57. הזעקה שבלב
שיחה (28.7.02) על מאמר "אין אדם משים עצמו רשע"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת חוקות, עמ' 180
עד שהאדם לא מגיע לחיסרון שיתקנו אותו מלמעלה, לא מתקנים אותו. הוא יכול לצעוק, יכול לבכות, אבל עד שהצעקה החיצונית שלו לא מגיעה לצעקה הפנימית, או הבכי החיצון לא מגיע עד לבכי הפנימי, לא נעשה שום דבר. הוא כל פעם צריך יותר ויותר להתעמק בהבחנה שנראית לו כרעה.
תחילה ההבחנה רעה, כי הוא מרגיש לא טוב. אחר כך היא רעה, כי כנראה בעיני הבריות הוא מפסיד בגללה כסף, כבוד, השכלה. מפסיד פחות או יותר עד שהוא מתחיל לשייך את ההבחנה לבורא. כלומר, הוא מפסיד עד שההפרעה הזאת לא מאפשרת לו להגיע לרוחניות - לרכוש את העולם הבא.
ואז הוא מתחיל לשייך את ההפרעה לאיזו מין השפעה הנוגעת לבורא, עד שהוא מגיע למצב שמתברר לו, שההבחנה הזאת נקראת "רעה" מפני שהיא הפוכה מהבורא. איך האדם מגיע לידיעה זו? כשהבורא מתגלה אליו, אז הוא קובע שכך הם פני הדברים.
אבל את הצורך להגיע למצב הזה הוא חייב לקבל מלכתחילה. ועד שהוא לא מקבל, עד שהוא לא אוסף את כל המאמצים לצורך אחד גדול, אז לא משנה כמה שהוא בוכה, כמה שהוא צועק, שום דבר לא עוזר לו. ונראה לו שהוא בוכה וצועק לריק.
וזה לא נכון. הדברים האלה מצטברים ופועלים כסיבה ומסובב כדי לגלות כל פעם יותר ויותר עמוק את ההבחנה הזאת. כך האדם מתקדם. עד שהאדם באמת מגיע לתיקון, הוא עובר הבחנות מאוד לא נעימות, ולעיתים הוא חש שהוא לא רואה להן סוף. אבל הן לא נעימות, כי הן משלבות מעט טוב, ומעט רע, עוד קצת טוב, ועוד קצת רע, כדי שכל הזמן האדם יראה את ההבחנות האלה זו מול זו, טובה כנגד רעה.
לכן, הדרך נראית מאוד ממושכת. ומה שאפשר לעשות, הוא רק להאיץ את ההתפתחות. כלומר, להיות רגישים יותר לצורך להכיר את הרע, את הדברים הרעים. כך, כשנראה תופעה, מיד נייחס אותה לרעה או לטובה, וכנגדה מיד נראה את תכונת הבורא הנגדית לה, כי יש בנו ההפך ממה שיש באור. ושקביעת המצב הזאת תהיה כמה שיותר עמוקה ואמיתית.
אבל בלתי אפשרי לעשות את זה מלכתחילה, כי הטבע הוא ש"אין אדם משים עצמו רשע". הרצון לקבל מוצא את עצמו באלף ואחת דרכים תמיד צודק, תמיד יודע להראות לעצמו, שלא הוא אשם במה שהוא מרגיש, במה שקורה, במה שנעשה. עד שהוא מגיע למצב בו הוא דומה לפרעה הפועל נגד הבורא, המאשים רק את הבורא, כי אין לו יותר את מי להאשים - ואז הוא הולך לתיקון באופן אמיתי.
עד שהאדם לא מגיע דרך גלות מצרים למעמד נגד "פרעה", הוא לא מגיע ליציאת מצרים.
האם האדם בעצמו יכול להיכנס לתפילה?
אם מדברים על תפילה שכתובה בסידור, אז צריך להתפלל, כלומר, לקרוא מה שכתוב, לפי השעון על הקיר. אבל אם מדברים על איך האדם מקרב את עצמו לחיסרון שנקרא "תפילה", ותפילה היא לא רק חיסרון, תפילה היא שהאדם שופט את עצמו ורואה עד כמה הוא מנוגד למטרה ולהבחנות טובות - אז את התפילה הזאת אי-אפשר לעשות ללא אמצעים מיוחדים.
הגוף, רצונו של האדם, אף פעם לא יאפשר לאדם לראות במו עיניו משהו רע בתוכו, כך שינסה לחפש לו פתרון. למשל, אדם שהוא גנב, אך טבעי הוא שיתפלל וייחל לגנוב בדרך כזאת שלא ייתפס. הוא אף פעם לא יתפלל כדי להפסיק לגנוב. האדם תמיד רוצה לעשות שימוש בתכונות אופיו אך בצורה מיטבית.
אבל השאלה היא: איך מתקדמים מכאן?
קיימת אפשרות שהאדם יקבל שטיפת מוח מהחוץ, לפיה התכונה הזו שלו, הרצון לגנוב, זו תכונה לא טובה, שהוא מפסיד מזה שהוא נושא אותה, מפני שהחברה מבזה אותו על כך או גורמת לו כל מיני דברים רעים. אכן, קיימת האפשרות שהחברים יאמרו לו דברים כאלה, ואז האדם מסכים עימם שלגנוב זה לא טוב, ואיכשהו יתחיל לחשוב איך להיפטר מהתכונה הזאת.
קיימת אפשרות אחרת - על ידי מכות. אם האדם לא מקבל מהחוץ סוג של חינוך, התרשמות כלשהי מאנשים שחשובים לו, או שהוא לא משתמש בתכונות אחרות שלו, כדי שירגיש שלא כדאי לגנוב, אז האדם כל הזמן ממשיך לגנוב, עד שהוא מתחיל לספוג מכות מהגניבות שלו: בעקבות הגניבות האלה תופסים אותו שוב ושוב, עד שהוא נוכח שלא כדאי לו לגנוב.
אבל מכות ומכאובים יש לקבל הרבה פעמים עד שלומדים. ניתן לראות שכמעט שאין אנשים שיצאו מבית הסוהר ולא חזרו אליו שוב. אבל ממכות כמעט שלא לומדים. זהו לימוד מאוד מאוד איטי, כי האדם אינו קושר את המכה, את המכאוב עם זה שהוא לא בסדר. ובאמת אין שום קשר. אם אדם גונב, מה פתאום הוא צריך לשבת באיזה בית סוהר ולא לצאת ממנו? זה לא מידה כנגד מידה.
למה מכות לא משכנעות את האדם להשתנות?
כשהאדם מקבל מכות הוא רק רוצה להיפטר מהן וממי שנותן לו את המכות. הוא רוצה לברוח מהמכאובים בצורה כלשהי, ולהיות יותר מתוחכם, כך שהוא לא יקבל שוב מכות, אבל למעשה כשאדם סובל ממכאובים הוא לא עוזב את התכונה הזאת שלו, של רצון לגנוב.
כי מכה לא קשורה למעשה רע, היא לא כנגד הרע. כנגד מעשה רע יכול להיות רק אור, רק התכונה ההפוכה מהרע. ומכה כשלעצמה היא סתם מכה. נותנים קנס, או כולאים בבית הסוהר, או חולקים מכות אמיתיות, או תולים, או הורגים, ואז האדם לא מבין איך העונש קשור למעשה: "בגלל שבחברה הגיעו להסכם שאסור, אז אני צריך להפסיק לעשות, הרי מחר החוק הזה יכול להתבטל ויהיה מותר".
האדם מבין את הקשר רק אם המכה קשורה למעשה עצמו. כלומר, הוא רואה את הבורא, ואז ורק אז הוא רואה שהתכונה הזאת בתוכו מפריעה לו להתחבר אל הבורא. ועל ידי כך שהוא מתקן אותה והופך אותה לרצון להשפיע, הוא עצמו נמצא בתכונה הזאת עצמה, ברצון להשפיע שבכלי הזה, מתחבר אל הבורא, ושם הוא מקבל את האור. האדם מקבל את האור רק אם הוא והבורא קשורים יחדיו לאותה נקודה.
בגלל זה אלפי שנים אנחנו נמצאים במכות, עד שמגיעים לאיזו התפתחות, שגם היא אף פעם לא לתיקון. האנושות לא מתקנת את עצמה, היא כל הזמן יותר מתקלקלת. מה זה "מתקלקלת"? היא מחפשת איך להיות יותר חריפה במוח, בהתחכמות, איך בכל זאת להשתמש עם הרע.
איך החברה מראה לאדם שהוא מפסיד?
חברה נקראת "סביבה". גם ספרים, סופרים, קבוצה הם חברה. החברה היא משהו חיצוני שמשפיע על האדם ומראה לו מה לא טוב. האדם צריך לחפש חברה שכל פעם תראה לו מה הוא מפסיד כשהוא נושא תכונה מסוימת. החברה לא יכולה להיות במקום הבורא, אבל אם היא פועלת על הרצון לקבל שלו ומראה לאדם שהוא מפסיד בכבודו או בהערכה אחרת, אז האדם רואה שהתכונה הזו שבתוכו היא זו שגורמת לו להפסיד.
וללא החברה אין לנו היכולת לראות זאת. זו הבעיה עם פושעים, לכן הם מסכנים. פסיכולוגים רבים לא עושים הבחנה נכונה של האדם ורואים איך אפשר להשפיע עליו כדי שהוא יחוש צער אמיתי על מעשיו. למשל, אם מדובר באדם רגיש, אפשר היה לבזות אותו בנוכחות כולם, ואז לפחות האדם היה קושר במו ידיו בין הדברים: הוא אמנם גנב יהלומים או שדד בנק, אבל יש לו איזו נקודה רגישה עם הקרובים שלו שבה הוא פגיע. אחרת, אין לו שום נזק ממעשיו. אחרת, הוא חושב שתפסו אותו כי הוא לא היה מספיק מתוחכם. הוא לא מרגיש שזה פוגע בו. צריכים לבנות חברה, שבה האדם באמת יראה את ההשלכות הרעות משימוש באגו.
אבל כשהבורא מתגלה, אז האדם רואה עד כמה האגו שלו מרחיק אותו. ולהפך: אם האדם מתקן את האגו שלו ממש באותה מידה, דווקא באגו שלו מתגלה לאדם הנצחיות, השלמות, הרוחניות, כל העולם העליון.
מה פירוש להרגיש אשם?
"אשם" זה לא שהאדם אשם. פירושו, למעשה, כדאיות. אין אשמה. יש לאדם נטייה לגנוב ובחברה הזאת מקובל שאסור לגנוב, אבל אין פירוש הדבר שהוא אשם. נכון שהוא אשם כי הוא פעל נגד מוסכמות החברה, אבל הרצון לקבל רואה רק דבר אחד: אם זה מזיק לו, או שהוא מרוויח מזה.
לאחר כל ההשלכות של נידוי חברתי, בושה, כסף, כבוד, השכלה, בכל זאת החשבון בתוך הרצון לקבל הוא פשוט: אני מרוויח או מפסיד. והדבר דומה גם לגבי הבורא. הכול שוקלים בתוך הרצון לקבל, בתוך הרצון להשפיע, אבל זה באותו הרצון. אין חשבון אחר.
איך חברה יכולה לגרום לאדם להשתנות?
האדם זקוק לחברה. הוא רוצה חברה, הוא רוצה להתחבר אליה. כך יש לו בצורה כלשהי קשר עם חברים. ואז בגלל הקשר איתם, הם קודם כל יכולים להשפיע עליו את כל ההבחנות והחוקים שלהם. ואחר כך, בניגוד למה שמקובל אצלם, אף להשפיע עליו לגבי זהותו, מי הוא.
באמצעות החברה אי-אפשר לתקן, אבל באמצעותה אפשר להכיר את הרע. החברה מראה לאדם מהו ההפסד כלפי הרצון לקבל שלו. אבל תלוי באיזו חברה בוחרים. אם אדם נכנס לחברה של פושעים, הוא מתקן את עצמו בהתאם למה שמקובל אצלם. למשל, הוא נכנס לחברתם בגלל שאפשר לגנוב, אבל הם מלמדים אותו שאפשר גם להרוג.
לכן בעל הסולם כותב בצורה פשוטה: "הבוחר כל פעם בחברה טובה יותר". כך האדם מתקדם. ועל ידי מכות ומכאובים, כותבים המקובלים, לא מתקדמים. בכל זאת חייבים לבנות סביבה. הסביבה מחויבת להביא לאדם את המודעות לכך שבלי אור, בלי התגלות הבורא, בלעדיו, בלי להתקשר אליו, בלי הגדלות שלו, האדם לא יוצא מהעולם הזה. את זה רק החברה יכולה לעשות.
איך אדם שמתפתח מבחינה רוחנית, יוצא מאהבה עצמית?
אדם שמתחיל ללמוד קבלה, אינו יוצא בתהליך הדרגתי מהרצון לקבל שלו. אלא מעצים את הרצון לקבל שלו: הוא רואה את עצמו יותר ויותר מתוחכם ברצון לקבל שלו, בשימוש בו, בדרך בה הוא מוכן לעשות הכול רק בשבילו.
כך הדברים מתנהלים עד שהוא מגיע למצב שהוא רואה, שלא נשאר בו באף מקום בתוכו, לא במוח ולא בלב, לא במחשבות ולא ברצונות, שום דבר שאפשר לשייכו לאיזו נטייה יפה, למשל, למען הזולת, או למען החברה, או למען משהו, אלא הכול בו הוא רצון לניצול מוחלט של כולם, וניצול בלי להתחשב באף אחד.
ואם הוא בכל זאת מתחשב במשהו, זה רק כדי שלא יכאב לו. כדי שבשום דרך לא ייפגע כבודו, או כל רווח אחר. זה נקרא פירושו להיות יפה מבחוץ, מצב שמחייב אותו להיות בקשר כלשהו עם אנשים. במקרה כזה החשבונות שלו הם אגואיסטיים לגמרי. וכולנו כאלה, אבל אנחנו מסרבים להכיר בכך.
האדם מסרב להכיר עד שלבסוף הוא מכיר בכך שכל התכונות, שכל הרצונות, שכל הנטיות, ושכל החשבונות, אף אם מעמיקים בהם בפרטי פרטים, כולם קיימים רק לטובת עצמו. וגם כשהוא מכיר בכך, זה לא נורא בעיניו, ואף הוא מסכים עם הקביעה הזו: "אין מה לעשות, זה הטבע. הבורא עשה אותי כזה".
אבל אם האדם לומד בצורה נכונה, צורת לימוד שמעוררת עליו אור מקיף, אז הוא מתחיל כנגד האור המקיף הזה, לא רק ללמוד את תכונותיו ולהבינן נכון, שהן אגואיסטיות - ולנהוג כמו כל מדען שחוקר את הטבע, בשכל קר, עם נוסחאות יפות: "פה אני מתחכם", "שם עוד יותר", "איזה מתוחכם האגו שלי" וכו' - אלא להבין שתכונות אלה מתגלות בו לעומת האור ושהוא מתחיל להרגיש עתה את ערכן האמיתי להבדיל מתכונות האור. ואז הוא קובע שתכונותיו רעות הן.
אחרת, האגו לא נחשב לתכונה רעה, אלא לתכונה טובה. אדם רוצה להצליח, להרוויח, לשגשג, מה רע בכך? אנשים עם רצונות כאלה הם אנשים מאוד מכובדים בחברה. כולם אומרים עליהם: איזה מוסיקאי נערץ, איזה צייר גדול, אפילו גנב גדול. הם בכל זאת הגיעו למשהו.
ואז כשהאדם מתחיל להשוות את האגו שלו למטרה האמיתית, ורק כלפיה הוא קובע שהשימוש באגו שלו, בצורתו הטבעית, זה מעשה רע. למה זה רע? כי הוא רואה שבדרך הזאת הוא לא משיג את המטרה, אלא להפך, הוא מתרחק ממנה. מכאן ניתן להבין, שקביעת המצב בו נמצא האדם היא כלפי האור.
לכן, האדם בעולם הזה אף פעם לא מגיע להכרת הרע, גם לא באמצעות מכאובים וייסורים. הוא מגיע להכרה שהוא לא מספיק מתוחכם, אבל לא שהטבע שלו רע, רע כלפי המטרה. אבל אם הוא לומד, ויחד עם חברים הוא מושך את המאור ומגדיל אותו, אז כנגד האור הזה ולנוכח קיומו הוא מתחיל לראות, שהדברים שקודם חשב עליהם כטובים ביותר, הם כנגד המטרה הרעים ביותר.
לא הדברים עצמם, אלא השימוש בהם הוא מעשה רע. הרצון לקבל כשלעצמו אינו טוב וגם אינו רע. רק השימוש בו הוא שימוש רע. הרצון לקבל משול למכונה, שתלוי לאן מסיעים אותה.
האם האגו הוא הכלי היחיד להתקדמות במשך כל הדרך?
האגו הוא כלי להתקדמות אם מתחילים להתקדם איתו לכיוון הנכון. כלומר, עם אותו רצון לקבל מגיע האדם לתיקון ואחר כך למילוי, למטרה. ודאי שבאגו מקבל האדם את הכול. לכן כתוב: "דע את ה' אלקיך ועבדהו", מזה שאדם יודע את תמונת הבורא: אילו תכונות והבחנות יש לו, מי הוא, מה הוא - כנגד תמונת הבורא הוא יכול לעבוד - לדעת מה לתקן, ואיך לתקן, מה לבקש, ואצל מי.
כל הדברים האלה עשויים לקרות רק אם יש לפני האדם "אור מקיף". בינתיים, לנו, הנמצאים למטה מהמחסום, האורות שנמצאים למעלה מהמחסום, מאירים אלינו באופן כזה שנקרא "הארת המקיפים" - כלומר, הארה מהחוץ, מרחוק. אחר כך אורות אלה יהיו כאורות פנימיים, כלומר, מצב של הכרה יותר מוחשית.
מה פירוש "מוחשית"?
האדם מקבל את האור לא כמקיף אלא כפנימי, בחושים שלו. ואז החושים הם חושים רוחניים שנקראים "עשר ספירות".
למה אנחנו כל כך פסיביים בגילוי הרע?
מפני שגילוי הרע אינו לטובתנו. בשביל מה לי להבין שאני רע? אין דבר גרוע יותר מלגלות את זה. האדם נשרף כביכול בתוך תוכו, הוא שונא את עצמו, הוא כל כך רוצה לברוח מההרגשה הזאת. אז בשביל מה לו להגיע למצב כזה? אם אדם מגלה את הרע, אז מרצונו או בעל כורחו הוא מיד מכבה אותו. הוא רוצה שהמצב הזה ייפסק.
איך אפשר להרגיש את הרע ואת הבושה עד כדי כך שהם יניעו אותי קדימה בצורה המועילה ביותר?
תחושות הרע והבושה מגיעות בהדרגה לאדם, בתנאי שהוא מזדהה עם הטוב. סתם הרגשה רעה פועלת מיד על תת ההכרה כך שאדם יוצא ממנה ובלבד לא להרגיש אותה. אבל אם האדם מתחיל כבר להזדהות עם הנקודה שבלב, שכביכול כבר פועלת מהצד השני, מהשדה השני, ומסתכל מתוכה על האגו שלו, על גופו, על כל תכונותיו, אז הוא יכול להישאר בנקודה הזאת ולקבוע מהו רע. לראות את הרע ולהתחיל לעבוד איתו בדומה לעבודה עם משהו זר. אבל אם אדם לא מסתכל על הרע כדבר זר, אלא מזדהה איתו ממש כמשהו שלו, הוא לא יהיה מסוגל להיות בו יותר מרגע אחד. הוא מיד מתחיל לכבות אותו.
כל ההבחנות הללו מקבלים בעיקר על ידי החברה. קונים אותן בצורה מאוד קלה אחד מהשני. מה שאם כן להגיע אליהן לבד אורך המון שנים. וגם אם האדם מגיע לזה לבד, בכוחותיו הוא, הוא לא מגיע לזה לבד. למעשה, הוא בונה לידו את דמות החברה. אבל זה לרוב לא קורה, אלא רק אצל יחידי סגולה, שמלמעלה מגיחה איזו התגלות והאדם הזה מתחיל להיות "איש אור".
אבל האדם שמתקדם גם על ידי מכות, בסופו של דבר בונה לידו מערכת עזר בדומה לחברה, כמו סביבה, שאיתה הוא מזדהה, ממנה הוא מתפעל, עליה הוא נשען, ואז הוא יכול להתייחס לעצמו כמו לצד שלישי. בכל זאת צריכים משהו במקום סביבה, אפילו בצורה כזאת מלאכותית לעצמו.
גם סביבה, באמת סביבה שנמצאת סביב האדם, היא לא הקבוצה עצמה, אלא דמות של הקבוצה שהוא בונה בתוכו, ואליה הוא מתייחס. זה לא פרצוף של חבר כזה או אחר, אלא פרצופים שנמצאים אצלו ומקבלים התרשמות בתוכו ומהם יש לו מושג כזה של חברה, של סביבה, שפועלת עליו. דבר דומה הוא גם יכול לבנות לאט לאט בתוכו, אפילו שאין סביבו אנשים, מכל מיני תכונות שהוא תופס אותן כטובות, כמובילות. אבל בכל מקרה האדם זקוק לסביבה.
אבל אם יש סביבה ממש המורכבת מחברים, היא חוסכת המון זמן וייסורים. מאחר שהחברים בונים אותה מתוך תוכו, הוא לא צריך להשקיע מאמץ משני הצדדים, כביכול לבנות בתוכו חברה בצורה מלאכותית. הוא רק צריך להתקשר למישהו אחר, וזה כבר מתחיל להשפיע עליו, ו'לזרוק' לו את כל הדברים, במקום שיחפש ויבנה בעצמו.
וזה בגלל שעל פי טבענו "אין אדם משים עצמו רשע": אדם לעולם לא יכול להסכים עם התחושה הזאת שהוא רשע. לכן, כדי להישאר ב"אני רשע", הוא חייב כנגד זה לבנות את הנקודה האחרת שאליה הוא עובר, ואז הוא אומר על עצמו הנוכחי, שהוא רשע. הטבע עצמו לא יתיר את זה.
אם אדם לא יכול לראות עצמו רשע, מה הטעם בכל מיני שיטות חינוך?
מהעניין הזה של "אין אדם משים עצמו רשע" פיתחו מערכת חינוך שלמה. כשאדם בעצמו לא "משים עצמו רשע", לא רואה שהוא רשע, אז 'מבחוץ' אנחנו נגיד לו אם הוא בסדר או לא, ואיך הוא צריך לנהוג. נכתוב לו ספר חוקים: מה מותר ומה אסור, ונראה עד כמה הוא נוהג בהתאם או לא, ואם הוא לא אז נבייש אותו, ננדה אותו, וכו'.
אבל שום דבר לא יעזור! מבחוץ אפשר לתת רק דוגמה טובה. והיתר - כותב בעל הסולם - זו הגבלה. אם אוסרים על האדם לעשות שימוש בתכונות שלו - 'הורגים' אותו. הוא לא יגיע להכרת הרע בעזרת התכונות שאוסרים עליו לעשות שימוש בהן. גוזלים ממנו אפשרות להתקדם, מפקיעים את האפשרות הזו ממנו. האדם צריך להיות ברע עד הסוף עם כל תכונה ותכונה שלו, עד שהוא יגיע למצב שהוא רואה את הרע הזה, והוא לא רוצה אותו, ואף מוכן לשלם כל מחיר רק כדי להיפטר ממנו.
אם האדם לא מתקן את תכונותיו בצורה כזאת, אז הוא בכלל לא מתקן אותן. ואז מה יקרה עם הפנימיות שלו? הוא לא יגיע למטרה, לתיקון. לכן אסור להגביל: חינוך חייב להיות מתוך דוגמה. ולכן בדברים רוחניים אחד צריך למלא תפקיד כלפי השני לפיו הוא יותר טוב, ולא להסתפק במילים. בדברים גשמיים זה משהו אחר.
מה מביא את האדם לתפילה?
תפילה באה כתוצאה מכך, שהאדם רוצה להיפטר ממשהו, ויודע שבכוחות עצמו הוא לא מסוגל, אלא רק על ידי כוח מלמעלה שברא את הרע הזה ויהפוך אותו לטוב. צריכים להיות תנאים לתפילה. אם אדם לא מכיר את הבורא, הוא לא יכול להתפלל, כי אז התפילה שלו משולה לבקשת גשם של קיבוצניקים בנגב.
כשאדם זועק על מחסור לא מוגדר, זה תפילה עממית, כמו שאנשים חושבים שתפילה צריכה להיות, אבל בעבודה רוחנית היא לא נקראת תפילה. "תפילה" ברוחניות פירושה שאדם מרגיש אח"פ דעליון. מאח"פ דעליון הוא מקבל אור מקיף, הוא רואה את התכונות שלו כרעות כנגד התכונות הטובות של העליון, אלה כנגד אלה.
מהרגשת האח"פ הזה יש לי ביטחון שזה הבורא, שיודע מה לעשות, ושעושה לי כל מה שצריך. ואז אני מבקש ממנו, ואז אני נדבק לאח"פ הזה ומכניס לו את המ"ן שלי. כלומר, אני יודע בצורה מדויקת מהו הרצון שלי לגבי ההבחנות שאני מכיר, ומה אני רוצה כבר שיהיה בהן.
ולא שאני סתם אומר: "תתקן אותי". צריך לדעת בדיוק את התמונה. רב"ש כותב, שעד שהאדם לא מגיע לבירור לגבי מה שהוא רוצה עם התכונה הזאת שיהיה לו, הרצון לא נקלט למעלה, והוא לא ניתקן. לכן אי-אפשר לעשות שום תיקון אם האדם לא מכיר את העליון. כל פעם העליון שלי נקרא "בורא". בכל מדרגה שהאדם נמצא, המדרגה העליונה יותר נקראת "בורא" ביחס אליו.
מה נקרא בקבלה תפילה נכונה?
אדם שסתם חסר לו משהו וצועק: "תעזור לי", גם זה נקרא תפילה, אבל אין זו התפילה שעליה מדובר בקבלה. בקבלה תפילה היא כוונה. מה היא "כוונה"? פירושה, שאדם יודע מהחיסרון שלו לעליון, איך זה פועל בדיוק. שאני, והבורא, והבקשה שלי, והקשר בינינו הם כאחד. איך אפשר לדעת שהם יהיו כאחד? לשם כך צריך להכיר את העליון, להרגיש אותו.
תפילה היא לא שאדם מתכוון סתם לאיזה בורא שנמצא אי שם רחוק, באיזו מטרה, והאדם שנמצא כאן משתוקק אליו, ואז הוא צועק אליו וזה פועל. אלא, איפה הבורא נמצא, ומהי המטרה, ובאיזו דרך להגיע אליה, ומי אני (גם מי הוא "האני" אני לא יודע מסתם תפילה)כל אלה אפשר לדעת רק "כיתרון האור מתוך חושך". רק בהיבחן זה כלפי זה האדם יכול לקבוע משהו. לכן, בלי התגלות הבורא האדם לא עושה משהו באמת, אלא רק במסגרת העולם הזה. אמנם גם זה פועל, אבל זו לא תפילה.
איך אפשר לרצות להשפיע?
אדם שלא יודע מהו רצון להשפיע, ודאי שלא יכול לרצות שיהיה לו רצון זה. למה שירצה? לכן כתוב בספר "פתיחה לחוכמת הקבלה", אות ד': "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו" - כלומר, עושה את הכלי שירצה להיתקן, שירצה להתמלא. התפשטות האור והסתלקותו צריכות להיות תחילה. לכן כתוב: "דע את ה' אלוקיך ועובדהו", אחרת איך אפשר? אחרת זה כמו לרצות משהו בלי לדעת מהו, שזו ממש טיפשות.
אבל אם לא מרגישים את הבורא, מה כבר יכולים לעשות?
אם לא מרגישים את הבורא, צריכים לעשות מה שאומרים לך לעשות. אין אפשרות שבמקום בורא ובמקום אור יהיה לאדם משהו אחר. אין! אין חוקים אחרים, גם לא בתקופת ההכנה. זהו חוק ובל יעבור. אך במצבנו, במקום אור יש לנו אור מקיף ובו צריך לעשות שימוש.
איך בוחרים כל פעם בסביבה טובה יותר עם אותם חברים?
אחרי שהאדם התרשם מהחברה ובנה את דמות החברה בתוכו, הוא צריך להקפיד שההתרשמות הזו תהיה כל הזמן חזקה יותר, מועילה יותר, שתפעל עליו יותר. כלומר, לא אכפת לו מה עם החברה שבחוץ, הוא צריך ליטול ממנה רק דברים טובים, להטמיע אותם, בתוכו, ולהתפעל מהם ככל האפשר.
חברים יכולים לעשות סביבי מי יודע מה. אבל אני עצמי, לפעמים לא רואה שום דבר ממה שהם עשו, ולפעמים אני מתמלא התפעלות מאיך שהם עושים. כלומר, ההתפעלות שלי תלויה בי ולא במה שהם עושים. אז האדם צריך לבנות בתוכו את דמות החברה בצורה כזאת - ובכל אחד זה אחרת - שהוא דווקא זה שיתפעל ממנה.
כל אחד מתפעל בהתאם לאופי שלו. אחד מתפעל מהסובבים אותו מ'כמה הם עדינים וכמה אדיבים', שני מתפעל מ'כמה הם עליזים', ושלישי מתפעל מ'כמה הם חזקים ואכזריים'. זה מה שנקרא: "הבוחר כל פעם בסביבה טובה יותר". לכך האדם צריך לדאוג. במילים פשוטות זה נקרא 'איך להתפעל מהחברה'.
אם חבר שרוי ברע ומצדיקים אותו, מה מרוויחים מזה?
אם רואים שחבר שרוי ברע, ורוצים לעזור לו, אז מרוויחים. אבל אם רואים שהחבר שרוי ברע, וכתוצאה מזה יהיה גם לי רע בכל הדרך שלי ובדרכי אל הבורא, אז מה אני מרוויח מזה? מלשבת ליד החבר ולבכות יחד איתו לא יצמח טוב - לא לי ולא לו. אבל אם רואים שהחבר שרוי בנפילה או לא מסוגל לעשות כלום, שכן הם מצבים טבעיים בעבודה הרוחנית, אז יש להביע התפעלות בפניו שלמרות שהוא שרוי במצבים האלו, הוא גורר את עצמו ובא לשיעור, ולא נשאר לשכב במיטה. שהוא בכל זאת עושה משהו, למרות שקשה לו מאוד. תמיד צריך להשתדל להצדיק ולהפיק תועלת מכל דבר שהוא לטובתי.