61. "טעמו וראו כי טוב השם"
שיחה (1.8.02) על מאמר: "מהו ששמן נקרא מעשים טובים בעבודה"
הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' - במדבר, פרשת בלק, עמ' 209
ככל שמתקדמים ברוחניות, גדלה ההסתרה. כמו שמתואר בסיפור היציאה מגלות מצרים. מגיעים עד "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", אחר כך מתייצבים לפני פרעה, שניחתות עליו עשר מכות, עד שזוכים ליציאת מצרים. כל התיאורים האלה מראים שההסתרה גדלה, שהמכשולים גדלים, ויש צורך בסבלנות רבה כדי לראות אותם כתוצאה נכונה מיגיעה.
התהליך הזה לא נעשה באורח טבעי. באורח טבעי הרצון לקבל מבין, שככל שהוא משלם יותר ביגיעה, הוא מקבל יותר. ובדרך הרוחנית, כשצריך לצאת מהרצון לקבל, ככל שמשלמים יותר ביגיעה, יש פחות ברצון לקבל. וזה התשלום: לראות את הרצון לקבל יותר ויותר ריק, כדי שנוכל להיפרד ממנו.
לכן, באמצעות השכל אפשר רק קצת להבין, ולפעמים אולי להצדיק, את הדרך הזאת, את תהליך ההתפתחות הרוחנית של האדם, שאינו דומה לתהליך שהוא עובר בעולם הזה. ככל שהאדם מתקרב לרוחניות, הוא רואה את עצמו רחוק יותר מרוחניות. ככל שהוא משקיע יותר כוחות, הוא רואה את עצמו מפסיד יותר. ולכן אין לאדם כוחות, כי התהליך הוא מנוגד לטבע הנברא. איך אפשר לתת עבודה ובסופה לקבל מכה? איך אפשר להשקיע עוד מאמץ, ולקבל עוד מכה? מהו הגוף, השכל, הלב, שירצה לתת יגיעה אם בסופה מקבלים מכה?
בסופו של דבר האדם שרוי בחוסר כל ובחוסר אונים והוא לא יודע מה לעשות. לפי מה שהוא קורא, ולפי מה שהוא שומע, מהרב, מהחברים ומהשיעורים, הדרך הזו נכונה, והוא יכול איכשהו להסכים בשכלו עם התהליך, ולהבין שזו הדרך לצאת מהרצון לקבל ולהשיג את הטבע השני. אבל האם כל העניין הזה בר ביצוע? מה האדם יכול לעשות אם הוא נמצא בתוך הרצון לקבל שלו ואין לו שום כוחות אחרים?
ואכן, במצב כזה אין לו מה לעשות חוץ מלקבל את הכרת גדלות הבורא מהקבוצה. לקבל את גדלות הבורא ולא את הכרת הבורא. את הכרת הבורא הקבוצה לא יכולה לתת לאדם, כי היא שרויה באותו מצב כמוהו. באמצעות הקבוצה האדם יכול לשמוע שהבורא גדול, וזה נקרא חברה, סביבה, שפירושה: רב, ספרים, קבוצה, כל מה שסביב לאדם, ולא כוחות בתוכו.
בתוכו, מתוך עצמו, האדם לא ימצא את הכרת גדלות הבורא, כי בתוך הטבע שלו אין כוחות לכך, הכוחות בתוך האדם לא מסוגלים לכלום: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". במקרה זה צריך להגיע למצב של "אני ולא שליח". כלומר, לפנות לבורא: "ויצעקו", "וייאנחו". אבל אין זה בכוחו של האדם למצוא בעצמו את הכרת גדלות הבורא אלא אם הוא יחיד סגולה ועוזרים לו מלמעלה, או שהוא מוצלח ומוצא את הכוחות האלה בחברים, בספרים, ברב.
ואז, כשהאדם שרוי בחוסר אונים, פנייתו לבורא נכונה. כשהוא רואה עצמו חסר תקווה כדי לעשות משהו, והוא עשה כל מה שרק אפשר, ורואה שבלתי אפשרי שייצא מזה משהו, אז הוא מפקיד, מפקיר את עצמו, זורק את עצמו מרוב ייאוש, לידיו של הבורא, שיעשה בו כאוות נפשו, עד שמתברר לו מה בדיוק הוא דורש, ומה בדיוק הוא רוצה, ואז הוא עובר את המחסום.
עיקר הבחירה של האדם הוא לקצר את הדרך כשהוא שרוי בחושך, בגלות, כשכל פעם ככל שהוא מתקדם הוא רואה את עצמו ריק יותר. רב"ש כותב, שגלות מצרים פירושה שהאדם תופס משהו בכלי, אבל הכלי שלו מנוקב. יש בכלי נקבים, חורים, ועל כן הוא תופס משהו אך זה יוצא החוצה, וחוזר חלילה. ואז אין לאדם שום דבר מכל היגיעה שלו. וכשהאדם מגיע למצב שאין לו יותר כוחות לעשות משהו בכלי הזה, הוא מבין שעליו לבקש מהבורא שיתקן את הכלי שלו, ואז יגיעתו היא כבר בכלי שלם ולא מנוקב. איך סותמים את הנקבים? עם מסך של רצון להשפיע ואז הכלי נעשה כלי שלם, ללא חורים.
למה כל הזמן אומרים אותו דבר וחוזרים על אותו רעיון?
כתוב: "כלו תפילות ישראל, כלו תפילות דוד". האדם שומע ומדבר על אותו רעיון של דבקות בבורא שוב ושוב, וכל פעם מוצא בו חידוש, כי הוא עצמו מתחדש. זהו תהליך פנימי ולא חיצוני. לאורך הזמן האדם ניחן בהבחנות חדשות ומתוכן הוא מדבר. אחרת ודאי שאפשר לומר את הכול בשורה אחת: "טעמו וראו כי טוב ה'" - מה יש עוד חוץ מזה?
כיצד ניתן לברר באיזה תנאי האדם עובר את המחסום?
בכל תהליך של בירור מתחילים מהסוף: "סוף מעשה במחשבה תחילה". מתי האדם עובר את המחסום? כשהבורא הוא זה שמעביר אותו. הוא הנותן לאדם כוח כלשהו בתוך הרצון, שגורם לשינוי כזה ברצונותיו עד שהוא מתחיל להרגיש מהי רוחניות, עד שהוא מתחיל לחיות ברוחניות - לחיות במידת מה בכוונה להשפיע.
הבורא נותן לאדם מסך, ודבר זה פירושו שהאדם עובר את המחסום. לפני כן לא היה לו מסך, לא היתה לו כוונה להשפיע. ועכשיו יש לו את הכוונה הכי קטנה להשפיע. רצון לקבל עם הכוונה הכי קטנה להשפיע, המידה הזאת נקראת כלי רוחני ראשון.
אז האדם צריך לקבל מהבורא מסך. מהי המדרגה שבה נמצא האדם לפני שהוא מקבל מסך? המדרגה נקראת צורך למסך. למה? כי כל דבר אפשר לקבל רק אם יש כלי בשבילו. לכן צריך כלי למסך, כלומר, שיהיה צורך למסך. איזה צורך למסך צריך להיות לאדם? איך הוא יכול לתאר לעצמו מצב שיש לו צורך למסך? כדי לתת מענה לשאלות אלה יש לברר תחילה את הנושא הבא: כדי שיהיה לאדם צורך במסך, הוא צריך לדעת שיהיה לו רווח כלשהו מהמסך. רווח מהמסך פירושו, מה האדם מקבל על ידי המסך כשהוא משפיע: שהוא למעשה רואה את הבורא.
במילה "רואה" אין הכוונה שהוא נהנה מהבורא, אלא שהוא רואה שהוא משפיע לבורא. אבל אין הכוונה שאם האדם רואה שהוא משפיע לבורא, אז זה מהווה בשבילו חומר דלק לדבקותו בו - באופן הזה הוא לא עובד בצורה נקיה על מנת להשפיע. אלא "על מנת להשפיע" - פירושו שאפילו שהאדם לא רואה את הבורא, לא מרגיש אותו, לא נמצא בשום גילוי שלו, יש לו רק ידיעה אחת שהוא כאדם המשפיע.
יש בפנים עוד דקויות רבות, אבל בסופו של דבר האדם מגיע למצב שהוא זקוק לכוח מופשט כלשהו שאין לו אותו בכלל. האם בכלל יכול להיות מצב שיהיה לו רצון אליו? אם האדם בודק מהו רצון למסך, הוא רואה שאין לו רצון למסך. הוא לא רוצה את המסך עצמו, ולא מה שהמסך נותן בעולם הרוחני: השפעה נקיה ללא שום קשר לעצמי. האדם עדיין לא יכול להרגיש את ההבחנות האלה, כי הן לגמרי מנותקות מהמציאות שלו. הוא רק יכול לדבר בעלמא עליהן, אבל זה לא נותן כלום. המלל הזה אינו תפילה מתוך רצון עמוק, שהוא קודם למילים, שהוא קודם להכרה של מהו אותו רצון.
האדם לא יכול להגיע להבחנות האלה, אבל הוא לפחות יכול להגיע לכל מיני מצבי ייאוש סביבן. אז אם כך, אילו דברים האדם יכול לברר ברצון לקבל שלו, שאם הוא יעשה אותם, ויגמור אותם, זה יהיה המירב שהוא מסוגל לעשות עד הגעתו למחסום? זה דומה למה שקורה לפני גמר התיקון, שחוץ מאשר את ל"ב האבן יכול האדם לברר את כל ההבחנות: גלגלתא עיניים, התכללות גלגלתא עיניים ואח"פ, ואח"פ בגלגלתא ועיניים. הדבר דומה למצב בו יש לי עצם עם בשר ואני אוכל את כל הבשר עד החלק האחרון ומשאיר רק את העצם נקייה לגמרי. בכך האדם עורך בירור ומחליט מה לאכול ומה לא.
אז כמו שבדוגמה לעיל לא נוגעים בעצם, כך לא מגיעים לגמר התיקון, לל"ב האבן, אלא בונים - בדרך השלילה - מוכנות לתיקון ל"ב האבן. לפני שמגיעים למחסום בונים בדרך השלילה נכונות לתיקון המסך על הרצון לקבל. אז מה הן ההבחנות שהאדם צריך לברר בכדי לקבל מלמעלה "אור המשיח" שמושך אותו מהעולם הזה לרוחניות? בדומה לגמר התיקון שבו מקבלים את "אור המשיח" ומתקנים את ל"ב האבן. "אור המשיח" מושך את האדם מצמצום ב' לצמצום א'.
האדם צריך לברר אילו תנאים הוא צריך. כדי להביא את האדם להבחנה האחרונה הזאת הוא צריך שנים של יגיעה, ועליו "ללעוס" אותם מאמרים ומכתבים. מעשה הקריאה החוזר ונשנה של כל אלה, מביא את האדם לבירור מאוד מועיל. רק שהעניין הוא להשתדל ככל אפשר להכניס אותם לתוך הלב. במילים אחרות, לקרוא את הכתובים באופן כזה שהם יגעו ברצונות הגלויים, הערומים שלי. אחרת, הכתובים האלה יהיו חסרי תועלת. רב"ש מדמה את זה לאדם שקיבל תרופה נוזלית בבקבוק, וכל פעם במקום לקחת כפית תרופה לפה הוא מרח אותה על הרגל. למעשה, הוא לא הבין מה ביקש ממנו לעשות הרופא. ובהתאם לכך התוצאה הלא יעילה של הטיפול.
זאת אומרת, צריכים לשים את הכתובים האלה כמה שאפשר קרובים לרצון. בזמן שקוראים, או מאזינים להם, צריך להשתדל להיות בקשר עם הנקרא או הנאמר. לתאר כמה שיותר שהדברים הללו קורים בתוכי ואז חודרים לאט לאט הרעיונות ללב.
רק האור יכול לתקן, ורק האדם מזמין אותו, אבל רק האור יכול לגרום לאדם לרצות אותו - איך מפעילים את מעגל הקסמים הזה?
האור מנענע את הכלי. האור מתקן את הכלי. צריך רק להביא את האור לעשות כן. אז מה אני עושה כדי שהאור ירצה אותי, וייצור בתוכי את הרצון אליו, כך שאוכל לבקש אותו, שבאמת יבוא ויתקן אותי? אלה הם בדיוק המצבים שאנו עוברים: עליות, ירידות, קבלת יחס כזה או אחר. זה מה שקורה לנוכלי ואור מתגלים לסירוגין. או אור או כלי. ותו לא.
אבל לאחר הנאמר עד כה, השאלה היא: האם צריכים להיות עד כדי כך חכמים ולדעת בפרטי פרטים את כל התהליך שאנו עוברים? ואם לא יודעים מה עוברים - אז לא עוברים את התהליך? האם ידיעה של התהליך מאפשרת לנו לעבור אותו ואי ידיעה מונעת מכך? לא, בהחלט לא.
יש אחד בעל שכל ותובנות של פילוסוף או פסיכולוג, שתוך כמה שיעורים תופס את כל התכנים האלה, מבהיר ומגלגל אותם כך שלגבי מי ששומע אותו זה ממש בבחינת גילוי אליהו. ויש אחר שבקושי תופס את ההסברים, הוא כל כך גס בתוכו ולא מפותח רגשית, שאינו תופס או מרגיש את הדברים האלה. ובאמת זה לא חשוב.
אך שניהם יכולים לשבת יחד. האחד הוא ממש "שמעון מן השוק", ולא רבי שמעון שהפך להיות שמעון מן השוק, שבקושי תופס מה שכתוב במאמר והוא שרוי במין ערפול. והשני - בעל נפש עדינה, ממש כרוח ללא גוף, המיטיב להתפלפל בכל המצבים. אבל אין לכך כל קשר להתקדמות שלהם, כי הכול תלוי ביגיעה. מודדים את ההשקעה של האדם בלבד.
יכול להיות שהבור והגולמני משקיע כמיטב יכולתו, מתמסר ככל האפשר לעניין, והחכם והעדין שתופס את הדברים בחושיו, לא כל כך משקיע. קשה לו להשקיע את עצמו, כיוון שהוא לא מרגיש שיש כאן במה להשקיע. לא מדובר בכך שהוא לא עושה כן כי לא אכפת לו מהעניין ומזלזל בו. הוא פשוט כביכול מתוך עצמו, מתוך ההכנה שלו, אינו רואה את הקושי. ולא רואה את שדה העבודה, היכן עליו להכניס את עצמו.
הכול תלוי ביגיעה בלבד. אותו אדם עדין נפש, אותו מין פילוסוף, המסכן, שלא נתנו לו מלמעלה עביות מספקת, ועד שיתחיל לקבל, יעבור עוד זמן רב ושלבים רבים בדרכו. אם הוא יתמיד במאמציו ודאי שיגיע לבסוף למצב של חברו, אותו "שמעון מן השוק", ויתחיל ממנו.
לכן, הצורך בקבלה הוא בדור מגושם המאופיין בגשמיות, בעביות, באגו - בדור שלנו. ולא בדורות הקודמים, שכולם הרגישו מהי אלוקות. הם ראו וחשו אותה מתוך חיי היום יום שלהם. היה ברור להם שתורה זו מתגלמת היטב ברקמת החיים שלהם. לדורות הקודמים היה קל מאוד לעשות התאמה בין גשמיות לרוחניות מתוך זכותם.
ובדור שלנו זה ההפך. בסוף הדרך מתגלים כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. אנחנו הכלים האחרונים, הכלים העבים, ההסתרה הגדולה. עד שאדם עושה צעד הוא הופך עולמות. בדורות הקודמים, בכלים שלהם, זה למעשה היה בלתי אפשרי שישקיעו את אותם המאמצים שאנחנו עושים היום, וזה נקרא "ערך הפוך - אורות וכלים".
בדורות הקודמים חיו בהרגשה שהם מקובלים - הדור של משה, דור המדבר, דור כיבוש הארץ. לאחר מכן עד דוד המלך, ועד בית המקדש הראשון. מחורבן בית ראשון והלאה כבר מתחילה הירידה. אבל יחד עם זאת היו נביאים, הכול היה חי, האלוקות היתה מובנת ל"עמך" מתוך ההרגשה. בעבר לא היה צורך לכתוב לעם ספרים. עם ישראל, בתחושתו הבין מה צריך לעשות.
כשיצאו לגלות התחילו לכתוב כל מיני ספרים, כי היה קיים עדיין הקשר בין אלה שהיו מצויים בהתגלות האלוקות לאלה שהיו מצויים כבר בגלות - בהסתר. אבל לפני כן לא היה צורך לכתוב מה האנשים חשים בחייהם כי כולם הבינו, דרך רגשותיהם מהי אלוקות כך שמה יש לכתוב על זה אם כולם יודעים?
בעל הסולם כותב בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמחורבן בית המקדש הראשון ואילך נעשתה מחיצת ברזל בינינו לבין חוכמת הקבלה. בינינו לבין התגלות האלוקות, הרגשת הבורא, נבנתה חומה כזאת שאנחנו כבר לא מרגישים כלום. והיא מקור כל הצרות, ואין דבר יותר מזה.
במילים אחרות, אם האדם רוצה לחיות חיים טובים, על האלוקות להיות גלויה לפניו. אדם חש את הרע כל זמן שהבורא לא מתגלה בתוך כליו. אין שום תנאי אחר. בעל הסולם כותב ב"שמעתי", שהסתרת הבורא היא הסיבה לכל הדברים הרעים, וכל הסיבות להרגשה טובה הן תחושת הבורא. לכן בקבלה עוסקים רק באיך לגלות את הבורא. ובדרך זו אנחנו רוצים לחיות חיים טובים.
השאלה היא, האם חיים טובים הם שלאדם יהיה טוב, או שהכוונה היא גילוי הטוב שבתכלית הבריאה. שני הדברים נקראים טוב. ההבדל ביניהם הוא בסוג הכלים, ביחס של האדם. זהו כל העניין של "למטה מהמחסום" ו"למעלה מהמחסום". אלה שני מושגים שונים על מה שקרוי טוב. כשאדם שרוי בלמטה מהמחסום הוא לא יכול לכוון לטוב שלמעלה מהמחסום. לכן יציאת מצרים היתה בחיפזון, בחשכה, בבריחה, בגניבת כלים, ואחר כך היתה קריעת ים סוף, הקפיצה לים. אי-אפשר אחרת. לכן רק סבלנות יכולה לעזור לך, בדרך.
אם פונים ומבקשים מהבורא, האם צריך לבקש ממנו בדיוק מה שרוצים?
אם אדם מבקש משהו מהבורא, ומבקש לקבל את זה בדרך מסוימת, סימן שהוא קובע תנאים לאופן שבו הבורא יעזור לו. אבל מאיפה יש לו, לאדם, בכלל שכל והבנה, הרי בקושי הוא יודע מה לבקש. אם אדם מבקש דבר טוב להתקדמותו, ואם הוא יודע מהו דבר זה, אז ודאי שהוא יקבל על זה מענה. אם הוא מבקש דבר לא נכון, אז הוא מבקש עניית תפילה, שהוא לא מצפה לה, שהיא אמנם מקדמת אותו, אבל היא לא מה שהוא חושב שמגיע לו. לכן, תפילה נכונה היא תפילה ללא שום תנאים, כשאדם מבקש, מה שקרוי בעיני הבורא, 'להתקדם'. ומראש לא משנה כמה הוא מקבל ומה הוא מקבל - הכול ייראה בעיניו כהתקדמות. אבל אם כבר מצויים ברצון כזה שלא חשוב מה מקבלים, אלא מאמינים שזו התקדמות, אז על מה כבר יש לבקש?
האם כלי יכול לבקש מה שהוא רוצה?
כלי מבקש מפני שכלי מצוי כבר בעולם הרוחני, ובעולם הרוחני תפילה חייבת להיות מבוררת בדיוק לפי מצב הכלי.
איך האדם יכול להיות מחובר לאמת?
עכשיו האדם לא יכול להיות מחובר לאמת. אבל אחרי המחסום, כשיש לאדם מידה מסוימת של דבקות בבורא, מידה קטנה בדומה לעובָּר או יותר, בהתאם לה הוא כל פעם מברר את הכלי. הוא לא הולך לגמרי בהיסח דעת. הוא יודע באיזה מצב הוא שרוי. הוא יודע מה האחוריים של העליון שכעת רוצה להעלות אותו, ויכול לבצע עליו כל מיני פעולות. אז מתקדמים בצורה מבוקרת. מתקדמים תוך ידיעה. הולכים אמנם למעלה מהדעת, אבל ישנה דעת.
האדם מצוי במדרגה רוחנית שזו הדעת שלו, שזו מידת המילוי של האור בתוך הכלי, זו מידת ההתגלות, והקשר של הבורא איתו, עם הנשמה שלו. והוא הולך למעלה מזה. אבל יש לו אחיזה בכלים או באורות. כלומר, למעלה מהדעת אין פירושה שאין דעת. בעולם שלנו זה כך, כשאנחנו לא יודעים שום דבר על מצבנו ולא כל שכן על המצב הבא.
מתי מקבלים רצון להשתוקק לבורא?
בזמן הלימוד או בזמן מעשים טובים. זה נקרא "תורה ומעשים טובים". מה הכוונה ב"תורה ומעשים טובים"? כל האמצעים שהחכמים אמרו לנו, שהם לימוד ופעולות חברתיות:
על ידי תורה - בזמן הלימוד האדם מעורר על עצמו אורות מקיפים.
על ידי מעשים טובים - פעולות של "ואהבת לרעך כמוך", כגון, אהבת הזולת, גיבוש חברתי, שמביאים לאורות מקיפים. בזמן הפעולה מעוררים על האדם אורות מקיפים, כי הם פועלים להתקשר עם יתר הנשמות כדי להתקדם לעבר הבורא. זה נקרא לעשות מצוות.
מה יותר חשוב? פעולות חברתיות חשובות יותר מלימוד. כי הן גורמות לאדם דחף ללמוד, הן גורמות לו לבוא ללימוד עם כוונה נכונה. כך הוא בא מצויד במשהו, שאכן כדאי לפתוח ספר. ואם סתם יושבים ופותחים ספר, אז יש כאלה שזה אפילו גורם להם רע. הכול תלוי בכוונה: מה האדם דורש מהלימוד. ודרישה מקורה רק מפעולות סביב הלימוד. לכן עבודה קבוצתית היא חשובה יותר מכול.
בקבלה לומדים שכל אחד שרוצה, מקבל תשובה לפי הרצון שלו. אפילו קיבוצניקים בנגב שמצפים לגשם. לכן אפילו אם לא לומדים, אבל מבצעים פעולות בהפצת תורת הקבלה, ודברים שונים בחברה, אז באים לאדם רצונות טובים ונכונים לבורא. עשייה זו די בה כדי לקבל תשובה. למעשה, אי-אפשר לומר שרק עשייה זו נדרשת, אבל להכנה יש חשיבות גדולה מאוד כדי לקבל רצון להשתוקק לבורא.
איך אדם יכול לבקש משהו חוץ מלבקש שיהיה לו טוב?
אם אדם מבקש מהבורא שיהיה לו טוב, הוא עדיין לא מצוי בדבקות עם הבורא. הרצונות שלו אינם מתוקנים. מה שטוב בעיניו ומה שהוא הטוב האמיתי הפוכים זה לזה. אבל בכל רגע, בכל מצב שהאדם נמצא, הוא מבקש, הוא מתפלל כביכול, הוא פונה לבורא. למה?
כי הגוף שלו, מהתא הבודד ועד לכל האיברים, על כל מערכות הגוף, והשכל, והרצונות, והתשוקות ומערכות פסיכולוגיות, פסיכוסומטיות, רצוניות, הורמונליות, הכול מצוי בעבודה. הרצון נמצא בכל תא, ובכל גוף - רצון שנושא את החיים. והרצונות האלו פונים כולם לבורא, עוד לפני שהאדם נעשה חכם ושולט כביכול על הרצונות ומכוון אותם. כלומר, עוד לפני שהאדם מכוון את רצונותיו, הם כבר מופנים לבורא.
אז אם אדם מפעיל את שכלו ואומר לעצמו: "שמעתי וקראתי שיותר טוב לחשוב ולבקש מהבורא אחרת ממה שהגוף רוצה", הוא לא משנה בכך את הגוף. התאים שלו, בדומה לאלקטרונים, לא מתחילים לנוע בצורה אחרת. המחשבה לא מתחילה לפעול בצורה אחרת אפילו אם הוא קרא ספר. זה לא משפיע על כלום. דברים מלאכותיים שהאדם קורא או שומע, כמו שטוב להשפיע וכו', הם מחוצה לו, הם חיצוניים. על הרצון שלו האדם לא שולט.
כשהאדם קורא משהו ולומד כל מיני חוכמות, הוא רק מטמיע אותם בשכלו, הם לא נוגעים לרצון שלו. הרצון הוא תוצאה ישירה מאורות שבונים את הרצון. כמו שלומדים בקבלה, שהאור בונה את הרצון דרך ד' בחינות דאור ישר. כשהאור נכנס לתוך הרצון, הוא מניע את כל התהליך שהרצון רוצה לעבור. אין לאדם שליטה על הרצון שלו, הוא לא נוגע ברצון שלו. הוא יכול אולי להשפיע על הרצון שלו אם הוא משפיע לבורא, והבורא לפי בקשה או פקודה של האדם, ישנה לו את הרצון.
הבורא ישלח אור מסוים, שבסוף התהליך, בסוף התפתחות האור, יבנה רצון כזה שהאדם כביכול מבקש. אבל רק דרך הבורא אפשר לעשות כן, לכן הוא נקרא "מאציל". "מאציל" - אין פירושו שפעם הבורא הוליד אותי - ובכך הסתיים הקשר עימו, ועכשיו אני שולט בעצמי. לעולם האדם בעצמו אינו השולט. אלא רק דרך המאציל האדם יכול לגרום שמשהו ישתנה בו. רק בדרך זו. רק אם הוא יכול לפנות לבורא, להשפיע עליו בצורה כלשהי, לבקש ממנו.
לכן אין זה משנה כמה קוראים או לא קוראים בספר. מקריאה האדם לא משתנה מבפנים. קריאה היא מעשה מלאכותי, וחיצוני, ואין בה שום דבר שיכול לשנות משהו. למעט זירוז עוררותם של אורות מקיפים. על ידי פעולות של לימוד, של הפצה, של קבוצה, אפשר לזרז, למשוך ולקדם את הארת ההאורות המקיפים. והאור המקיף משנה את הכול. ולא שאני בתוך תוכי באופן ישיר משנה משהו בי. האדם לא יכול לתבוע לעצמו, אין לו את הגישה לרצון לקבל שלו.
מנתח בכיר יכול להגיע דרך העין לעצב של העין, וממנו לכל מיני מערכות בגוף, שמפתחות את מה שהאדם רואה. המנתח בודק מה החולה רואה, ומתקן את הראייה שלו כך שיראה תמונה שלמה. יש בגוף כל מיני מערכות מאוד מסובכות. אחר כך את התוצאה הם מביאים למרכז שנקרא מרכז התענוגים. ואם בודקים מהו מרכז התענוגים, רואים שהוא גוף בתוך השכל, שפועל לפי תגובות ביוכימיות.
ולאחריו, במקום שאי-אפשר להגיע עם סכין מנתחים או עם לייזר, כבר נמצא החלק המרגיש, שהוא כלי רוחני. לשם אף אחד לא יכול להגיע. זה כלי רוחני - רצון. כל החלקים האחרים בגוף הם התלבשות הרצון בחומר, דרכו הרצון בצורה כלשהי פועל, מתפעל, מביע את עצמו, ומקבל, אלה הם בסך הכול מעברים. אבל הרצון עצמו לא נמצא בהשגתנו, אנחנו לא יכולים לעשות בו דבר.
ומה נקלט בעין? בעין נקלט ניצוץ של האור שנקרא "נר דקיק", שנמצא, למשל, בתמונה יפה. אני מסתכל על תמונה וחושב שהיא יפה. מה קובע מאיזו תמונה אני מקבל תענוג? בתמונה עצמה אין שום תענוג. בתמונה יש ניצוץ של האור שמסודר בדיוק לפי הכלי שלי. מישהו אחר יכול להתבונן בתמונה ולחשוב שהיא לא חשובה לו ושהיא אף מכוערת, ואילו אותי היא ממלאת בתענוג.
אז בתמונה הזאת יש ניצוץ, ניצוץ רוחני, אלא שהוא מלובש בתמונה. דרך התמונה הוא מגיע לעין שלי, עובר דרך כל המערכות, עד שבסוף המערכת שלי הגשמית, הביולוגית, הוא משתחרר ונכנס לרצון הרוחני. וכל מה שהניצוץ עבר בתווך, מהתמונה ועד העין, דרך העצבים וכל המערכות האחרות, זה רק מעבר. בהתחלה יש ניצוץ של האור ובסוף יש כלי, הרצון לקבל. וחוש הראייה וכל מה שמכיל המוח הוא רק מעבר.
כך אנחנו עובדים בעולם הזה. עם אותם אורות וכלים - כמו בעולם רוחני - אך עם מעבר מסוים בתווך. מכאן אפשר להבין שאין בידינו שום שליטה - לא על אורות ולא על כלים. אלה מנותקים מהגוף שלנו ולא נמצאים בו. ניתן לשנות אותם רק על ידי זה שמושכים ומעוררים אור שמשנה אותם. זה נקרא "אור מקיף".
אם האדם לא יודע מה מועיל לו ומה לא, איך הוא יבקש משהו?
הבורא לא מתחשב עם מה שהאדם מבקש. רב"ש כותב שהדבר דומה לאבא שהולך ברחוב עם בנו הקטן, והילד בוכה ובוכה והאבא לא מרגיע אותו. וכל האנשים מסביב אומרים: "בחייך, תראה את הילד, מה קורה לו?", והאב עונה: "אתם יודעים למה הוא בוכה? הוא מבקש סיכה לנקות משהו בעין". זו אמנם דוגמה לא מציאותית, אבל זה כביכול באמת כך, כי ראייה וסיכה הן דוגמה רוחנית.
בדוגמה זו הילד מבקש משהו לרעתו, כי הוא לא מבין מהי טובתו ומהי רעתו, ונראה לו שלבקש סיכה זה לטובתו. אז לתת לו או לא? ודאי שעדיף שיבכה. אבל מה התועלת בבכי? למה האב לא מרגיע אותו? בכיו של הילד מאפשר לו להבין שרצונו לא מתאים לרצונו של אביו, וכנראה שאביו יודע טוב יותר ממנו מהי טובתו. לכן כדאי להפסיק לבכות, ולעבוד על כך שהרצון של הילד ישתווה לרצון של אביו.
נגיד שהאבא רוצה לקנות לילד ספר יפה, אבל הילד לא רוצה ספר אלא כדור. והילד בוכה במצב הזה. האב מצידו לא אומר כלום. הוא כבר קנה את הספר, ומחזיק בו. בסופו של דבר הילד יבין שרצונו ובקשתו הבאה יכולים להיות רק ספר. וכך הוא לאט לאט מגיע למצב שהוא רוצה בספר.
ומה עם הרצון לכדור, הרצון הזה נשאר לא מבורר?
ככל שהילד גדל הוא מברר את רצונו לכדור, ומבין שרצון זה גרם לו לבכי, גרם לו לחוש רע. בינתיים, בעודו ילד, הוא שונא גם את הספר וגם את אביו, ומבקש לחפש אבא אחר שייתן לו כדור, אך במוקדם או במאוחר יראה ששום דבר לא הולך לו, עד שירצה גם את אביו וגם את הספר.
ועד שהוא לא מבקש מרצונו את הספר הזה, הוא לא מקבל אותו, כי אחרת הוא עלול לקרוע אותו לחתיכות וזה יהיה לרעתו. והאבא רוצה שהילד יקבל את הספר כדי לקרוא בו. לכן עד שהילד לא יודע איך משתמשים בספר, ואיזו תועלת אפשר להפיק ממנו, הוא לא מקבל אותו.
איזו דרך ארוכה ה"ילד" צריך לעבור מהמצב הראשון שבו הוא שרוי, כשהוא רק רוצה כדור וצורח אם הוא לא מקבל, ועד למצב שיצרח כדי לקבל את הספר. זו המשמעות של הפצה: איך לפנות לקהל הרחב שחוץ מטלוויזיה, אוכל, מין, וכל מיני בילויים, לא רוצה דבר. איך אפשר לתת לו ספרים כל כך קשים, שיתעניין בהם, שיפתח אותם. מה אנשים קוראים היום? שום דבר.
יש צורך להכשיר בקרב הקהל הרחב את הרצון ללמוד קבלה. שירצה "ספר" במקום "כדור". הרי כשני מיליארד אנשים צפו באליפות הכדורגל האחרונה. שני מיליארד! אם רק כשני מיליון אנשים היו מתעניינים בקבלה, העולם היה משתנה מן הקצה אל הקצה. כך למשל במדינות עניות, בהן אנשים רבים רעבים ללחם, הם גם אלה הרעבים לבידור ושעשועים. ככה זה, זו דרכם להתנתק מהחיים. זהו כוח הקליפה שלהם.
מה ההבדל בין פנייה לבורא לפנייה לנשמות?
צריכים להגיע לאהבת ה', להשתוות הצורה, לדבקות בבורא. וזה בלתי אפשרי למימוש אם לא מכינים כלי. הכלי הזה נקרא "חיבור עם יתר הנשמות". לפני זה לא עושים כלום. חשוב להבין שאנחנו יכולים לפעול ברוחניות רק במידה שאנחנו קשורים זה עם זה בגשמיות. כך בפשטות.
לדוגמה, אדם צריך להזיז משא כבד. הוא רואה שהוא לא יכול לעשות את זה לבדו. אז הוא מבקש עזרה ממישהו, ומעוד מישהו, ומעוד אחד, עד שהוא מצליח להזיז את המשא. בעולם הזה האדם נמצא למטה וכדי להגיע לדרגה 125 של גמר התיקון, הוא צריך להזיז משהו שכל פעם הוא יותר ויותר כבד.
אז ככל שאדם רוצה לעלות במדרגות האלה, הוא צריך להתחבר לעוד ועוד נשמות, שיעזרו לו לדחוף את המשא הכבד, עד שהוא מתחבר עם כולם. אחרת, הוא לא מגיע למטרה. לדוגמה, כדי לעלות לדרגה הראשונה די אם יבטל את עצמו. כלומר להתחבר לאחרים, פירושו לבטל את האגו שלו, כלפי עשר נשמות. העלייה לדרגה שנייה היא כלפי מאה נשמות. העלייה לדרגה שלישית היא כלפי אלף נשמות, וכך הלאה.
מהן נשמות: בני אדם או ספירות?
נשמות הן לא ספירות. "נשמות" הן בני האדם שנמצאים לידי. בני אדם בעלי צרכים דומים לשלי, שיכולים לעזור לי בעבודה, ולדחוף את המשא הכבד לעבר המטרה. לכן זקוקים לחברה. אבל פנייה לחברה יכולה להיות רק לאחר שהאדם יודע מהי המטרה. רק לאחר שהאדם יודע שהמטרה היא להגיע לדבקות בבורא. אז פנייתו לחברה היא פנייה נכונה. אחרת הפנייה תהיה להתחיל לבנות איזה קיבוץ, קומונה וכו', שבסופו של דבר ייהרסו שכן בבסיס זהו רצון אגואיסטי. כלומר, כל עבודה חייבת להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה".
תחילה, צריך לחשוב על מהו "סוף מעשה". ואז מתוך סוף המעשה מתחילים לעבוד, מתחילים להתחבר לאחרים. אם רוצים להתחבר לאחרים מטעמים שונים - של חוזק, חוכמה, מזג רגוע, שמחה - כל מה שיש אצל האחר - אז למעשה לא מתחברים לקבוצה הנכונה, זו שתעזור לי לדחוף את המטען הכבד לעבר המטרה. אולי אנשי הקבוצה יוכלו לסייע לי לקראת מטרה אחרת, אבל לא לקראת המטרה הרוחנית. על כן בבואנו לבחור אנשים שיסייעו לנו להגיע למטרה, עלינו לבחור כאלה שבחרו ללכת בדרך שלנו, ונושאים אותם מאוויים כמונו, להגיע למטרה הרוחנית.