59. האורות מנענעים את הכלים
שיחה (30.7.02) על מאמר "עניין קליפה שקדמה לפרי"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בלק, עמ' 192
מהי "קליפה שקדמה לפרי"? האדם נמצא בנקודה ההפוכה למטרת הבריאה, שאין ממנה יותר גרועה ורחוקה מהבורא. ומהנקודה הזאת הוא צריך לברר, ולהרגיש באמת איפה הוא נמצא, כי בינתיים הוא נמצא בחוסר הכרה. רק ממחסום והלאה מתחילים להרגיש באופן אמיתי איפה אנו נמצאים. אלא שלמעשה העבודה של האדם מתחילה מהכרת הרע במצבו הנוכחי.
אדם שמתחיל לעבוד על הכרת מצבו, לא חשוב אם הוא קיבל חינוך דתי או שהוא חילוני, לא חשוב אם הוא חכם, מלומד, או לא כל כך חכם, ומלומד, לא חשוב אם הוא מפותח יותר, מפותח פחות (רגשית, נפשית, שכלית), לאחר זמן מה האור המקיף מתחיל לעבוד עליו. ואז האדם מתחיל לחוש את עצמו כנגד האור המקיף. כלומר, הוא מתחיל להרגיש את הרצון לקבל שלו, שהוא ההפך מהאור המקיף לפי כל תכונה ורצון.
ואז יש לאדם פיצול. מצד אחד, הוא מרגיש בהארת האור המקיף קצת אלוקות. הוא לא מרגיש את הבורא, הוא מרגיש איזושהי תוצאה של מה יכולה להיות רוחניות, לפי מה שהוא מתאר אותה לעצמו. ודאי שזה עדיין רחוק מאוד מרוחניות אמיתית. רוחניות אמיתית היא לאין שיעור יותר גדולה ונעלה מזו שהוא יכול לתאר לעצמו. אבל בכל מקרה הוא מרגיש משהו. מצד שני, יחד עם ההרגשה הראשונית של מהי רוחניות, הוא חש מי הוא ומה הוא. הוא חש עד כמה הוא ההפך מהאור המקיף.
וכל פעם הפער בין ההרגשה העצמית שלו לבין ההרגשות הרוחניות גדל. אדם אינו חושב אלא מתוך הרגשה. אנחנו בעלי הרגשה. השכל שלנו הוא רק כדי לפענח, להבין לעומק יותר את ההרגשה. השכל נוצר כדי לעשות שימוש טוב יותר ברגש, כדי למלא טוב יותר את הרצון לקבל. הרצון לקבל הוא הנברא, והשכל הוא מערכת עזר איך למלא את הרצון לקבל.
לכן, אדם שמרגיש רע עם עצמו, השכל כמעט שלא עוזר לו לצאת מתחושת הרע. נכון שהוא צריך להגיד לעצמו, שהוא מרגיש רע בגלל שהוא מכיר באמת לפניו - אותה קודם לא ראה, אבל כל התובנות האלה לא כל כך פועלות. הרגש הוא השולט.
האדם צריך לרכוש ניסיון רב וממושך כדי להגיע לסיכום, שלא להתייחס לנפילות בצורה רגשית, אלא להתייחס אליהן בצורה עניינית ומועילה, ולעבוד עם הירידות באמצעות ההבנה, שככל שהוא מתקדם להיות עובד ה', הוא יראה רע בעצמו, הוא יראה יותר ויותר את עצמו כחלש.
אפילו כשהתחיל ללמוד קבלה היה כל כך "מכור" לרוחניות, שכלום לא היה ראוי חוץ ממנה. כל מי שבא ללמוד אומר: "סוף סוף, זה מה שרציתי כל החיים". ואז הוא מתחיל ללמוד, ואחרי חצי שנה ניתן לראות עליו, שלא את זה הוא רצה כל החיים, שיש עוד משהו שהוא רצה, ועכשיו זה ברור.
למה זה קורה? כי הרצון לקבל גדל: כשמבהירים לאדם מהו הרצון לקבל, מציגים לו, לאדם, כל מיני פיתויים ופיתיונות, ומושכים אותו לכל מיני צדדים, בתענוגים הבהמיים שמציגים בפניו. וכך הוא מתחיל לקבל מכל הדברים הבהמיים תענוגים הרבה יותר גדולים ממה שקיבל אי פעם בעבר. זה קורה בזמנים מסוימים. זה לא קורה בזמני העלייה אלא רק בזמני הירידה.
וזה קורה מפני שרוצים להגדיל באדם את הנקודה שבלב, כך שהיא תתרחב עד עשר ספירות. לכן זו הדרך. בקבלה לומדים, שהאורות מנענעים את הכלים, שהאור בונה את הכלי, שהאור מוליד את הכלי. גם כאן, האור המקיף שמאיר לנקודה, מנענע אותה ועושה ממנה כלי, עד שנעשה כלי של עשר ספירות.
ועבודת האדם היא להיות צופה, להיות משקיף על מה שהאור עושה איתו. עבודת האדם היא להסכים ולהשלים עם העבודה הזאת, להרגיש אותה נכונה. לקבוע אליה יחס נכון: להבין מה נקרא "חטא", מה נקרא "מצווה", ולא להיבהל מההרגשה שהוא כל הזמן מתרחק.
האדם מקבל בהדרגה הגדרות שונות של מהו "חטא", מהי "עבירה", מה נקרא "כדי להשפיע לבורא". האדם לא כל כך מתייחס לעבירות בהמיות אלא הוא מתייחס, למה שמביא אותו לקשר עם הבורא. לכן, הוא שמח שעולים בו כלים לא מתוקנים, כי הוא רואה שבכך הוא זוכה כל פעם מחדש לתקן את הכלים, או לפחות להכיר כלים גדולים יותר, שזה סימן שהוא נעשה חזק יותר, וגדול יותר.
כל פעם שהאדם נמצא במצב של ירידה הוא צריך להודות על שזכה לכך, על שזכה שהבורא יפתח לו עוד כלי לא מתוקן מתוך נשמתו. כי כנראה באמת עבד לשם כך קודם, ולכן זה מגיע לו. כמו שבעל הסולם כותב במכתב, בדף י"א ("פרי חכם - אגרות"): "קלקול הטמון הוא באפס תקווה", שאם לאדם לא נפתח עדיין כלי, מי יודע מתי הוא ייפתח. אבל אם נפתח לו כלי, סימן שבגלגול הזה, כלומר, במצב שהוא נמצא, עד העלייה והירידה הבאות, הוא כבר יתקן את הכלי הזה.
לכן צריכים לשמוח בכל ה"רשעים" שמתגלים באדם, ולהשתדל על ידי הלימוד לקבוע מהר ככל האפשר שהם "רשעים", שהם חסרונות שמבדילים אותי מהמטרה, ואז להתייחס אליהם כך שיועילו להשגת המטרה.
למה הרמב"ם כתב שהשכר יהיה בעולם הזה ובעולם הבא, ולא רק בעולם הבא?
אין שום דבר חוץ מאורות וכלים. לכן "שכר בעולם הזה" פירושו שאדם מתקן את הכלים, ושכר ב"עולם הבא" פירושו שאדם מכין את הכלים למילוי לאחר שהוא עובר את המחסום.
כתוב: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" (שכר מצווה בעולם הזה אין). במילים אחרות, יש שכר מצווה שמקבלים כאן, בעולם הזה, ויש שכר מצווה שמקבלים כשפוסעים במדרגות רוחניות, ויש שכר מצווה שמקבלים לאחר גמר התיקון. תלוי מהו השכר.
שכר מצווה אמיתי אפשר לקבל רק בכלי אמיתי, ברצון לקבל, והוא נתקן כל"ב האבן רק לאחר גמר התיקון. כאן, בעולם הזה, השכר הוא להגיע רק לרצון לבורא כדי לקבל: "עד שלא מניח לי לישון", "חולת אהבה אני". עוד לא מדובר על "לשמה", רק "לא לשמה", אבל "לא לשמה" הגדול ביותר, שממנו האדם קופץ מעבר למחסום ומקבל "לשמה" הקטן ביותר.
ולאחר המחסום, יש מדרגה ראשונה הקרויה "שכר ועונש", ואז האדם לפי הרגשתו מברר את הכלי שלו, ובכל פעולה שהוא עושה כדי להשפיע, הוא מיד מקבל תוצאה הקרויה "שכר". אבל במצבנו הנוכחי אנחנו עוד לא יכולים לקבוע שזה יהיה כך, ועל כן שכר ועונש הם דברים שמשתנים תמיד לפי הבנתו של האדם.
האמת היא שהאדם תמיד מקבל שכר, אבל השכר הזה לפעמים מצטייר בעיניו כעונש ולפעמים - אכן כשכר. ומי יודע מה נכון, זה או ההפך? אכן אלה דברים שמשתנים.
לפני המחסום יש להאמין שכל דבר שמקבלים הוא שכר. כי אם אדם לומד ובונה לעצמו סדר יום, שבסופו של דבר הכול מתנהל סביב הליכה לקראת מטרת הבריאה, אז כל מה שמזדמן לו בדרך הוא למען המטרה. אז יש לו כבר חשבון פרטי עם הבורא, שהוא אינו החשבון כללי שיש לכל האנושות עמו.
מה ההבדל? ההבדל הוא, שכל האנושות מקבלת כל מיני מצבים בצורה כללית: כלל האומה, כלל החברה, או כל מיני קבוצות בחברה. לא האדם באופן פרטי, אלא כלל הציבור, עולים יותר או יורדים יותר. כולם מתפעלים מדבר אחד ויורדים מדבר אחר.
אבל, אצל מי שהולך למטרת הבריאה, מתחילה להיות התפעלות, מתחילה להירקם בתוכו מערכת יחסים של עליות וירידות. ככל שהיחס של האדם מכוון יותר כלפי הבורא, הוא יוצא מתחום המסה הכללית והופך להיות אישי. במילים אחרות, לא השגחה כללית אלא השגחה פרטית הוא מקבל, הוא יוצר קשר פרטי עם הבורא. ואז העליות והירידות של האדם הן אישיות בהתאם לדרך בה רוצים להביא אותו למטרה. וכבר בשלב הזה האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצבים הנכונים, יהיו המצבים אשר יהיו.
למה בשלב ההכנה צריך לפתח רצון לרוחניות?
האדם דומה בסך הכול לקופסה עם חמישה פתחים. דרך חמשת הפתחים האלה מחלחל ונכנס מידע למרכז התענוגים, לכלי שלו, לכלי הרוחני. האדם יכול לגלות בתוכו, בתוך המוח שלו, רק פעולות חשמליות, פעולות כימיות, אבל את מיקומו של התענוג עצמו הוא אינו יודע.
אנחנו יודעים, שאם לוחצים על מקום מסוים, או מפעילים מתח חשמלי על אזור כלשהו בגוף, אז האדם נהנה (לא רק האדם, גם בעלי חיים). אבל מהי הנאה, איך כל מיני תגובות כימיות או חשמליות הופכות לתחושה - את כל זה האדם אינו יודע. הידע הנסתר הזה נמצא בחציה השני של הבריאה, ברצון לקבל. והמדע אינו יכול להגיע לידע הזה ולדעת אותו.
המדע יכול לראות ולהבין רק עד כאן, עד המעבר. אחר כך יש מחיצה מסוימת, שמעבר לה נמצא הרצון, ועם הרצון עצמו האדם לא יכול לעבוד בצורה נקייה, כי הרצון כבר שייך לרוחניות. לא חשוב איזו רוחניות, דקליפה, דקדושה, אבל לרוחניות. במילים אחרות, לא ללבושים, אלא כבר למרחב הרוחני.
חוץ מחמשת הפתחים שדרכם האדם מקבל את ההשפעות, שאותן הוא מבין כתענוגים או כייסורים, יש עוד פתח אחד שנקרא "החוש השישי", הנקודה שבלב. גם דרך החוש הזה מגיע לאדם מידע, אלא שמידע זה אין עליו לבושים חיצוניים. את המידע הזה לא מקבלים דרך משהו מגרה, כמו אוכל, או חשמל, שבמקום אוכל מגרים איזה נקודה במוח, ואז אדם חושב שהוא אוכל.
הדבר שונה עם אור מקיף. אור פועל כך שהוא כבר עירום. יש לו לבוש, אבל גם לבושו הוא לבוש רוחני. וגם האור מגיע למרכז התענוגים, ואז האדם מקבל כביכול שני סוגי תענוגים: תענוגים ממה שנקרא ה"עולם הזה", ותענוגים ממה שנקרא ה"עולם הרוחני", ואחר עליו להעדיף עולם אחד על פני משנהו.
במהלך כל מיני פעולות, תרגולים ותרגילים, על האדם להגיע למצב, שבו הוא מצפה רק לתענוג שמגיע אליו דרך החוש השישי. והתענוגים שהוא מקבל דרך חמשת החושים אמורים לא למשוך אותו כל כך, למרות שכל הזמן מגדילים לאדם את התענוגים דרך חמשת החושים. ודווקא את התענוג הכי בהמי: את תענוג המישוש. יש לנו חושי ראייה, שמיעה, ריח, טעם, ומישוש. ולתענוג הבהמי של מין קורא רב"ש בכללות תענוג של מישוש, שהוא החוש הכי בהמי, הדבר הכי קרוב לבהמי.
אם אדם מעדיף תענוג רוחני מופשט על פני כל התענוגים הבהמיים, שמגדילים לו לאין שיעור יותר מזה של אדם רגיל - ולא חשוב אם האדם הזה הוא דתי או חילוני, כי מי שעוסק בעבודה הזאת כבר יוצא מהתחום ששייך לדומם, ואז לא חשוב מה הוא היה, דומם חילוני או דומם דתי - אם הוא מגיע למצב שהוא משתוקק רק לאור מקיף, אז סימן שיש לו רצון חזק אל האור הזה. אמנם רצון לא מתוקן, כלומר, לא רצון להשפיע, אלא כמיהה לרצון זה בלבד.
זה נקרא "חולת אהבה אני", "עד שלא מניח לי לישון". אם אדם מגיע לרצון להשפיע, הוא מוכן עם הכלי שלו באופן מיטבי עד כמה שהוא יכול להכין אותו לפני המחסום. ואז מה חסר על הכלי הזה? על הכלי הזה חסר רק מסך. אך מסך, האדם לעולם לא יכול לעשות במו ידיו. מסך עושה האור.
אם יש לאדם רצון לקבל מספיק גדול, עדיין כדי לקבל, אז נותנים לו מסך, והוא הופך להיות לכלי הרוחני הקטן ביותר. כי הרצון לקבל הגדול ביותר לאור מקיף, שיכול להיות למטה מהמחסום, הוא אחוריים של המדרגה הראשונה מעל המחסום, שהאחוריים שלה ירדו לעולם הזה. אמנם יש שם עוד עבודה כדי להשפיע למעלה מהדעת, אבל בכל זאת זה כבר כלי רוחני.
למה לא נותנים לאדם את היכולת לראות יותר?
לא שלא נותנים לאדם לראות יותר, הוא יכול לראות באותם כלים שהוא מתקן. יש תפיסה כזו לפיה, האדם יכול לראות ולהבין הרבה יותר ממה שהוא מסוגל. וזה לא נכון. אין הוקוס פוקוס. קוסמים גדולים יכולים לעשות כל מיני קסמים, אבל בסופם של אלה רואים שזה בסך הכול הם בעצמם. אמנם זו יכולה להיות חוכמה גדולה הדרך בה הם עושים את כל הקסמים, עם כל מיני טכנולוגיות, אבל ברוחניות אין דבר כזה שנקרא קסם. אלא האדם רואה לפי התיקונים שלו.
אדם יכול לומר שהוא רוצה לקפוץ לכוכב אחר, אך הוא לא באמת רוצה. כי אם הוא באמת היה רוצה, והרצון הזה היה באמת רצון שמוכן לזה, אז הוא היה מקבל על זה תיקון, והיה עושה. אבל אלה רק דיבורים, הוא מדבר ולא רוצה. צריכים להבדיל. רוחניות היא רצון, רצון שמצוי בלב, ולפי הרצון הזה האדם עובד ומקבל, ולא לפי מה שנדמה לו שהוא רוצה. חשוב אפוא להבדיל בין שני מצבים אלה.
לכן יש אצלנו סוג של ייאוש תמידי. כי הדברים שאנחנו חושבים ומשערים, הם לא מה שבאמת מצוי בשטח. וזה פשוט בגלל שאנחנו לא מבינים את הלב שלנו. אם היינו רואים ומבינים בדיוק את הרצון שלנו, לא היְתה לנו שום אכזבה. היינו יודעים איפה אנחנו נמצאים, מה מגיע לנו, מה עלינו לעשות, למה עלינו לצפות: הכול היה ברור.
אז כל לימוד הקבלה הוא בסך הכול תהליך של הכרה עצמית. וכשאדם מגיע להכרה עצמית, הוא מרגיש את הכלי שלו ואת מה שיש בתוכו. ובתוך הכלי הוא מתחיל לגלות שיכול להיות רק דבר אחד - בורא. רק הוא זה שיכול להתגלות בכלי שלו. ככל שהאדם לא מרגיש את הכלי שלו, הוא מרגיש במקום הבורא כל מיני תופעות אחרות, כל מיני תמונות דמיוניות. כשהוא נכנס לרוחניות הוא לא מרגיש תופעות אלה. אלא הוא מרגיש לפי התיקונים שלו, הוא מרגיש שהבורא ממלא את הכלי שלו, את הנשמה שלו, ואז הוא מתחיל לראות את כל העולם הזה כעולם מדומה.
האם התענוגים הרוחניים והגשמיים נכנסים לאותו מרכז תענוגים?
מרכז התענוגים הוא אחד ויחיד. אלא כל ההבדל הוא רק בנפח. ואין זה חשוב ממה נהנים. למה? כי הכול נכנס לאותה תחושת התענוג, אם מדובר על תענוג עם כוונה על מנת לקבל. אבל אם מדובר על תענוג עם כוונה על מנת להשפיע, הוא אמנם מורגש באותו מרכז תענוגים, אבל רק בזיקה לנותן התענוג. וזה נקרא "אור חוזר".
מה זה משנה אם האדם קשור עם הנותן בזמן קבלת התענוג או לא?
הבורא ברא רק כלי אחד - רצון לקבל. הוא לא ברא כלי אחד בעולם הזה וכלי שני בעולם הבא. הוא ברא רק כלי אחד. מה שמשתנה הוא רק עד כמה האדם מרגיש בכלי הזה ואם כןבאילו תנאים. אם אדם מרגיש רע, כמו שהוא מרגיש במצבו הנוכחי, פירושו שהוא נמצא בעולם הזה במדרגה מסוימת, כי גם בעולם הזה יש סולם. אם הוא מגיע למצב רוחני, אז הוא מרגיש את העולם הזה, ויחד עמו הוא מרגיש את העולם הרוחני.
מה ההבדל? מרכז התענוגים הוא אותו מרכז תענוגים. בדומה למצב הנוכחי בו האדם יכול להתרשם מכמה סוגי תענוגים, אז כך הדבר גם בעולם הרוחני. האדם יכול להתרשם גם מרוחניות וגם מגשמיות. העניין היחיד הוא שהם שניהם לבושים שונים על אותו מקור אור. הלבושים הגשמיים שמתלבשים על האור, הם אלה שעושים את העולם שלנו לעולם מדומה.
מה זה "מדומה"? התענוג בעולם הזה אינו מדומה. הלבושים הם המדומים. כלומר, נדמה לנו שאנחנו מקבלים תענוגים מהלבוש, ולא מהאור שנמצא בתוך הלבוש. זה נקרא דמיון. נראה לאדם שמשהו נותן לו תענוג: למשל, פנים יפות, גוף יפה, ובכך שהוא מסתכל עליהם הוא נהנה. אך זה לא נכון. יש במשהו היפה הזה שהאדם מתבונן בו ניצוץ של הבורא, שממנו האדם נהנה, ולא מהעטיפה היפה שלו.
אז הקושי קיים רק באדם עצמו: במי הוא תולה את התענוג שלו. בניצוץ שנמצא בתוך הלבוש, ואז הוא קשור לרוחניות. או בלבוש, ואז הוא קשור לבהמיות, לגשמיות, שפירושו מדומה. "מדומה" קרוי טעות במקור של התענוג. אין כאן שום דבר מדומה, אלא "מדומה" זה טעות רוחנית, כלומר, האדם טועה במקור התענוג.
ולא שהעולם הזה נעלם. מקובל שמרגיש את העולם הרוחני לא מפסיק להרגיש את העולם שלנו. הוא חי בעולם הזה, נותרו לו עדיין חמשת החושים והוא חש בהם את כל הווייתו: אוכל, שתייה, מוזיקה, וכו'. שום דבר לא נעלם. רק האדם קושר את עצמו למקור התענוגים, לבורא, ואז כל הלבושים כבר לא מפריעים לו, לא מטעים אותו, לא מסיטים אותו. הוא כבר מצליח לראות ולהבין דרכם.
מהן ארבע המדרגות החלוקות משך 70 שנה?
על חלוקה של א' ב' ג' ד' בעבודה שלנו, רב"ש אומר: "וזהו עניין המובא בהקדמה לספר 'הזוהר' (אות כ"ט) וזה לשונו". כדאי לעיין ולבחון את הכתוב שם. רב"ש מדבר רק על שתי חלוקות, ובעל הסולם מדבר שם על כל ארבע החלוקות, ומפרש אותן קצת יותר.
אפשר לדבר עליהן הרבה, אבל בסך הכול מה שרוצים מאתנו הוא שנגיע למצב בו נהיה כמהים לרוחניות יותר מלגשמיות, שנרצה רק רוחניות. זהו. לאחר שמובע הרצון נכנסים לרוחניות. את הרצון הזה אפשר לקבל רק מעבודה עם אורות מקיפים, כי האור מביא חן דקדושה. והדרבון והדחיפה בעבודה מקורם בקבוצה, בלימוד יחד.
מהו המושג הזה, "עבירה", ומי הם "עוברי עבירה"?
"עבירה" פירושה שהאדם משתמש ברצון לקבל כדי לקבל. נותנים לו תענוג כלשהו שהוא לא יכול להתגבר עליו, או להתנגד לו, שיכול להיות גם תענוג מדבר עבירה, והוא נהנה ממנו. לכן כתוב: "עבר עבירה ושנן נעשה לו כהיתר". רק אם הוא עשה את העבירה פעם שנייה, הופכת העבירה בעיניו "כהיתר", כלומר, האדם יורד לדרגה בה נמצאת העבירה ושם הוא מצוי.
המצב הזה יכול להיות לא כלפי תענוג, אלא כלפי איזה מעשה או התחייבות. לדוגמה, לפתע מביאים לו תחושה של עצלות, נפילה כזאת, חוסר טעם במעשה, שהוא לא יכול לבצע. כתוצאה מכך הוא לא עושה יום אחד, וגם לא למחרת, ואז הוא יורד לדרגה שמצויה לא תחת עניין המעשה, אלא תחת התענוג של המנוחה, שכן הוא נח מזה שהוא לא עושה את המעשה.
"עבירה" היא לא רק כלפי תענוגים בהמיים בעולם הזה, אלא גם כלפי מעשים טובים. תעשה ותרוויח או אל תעשה וגם תרוויח - מעצלות. במילים אחרות, או שהאדם גורע ממעשים טובים, או שהוא הולך לעשות מעשים רעים. גם זה וגם זה פועל כך, שמוריד את האדם אם הוא לא מתגבר.
כשאדם עובר עבירה בפעם הראשונה, זה עדיין לא נחשב שעבר עבירה, כי בפעם הראשונה המכשול בא מלמעלה. כמו שלומדים עם אדם הראשון, אכילה ראשונה ועם אכילה שנייה. פעם ראשונה משחקים עם האדם ועושים איתו מלמעלה מה שצריך לעשות. אבל בפעם השנייה כבר דורשים ממנו הכנה והתייצבות מול המצב. במילים אחרות, שהוא בעצמו, ביכולותיו, יאזן את המוחא והליבא.
האם חייבים לעבור את העבירה בפעם הראשונה?
כתוב ב"תלמוד עשר הספירות" ("הסתכלות פנימית", חלק ב') שיש "אפשר", ויש "קא מכוין", ומתוך שניהם יש ארבעה שילובים, ארבע אפשרויות: "אפשר" ו"קא מכוין", "לא אפשר" ו"לא קא מכוין", "לא אפשר" ו"קא מכוין", "קא מכוין" ו"לא אפשר". בהתאם לזה רואים, שלא מיד, וגם לא בכל מקום, וגם לא בכל דבר, יש עבירה. עבירה היא רק ש"אפשר לו ליבדל", ובכל זאת הוא מתכוון ליהנות. וזה קורה מכל ארבע הבחינות האלה רק במלכות.
לכן הדברים האלה הם לא כל כך פשוטים. אבל לא צריכים להתחשב בזה ולהתחיל לבדוק אם התכוונתי או לא, אפשר לברוח או לא, אולי כך ואולי אחרת. מי שנמצא למטה מהמחסום, זה לחלוטין לא העבודה שלו. הוא צריך רק להשתדל במה שנותנים לו, להבין את המצב ולעשות משהו.
והעיקר לא לברוח מהמערכה. להתמיד בתהליך הלימוד, בעבודה בקבוצה, בהשתתפות בהפצת חוכמת הקבלה, במתן הרצאות, ועוד. אין להפר שום דבר שאתה קבעת בדרך שלך, שמהווה סדר היום שלך. אם לאדם סדר יום מסוים, אז כל היתר יסתדר. יש דברים שפשוט צריך להעלים עין מהם, שיעברו על פני וזהו.
למה המאמר מדבר על כלים דקבלה, בעוד שכל העבודה היא על כלים דהשפעה?
כל המאמר מדבר על איך להגדיל כלים דקבלה, איך נותנים לנו אותם מלמעלה. עם כלי הקבלה שיש לנו מלכתחילה, לא רק שאין לנו כלים לרוחניות אלא אף אין לנו כלים דקבלה לגשמיות. סתם אדם לא מפותח אפילו בגשמיות. לכמה אנשים יש באמת רצונות עסיסיים כאלה, שהם רוצים להרוויח, שהם רוצים להיות בכירים, רוצים להיות מפורסמים, רוצים ליהנות מאוכל, ממין, מחיים מלאי תענוגות? בדרך כלל אנו מסתפקים במה שיש.
למה? כי הרצון לקבל לא רוצה לסבול. לכן, לפי האפשרויות שיש לאדם, הרצון לקבל לא נותן לו לרצות יותר ממה שהוא מסוגל להשיג. אם האנושות תמשיך להתנהל כך, היא תמיד תרד יותר ויותר, כי הרצון לקבל פועל בצורה כזו שהאדם מחפש מנוחה. ואם לא היְתה ההתפתחות הזו מלמעלה, לפיה רוצים להביא את כל האנושות למטרה, ולמטרה הזו צריכים כלים בנפח אינסופי, אז האנושות לא היְתה כלל מתפתחת, אלא היינו נכנסים יותר ויותר לחוסר תנועה, לתרדמה, לדממה.
רק מפני שיש בתוכנו רשימות, מכל הדרך שהנשמה עברה מלמעלה למטה, והרשימות האלה כל הזמן מתעוררות על ידי האור ומגיחות החוצה לצורך מימושן, אז כל פעם האדם רוצה יותר ויותר. אבל אדם רגיל, שלא כל כך משפיע עליו האור המקיף, כי הוא אינו עושה פעולות למשוך אותו, אז עד שהאור המקיף פועל עליו בצורה כללית, הוא מתפתח לאט מאוד. בדומה להתפתחות של האנושות עד המאה ה-20.
ובמאה ה-20, וגם בראשית המאה ה-21, ההתפתחות היתה עצומה, בכל התחומים: מלחמות עולם, מהפכות, טכנולוגיות חדישות, קצב חיים אינטנסיבי ושונה לחלוטין ממה שהכרנו בעבר ועוד. נחכה ונראה מה צופן המשך המאה שלנו. יותר טוב לא להיות עדים לזה. אבל הרשימות בתוכנו הן אלה המחייבות את האדם.
אבל מי שנכנס לדרך של עבודה רוחנית, מי שמתחיל ביתר עוז למשוך אל עצמו אור מקיף, אז הרשימות מתממשות אצלו מהר מאוד. ואז במקום לעשות את הדרך במשך עשרים שלושים שנה, הוא עושה אותה תוך יום יומיים ואף פחות. נדמה לנו שזה לא יכול להיות, אבל זאת עובדה. רואים עד כמה אלפיים שנה אינן נחשבות לעומת המאה ה-20. הדבר דומה אצל מי שלומד קבלה: יום אחד שלו שקול לשלושים שנה של מישהו אחר, שאינו לומד.
בדרך כלל מה עושה אדם רגיל במשך חייו? כמעט לא כלום. ומה עושה מי שלומד קבלה? הוא עצמו לא יודע אילו הבחנות כלפי רוחניות הוא עובר. הבחנות אלה יכולות להידמות לתקופת חיים שלמה כנגד דקה, ואפילו פחות מזה. השאלה היא איך אפשר להאיץ עוד יותר את התהליך הזה. אנחנו עדיין לא מבינים עד כמה אי-אפשר להשוות את היחס בין גשמיות לרוחניות. עד כמה רוחניות היא פי אין-סוף יותר נעלה מגשמיות. אנחנו לא מבינים שאם אדם במשך שלושים שנה שוקד במלוא המרץ על רוחניות, והשנייה שלו שקולה למעשה כנגד אלף שנה, אז הוא יכול לסיים את החיים האלה בכי טוב, בתחושת שביעות רצון.
ולמרות שאנחנו נמצאים כבר בתהליך בו עוברים את הכול הרבה יותר מהר, זה עדיין לא מספיק. רב"ש אומר, שצריכים להחליף כל פעם מחדש חברה, כי היא הגורם היחיד שיכול להאיץ את ההתפתחות. להאיץ, אך לא לשנות. הרשימות נמצאות בתוכנו, ואנו חייבים לעבור את כל המצבים, אבל עם חברים אנו עוברים אותם מהר יותר והיחס אל המצבים הוא אחר לגמרי.
אם האדם עובר את המצבים האלה מרצונו, ביחס חיובי, ומבין שהכול קשור להתפתחות שלו, אז הוא תמיד יחווה את המצב באורח חיובי. אבל אם הוא ממאן לעבור אותם, ומחייבים אותו לעשות כן אגב ייסורים ומכאובים, אז כל מצב ומצב הוא יחווה באורח שלילי. ההרגשה האישית של האדם משתנה בהתאם ליחס שלו לדבר.
בדומה לניתוח. איזה הבדל קיים בין אדם שמחכה לניתוח, כי הוא מתקשה לנשום, לבין אדם שלא מרגיש את הייסורים האלה, ובאים ואומרים לו: "לך תשכב, הולכים לנתח אותך". ממש פלא. האדם שחש ייסורים, בא, נשכב על שולחן הניתוחים, ורק מייחל להתעורר לאחר הניתוח ולדעת שהוא יכול לנשום כרגיל. ואיזו שמחה: הוא לא מרגיש שום פחד, הוא רק רוצה לשים קץ למצב הנוכחי. תחושה זו רק מסייעת לו לעבור את הקושי, ומשנה את יחסו, וכך מתחילים לחוש תענוג במקום ייסורים.