אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 58. שלוש הבקשות שבאדם

שיחה (29.7.02) על מאמר "ג' הם נקראים תפילה"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בלק, עמ' 187

"ג' הם נקראים תפילה", הכוונה שיש ג' תפילות: תפילה למשה, תפילה לדויד ותפילה לעני. אלו שלוש הבקשות, שבסך כל הבקשות של האדם, שבמודע או שלא במודע, שבכל מיני מצבים, יהיו אשר יהיו, יכולות להצטייר כאחת משלושתן: או למשה, או לדויד, או לעני.

והבקשה שבאמת פועלת, ומקדמת את האדם בצורה המועילה ביותר, היא הבקשה של עני, שבה האדם מרגיש מחוסר כל, שממש "תוהה על הראשונות", שנוכח שהימים הראשונים היו טובים יותר מעכשיו. שהמצב שלו עכשיו גרוע יותר.

ב"גרוע יותר" הכוונה, שהוא רואה את המידות שלו כגרועות יותר. אבל אין פירוש הדבר, שהוא צריך לסבול מזה. אם אדם מבין שזה צריך להיות כך, שהימים הראשונים יהיו טובים יותר מהנוכחיים, אז משמעות הדבר שהוא דווקא מרוצה מהמצב.

ולכן, "עני" הוא הראשון בתור, הוא הראשון לפי הסדר. כי מבין החסרונות של תפילות דויד ותפילות משה, החיסרון של עני הוא זה שמשפיע תחילה על התקדמות האדם. ואכן, קודם צריך לאסוף את כל ההתרשמויות מהמצבים שהאדם מרגיש בהם את התכונות שלו, את המידות שלומי הוא, מה הוא - לכדי חיסרון שייקרא "תפילה לעני".

כלומר, עני וחסר כל הוא אדם שמבקש תיקונים. ב"חוסר כל" הכוונה לחוסר תיקונים. כמו שבעולם הזה, כנגד ענף ושורש, מיהו עני? מי שאין לו כסף. כך ברוחניות: "כסף", כיסופא, הוא כיסוי, "מסך". כשיש מסך, כבר אין בעיה לקבל - לשלם ולקבל מה שרוצים.

לכן, אם יש לנו רצון להגיע לחיסרון שלא חסרים בו מילויים של רצון לקבל, אלא חסרים בו כוח הצמצום וכיסויים - אז הרצון לזה נקרא רצון של עני.

מהי תפילת עני?

תפילה צריכה להתבסס על הבחנות ברורות: מי אני, לעומת מה שאני רוצה להיות, ושהפער ביניהם יהיה גדול עד כדי כך שהלב שלו נשבר. שלא אכפת לו, לאדם, מכל יתר התנאים במצבו הנוכחי, לעומת הנתון הזה היחיד שהוא רוצה שישתנה ויתחלף. יש לו כל מה שהוא רוצה: אוכל, ביטחון, בריאות, כבוד, וכו', אבל חסר לו דבר אחד. ולכן הוא עני. הוא מרגיש את העניות שלו בצורה טוטאלית, שממש אין לו כלום.

כמו בדוגמה שרב"ש מביא על אשה. יש לה ארון מלא בגדים, והיא טוענת, שאין לה מה ללבוש. זה החיסרון, נוקבא, שיש הכול ובעצם אין כלום. כלומר, שקיימת התחושה שאין כלום. למה אין כלום? ככה. הדבר שנראה עכשיו עיקרי - איננו, ובגלל זה אין שום דבר. היתר לא מכסה, לא שווה כלום. זו הרגשה שכנגדה אין מה לעשות. כך זה גם באדם.

מכאן שלתפילת עני צריכים שלושה תנאים:

תנאי א' - אדם לא צריך בפועל לרדת מנכסיו ולהיזרק לתחתית החברה, אלא הרגשת העניות, עני מרוחניות, ממה שהוא רוצה להשיג, היא צריכה להיות כזאת שכל היתר לא נחשב.

תנאי ב' - אדם צריך לדעת פחות או יותר מה הוא רוצה. ממה הוא עני. מצבים בהם אדם מרגיש שאין לו כלום, אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה, הם עדיין לא תפילה, כי הוא לא יודע למה הוא נכסף. צריכה להיות בקשה ברורה, צריכה להיות ידיעה ברורה של מה לבקש. זאת אומרת, לא מספיק להרגיש חיסרון, אלא הכלי של החיסרון צריך להיות ברור לעומקו בכל ארבע הבחינות שלו. אז ורק אז האדם יודע בדיוק מה הוא רוצה, הוא יודע בדיוק מה הוא מבקש. אחרת, לא עונים לו לבקשתו.

תנאי ג' - אדם צריך לפנות למקום הנכון, בו מספקים לו מה שהוא רוצה. לא ללכת למחסן עצים אם הוא רוצה קמח. כלומר, צריך לברר למי פונים, ושיש לו מה שאני מבקש, ושדווקא את הדבר המסוים הזה שאני מבקש הוא רוצה לספק, וזאת אכן התוכנית שלו. ואז יש 'הבנה' בין הנותן למקבל. אז הם משתווים בדיוק, רצון הנותן רצון המקבל. להבנה על הכמות והאיכות של הדבר המסוים המוסכם ביניהם הם מגיעים, הידוע והברור.

הכול צריך להיות מותאם בדיוק. כמו שני חורים, שהחור האחד נמצא בדיוק לפי צירו מול החור השני, ולא מסובב כלפיו, ואז אפשר להכניס ביניהם מקל. צריכה להיות בדיוק הרגשה כזאת. אם קיימים כל התנאים האלה, פירוש הדבר שאדם נושא תפילה של עני. ולא משה ולא דויד, שהן כביכול על מותרות, שהן מעבר לזה.

איך אדם יכול לדעת מה לבקש מהבורא?

לא דורשים מהאדם לדעת שום דבר מעבר לכלי שלו. אבל אם הוא מבקש תיקונים ומילויים, הוא צריך לדעת בדיוק איזה תיקונים ומילויים יהיו לו. הוא צריך לדעת על כל פרטיו של הכלי הריק שלו, מה בדיוק הריקנות שלו, זאת אומרת, הוא צריך לדעת מה בסופו של דבר המילוי שצריך להיות.

אחרת, זה לא נקרא שהוא מבקש, זה לא נקרא חיסרון. "בקשה" נקרא, שאדם בירר בדיוק ויודע מה חסר לו. אלא אם כן הוא נמצא בדרגת תינוק, או בדרגת עובר, או בדרגת קטן, שאז הבקשות הן בהתאם לרמה.

ברמה הרוחנית, שנקראת "עובר", אדם מבטל את עצמו ולא מתערב בשום דבר שבא אליו, הוא רק רוצה להיות דבוק בעלמא. אבל גם ב"דבוק בעלמא" יש הרבה מדרגות: תשעה ירחי לידה, עם כל העביות, עם כל המחשבות, עם כל הבלבולים וההפרעות שעוברים עליו, שעל פניהם הוא למרות הכול נשאר דבוק, ומתוך זה הוא גדל. ומתוך זה הוא מצרף לעצמו יותר ויותר חסרונות.

אם אדם שרוי בתוך האגואיזם שלו, איך הוא יכול לברר את הכלי הזה עד הסוף?

לא מספיק להרגיש שאני נמצא באגו ורע לי. ישנם בעולם הרבה אנשים שמרגישים את עצמם אגואיסטים ולא טוב להם מזה. כל אדם קצת יותר מפותח, מסתכל בטלוויזיה איך אנשים מתים בכל מיני אסונות, גוועים ברעב, סובלים, ומרגיש על עצמו שלא איכפת לו כלום.

בכך שאדם אומר שהוא אגואיסט, הוא לא קובע שום דבר מיוחד. זו ידיעה שיש לאנשים רבים. כולם מרגישים ומסכימים איתה. היא רציונאלית ומתקבלת על הדעת. רואים איך הגוף מתפקד, איך הכול מתפקד בנו מתוך אהבה עצמית.

אבל איך מלהיות סתם אגואיסט ולהרגיש את זה במחשבותיו ובמעשיו, אפשר לברר הלאה את הכלי הזה? איך אפשר להתעמק בו על כל בחינותיו, נגיד מבחינת שורש לבחינה א' ב' ג' ד', איך אפשר ללמוד ולדעת בפרטי פרטים את כל המידות האלה מי הן ומה הן? כתוב שהאורות מבררים את הכלים.

אין לאדם שום דרך לבדוק עם שכלו מהו הכלי הזה של הרצון לקבל. הוא יכול לראות איך מתנהגים תאים ביולוגיים לפי חוקי הטבע: כל אחד רוצה לבלוע ולפעול למען עצמו. או להבין פסיכולוגית שזו ההתנהגות של האדם. אבל זה לא מספיק לבירור הכלי הזה ככלי רע. הרע הוא לא כלפי התחושה, שלא איכפת לי שגוועים ברעב באפריקה, אלא הרע הוא כלפי הבורא.

אבל אם צריך לברר מהו רע כלפי הבורא, איפה נמצא ה"כלפי"? לשם כך צריך לגלות לאדם משהו מלמעלה, שכנגדו הוא ירגיש את ה"כלפי". כלומר, התגלותו של האור המקיף היא פשוט חובה. בלעדי האור המקיף האדם לא יכול להתעמק במה שהוא צריך להתעמק בתוך הרצון שלו, ולבדוק בו את כל הנתונים שלו. אי-אפשר סתם כך לצעוק שרע לי, צריך שיהיו לי הבחנות כנגד הבורא. והן לא נמצאות בשום מקום אחר מלבד באור המקיף. הנתון הזה, האור המקיף, הוא נותן לנו קנה מידה מהעולם הבא.

לכן המקובלים אומרים לנו, שחסר רק אור מקיף, שאם ניטול ספרי קבלה ונלמד בהם, אז יהיה לנו יותר אור מקיף. אבל מתחילים ללמוד ושוכחים מהאור המקיף הזה. כי לא רואים שמהלימוד בא האור, לא מבינים עדיין שהכתוב קשור לאור מקיף. האדם עדיין לא מרגיש שזה נמצא למעשה בידיים שלו, שזה נמצא לפניו, ושבאמצעותו הוא יכול לראות, ולמדוד, ולעשות.

איך "עני" יודע אילו תיקונים לבקש?

אם אדם לא יודע, שעכשיו הוא צריך לבקש, וכשהוא כבר מבקש הוא לא יודע מה לבקש וממי לבקש, אז אם הוא לא יודע ממש הכול, הוא לא נקרא "עני". הוא עדיין לא עני, הוא לא מרגיש את עצמו עני. כי עני זה סכום של כל מיני אבחנות, שהן בסך הכול נותנות לאדם את המושג הזה, "עני". אחרת הוא לא לפני דויד ולא לפני משה, כי הם כלפי העני מבקשים כביכול על מותרות, משה הוא נצח ישראל, דויד הוא 'על כל הקופה'. העני הוא התחלת העבודה.

איך האדם יודע מה לבקש? לאט לאט האור המקיף עושה בו את כל האבחנות. אבל עד שהאדם לא עושה את כל האבחנות על ידי האור המקיף, הוא לא נקרא "עני". הוא עדיין לא חושב על עצמו כעני, אלא מרגיש שיש לו משהו, שיכול להסתפק בו, שזה לא נורא. כדי להביא את האדם לדרגת עני מעבירים אותו דרך עליות וירידות. בכל עלייה הוא מסתכל על עצמו ורואה שיש לו הכול, שהוא לא עני. אחר כך הוא נופל, ואז הוא רואה שזה כלום, ביחס לעלייה הקודמת ורואה שאין לו שום דבר. וכך הדבר חוזר ונשנה.

בעליות ובירידות צריכים להיאסף שני קצוות, והם אלה שיקבעו את ההבחן, את ההבדל והשוני הנכון ביניהם. העליות והירידות שונות מאלה שקדמו להן או מאלה שיבואו אחריהן. הן בהבחן שונה. פעם יורדים מנכסים ופעם עולים בנכסים. פעם יורדים באהבה, ופעם עולים באהבה. פעם יורדים בשמחה, ופעם עולים בשמחה. כלומר, כל פעם העליות והירידות הן כלפי משהו אחר. אנחנו לא מבדילים בזה, אבל כך זה מתנהל. אחר כך, כשהעליות והירידות נאספות בצורה מספקת, הן מביאות לאדם את ההבחן הנכון בין "האני" למטה להוא למעלה.

האם בעליות ובירידות שהאדם עובר משתנה גם דרגת הקושי?

ודאי שדרגת הקושי משתנה. בעליות ובירידות דרגת הקושי משתנה עד כדי כך, שמספרים על הבעל שם טוב, שבזמן הירידות היה שוכח את האלף בית. היְתה לו עד כדי כך הסתלקות המוחין, שהוא היה מסתכל על המילים, ולא מבין את פשרן. קורא - ולא יכול לקרוא. לא מדובר על כך שהוא לא היה יכול להבין פשט או פרד"ס, אלא על אובדן של מדרגה.

אצל מקובל, מדרגות רוחניות וגשמיות מתלבשות יחדיו, לכן איבוד מדרגה פירושו מצב שאפילו אין לאדם אפשרות לקרוא, שהוא לא יודע את האותיות, שהוא לא זוכר שיש דבר כזה, אותיות. במדרגות הגדולות, הפער ביניהן, החתך ביניהן, הוא ממש הסתלקות המוחין. ואצלנו לא. אצלנו כמו שכך אין חיים, גם כך אין חיים, לא משנה.

כיצד לצאת ממצב רגיעה שהכול כביכול בסדר ושום דבר לא לוחץ?

אין גרוע יותר ממצב שבו אדם יוצא מנפילה למין מילוי בהמי, לפיו הכול טוב ויפה, ואפשר להמשיך בחיים. אם יש לו סדר יום קבוע, והוא בכל זאת בא ולומד, אז ברור שמחכה לו בדרך עוד פעם ירידה. אבל אם הסיפוק של אדם מחייו הוא עד כדי כך בהמי, אז הוא אפילו לא חוזר ללמוד. מה צריך לעשות? איך לעשות שימוש במצב הזה בצורה מועילה? התשובה היא: בכל מצב ומצב צריך האדם לקבוע את יחסו לבורא. כלומר, לקבוע איך המצב הזה שלו קשור למטרה.

ממצב שאדם חש סיפוק, מאוד קשה לצאת, מאוד קשה להניע את עצמך. ניתן לעשות את זה רק על ידי התכללות עם החברה. שאז באם רוצים או לא רוצים - מתחילים לנוע, כי החברים מספקים לך את החסרונות שלהם.

האדם עצמו שרוי בסיפוק בהמי, אבל יש בקבוצה חברים רבים שנמצאים במצב הפוך, בחוסר סיפוק: גם נפשי, גם רוחני, גם בהמי. ואז האדם מחדש מהר מאוד את כליו. אבל אם האדם עובר לבדו ממצב למצב, אורך חודשים עד שהמצבים מתחלפים.

האם פעולת האורות תלויה בהבנה?

אפילו שהאדם לא מבין איך האור פועל, האור פועל עליו. פעולת האור לא תלויה בהבנה, היא תלויה במעשים - "כשור לעול וחמור למשא". גם לשור וגם לחמור אין שכל רב, אבל אם הם עושים מה שצריך, זה לעול וזה למשא בהתאמה, אז הכול בסדר.

כתוב: "וידע שור קונהו", השור מגיע לידיעה, ממה? ממידת "שור" הוא מגיע ל"וידע", לידיעה משמע לחיבור. בעולם הזה אין דבר כזה ששור יודע את בעל הבית שלו, אבל ברוחניות זו ממש ידיעה. ולשם כך לא צריך שכל.

האם לעבור מהרצון שהבורא ישמש אותי לרצון לשמש את הבורא מחייב החלפת הכלי?

בהתחלה אדם רוצה לעשות שימוש בבורא להנאתו, כלומר, שהבורא ישמש אותו. ואחר כך הוא איכשהו מגיע למצב, שהוא רוצה לשמש את הבורא. איך קורה המעבר בין שני המצבים האלה? הרצון הוא אותו רצון ליהנות מהבורא, אלא שעכשיו האדם רוצה לקבל אותו תענוג מהבורא, אבל שהבורא ירגיש את ההנאה מכך, כי הוא רוצה שהבורא ייהנה.

האדם עושה שימוש באותו תענוג, באותו כלי. הוא מוסיף כוונה, והוא לא משנה את הכלי עצמו. הכלי הקודם נשאר. בתחילה, כשאדם הכיר את הבורא ורצה ליהנות ממנו ולקבל ממנו, זה היה קליפה. עכשיו הקליפה הופכת לקדושה רק על ידי הכוונה. אין בין קליפה לקדושה אלא הכוונה בלבד. לכן הן נקראות שתי מערכות מקבילות הנמצאות זו כנגד זו. ומה חסר? שיבוא האור מלמעלה, יאיר עליו, ואז אדם מיד קופץ משמאל לימין, אין לו שום שליטה על זה. אם הפעולה באה כך מלמעלה, אז זהו. במדרגות רוחניות המעבר הזה נקרא תיקון על ידי אור ע"ב ס"ג.

מה מקבלים מקבוצה?

מהקבוצה לא יכולים לקבל תיקונים. מהקבוצה יכולים לקבל רק התכללות. בחברים אין אורות, שאדם מקבל את מידת התיקון שיש בהם. ההתכללות בין חברי הקבוצה היא התכללות כמו בנשמת "אדם הראשון". היא התכללות בכלים. ככל שיש יותר כלים, יותר חסרונות, והם מצטברים ונעשים יותר גדולים - כלומר, יותר תובעים את התיקונים, את הדברים הנכונים, אז מלמעלה בא אור מקיף, ומתקן מהר יותר את הרצון הכללי, מתקן יותר מהר מרצון קטן פרטי.

איך לקשור למטרה מצבים כמו: ילד חולה, משפט שנדחה, וכו'?

אם אדם נמצא בעולם הזה בכל מיני צרות שטורדות אותו: ילד חולה, דיון בבית משפט, תלונה במשטרה וכו', אז הוא צריך להבין שבדברים האלה יש צורה מטרתית תכלית.

ואז, מצד אחד, אדם חייב לטפל בקשיים השונים בהם הוא נמצא במישור של העולם הזה. הווה אומר: ללכת לרופא, ללכת לעורך דין, לעשות את כל הפעולות שנהוג לעשות בעולם הזה, כי את המערכות התומכות האלה סידרו לו מלמעלה, ואיתן הוא צריך להסתדר.

מצד שני, האדם צריך בתוך כל המערכות המסייעות האלה לראות ולהבין מאיפה הוא מקבל אותן, ממי הוא מקבל אותן. ולעשות את כל הפעולות האלה בכוונה ובקשר עם הבורא. כלומר, כשהוא הולך לעורך דין ויושב איתו, הוא יודע שהוא קיבל אותו כאמצעי מהבורא, וגם קיבל מהבורא פקודה לטפל בעניין שלו דרך עורך הדין המסוים הזה, שיכול להיות גוי או חילוני. זה לא חשוב.

שני הצדדים האלה שייכים למעשה לאותו דבר. העולם הזה הוא עטיפה של המערכת. בדרגה שלנו האדם חייב לקבל את כל החוקים שלה, אפילו חוקים שהם לא חוקי הטבע, שהם פעולות הבורא בצורה ישירה (טבע בגימטרייה "אלוקים"), אלא חוקים מלאכותיים שבני אדם קבעו: חוקי מדינה, חוקים משפטיים, כל מיני תקנות, הוא חייב להשתמש בהם כמו שהם. אבל יחד עם זאת, לחשוב ולהיות קשור עם הבורא שנוכח בתוך זה. לכן שום צד לא מבטל את משנהו ומי שבורח מהמערכות האלה, לא משתמש במה שנתנו לו לצורך התקדמות. לכן כתוב: "אל תפרוש מהציבור", "ניתן לרופא רשות לרפא", "בתוך עמי אנוכי יושבת" וכו'. אדם חייב להשתמש בכל המערכות שיש לפניו. אין דבר כזה 'מוצא חן בעיני' או 'לא מוצא חן בעיני'. האדם הוא לא הקובע.

ובהתאם לאיך שאדם מסתדר עם הבעיות האלה, נותנים לו מלמעלה תנאים ומקרים שונים ומגוונים. לכן, אין לברוח רב"ש תמיד התפלא למה אנשים בורחים ונמנעים מלשלם מס הכנסה, שכן רוחנית האדם מחויב לעשות שימוש במערכות הקיימות.

ואם אדם בטוח שהחוק לא צודק?

העניין הוא לא אם האדם בטוח או לא. אם האדם לא הולך ומשתמש בצורה ישירה בכל החוקים האלה, אז הוא לא מסתדר כביכול עם הבורא ששם אותם לפניו. לכן רב"ש אסר לעשות כל מיני חשבונות: להיכנס לחנות לשאול כמה עולה מבלי כוונה לקנות, לתת למישהו משהו ולהתכוון שיגיע למישהו אחר, וכו'. יושר שנראה לפעמים די חולני. אף אחד לא נהג כך.

אבל אז השאלה הנשאלת היא איך ללכת: האם ללכת לפי החוקים שכתובים בספר, בו יכול להיות כתוב כמו בחוק האמריקני: "אסור ללכת עם פיל ברחוב" - החוק אכן קיים, אבל פילים - אין. או האם ללכת לפי החוקים שקיימים בחברה, ששכחו לעלות אותם על הכתב. אלא שזו סוגיה שיש לדון עליה בנפרד.

מה לעשות אם אין חיסרון?

אם האדם נמצא במצב כזה שאין לו חסרונות, שהוא חש שהכול בסדר, או אם הוא חש מעורפל, כמי שהחיים עוברים לידו ולא בתוכו, מה שרוב הזמן מרגישים, או אם הוא כלל לא מרגיש שהוא עובר מצבים כאלה, אז מועיל רק ההרגל להתכלל בקבוצה. ההרגל מסייע לאדם להיכנס לכל מיני פעולות של הקבוצה, ומזה הוא מקבל חיסרון, ואחר הוא מתחדש.

במשך היום האדם לא שואל את עצמו איפה הוא נמצא, באיזו פנימיות הוא שרוי. הוא פשוט מגלגל את התחושה, מרגע לרגע וזהו. רק ההרגל להיות מחובר עם הקבוצה, עם כולם יחד בתוך הקבוצה, זה מה שמשנה אותו. אחרת הזמן ממש אובד. עוד יום חולף ועוד יום, ועדיין לא מקבלים שום התחדשות. עד שמתחדש לאדם רשימו מבפנים רק על ידי כוחותיו הוא, שמלמעלה יוצרים במקצת שינוי אורות כללי, אפשר לחכות מאות שנים.

לכן צריך להיות בהרגל של עשייה: לפיו כל אחד מלמד איזו קבוצה, יש ישיבת חברים קבועה, יש סעודות משותפות, מדברים על חשיבות החברה, וכל פעם קובעים כל מיני דברים. אבל הדבר שהכי מועיל הוא להימצא בתוך החברה שמשפיעה עליך. והכוונה היא לא שאדם מלמד מישהו או עושה עמו כל מיני דברים בצוותא, אפילו לא עבודה במטבח, אלא הכוונה היא שאדם יימצא תחת השפעת חברים.

מה צריך לחדש כדי לא להתרגל?

לכל דבר אפשר להתרגל. גם להיות בקבוצה. וגם ברוחניות "הרגל נעשה טבע שני". לכן צריכים כל פעם לבנות מערכות עזר שיעזרו ויעזרו לי. למה דווקא בבניית מערכת עזר יש כל פעם עבודה מחדש? מפני שבדרך זו האדם מחויב לחדש את חשיבות הבורא. בסופו של דבר רק חשיבות הבורא, שהיא כמו נורה אדומה דולקת, היא זו שמחייבת אותו לכל הפעולות האלה.