60.חיים הם הקשר עם האור

שיחה (31.7.02) על מאמר "מהו ידיים מלוכלכות בעבודת ה'"

הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בלק, עמ' 203

"ידיים" הן כלי הקבלה של האדם. מה שהוא עושה, הוא עושה ב"ידיים". "ידיים נקיות" הן הכוונה להשפיע, "ידיים מלוכלכות" הן הכוונה לקבל. ואיך ניתן לדעת או לבדוק האם הכוונה היא לקבל או להשפיע? לפי התוצאה. אם ה"ידיים מלוכלכות", אז התוצאה מורגשת בכך שהשפע מסתלק. במקום השגה, במקום הבנה, במקום התקדמות, האדם מקבל כביכול ירידה, וכביכול נסוג, ולמעשה, מתרחק מהמטרה.

אבל צריך להבין, שאם האדם בכל זאת עשה מאמצים, ורק הידיים שלו עדיין מלוכלכות, אז המאמצים האלה פשוט מראים לו איפה הוא נמצא, כלומר, שהוא עדיין ללא ניקיון ידיים, ולכן הוא מרגיש כביכול נסוג. אבל זו עדיין התקדמות. לא התקדמות בדרך, אלא התקדמות בקריאת המצב ובהבנתו.

כל זה נכון עד שהאדם רואה, שידיו עד כדי כך מלוכלכות, שהוא מבין שאי-אפשר לזכות בהן בשום התגלות של האלוקות, שהיא מטרת הבריאה. אבל תחילה צריך לטפל בניקיון הידיים ואחר כך לדרוש מילוי. אז כל פעם שעושים מאמץ, לא כל כך חשוב מה מתגלה, האם מתגלות ידיים נקיות, או לא, ובלבד שהתוצאה של המעשים שלנו, של מאמצנו, תהיה קבלת יותר הבחנות.

ובעניין ניקיון הידיים, יש הרבה הבחנות לגבי מה בדיוק נקרא "נקי" או "לא נקי": או שאדם סתם לא גונב, או שהוא כמו כולם. בעולם הזה, אם אדם אומר: "אני כמו כולם", זה כביכול מספיק, זה מין קנה מידה. ובעל הסולם אומר על זה, שאם אדם גונב, תופסים אותו ומענישים אותו. אבל אם הוא לא תורם לחברה וטוען כלפיה: "מה אתם רוצים ממני?", עוזבים אותו לנפשו. לעיתים לא מבינים שבכך שהוא אינו תורם לחברה הוא גורם לה נזק.

כל אחד חייב לתרום, גם בחברה החיצונית, על אחת כמה וכמה בחברה שעוסקת ברוחניות. מי שלא תורם מה שהוא יכול לתרום לפי שורש הנשמה שלו, ומי שלא תורם מה שהוא כבר חייב לתרום לפי הדרגה הרוחנית שלו, אז הוא מסב נזק לעצמו ולחברה שהוא נמצא בה.

לכן במושג "מלוכלך", הכוונה לקבל, שמבוטאת בו, היא גם הכוונה שהאדם לא משפיע. כל זה נכון עד המצב שהוא מגיע לגמר התיקון ונשאר לו רק ל"ב האבן, שמתגלה לו בצורה הכי נוראית. אז הוא רואה את הלכלוך שלו כלכלוך הגדול ביותר, ואת כל הלכלוך שהיה בו קודם הוא כבר לא מחשיב.

אדם רואה עד כמה הוא מלוכלך, בדרגה שרבי שמעון הופך להיות "שמעון מן השוק". ולכן "ידיים מלוכלכות" זו הבחנה, והבחנה מאוד מועילה וטובה, אבל רק אם האדם מבין אותה ומקבל אותה לשם התקדמות בדרך.

האם "מיתה" היא התרחקות מרוחניות?

בעולם שלנו מיתה היא הפסק מתענוג, או הפסק מהחיים, או הפסק מהרגשת המציאות. ברוחניות, אצל אדם שנכנס לרוחניות, אין כבר עניין של נצחיות או חוסר נצחיות. ברוחניות ההגדרות של האדם לגבי "מיתה" ו"חיים" קשורות למידת הקשר שלו עם הבורא. הפסק הקשר עם הבורא נקרא "מיתה", והקשר עמו נקרא "חיים".

אנשים שעוברים מוות קליני ורואים אור וחיבוק וחיבור, זה מה שנקרא אצלם "חיים". הם כבר צופים על החיים שמהם נפרדו כמו על מוות, לעומת הקשר ותחושת החיות שיש להם עכשיו. הם מתחילים לחוש עצמם בדרגה גבוהה יותר, בדרגת משימה ומחויבות, ואז כביכול בעל כורחם הם אומרים: "טוב, נחזור לעשות משהו". ואז הם חוזרים לעשייה. בדרך כלל אלה הן ההתרשמויות והן נכונות.

אצלם חיים ומוות הם כבר משהו אחר. הם חרגו מהחיים של הגוף הבהמי וקיבלו הגדרת חיים אחרת. לגביהם, חיים הם קשר עם האור, והם מוכנים לחזור לחיים האלה שנקראים אצלם "מוות", כדי לעשות משהו שבעולם הבא אי-אפשר לעשות. לכן אומרים, שרגע אחד בחיי העולם הזה שווה יותר מכל העולם הבא, ורגע בעולם הבא שווה יותר מכל העולם הזה.

לכל עולם, לכל מצב שהאדם עובר, גם במצב הסתר כפול והסתר רגיל למטה מהמחסום, וגם במצב שהאדם למעלה מהמחסום - גם לזה וגם לזה נודעת אותה חשיבות. הזדונות והשגגות, כל הכלים, שאדם רוכש כאן לפני המחסום, הוא זקוק להם להמשך, כי "פרעה" רוכשים כאן, בעולם הזה, ואחר כך זה עניין של קליפה כנגד קדושה.

לכן, אין לפחד מנפילות, אין לפחד מירידות, כי הן הכלים. אדרבה, יש לעבור אותן מהר, ליטול את כולן ולעבור לרוחניות. עד שהאדם לא עובר את כל הירידות, ולא נוטל את כל הכלים האלה, הוא לא יוצא מהעולם הזה. השאלה היא: איך נוטלים אותם? פשוט, רק גורמים להגברת הקצב: מהר נכנסים ויוצאים, מירידה, וחוזר חלילה. זה מה שאנו יכולים לעשות.

איך אדם נמצא בגילוי ופתאום נעלם ממנו הכול?

מפני שהכול בא ממילוי האור. לא רק רוחניות, אלא גם רמת משכל, ידע, תרבות, שהאדם אוצר בתוכו. הכול הארה מסוימת מלמעלה. יש או אורות או כלים. אין שום דבר חוץ מזה. האור מחזיק את הכלי. במידה שהאור מאיר לכלי, גם מרחוק, במידה הזאת הוא מחזיק את הכלי בגובה מסוים. כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל בגובה מסוים ומעלה ומוריד אותה. בדומה לכך האור מחזיק אותנו.

אז הכול משחק של האור. אם אור מקיף מסתלק, האדם נופל עד שהוא מת, אפילו באופן גופני. אם אור פנימי מסתלק, האדם נופל למטה מהמחסום. לכן ככל שהאדם עולה יותר למעלה, הנפילות שלו עמוקות יותר, דרמטיות יותר עסיסיות. ואז להיות "שמעון מן השוק" זה בכל זאת רבי שמעון, אבל שמרגיש את עצמו בדרגת "שמעון מן השוק".

יש סוג נפילות שהאדם מודה שזו נפילה, ויש סוג נפילות שהאדם אפילו לא מודה, הוא נמצא בהסתר כפול. לא הסתר אחד אלא פעמיים הסתר, על כך שהנפילה באה מלמעלה. ואז רק הרגל, רק קבוצה, רק מסגרת נוקשה בה האדם יודע שהוא חייב לקום ולעשות, רק "הרגל נעשה טבע שני" עוזר לצאת מהנפילה.

זה תלוי גם בתנאים חיצוניים שהאדם נמצא בהם. אבל בכל דבר שהאדם עובר, העבודה היא שבפנים לא יהיה שום שינוי. צריך להשקיע בכך כוחות. אבל זו העבודה ממנה מרוויחים רבות.

אם אדם עושה הרבה דברים שהחברה אינה מתייחסת אליהם, האם פירוש הדבר שהוא לא עושה מספיק?

קודם כל, אם אדם מחויב למעשה כלשהו שהוא צריך לעשות בחברה, אז הוא 'מסודר'. יש לו משהו שמחזיק אותו, וכך הוא בא ועושה, מרצונו או לא. לא חשוב באיזו כוונה הוא עושה. במעשה עצמו הוא כבר תורם לחברה. ולכן חבל על מי שבא רק ללמוד.

יתר על כן, יכול להיות שמטעם החברה חשוב לו להראות שהוא עושה, ומטעם העבודה הפנימית שלו חשוב לא להראות כלום. זה לטובת האדם, שלפעמים שוכחים אותו בחברה, העושה את המעשה לא לשם תכלית כלשהי, אלא בגלל שהוא באמת חושב שההשקעה הזאת במעשה שלו חשובה.

בדרך הזאת מתנגשות כל פעם הבחנות קיצוניות, מנוגדות, וקשה לתת ציון אחד, מוחלט וכולל. תמיד שוקלים את ההתקדמות ואת כל הדברים מסביבנו או כנגד החברה או כנגד האדם.

אבל קיימים מצבים שהאדם לא מסוגל לבצע שום דבר. הוא כל הזמן שרוי במרץ, בעבודה, ופתאום זהו, הכול נגמר. ואז צריך להבין אותו, לפנות אליו בעדינות וברגישות, ולהוציא אותו מהבית, להוציא אותו לפעולה כלשהי, לפנות אליו לשיחה, לעשות איתו משהו ביחד.

בקבוצה צריכים לעבוד לפי רשימת שמות, כי הגוף לא מאפשר להיזכר בכולם, ולבדוק מה עם כל אחד ואחד. צריך להסתכל על כל אחד ואחד ולדאוג שכל החברים יהיו בתוך המעגל. ומעגל צריך להיות עיגול, שלא יהיה אף אחד רחוק יותר או קרוב יותר, אלא כולם צריכים להיות במרחק שווה סביב מרכז אחד. תמיד להשתדל ולהחזיק כל אחד בעיצומה של פעילות, וקשר עם יתר החברים.

צריך תמיד לפקח על החברים הסובבים אותך, כל הזמן לספק לזה חומר דלק ולהיות קשובים לתגובתם. בדומה לתרנגולת שכל הזמן בודקת מה עם אפרוחיה, ואוספת אותם תחת כנפיה, לבל יברחו. כך צריך לנהוג. כך צריך כל אחד להתייחס אל החברה. זו אכן עבודה שיש להתמיד בה.

ואם אי-אפשר, אז צריכה להיות ועדה שכל הזמן תטפל בכך. קומץ אנשים בעלי עין חדה, שיתמידו לצפות כל הזמן על כולם ולראות באיזה מצב נמצא כל אחד: מי חסר, מי לא עובד, מה קורה איתו, להיות בקשר עם המשפחות וכו'. תמיד להיות עם היד על הדופק. זה מאוד חשוב. זה תורם להתקדמות. בכך תלויים 99% ההתקדמות הקבוצה ורק 1% ממנה תלוי בלימוד.

למה אי-אפשר שכל אחד ידאג גם לכל יתר החברים?

אף אחד לא פועל כך. אנחנו בנויים בצורה כזאת, שאחרי שמדברים על הרצון לדאוג לכולם, הרצון הזה יכול להימשך אולי עוד חצי דקה, ואחר כך זהו. הרצון אוזל. הדאגה לכולם חייבת להיות עבודתם של כמה אנשים שזהו תפקידם. אם הוַעדה תעבוד בצורה טובה ויעילה, אז היא תקדם את כל החברה, כך שגם כל אחד ואחד יוכל לראות את מעשיה ואחר ירצה להשתלב בעשייה.

בשביל מה צריך ועדה? צריך ועדה שתקדם את החברה, לפני שמגיעים לרמה של הכרחיות. לכן מוסרים לכמה חברים את העבודה, כך שיבצעו אותה מתוך יגיעה, מתוך נחיצות, מתוך הכרחיות כביכול. כאילו שהקבוצה מחייבת את החברים בה לעשות. ולא שהרמה הפנימית שלהם, או הקשר עם הבורא מחייב אותם. לכך עוד לא הגענו.

לכן צריך ועדה. לכן צריך ועדות וחוקים במדינה. אם היינו נמצאים ברמה כזאת שהיינו מקיימים את החוקים מתוך הכרה, מתוך הרגשת מחויבות, לא היינו צריכים שום חוק. החוק היה פועל מתוכנו, מתוך הטבע שלנו.

בדרגות רוחניות לא צריכים להגיד לאדם: "תחשוב על החיבור עם אחרים". בדרגות רוחניות זו פשוט דרישה של הטבע שלו "נשמת אדם תלמדנו". שם האדם מרגיש את החיבור עם חבריו כחובה, כמחויבות. כי מידת החיות שלו תלויה בקשר שלו עם הנשמות האחרות. אם הוא לא יתקשר איתן, הוא לא ירגיש את החיות שבו. בדומה להיום, אדם בכלל לא חושב על אחרים, החיות שלו תלויה בהפך: בכמה שהוא גדול יותר מאחרים.