מטרות חדשות. לכן, אי-אפשר להגיע למצב של שלמות אינסופית בתוך הרצון לקבל, אלא אם יוצאים מרצון זה, כלומר, מחוצה לו. האדם חייב לצאת מתוך הקליפה שלו ולחיות לא ברצון לקבל, אלא ברצון להשפיע - בכוונה מחוץ לעצמו. ואז באופן כזה לא תהיה לו שום הגבלה, לא בגודל הכלי ולא בקבלת השפע.
ואהבת הזולת, כותב רב"ש, היא לא המטרה אלא האמצעי להגיע לזה. ב"אהבת לרעך כמוך", האדם לומד עד כמה הוא הפוך מהכלל של לצאת מחוץ לרצון לקבל. והלימוד הכי טוב הוא על הסובבים אותו, על הסביבה שלו. לכן, התרגילים שהאדם קיבל לעשותם כאן, בעולם הזה, כלפי הזולת, הם מה שמאיצים את ההתפתחות שלו. ואז האדם מכיר יותר, גם במוחא וגם בליבא, עד כמה הוא מוגבל, ובא למצב החדש שתובע ממנו התקדמות ברצון הנכון.
זאת אומרת, הוא מרגיש את המציאות מחוץ לעצמו, הוא חי כשהרצונות והכוונות שלו הם מחוצה לו. הוא יותר אף פעם לא חי בתוך עצמו. אלא שהרגשת עצמו היא רק הנקודה הבסיסית, שממנה הוא יוצא וחי וחש מה שמחוצה לה. רק באופן כזה האדם מתחיל להתרחק מהנקודה המרכזית שלו, מ"האני" שלו, ומרחיב את יכולת הקליטה שלו עד לגודל של האין-סוף.
וכאן רב"ש מדבר על אמונה למעלה מהדעת, למטה מהדעת, ובתוך הדעת. רואים שכל העולם חי ב"אמונה בתוך הדעת". אם כך, למה זה נקרא "אמונה"? "אמונה" היא הכוח שמחייב את האדם לעשות. מה שהאדם מרגיש, מה שהוא מבין, מה שהוא מקבל כעובדה, נקרא "דעת". ואם האדם פועל רק לפי הדעת, כלומר, אם רק הדעת נותנת לו כוח לפעול, זה נקרא "אמונה בתוך הדעת".
כך האדם פועל. וזה לא חשוב שדעתו יכולה להתבסס על דבר שטות של מישהו אחר, או שמספרים לו על דברים שהם כלל לא נכונים. אם הוא מקבל אותם בדעתו, והם נקלטים בה, אז בשבילו הם בחזקת עובדה, ולפיהם הוא פועל. יש בעולם הרבה סטיגמות כאלה, שהעולם הולך לפיהן נוטה ומקבל אותן כעובדה, כדבר נכון, כאמת.
"אמונה למטה מהדעת" היא שהאדם לא יודע על מה שמספרים לו, כי אלה לא עובדות בשטח, והוא נוטל על עצמו תנאי שבכלל לא בדק אותו. בדרך כלל זה חינוך. מה שאומרים לו במסגרת חינוכו הוא לא מבקר, אלא מקיים אותו 'למטה' מהביקורת שלו. כמו שאומרים: "למטה מכל ביקורת". במצב זה האדם מקבל את הדברים כפי שהם, והוא לגמרי לא מפעיל את החושים שלו, את הדעת שלו.
כל דבר שהאדם מחליט, כשהוא מקבל אותו למטה מהדעת, נטמע בו כעובדה, בצורה כזאת נקלט בו, ובצורה כזאת האדם פועל. בדרך כלל זה מכונה אצלנו "פנאטיות": דברים שאנו מקבלים אותם ללא ביקורת עצמית. הם יכולים להיות דברים שבכלל אי-אפשר לבדוק אותם, או דברים עליהם מחליטים מראש, שמה שלא יהיה מקבלים אותם כפי שהם. זה גם יכול להיות קשור ומושפע מדעת החברה והסביבה.
אבל חלק גדול מההחלטות של האנושות נעשות למטה מהדעת. כלומר, מקבלים דברים למטה מהביקורת, וחיים בדרך זו.
גם למטה מהדעת וגם בתוך הדעת, נמצאים בקרב האנושות בערבוביה מסוימת, אבל בסופו של דבר כל האנשים נוקטים את שתי הגישות האלה לחיים: מה שהאדם מקבל כמידע מהחוץ, ואיך שהוא פועל לפיו, זה או למטה מהדעת או בתוך הדעת. אין אדם שאין בו גם מגישה זו וגם מהגישה האחרת. תלוי באיזה יחס בין שתי הגישות, ההבחנות האלה הוא פועל.
ויש מה שנקרא " אמונה למעלה מהדעת". זה באמת דבר לא מובן, שהוא למעלה מהטבע שלנו, למעלה מהשכל. אם אדם נכנס לבנק ומבקש מהפקיד 1000 דולר והוא רואה שהפקיד סופר ונותן לו רק 999 דולר, מה הוא אמור לעשות?
הוא יכול לעצום את עיניו ולא לראות כמה הוא סופר, לקבל את הכסף וללכת, שזה נקרא למטה מהדעת - בלי שום ביקורת. הוא יכול לצפות בספירת הכסף ולראות שהסכום הוא אכן 999 דולר, ולפעול לפי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", כלומר, לפי מה שהוא רואה, הוא יכול להסכים עם המצב וליטול את סכום הכסף הלא שלם או לא להסכים, אבל לדעת שהוא מקבל 999 דולר בלבד.
ויכול להיות מצב אחר, שאדם רואה שקיבל 999 דולר, ואז הוא לא מחליט להשלים עם זה ("טוב, בסדר, זה כאילו אלף") או לסלוח על מעשה הקופאי, או להשלים את הסכום החסר במקום אחר, אלא הוא מקבל את ה-999 דולר כאילו הם היו 1000 דולר במאה אחוז, וזאת בגלל שהוא מכניע את דעתו בפני דעתו של הנותן לו, של הקופאי. זו עבודה גדולה מאוד: האדם צריך לצאת מעצמו. לוותר על הדעת שלו, ולקבל את דעתו של הנותן. זה לא פשוט כלל, את העבודה הזו אי-אפשר לעשות באיזה מין טריק פנימי. המצב המיוחד הזה נקרא, שהאדם הולך למעלה מהדעת.
העניין הזה של למעלה מהדעת אולי נשמע קל, אבל בלתי אפשרי לעשות אותו. לשם כך צריך להכיר את "מוח" הנותן, את הנותן עצמו. צריך לדבוק בו, צריך שיהיה לי בו יותר אמונה ממה שאני מאמין לדעת שלי. לשם כך האדם צריך הרבה מערכות עזר וידיעה ועבודה ויגיעה שקודמות להחלטה לפיה אפשר ללכת למעלה מהדעת. וכל זה אם מדברים בדולר אחד שיש בין דעתו לדעתי.
ואם מדברים על מקרה הפוך, שהפקיד נותן לאדם דולר אחד, ואומר: "קיבלת אלף!", ולמעשה חסרים 999 דולר, או שבכלל חסר כל הכסף. והאדם מתנהג כאילו הוא קיבל 1000 דולר. אבל, הוא לא כביכול משחק ומסכים עם המצב, אלא הוא צריך להשלים בדעתו את החיסרון הזה, שזה עובדות בהרגשה במוחא ובליבא, שהוא קיבל את כל ה-1000 דולר. כלומר, האדם צריך מילוי שיספק אותו, ולא איזה דמיון. מילוי שיספק אותו במקום העובדות, במקום ההרגשה הבהמית. ולדברים האלה אי-אפשר להגיע אלא אם האדם מגיע להשגה ולהרגשה הרוחנית, והן ממלאות אותו, ונותנות לו את המילוי הזה.
זו לא איזו מין החלטה שהאדם מחליט, שמעכשיו ואילך כך הוא מתנהג, או שמעכשיו ואילך הוא איכשהו ישחק עם עצמו איזה משחק. אי-אפשר לבטא את זה ואי-אפשר לבצע את זה. לכן, הפעולות האלו הן פעולות שלאט לאט מתחילים להבין אותן, ועד שבאים לקיימן זה אורך זמן. מי שחושב שהוא מסוגל לבצע פעולה למעלה מהדעת, הוא רואה לאט לאט, שהדברים האלה תלויים ביציאה מחוץ לגוף האדם, ביציאה מחוץ למודעות שלנו.
איך אדם משתמש בדעת שלו לפני שהוא מגיע להשגה רוחנית ולאחריה?
אנחנו נמצאים בעולם שלנו באופן כזה, שאני קודם כל רואה ומרגיש, ורק אחר כך אני מחליט ועושה. זה קיים לגבי הדברים הטובים שסובבים אותי, וגם לגבי הדברים הרעים. זה נכון גם כשאני מקבל מכות וגם כשאני מקבל סוכריות. לא חשוב מה, ואיך שלא יהיה, אני המחליט, אני משתמש בדעת שלי. אין מקרה שאדם נוטל דעת של מישהו אחר בלי שהוא החליט תחילה שהיא תהיה במקום דעתו.
מה שקורה ברוחניות, אי-אפשר להסביר. ברוחניות האדם לא יכול להשיג מדרגה, לא יכול להשיג דעת של מדרגה יותר גבוהה ממנו, לפני שהוא מבטל את דעתו. כי אם הוא עדיין קולט משהו שהוא יותר למעלה ממנו, הוא לא למעלה ממנו. ההבדל בין המדרגות ברוחניות הוא, שהאדם מחליף גם כלים בלב וגם כלים במוח.
אז איך אפשר עם המוח והלב הנוכחי, לרכוש מדרגה שהיא יותר למעלה ממנו, שאי-אפשר לתפוש אותה? כל דרגה קצת יותר עליונה מדרגתי הכי הקטנה, מורגשת בי כאינסופית. מאחר שאני לא יכול לתפוש אותה, כי היא קצת יותר מהכלי שלי, אז היא מורגשת כאינסופית.
מה אפשר לעשות? רק אם האדם מקבל כוח מלמעלה, שעוזר לו לקנות, לקבל במקום כלי המוח והלב שלו, כלי מוח ולב מהמדרגה הבאה, אז אחר כך הוא שוקד על השגת המילוי של הכלים האלה.
איך אדם שנמצא בתקופת ההכנה מכין את עצמו לעבודה למעלה מהדעת?
בתקופת ההכנה האדם לומד עד כמה הוא מוגבל כשהוא עובד עם הכלים שלו בתוך הדעת, ועד כמה הוא לא מסוגל להיפטר מהשיטה הזאת שהוא כל פעם נמצא בתוך הדעת. איך לעבוד למעלה מהדעת מתחילים לרצות לקראת ההגעה למחסום. אבל "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" הוא ממש לפני היציאה מהעולם הזה, לפני ההשגה הרוחנית, שאז רוצים רק למעלה מהדעת.
כלומר, בהשגה הרוחנית, רק ללכת למעלה מהדעת הופך להיות המטרה האמיתית לנגד עיניו. כי הוא רואה שאחרת הוא מוגבל בתוך דלת אמותיו: הוא תמיד מסתפק במה שיש לו, אפשר למלא את הכלי שלו ולסתום אותו, אך אף פעם הוא לא יגיע למעלה, למטרה הנעלה יותר מזו של הסתפקות במילוי כלשהו. זאת אומרת, אין אפשרות לגדול, ולהגיע למצב שהכלי יגדל, אם לא רוכשים את השיטה הזאת "אמונה למעלה מהדעת", לפיה כל פעם רוצים לרכוש חיסרון מחוצה לי.
אנחנו לא מרגישים את זה, אבל אם כל אחד מאתנו היה יכול לצרף לעצמו מה שיש בכל חבר וחבר, וכל אחד מהחברים מה שיש בכל אחד ואחד, אז האדם היה הופך לעשיר יותר. במצבו הנוכחי הוא לא מאמין שהאחרים גדולים, אז לא כל כך אכפת לו, לא כואב לו. אבל אם הוא היה באמת רואה, שכל אחד מהם מקבל לפחות כמוהו, אם הוא היה מרגיש כמה הוא יכול עוד לרכוש, לעומת מה שהוא מרגיש עכשיו: איך שהוא חי, ומרגיש את תחושת החיות שלו, את הידיעה, את ההשגה, אז הוא באמת היה רוצה להגיע לדבקות עם האחרים.
לכן רב"ש כותב, שאהבת הזולת היא אמצעי. שלאט לאט מתוך זה, האדם מתחיל להרגיש כמה שהשגת הכלי מחוצה לו היא חיונית והכרחית להשגת השלמות והנצחיות. מה זה אין-סוף? זה לא שמשיגים איזו מידה שנקראת אין-סוף, אלא "אין-סוף" פירושו שהאדם מגיע לאפשרות קליטה אינסופית, ואז הוא כל פעם מקבל מילוי אינסופי. כלומר, הוא כבר לא מוגבל לא בכלים וגם לא במילוים.
וזה כל פעם גדל ללא שום הגבלה וללא שום ביקורת. כי היציאה למעלה מהדעת, המסך בעל מנת להשפיע, הופך להיות בלתי מוגבל, עד כמה שנאספים הכלים. אז יוצא שהאדם כביכול הופך את הנקודה שלו, את הכלי שלו, למצב הפוך. הוא מוציא את הכלי החוצה, והכלי נעשה אנטי, הפכי לעצמו. זה נקרא של"ב האבן מתהפך לרצון להשפיע. כי מלכתחילה הוא נבנה על ידי האור ברצון לקבל, ושהוא מתהפך להיות כמו האור, אז הוא נעשה ממש באותו טבע.
האם "למעלה מהדעת" גורם לשינוי בחוש הבהמי?
לא, "למעלה מהדעת" זה חוק של הכלי הרוחני. רק ברוחניות מדברים על "למעלה מהדעת". בגשמיות אין דבר כזה. ברצונות הגשמיים, בחמשת החושים שלנו, אנחנו לא יכולים לקיים למעלה מהדעת. למעלה מהדעת מתקיים רק בכלי הרוחני, בחוש השישי, וכלפי האור העליון, כלפי הבורא, כלפי הרצונות שהם מחוץ לתענוגים שבעולם הזה.
בתענוגים של העולם הזה החומר נשאר אותו חומר. האדם נהנה וסובל באותה הצורה. יכול להיות מקובל גדול מאוד, אבל אם יכאיבו לו הוא יכאב. הכלים הבהמיים נשארים אותם כלים, הם לא משתנים. רק החוש השישי הוא זה שמשתנה. חמשת החושים, הגוף, כל אלה, לא משתנים. הם נשארים באותו טבע שאף הוא לא משתנה. הגוף שלך והגוף של רבי שמעון הם אותו גוף. בגוף אפשר לעשות השתלת איברים, אין בו שום קודש.
לכן, ככל שאנו מדברים על תיקונים והשגות, ועל השיטה של למעלה מהדעת, של רצון להשפיע, עם המסכים וכו', זה רק כלפי הרצון הרוחני. כלומר, מתקיים בחוש השישי שהאדם רוכש, שהאדם מפתח מהנקודה שבלב. האדם לא יכול לראות או לשמוע למעלה מהדעת, למעלה מהדעת שנכנס דרך חושי הראייה, השמיעה, הריח, הדיבור, המישוש, לתוך הרצון שלי, נכנס לתוך הרצון הבהמי שלי, כלומר, נקלט בצורה הרגילה: בלמטה מהדעת או בתוך הדעת.
והנקודה שבלב, שאיתה מתחילים לעבוד, ואותה מתחילים לפתח, כי זו נקודת הקשר עם האור, עם הבורא, אם רוצים לפתח אותה, קיים בה חוק התפתחות רק של למעלה מהדעת, רק מחוצה לה. היא עצמה לא גדלה, היא גדלה רק על חשבון שיוצאים מתוכה החוצה.
למה האדם מבקש תמיד לבדוק איפה הוא נמצא: בתוך הדעת, למעלה מהדעת, וכו'?
זה לא שהוא רוצה לבדוק איפה הוא נמצא, אלא הוא לומד בהדרגה, בשלבים, שזה מה שהוא עושה. בכך הוא בודק את יחסו לאלוקות. כלומר, בכך בודק האדם האם הוא נמצא בקליטה נכונה של המציאות.
את המציאות סביבנו אנחנו קולטים בחמשת החושים. אם רוצים לקלוט אותה בצורה אמיתית, בחוש השישי, כלומר, לא כמו שהיא נכנסת לחמשת הפתחים שלנו, אלא איך שהיא באמת קיימת מחוצה לנו, אז אפשר לקלוט אותה רק לפי חוק השתוות הצורה.
"השתוות הצורה" פירושה, שהאדם משווה את החוש השישי הזה, הנקודה שבלב, עם מה שיש מבחוץ. אבל איך הוא יודע מה יש מחוצה לו? כדי שהוא יידע הוא צריך לתקן את החוש השישי, שיהיה כמו שבחוץ. איך עושים את זה? השיטה למעלה מהדעת, שלפיה האדם מלכתחילה מקבל על עצמו תיקונים שנמצאים מחוצה לו, היא זו שנותנת לו את השוואת החוש השישי לעולם החיצון.
כשהקופאי אומר לי: "זה אלף דולר", אם אני מוודא שזה אכן כך לפי הבהמיות שלי אז זה לא נכון, אבל אם אני מקבל את זה כעובדה, אז החוש השישי שלי נמצא בהשתוות, בהשוואה, למה שיש מחוצה לי. כך האדם יוצא מ'הקופסה השחורה' שלו ומרגיש מה יש בחוץ.
כלומר, למעלה מהדעת היא דעת של העליון. הדרגה הכי עליונה שבה מתקיים החוק שהבורא עכשיו אומר לי. למשל, הוא אומר: "זה נקרא לבן". אבל איך יכול להיות, הרי זה שחור? "לא, אצלי זה נקרא לבן! אם אתה רוצה להרגיש אותי נכון, עדכן את מכשיר הקליטה שלך שזה לבן" - הדבר דומה למיני מכשירים שדורשים איפוס לפני תחילת העבודה.
אז איך לעשות איפוס בצורה נכונה, כך שיקלוט את הכלי שנקרא נשמה או החוש השישי? לשם כך צריכים להזין את מכשיר הקליטה בכמה נתונים הנוגעים לעולם החיצון. למעלה מהדעת נקרא, מצב שבו האדם מעדכן את החוש השישי שלו, לפי מה שיש מחוצה לו.
ואז, לפי חוק השתוות הצורה, האדם מתחיל לקלוט. בדומה למקלט רדיו, שמצליח לכייל ולקלוט גל מסוים, שנמצא מחוץ לספקטרום הקליטה שלו אם מסובבים נכון את הכפתור שלו. במילים אחרות: אם האדם מייצר בתוכו את אותו הגל כמו הגל שמקורו מהחוץ, אז הוא יכול לקרוא ולקלוט את הגל מהחוץ. את זה עוזרת לנו לעשות השיטה "למעלה מהדעת".
זה טוב שהעליון נותן לאדם את ההבחנה הזאת, אחרת הוא לא היה מסוגל אף פעם להרגיש משהו מחוצה לו. אלא היה מרגיש רק מה שקורה בתוך הגוף שלו, דרך חמשת החושים שלו, היה מרגיש רק באופן שחמשת החושים שלו מתפעלים ממשהו.
אם כל העניין הוא כיול מכשיר הקליטה, לפי מה האדם "מכייל" את עצמו?
האדם רוצה מהעליון שייתן לו את ההבחנות האלה, שאצל האדם הן נקראות "למעלה מהדעת שלי", כי זו דעת העליון, זו דרגה עליונה יותר. העליון נותן אותן לאדם ואומר לו שאצלו הן נקראות בשם מסוים. אבל האדם רואה שאצלו הן בכלל משהו אחר לגמרי. מה הוא יכול לעשות? הוא צריך לקבל את ההבחנות האלה על עצמו כחלק מהטבע שלו.
זו שיטה לא פשוטה, אי-אפשר לקבל את ההבחנות סתם כך. האדם צריך קשר עם העליון, וצריך אף לחוש שהוא באמת עליון ממנו, שהוא באמת עושה את זה, וכו'. זה לא שהאדם יכול לשקר לעצמו בטריק כלשהו. האדם, משמקבל הוא את ההבחנות האלה, הן עצמן הופכות להיות הטבע שלו. זו לא פעולה צדדית לפיה אני נשאר אני, והבורא אומר, אז אני מכוון, ונראה מה אני מרוויח. בלי להיות מצוי ב"למעלה מהדעת" אי-אפשר.
מהי הדרך הכי טובה לקבל את תכונות ההשפעה של העליון?
אנחנו מלכתחילה לא חושבים על להשפיע לאף אחד, אפילו שנראה לנו שאנחנו עושים משהו להשפעה, זה כמובן לא נכון. כי האדם עושה הכול רק עם כוונה בצורה כלשהי למלא את עצמו. הוא לא יכול אחרת.
לחשוב באופן אמיתי על השני, לטובת השני, כותב רב"ש, זה סך הכול אמצעי כדי להגיע לדבקות עם הבורא, כדי להגיע לשלמות. למרות שגם שלמות נראית לנו כמטרה אגואיסטית, ששלמות ונצחיות הן אני כמוהו, הכול יודע, הכול יכול.
אז הכי טוב זה השתוות הצורה, היא זו הנותנת הבחנה מדויקת יותר - "הוא רחום אף אתה רחום" וכדומה. ואז לאט לאט האדם שמקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, בלמעלה מהדעת מקבל את דעת העליון, וכך הוא כל פעם כביכול מושך את עצמו ומתקדם, וכך עולה יותר ויותר למעלה.
מהי הדרגה הראשונה של למעלה מהדעת?
הדבקות המינימלית בעליון נקראת הדרגה הרוחנית הראשונה. כשיוצאים מהעולם הזה, דרך המחסום לרוחניות, הדרגה הכי מינימלית נקראת "עובָּר". "עובר" נקרא שהאדם כמו שהוא, עם כל הידע ופילוסופיית החיים שלו, ועם חוכמת החיים, הידע והניסיון שרכש, עם כל מה שיש לו, והוא מוכן לבטל את הכול, לוותר על הכול, כדי לדבוק בעליון בלי שכל ובלי דעת, למרות שנשאר עם כל מה שיש בו בשכל ודעת.
האדם נדבק בעליון כמו זרע בתוך רחם אשה. זה נקרא "עובר", ממנו מתחילים לגדול. שזאת תוצאת יש מאין, שממנה נובעת רוחניות, שכך גדלה הנשמה ברוחניות. לנשמה שלנו יש רק רשימו, כשהיא מדביקה את עצמה לדרגה העליונה הרוחנית, פירושו שהאדם עובר את המחסום. ואז המצב שלו הוא כמו הנקודה הזאת, כמו זרע שדבוק בעליון, והעליון פועל עליו באופן מלא ומוחלט.
כמה שבחיים האלה האדם גדול וחכם, אז ברוחניות הוא מבטל את כל מה שיש לו. הוא אמנם ממשיך לחיות כרגיל, אבל כלפי דעת העליון הוא לגמרי מבטל את עצמו, בדומה לזרע ברחם אמו.
כל מה שיש באדם: מודעות, שכל, דעת וכו', כלפי הרוחניות, שום דבר לא נשאר, אין לו שום דעה, האדם רוצה רק דבר אחד: שהעליון ישלוט בו. האדם מבטל את עצמו, ומבקש בכל כוחותיו שכך יהיה, שהעליון ישלוט עליו. מצב זה פירושו שהאדם הופך להיות עובר בעליון. ויתר הדרגות הן כבר מעבר לעובר, כלומר, מתחילים להוסיף לאדם רצון לקבל - "בשר".
וברצון לקבל הזה, לא מוסיפים לו רצון לקבל של כל מיני דברים שקיימים בעולם הזה, אלא מיני דברים כלפי העליון: מיני ספקות, מיני מצבים כנגד העליון, שאומרים: מה פתאום הוא נותן לך במקום 1000 דולר רק 999, רק 998, רק 997, וכן הלאה, עד שהוא נותן רק אפס דולר, ועל האדם להתבטל כאילו שה-0 הזה הוא 1000 דולר.
אחר כבר נותנים לו רצונות כנגד העליון שהם קליפות, והוא צריך לבטל אותם ובכל זאת להישאר דבוק בעליון, וכך הוא גדל. כך גדל סביב הרשימו הזה "בשר", שהופך ל"עובר".
איך גדלים הלאה מהדרגה הראשונה של "עובר"?
אם אדם מקבל רצון לקבל עם מסך, העליון נותן לו "דם". "דם" זה נקרש והופך להיות "בשר", עד שמתחילות להיווצר בו עשר ספירות. תהליך זה נקרא "ארבעים יום יצירת הוולד". "ארבעים" זו דרגת בינה. אדם שמגיע לדרגת בינה, לרצון להשפיע, שרוכש את הכוח המינימלי, פירושו, אדם שיש לו "יצירת הוולד", שיש לו ציור כלשהו.
אדם שדומה לעליון הוא כוח של בינה - מ', ארבעים יום. פירושו, אדם שכבר קיבל איזו מין ישות, עדיין לא עצמאית, אבל ישות שדומה לבורא בצורה ראשונית. כלומר, הוא עדיין עובר, אבל קיימות בו כבר עשר הספירות הקטנות.
בהמשך האדם גדל עד תשעה ירחי לידה. וכשהוא נולד, זה נקרא שהוא קיבל דמיון לבורא בדרגת הרצון הקטן ביותר, כך שהוא יכול לצאת החוצה. אבל גם שהוא יוצא החוצה, הוא תלוי עדיין בעליון, כמו בעולם שלנו, שמספק לו כל הזמן חלב, כוח הבינה, שמקבלים אותו ביניקה מהעליון, מה"שד" שלו, בדומה למה שקורה בעולם הזה.
כל המדרגות וכל הפעולות הן למעלה מהדעת. כל המדרגות מתקיימות כך, שככל שמוסיפים לאדם כוח נגד העליון, הוא רוצה כנגד זה לצאת מהכוח הזה, ולהיות כביכול מחוצה לו - בתוך העליון.
אם בזמן הלימוד העיקר הוא להשיג את הארת המקיפים, אז מה הטעם בהאזנה לקלטת או בצפייה בסרט וידאו של השיעור?
ללא חזרה על החומר לא עשיתי שום דבר. נדמה לנו, שספר או קלטת וכל שכן קלטת וידאו, לא עושים דבר, לא משפיעים במאומה. אבל נהפוך הוא: אמצעים אלה מעוררים רשימות שנמצאות בתוכנו. זה אחרת אם אדם חוזר על שיעור שהיה בו, או אם הוא לא היה ולא שמע את השיעור הזה אף פעם לפני כן, אבל בכל מקרה למעשה, אי-אפשר בלי האמצעים האלה.
השיעורים האלה סך הכול בונים גשר בין האדם המודרני לבין ספרי בעל הסולם. אם אדם נוטל לידו ספר של בעל הסולם הוא לא מבין בו שום דבר. לכן קלטות אודיו או וידאו מסייעות לו באופן מהותי ועל כן הן דבר הכרחי שאי-אפשר בלעדיהן. מי שיכול, חובה עליו שיעשה חזרה על החומר, אפילו לכמה רגעים ביום: בעבודה, בנסיעה, אפשר לשים אוזניות ולהאזין לקלטות. כך יש סיכוי שהחומר יוטמע בתוכנו.
אפילו אם מרוכזים בעבודה, וחושבים שהחומר כביכול לא חודר אלינו, לא חשוב, אם אפשר כדאי להאזין לקלטת. ידוע על כל מיני ניסויים שערכו רופאים באנשים בזמן שינה. במהלך השינה השמיעו לאנשים כל מיני קולות וצלילים, או לימדו אותם אנגלית, וכו'. הדברים האלה נקלטים בתוכנו ומשפיעים עלינו כל הזמן. לכן, אפילו מי שלא יכול להאזין, אבל הקלטת פועלת במקום כלשהו מסביבו, זה כבר משהו. גם כך אפשר להטמיע את הנלמד: ללא הגבלה, ללא איזה מסך באמצע, ללא כל התנגדות של האדם.
רצוי אפוא שתמיד, יהיה היכן שיהיה, תופעל קלטת. וגם בבית, בין משחק כדורגל לאיזה סרט, חשוב לצפות גם בשיעור קבלה. זו לא עבירה.
מה אפשר לגלות על עצמותו מעבר למה שלומדים בקבלה?
קודם כל, הקבלה היא שיטת התגלות הבורא לנבראיו בעולם הזה. לא מדובר על נשמות שנמצאות מחוץ לגוף, כשהגופות כבר אינן בחיים, והנשמה בצורה כלשהי מתקיימת מחוץ לגוף, ואז יש לה קיום אחר ומילוי אחר. על זה הקבלה לא מדברת כלל. זה ישנו, אבל זה לא מופיע בספרי הקבלה.
דבר שני, בקבלה לא מדברים על מה שבני אדם משיגים מעבר לתיקונים. בקבלה לומדים רק איך לתקן את עצמך במסגרת החיים האלה, כדי להרגיש את האלוקות, עד דרגה מסוימת, שנקראת גמר התיקון. הלימוד אינו כולל את הדרגה האחרונה הזאת של גמר התיקון, כי דרגה זו כבר נכנסת לפעולה מאליה. ומה שנמצא לאחריה נקרא "סתרי תורה".
חוכמת הקבלה היא אפוא שיטה המכוונת למה שצריך לעשות בעולם הזה, בחיים האלה, כדי להרגיש אלוקות. ומעבר לאלוקות, לעצמותו, האם משיגים עוד משהו? על זה אין מדברים. הקבלה מדברת רק על מה שאפשר להשיג, מה שנקרא "ששת אלפים שנה" - ששת אלפים מדרגות, ששת אלפים עולמות בי"ע. הקבלה מדברת על האדם, על נשמתו, שנמצאת בתוך עולמות בי"ע.
רק את זה לומדים בקבלה. ולא מפני שלא רוצים להראות לאדם משהו מעבר לזה, אלא לפני שהאדם רוכש כלים של 6000 מדרגות, או 125 מדרגות, או 620 מדרגות (לא חשוב איך מחלקים את הדרך הזאת של תיקון הנשמה), עד שהאדם לא מתקן את כל נשמתו, הוא לא יכול להבין מה קורה מעבר לדרגה הקרויה "גמר תיקון": איך מתקיימים, ומרגישים, וקולטים, וחיים, בהרגשות ובמציאות הרוחנית.
לכן בקבלה "אי-אפשר" או "אסור" זה אותו דבר. הדבר דומה לניסיון לספר לדגים על חוכמת הקבלה. אמנם אנחנו והם חיים באותו עולם, וההבדל בינינו לבינם הוא קטן יותר מההבדל בינינו לבין המדרגה הרוחנית הראשונה, אבל אנו רואים עד כמה אי-אפשר להבין זה את זה וליצור מערכת יחסים כלשהי.
והמרחק בינינו לבין רוחניות הוא לאין שיעור יותר גדול. ובין רוחניות לבין מה שיש לאחר גמר התיקון, אי-אפשר בכלל להשוות, כי כל הכלי מתהפך לרצון להשפיע, אפילו ל"ב האבן: האדם מתקן את היש מאין, מדלג מעליו, מדלג מעל התחלת הבריאה. את זה אפשר לבטא רק במילים, אבל מי יודע מה זה. לכן לא נוגעים בזה.
האם מקובל משנה את עצמו כל הזמן?
מקובל חי כל הזמן בלמעלה מהדעת. הוא משנה את עצמו באותו אופן שבו משתנים בו כל הפרמטרים, כל הכלים. כלומר, כשמקובל מסתכל על מה שהוא היה אתמול, הוא רואה שהוא בכלל לא מסכים עם מה שהוא היה אתמול.